ספר חסידים סימן תמ”ה:
מעשה בנכרי אחד שהיה יושב ועצב, א”ל חבירו למה פניך זועפים, א”ל שראה בחלום שהיה רוכב על סוס אדום, והסוס אצל בהמה טמאה, א”ל חבירו זהו שימות מהרה [וירכיבוהו] במיטה. אמר הפותר אם יתן לו לשתות, ויקנה חלומו ממנו, א”ל על מנת כן אתן לך שיהא חלומי מכור לך, וקיבל עליו, ונתן לו לשתות, ומת פותר החלום ביום השני. אחד היה חולה עד מות, והיה אחד מתלוצץ א”ל תקנה לי החולי שלך, תן לי כך וכך, א”ל אתן לך, מיד עמד החולה, וזה חלה ומת.
אבא, שלום.
כבר הרבה זמן לא דיברנו.
אתה זוכר את הפעם הקודמת?
רק אני ואתה בקצה חורשת הדקלים.
יום שישי בצהריים, פינה נסתרת, בכיסא ללא רגליים.
מול שדה החיטים שעמדו באותה העת בשיא קומתן.
ישבתי ובכיתי על העולם המוכר והרגיל שהלך והתמוטט לי מול העיניים.
מקופל אל תוך עצמי, הראש בין הברכיים, המשקפיים בכיס השמאלי.
בודד ומפוחד מול דברים שעברו עלי ולא ידעתי איך לקבל אותם.
החיטים כבר נקצרו ועכשיו הקרקע עומדת בור. חרושה תלמים תלמים.
טרקטור אדום כיסח את צמחיית הפרא שבין הדקלים וגם הכיסא נלקח משם.
מאז, דאגות היומיום שטפו אותי עמן ונסחפתי עמוק במירוץ הזמן.
אבל עכשיו חזרתי והנה אני כאן.
מנסה לומר לך את מה שיש לי בפנים ולא כל כך מצליח.
רגשות אשם לופתות את המחשבות ומונעות מהן לפרוץ החוצה.
אתה יודע היטב מה קורה אצלי בלב, אבל אנא, אני רוצה לומר את הכל בפה.
כדי שגם אני יבין מה קורה שם בפנים.
זוכר את אותה העבירה שכבר בכיתי עליה אז?
חשבתי שהתקופה הרעה תעבור ואני יתגבר עליה.
זה לא קרה.
חשבתי שעם הגיל והעולם גם אני יתקדם ויתבגר.
אני עדיין דורך על אותה הנקודה, עדיין נופל באותו הבור.
לפעמים אני מרגיש שאולי הגיע הזמן להרים את הידיים ולפרוש.
אולי בסוף תרחם עלי ותבין שזה היה יותר מידי קשה.
אולי תיקח אותי ותשלח אותי לפה שוב, אבל עם הנחות.
אולי באמת הסיפור הזה גדול עלי?
הרי ניסיתי וניסיתי שוב ושוב.
נלחמתי והתגברתי, אך על כל הצלחה הכי קטנה היו לי עשר נפילות.
במחשבה שנייה, אני יודע כמה שווה אצלך כל הצלחה הכי קטנה שלי.
אני יודע שאתה מרגיש איתי ביחד את הקושי,
את התאווה, את המשיכה שאני לא מצליח עליה.
את הכוח העצום הזה שלוכד אותי ועושה בי שמות.
את חולשת הנפש, את רפיון הידיים, את סערות המזג,
את כוח ההתמדה והעמידות לאורך זמן שכל כך חסרים בי.
ויותר מזה, את הרצון האחד והקטן שעדיין נמצא שם בפנים,
מוחבא ומוסתר על ידי כל כך הרבה מסכים ומחסומים, אך עדיין קיים.
עכשיו כשאני חושב על זה,
מי אמר שאתה אוהב אותי לא חוטא?
אולי אתה דווקא אוהב ורוצה אותי דווקא בניצחון הקטן הזה אחרי הנפילה הכל כך גדולה הזאת?!
