Jan 17, 2013
11213org
Want to learn more? Book a Chassidic walking tour at https://www.JewishBrooklyn.nyc/
Visit http://11213.org/ for audio & video of Rabbi Manis Friedman
This class with Rabbi Manis Friedman took place in Gush Etzion at Matnas Community Center
Like: https://www.facebook.com/11213.org
Follow: https://twitter.com/11213org
Subscribe: http://www.youtube.com/11213org
There’s no accounting for taste:
Feel free to write for us, by the way.
October 2, 2019
A fundamental injustice of US tax law is that it discriminates against the approximately nine million Americans who live in other countries.
These citizens must continue filing US tax and information reporting returns, even if they’re paying tax in their resident countries. Any local businesses they’re associated with become ensnared into the spiderweb of US tax laws. (The only other country that imposes similar rules is the totalitarian dictatorship of Eritrea.)
With the enactment of the Foreign Account Tax Compliance Act (FATCA) in 2010, things got even worse for overseas Americans. The law requires foreign banks and other financial institutions with US customers to act as unpaid informants for the IRS. If they fail to do so, US-source income they have in the form of interest, dividends, rents, and similar payments becomes subject to a 30% withholding tax.
FATCA’s working assumption is that all Americans with investments outside the US are tax evaders, including those who live full-time overseas. But that’s simply nonsense. For instance, the most popular destination for Americans living abroad is Canada. As many as two million US citizens live there. The top combined federal and provincial income tax rate in Canada can approach 50%. In one province – Newfoundland and Labrador – the top combined rate is 51.3%.
Does Canada sound like a tax haven to you?
Despite FATCA’s flawed premise, the IRS has ratcheted up the pressure on foreign financial institutions (FFIs) to enforce it. Unsurprisingly, most FFIs don’t want anything to do with the law. They’ve closed hundreds of thousands of accounts held by US citizens instead.
With their local accounts closed, many overseas Americans increased their reliance on US accounts. But US banks and brokerages have started to close accounts owned by non-resident citizens as well. These include Morgan Stanley, Fidelity, Merrill Lynch and Wells Fargo. In the US financial institutions that still accept business from non-resident citizens, the minimum account values have increased astronomically. Millions of overseas Americans are now effectively locked out of banking relationships anywhere in the world.
What’s more, because the SEC forbids solicitations by US mutual funds to individuals living outside the US, it’s become nearly impossible for non-resident citizens to own them. In addition, US citizens generally can’t purchase non-US mutual funds without disastrous tax consequences. As a result, Americans living abroad are effectively locked out of all mutual funds, US or non-US.
Another way Congress and the IRS have made life miserable for overseas Americans is to make it practically impossible for them to retire in their adopted countries. For instance, contributions to a foreign pension plan are usually tax-deductible in the country offering it. And growth in the plan is generally tax deferred. But in most cases, the US Tax Code doesn’t offer a deduction for the contribution and taxes the growth in the plan. Overseas Americans often wind up paying two sets of income tax on their pensions: one to the US and a second to their adopted countries. Similarly, US citizens generally can’t own foreign life insurance policies that have a cash value without disastrous tax consequences.
The situation for many Americans living abroad got even worse after Congress enacted President Trump’s tax reform bill in 2017. The law lowers tax rates for both individuals and domestic corporations. But anyone with deferred profits in what the Tax Code refers to as a CFC or controlled foreign corporation (a foreign corporation with more than 50% US ownership), is subject to a mandatory one-time repatriation tax of 15.5%. For less liquid assets like real estate, the tax rate is 8%.
The problem is especially acute for overseas Americans who use foreign corporations as a savings vehicle and have no intention of repatriating the profits to the US. For instance, many Canadians use corporations to operate small businesses and set up pension plans. Net profits in these corporations are taxable in Canada only when they’re distributed. The repatriation tax confiscates a portion of deferred profits of these corporations owned by US citizens, with no provision in Canadian law to offset the tax. Up to 15.5% of the profits are subject to double taxation.