מישהו מתקרב ולא נעים לי שיראה אותי כאן.
אני אשתדל לבוא אליך לעתים קרובות יותר.
בוא נעשה הסכם קצר:
כשאני מרגיש שאני רוצה לומר לך משהו דחוף ואני נמצא ליד חברים,
אני יעצור לרגע ויחשוב את זה בלב.
אתה כבר תבין אותי.
***
אבא.
לא נעים לי אבל שיקרתי עליך.
זת’אומרת שיקרתי על עצמי ולא חשבתי באותו הרגע על זה שאתה רואה ויודע הכל.
פשוט לא חשבתי.
התאווה הייתה כל כך מוחשית, כל כך אמיתית, חיה ומושכת.
ובאותם הרגעים אתה היית נראה קצת רחוק.
כמו משהו מעורפל כזה בירכתי הזיכרון.
משהו לא ברור, מטושטש, בלילה חשוך וקודר.
אני חייב להודות,
פשוט לא עמדת לי בראש באותן הרגעים.
לא אתה ולא כל אותן ההבטחות שהבטחתי לך ולעצמי אחרי הנפילה הקודמת.
אז, קיבלתי על עצמי להתחזק.
לא עשיתי את זה.
קיבלתי על עצמי לשמור על העיניים, לשמור על הלב.
חמש דקות אחרי זה הגיעו החבר’ה ועשינו סבב בדיחות.
היה מצחיק,
אבל שכחתי ממך לגמרי.
עברו יומיים והנה שוב נפלתי.
מה, שוב פעם אני יבטיח לעצמי שזהו?
שזאת הפעם האחרונה ומכאן והילך אני עוזב את החטא?!
מה העניין?
הרי שוב פעם אני ייפול.
נכון, שבע ייפול צדיק,
אבל כמה פעמים אני כבר נפלתי?
אתה סופר? אני כבר מזמן לא.
המוח אומר לי שאי אפשר לעזוב את הכל במכה אחת,
צריך לעשות את זה לאט לאט,
עוד קבלה קטנה, עוד התקדמות פצפונת.
אבל הלב שלי מתנגד.
הלב רוצה כאן ועכשיו לעזוב את הכל,
נמאס לו כבר ואני בהחלט מבין אותו.
עם המוח אני עוד איך שהוא יסתדר,
אבל מה אני ייענה ללב?!
נכון, זה שאני מדבר אתך עכשיו, זה כבר משהו,
אבל בחשבון פשוט, בקצב ההתקדמות הנוכחי, בעוד שישים או שבעים שנה אני עדיין יעמוד באותו המקום.
אז מי באמת צודק, המוח או הלב?
והגוף בכלל מושך אותי למקום אחר.
אני מבולבל.
***
אבא, אתה שומע אותי עכשיו?
השעה שתיים וחצי בלילה.
לפני עשר דקות סיימנו את הסליחות הראשונות.
היה מרגש.
מאד.
לא באמת.
החזן אמנם סלסל יפה,
והיה אפילו מישהו בספסל מאחורי שבכה בפזמון.
פתאום כולם היו רציניים כאלה,
גם אני.
כלומר הייתי עם פנים חתומות,
ואמרתי את כל המילים.
אפילו צעקתי ב’זוחלים ורועדים’.
אבל בפנים.
בתוך משאבת הדם הזאת שנמצאת אצלי מעל הבטן,
לא הרגשתי משהו מיוחד.
זת’אומרת אני רוצה לחזור בתשובה.
כן, וודאי שאני רוצה.
אבל למה אני לא ‘מרגיש’ את זה קורה?
נכון, ביקשתי סליחה.
אבל איפה שהוא בין השפתיים ללב,
משהו נעצר שם.
כאילו מישהו מרח איזה לק שקוף ואטום סביב הלב שלי.
אני גם רוצה לבכות.
אני גם רוצה שאיזו דמעה מלוחה תבצבץ לי בקצה העין.
משהו שיוכיח לי שאני נמצא באמצע התהליך הזה.
אז אמרתי עם כולם את הסליחות.
ואפילו כשכולם הורידו את הראש בנפילת אפיים,
אפילו הוספתי כמה מילים משלי.
אמרתי לך כמה זה אמיתי שאני רוצה להיות טוב.
אבל יותר מידי מהר שמעתי את כולם מרימים את הראש,
ופתאום החזן כבר המשיך הלאה והייתי צריך לקום,
אז לא הספקתי שהדמעה המלוחה הזאת תצוץ.
ולכן אני עכשיו כאן.
כל החבר’ה כבר התפזרו,
מכאן אני רואה שהגבאי כבר כיבה את האורות בבית הכנסת.
והנה אני כאן.
בקצה חורשת הדקלים,
על כיסא הפלסטיק ללא המשענת שמישהו הניח כאן,
אחרי שפינו את הכיסא השחור ללא הרגליים.
ואני רוצה לומר לך את זה עכשיו במילים שלי.
אבא.
אנא, תשמע אותי.
אני באמת רוצה לחזור בתשובה.
אחרת לא הייתי מגיע לכאן באמצע הלילה.
וגם אם זה נשמע כאילו מן השפה ולחוץ,
תדע לך שבפנים אני מאד מאד לחוץ.
איך אני יכול להגיע לפניך ככה לראש השנה?
איך אני יכול לעמוד לפניך בדין?
הרי העבירות שלי מכסות את כל כולי.
אין לי סיכוי.
אני הולך לפספס את הדין הזה ובגדול.
ולכן בדיוק אני רוצה עכשיו לחזור בתשובה.
נכון, זה פתטי לחטוא כל השנה ועכשיו לבוא ולבקש סליחה.
אבל תאמין לי שכל השנה אני רוצה לחזור בתשובה,
פשוט כל הזמן אני דוחה את זה עוד ועוד,
והנה עכשיו הגיע הזמן.
אז אנא,
תאמין לי שאני באמת רוצה לחזור.
מה יש לי בקצה העין?
דמעה.
קטנה ומלוחה.
שמוכיחה לי ולך שהנה אני באמת רוצה.
אז אבא, בבקשה.
תקח את הדמעה הקטנה הזאת,
ותמחק איתה את העוונות שלי.
לך זה קל.
ואתה יודע כמה לי זה קשה,
אז תעזור לי?
***
יהיו לרצון אמרי פי…
אבא.
זה מה זה לא קשור עכשיו,
אבל תבין אותי, אחרת זה לא יקרה.
אתה וודאי רואה אותי עכשיו,
באמצע בית המדרש.
מאות מתפללים סביבי,
לבושי קיטל צחור,
עטופי טליתות עד למעלה ראש.
נכון,
שמונה עשרה ראשון של מעריב בליל ראש השנה עכשיו.
כולם עדיין מנגנים את המילים,
דממה מסביב.
דממה מתוקה שזמזום עדין נשזר בתוכה.
כי תעביר ממשלת זדון…
תן פחדך על כל מעשיך.
אבל תקשיב לי גם רגע.
אני כבר סיימתי את השמונעשרה.
נותרו לי דקה או שתיים עד שהחזן יתחיל קדיש.
ודווקא עכשיו יש לי משהו חשוב לומר לך.
אסור להזכיר את העוונות בראש השנה,
אז אני לא מזכיר.
אבל למה יש לי הרגשה שמתוך שלש מאות המתפללים כאן,
לי יש את הפעקאלה הכי כבד.
אני מביט ימינה.
ליבוביץ.
התחתן לפני שנתיים, ילד אחד, חיים יפים.
קיבל דירה מהשווער, לומד שלש סדרים.
מביט שמאלה.
אייזענשטיין.
כל עם ישראל אוכל את הקוגעלים שלו.
חיתן כבר חמש ובלי חוב של שקל אחד.
עשרה נכדים שעושים לו רק נחת.
קובע עתים לתורה.