As bad as conditions are now for US citizens living abroad, they’re about to get even worse. In just one country – France – the Banking Federation has warned its members they must close as many as 40,000 additional accounts held by US citizens living there by the end of the year. Many of them are held by “accidental Americans;” individuals born in the US who left the country as children or born to US parents in France. By law, they’re US citizens, although according to the Banking Federation, they “lack any concrete link with the United States, where they no longer reside.”
Indeed, the European Banking Federation, which represents around 3,500 European banks, told the US Treasury that up to 300,000 more US citizens living in Europe could lose access to banking services by the end of the year.
The law forcing their hand is FATCA, which requires FFIs to provide the IRS with the Social Security Numbers of their US citizen customers. Until now the IRS has waived this requirement in certain cases. The waiver ends December 31, 2019. But accidental Americans often don’t have SSNs and often find it difficult to come up with the required documentation to get one.
Since Congress and the IRS have declared war on overseas Americans, it’s no wonder why the number of US citizens expatriating – giving up their citizenship and passport – has skyrocketed in recent years. Unless Congress ends or substantially modifies citizenship-based taxation, that’s the only alternative overseas Americans have to live normal lives in their adopted countries.
Reprinted with permission from Nestmann.com.
אפשר לטעון שמה שהניע את המפלגות בקמפיין הבחירות “ממשלה חילונית” היא שנאה ותיעוב לדת. אולם מאיר אטינגר סובר שזוהי פרשנות נוחה לא נכונה. קראו מה שיש לו להגיד
יש עוד הרבה מאד מה לכתוב על הבחירות ועל תוצאות הבחירות, על הצפוי לנו בעתיד הקרוב ובעתיד הרחוק. מילים רבות נכתבו על הצד הפוליטי של הסיפור – החיבורים והאחודים, קמפיינים, שרפת קולות, וכדו’. לדעתי, שכתבתי אותה כבר כאן בפעם קודמת, הניסיון ארוך השנים מלמד שלפוליטיקה הזו מעבר לריח הצחנה העולה ממנה ומעכיר את ניחוחות ימי אלול, יש משמעות פחותה מזו שמייחסים לה.
אוכל לומר בזהירות שהתוצאות שעלו מוכיחות יפה טענה זו. הוויכוחים עליהם נשרפו כאן שעות יקרות שהיו יכולות להיות מנוצלות לעשייה התגלו כחסרות ערך. לשם משל: אילו היו מצרפים את קולות ‘עוצמה-יהודית’ ל’ימינה’ המפה לא היתה משתנה, ולהפך. גם כל קונסטלציה שונה של הציבור הדתי-לאומי לא היתה מספקת את החסר. שוב הוכח שהתהליכים החברתיים גדולים על ההנדסה הפוליטית.
אם נחזור לתהליכים החברתיים שהביאו למצב הנוכחי, אפשר לזהות לדעתי שלושה (מן הסתם ישנם הרבה יותר) נושאים שהיו משמעותיים ביותר בבחירות האחרונות. בשלושתם השקיעו ארגוני שמאל משאבים רבים, אם כי לא כולם היו יוזמה של אותם ארגונים. השלושה הם: מאבקי דת-ומדינה והקרע בין דתיים וחילונים. הברית שבין ערביי ישראל לשמאל. והאתיופים.
על ערביי ישראל צריך לכתוב טור נפרד. ההבנה של ארגוני השמאל שלא יוכלו יותר להשיג רוב יהודי, הניעה אותם לבנות על השותפות עם הערבים כברית על מנת להשפיע על צביונה של המדינה. אזהרת התורה על ‘לשיכים בעיניכם ולצנינים בצידכם’ מתממשת לעינינו. חוסר נכונותו של הימין להכיר בסכנת הזהות השנקפת מערביי ישראל, שבאה לידי ביטוי באמירות אומללות כמו זו של נפתלי בנט: 99% נאמנים למדינה, מסכנת כיום כפשוטו את עתידו של העם היהודי. לבעיה זו ישנו רק פתרון אחד, שכדי להגיע אליו צריך לפעול בחזיתות רבות ואמצעי הסברה מגוונים – להגיע לחקיקה/הסכמה גורפת שעתידו של העם היהודי יקבע רק על ידי רוב יהודי.