מקדימה אני רואה את כהן.
ראש כולל. תלמיד חכם ענק.
בנים בישיבות הכי טובות.
אשתו מורה בכירה בסמינר טוב.
נחת.
מאחורי ארבעת בני אברמוב.
ממררים בבכי בשביל לזכות לעוד סיום מסכת.
הלוואי עלי הדרגות שלהם ביראת שמים.
ומה אני?
מוצא את עצמי מתפלל על הצלחה טכנית בעבודה.
זה השאיפות שלי?
ומה עם העבירות…
אסור להזכיר.
אבל זה כבד.
כבד מנשוא.
האם אני יחטוף גיהנם על עבירות שבכיתי עליהן בראש השנה?!
ראש השנה.
יום המלכת הקדוש ברוך הוא בעולם.
אתה מלך.
זה ברור.
אבל מה אני?
נתין או עבד?
רוצה להיות שר, מינימום חייל.
אבל למה שתקבל אותי?!
בליל שישי ישבתי בין החבר’ה בקבר חוני המעגל.
היה חושך, ישבנו צפופים והקשבנו לרב.
הוא אמר את זה כך.
ישנו שביל.
בשני צדדיו ערוגות פרחים.
חטאנו,
דרכנו על הפרחים.
עכשיו קודם כל עלינו לחזור אל השביל.
וזה ראש השנה.
מה יהיה על הפרחים שכבר השחתנו?
על זה נדבר ביום כיפור.
אבל עכשיו קודם כל לחזור לשביל.
לשבת עם עצמי ולהחליט שאני חוזר לשביל.
בום טראח. יום לילה.
דחיתי למחר.
והנה ליל ראש השנה ועדיין לא הספקתי.
אז הנה אני אומר לך את זה אבא.
במילים הכי ברורות.
ושלא תהייה שום טעות.
אבא.
אני חוזר לשביל.
החזן התחיל קדיש.
ניפגש מחר בשחרית.
תודה על השביל שעודנו נפרש לנגדנו.
***
מוצאי יום כיפור תש”ף.
אבאל’ה,
בטח ראית אותי שם,
בטור השמאלי, ספסל חמישי, מושב ראשון.
בלילה היה מגניב.
שחרית עוד היה צריך קצת התנעה,
מוסף כבר זרם.
מנחה הייתה על הפנים.
נו באמת,
אחרי שלושת רבעי שעה של שינה טרופה,
ליפול ישר לשמונה עשרה אחרי שפספסתי את קריאת התורה,
פלוס מפטיר יונה,
והבטן כבר ממש מציק.
אבל לא זה העניין.
פתאום התחילה תפילה נעילה,
וואו.
זה הגיע בכזה ווש,
הרגשתי כאילו פתאום אני עף קדימה.
כל השאגות הללו מכל הכיוונים,
קרני השמש שמשתקפות בחלונות הקדמיים,
ראשי הברושים שחותכים את הכדור האדום השוקע.
ופתאום אתה קולט שעוד מעט וזהו.
השער ננעל.
אם לא תתפוס עכשיו, אז פספסת.
בטח גם ראית את הרצון שלי להשתנות,
רצון שלא באמת התממש עד לאותן דקות.
אבל כשהכנסת אותי למצב,
עפתי על זה בלי לחשוב פעמיים.
בכיתי כמו תינוק.
אחרי שנה שבה לא הצלחתי להזיל דמעה.
אחרי שנה שכמה שניסיתי זה ברח ממני.
אחרי שנה שרציתי ורציתי ורציתי,
והנה זה הגיע.
במכה אחת.
הוצאתי עם הדמעות את כל התסכולים,
את כל המניעות, ההרחקות, התאוות.
הכל יצא באותן רגעים.
אני בטוח שהחברה מסביב לא הבינו מה קרה לי פתאום.
מעניין לי.
את הסבתא כמובן.
כי רק אתה היית מולי.
ובעיני רוחי ראיתי את השער הענקי שהולך ונסגר.
ונסגר.
ונסגר.
ואני בכיתי ובכיתי.
בטוח שאתה רואה אותי ורק לרגע…
שם רגל בשער,
ועוצר אותו,
רק לרגע.
מרחיב את הסדק.
משחיל אותי פנימה.
מאפשר לי לתפוס את השניות האחרונות,
ולנצל אותן.
וניצלתי.
ואני בטוח שהשנה הבאה תהייה טובה יותר.
הרבה יותר.
נכון,
עדיין יהיו תאוות,
עדיין יהיו נפילות,
רגעים שחורים שלא אראה אותך.
אבל נקודת המוצא שלי כבר הרבה יותר גבוהה.
אז יש לי רק מילה אחת לומר לך.
אבא,
תודה.
הערה: התקבל במערכת, וקבלתי רשות לפרסם בעילום שם.
Reprinted with permission.
Paul Krugman is the best-known Keynesian economist in the United States. He won the Nobel Prize. He has a regular column in The New York Times.
Recently, he wrote an article for Bloomberg. Because Bloomberg has a paywall, the public normally could not get access to Krugman’s most recent article. So, his admission of a blunder 25 years ago would not be not available to the general public. The headline declares: What Economists (Including Me) Got Wrong About Globalization. The subhead explains: “The models that scholars used to measure the impact of exports from developing countries in the 1990’s underestimated the effect on jobs and inequality.”
The good news is this: MSN has reproduced the article here. I get to have some fun at his expense. I get to explain his thinking. But before I analyze his article, I want to review the basics of the economic and philosophical case in favor of free trade.
THE LOGIC OF FREE TRADE
The case for free trade across borders is conceptually identical to the case for free trade inside borders. I want to make this point clear from the beginning.
Let us say that two men, Brown and Smith, trade with each other. Each of them specializes in a particular form of production. Each of them finds that it is more profitable for him to specialize than to be a generalist. Through the agency of the free market, the two men can exchange money with each other, and each of them gets more money by specializing in production. There is nothing radical about this concept. It goes back to Adam Smith and The Wealth of Nations (1776).
There is a third man, Jones. He specializes in the production of goods that Brown specializes in. But he is out of the running. His prices are too high. The quality of his products is too low. Smith doesn’t consider buying anything from Jones.
Because Smith, Brown, and Jones live inside the same geographical borders, there is nothing that Jones can do about the fact that he doesn’t sell anything to Smith. Anyway, there is nothing with respect to barriers at a border. There is no border. He can find other ways for the government to intervene in order to restrict Brown’s ability to sell to Smith, but he cannot do anything about it with respect to a border.
Jones’ inability to sell to Smith does not get counted in any government-funded survey. He has been out of the running for so long that his lack of income due to his inability to sell anything to Smith is not counted by the government or anybody else. Jones is what we call an also-ran. He is a loser in the competitive marketplace. He needs to go into another line of work. Or maybe he has to find customers who have not heard about the tremendous advantages of buying from Brown.
A fourth man then comes along, bringing an offer to Smith. His name is Wong. He lives in China. There are invisible legal barriers between Wong and Smith: two national borders. These borders, in and of themselves, do not favor either Wong or Smith. Yet.
Smith finds that Wong’s products are even better than Brown’s. So, he stops buying from Brown. He decides that he prefers to trade with Wong.
Brown is now out of the running. He loses money. Because he used to make money by selling to Smith, this reduction in income is counted by the government in its statistics-gathering. But the statisticians still ignore Jones, who was never in the running.
Brown is outraged by Wong. He had a good deal going by selling to Smith. He doesn’t think he can sell to any of Wong’s peers in China. But he sees an opportunity. If he gets together with Jones, the two of them can pressure the government to erect tariff barriers (sales taxes) that increase the costs of Wong’s goods inside the United States. Brown thinks to himself: “That’ll teach that gook a lesson.” But, understanding the terrible dangers of hate speech these days, he keeps his thought to himself.
After the tariffs are imposed by the government, Wong is a loser. He doesn’t sell as many goods to Smith as he did before. This means he cannot get access to as many dollars — his profits from selling to Smith. That means he cannot buy as many goods from somebody in the United States who is exporting goods to China.
The statistics will now indicate that Brown is making money again. Things will look much better statistically for Brown. Jones, still a loser, won’t make any money selling to Smith. He hoped he might, but he won’t. But maybe he can sell to somebody else who has not heard of Brown, and who will not be able to afford anything sold by Wong.
The case for free trade is the case for freedom. The case for free trade is the right of anybody to offer his goods and services for sale to anybody else. Here is the logic of the free market, which is a gigantic auction: “high bid wins.” This is the logic of free-market economics. It has to do with individuals making decisions about whether to exchange goods and services with each other.
An invisible barrier known as a national border has nothing to do with the logic of free trade.
TARIFFS ARE LIKE DIRT ROADS
Whenever barriers exist between traders, such as poor transportation facilities, this keeps people poorer than they would otherwise have been if the transportation facilities were better. When the transportation problems are overcome by new technologies, some people will get richer because they can trade with each other. But some of those people who previously prospered as a result of the poor transportation facilities will now lose market share. Their goods and services no longer meet the standards of those local individuals who now decide to buy from somebody far down the newly paved road.
Would any economist in his right mind worry about the loss of revenue that is sustained by a few local sellers because the previously dirt road is now paved? I hope not.
Unfortunately, Keynesian economists and supporters of tariffs do not understand the logic of economics. They do not understand that lowering a tariff barrier has the same effects as paving a road between two towns that previously had not traded much. Similarly, they do not understand that raising tariffs has exactly the same effects as dropping bombs on paved highways.
Tariffs reduce trade. Tariffs reduce liberty. Tariffs reduce the net income of people who previously had traded with each other.
Whenever somebody tells you that it is a good idea to raise tariffs, think of somebody who tells you that it would be a good idea for the federal government to send out bombers to drop bombs on America’s highways.
KRUGMAN’S BELATED ADMISSION
It is now time to analyze Paul Krugman’s semi-mea culpa.
Concerns about adverse effects from globalization aren’t new. As U.S. income inequality began rising in the 1980’s, many commentators were quick to link this new phenomenon to another new phenomenon: the rise of manufactured exports from newly industrializing economies.
Economists took these concerns seriously. Standard models of international trade say that trade can have large effects on income distribution: A famous 1941 paper showed how trading with a labor-abundant economy can reduce wages, even if national income grows.
And so during the 1990’s, a number of economists, myself included, tried to figure out how much the changing trade landscape was contributing to rising inequality. They generally concluded that the effect was relatively modest and not the central factor in the widening income gap. So academic interest in the possible adverse effects of trade, while it never went away, waned.
Let me put this in language that I hope you will understand. I return to my metaphor of bombing paved highways. I need to revise Krugman’s statements slightly. I want to take them from the 1990’s back to the 1950’s. I will also shift from tariffs to roads.
Concerns about adverse effects from paving roads aren’t new. As U.S. income inequality began rising in the 1940’s, many commentators were quick to link this new phenomenon to another new phenomenon: the rise of manufactured exports from newly industrializing towns down the road.
Economists took these concerns seriously. Standard models of paved highways say that trade can have large effects on income distribution: A famous 1941 paper showed how trading with a labor-abundant town can reduce wages, even if regional income grows.
And so during the 1950’s, a number of economists, myself included, tried to figure out how much the paved roads were contributing to rising inequality. They generally concluded that the effect was relatively modest and not the central factor in the widening income gap. So academic interest in the possible adverse effects of paved roads, while it never went away, waned.
Are you beginning to get the picture? Yet if Krugman were to read this article, I seriously doubt that he would get the picture. That is because he thinks in terms of aggregates, not individuals. He does not start with individual freedom of exchange. He starts with statistical aggregates based on statistics collected by force by the United States government. So do his Keynesian peers.
From Gary North, here.