הפעם אני רוצה להתמקד בנושא שלכאורה היה המכריע ביותר בבחירות האחרונות – יחסי ה’דת ומדינה’. כוחו הגדל של ליברמן, ההישג של ‘כחול-לבן’ נזקף לקמפיין שהביא לידי ביטוי את החשש של חילונים רבים מפני השינוי הדמוגרפי לטובת ה’חרדים’ והאימה מפני מדינת הלכה.
הקמפיין של מפלגות ה”ממשלה חילונית” כמו ישראל ביתנו וכחול לבן, הדגיש שוב ושוב שאין להם שום דבר נגד היהדות, אלא אך ורק נגד מדינת הלכה. ליברמן התפאר באשתו וביתו ה’דוסיות’, ב’כחול לבן’ יצאו למסע פרסום בציונות הדתית, ובני גנץ הצטלם בבית כנסת ובכותל.
אפשר לטעון שמדובר בתרמית, ודמגוגיה, ובאמת מה שהניע אותם זו שנאה ותיעוב לדת. לטעמי זוהי פרשנות נוחה אבל לא נכונה.
מעטים מאד היהודים שיש להם אנטי ליהדות היום. בשונה מלפני חמישים שנה, הפעילות הענפה של תנועות התשובה, מפעל השליחות האדיר של הרבי מליובאוויטש, קריסתה של תפיסת העולם החומרנית-קומוניסטית ועוד, הפכו את הרוב המוחלט של הציבור היהודי למסורתי, אוהב יהדות, מתרגש לשמוע קול שופר ונמס להניח תפילין. ברמת התשובה הפרטית – גם מצביעי ליברמן ייענו ברצון להצעה להניח תפילין, או ליטול לולב.
הפחד מהדתיים או מהחרדים מתחיל כאשר עוברים להיבט הציבורי, בעוד העולם הדתי הפרטי, מגיע עמוס ברוחניות, נוגע בפנימיות. במישור הציבורי, היהדות משווקת כחוקים, פוליטיקה, גדרות וחומות. המחשבה של יהודי חילוני-מסורתי על מה יהיה כאן כאשר תהיה מדינה יהודית היא מבעיתה, הוא מדמיין משהו בין סעודיה לאיראן. הוא שואל את עצמו על מה תתבסס הכלכלה אם יהיה רוב לחברת אברכי כולל, ומי ישמור על המדינה, אם כל הבחורים יהיו בישיבה.
לפחד הזה יש אשם מרכזי – והוא הציבור הדתי עצמו, שבעצמו לא יודע להגיד כיצד תראה מדינה יהודית, על אחת עמה וכמה להסביר מדוע זה טוב. המפלגות החרדיות-דתיות נאבקות על הסטטוס-קוו, כדי לומר: לא באנו לשנות, אנחנו רק שומרים על עצמנו. אבל לא רק שזה לא משכנע, זה מרתיע עוד יותר – כי אם הרוב יהיה עסוק בהגנה על עצמו, אז מי יגן על המדינה? אם הם עצמם לא יודעים להגיד מה הם רוצים שיהיה, סביר להניח שמבלי משים תרחישי הבלהות שלנו יתממשו.
הפחד הזה מתרגם לעשרות נושאים הנמצאים בליבת יחסי הדת ומדינה: מה יהיה כאן בקשר למעמד האישה, לייצוג נשים בכנסת, מי יתגייס לצבא, איך זה ישפיע על גובה התמ”ג, האם יסגרו התיאטרונים?, הם תהיה תקשורת חופשית? הילדים שלנו יעברו בגרות? וכו’. קל חומר כאשר מכניסים למשוואה את החולאים האמתיים של החברה הדתית שמשודרים לצופה החילוני ללא הרף.
אי אפשר לזלזל בפחד הזה, ולו בגלל העובדה שציבור הדתי והחרדי כציבור עצמו אין מענה. והשתיקה מתפרשת כהודאה – בגרוע מכל מבחינם של החילונים.
בצומת דרכים זו ישנם שתי אפשרויות.
אפשרות אחת שמוצעת זה זמן רב היא לחזור ולהצניע את היהדות בתוך בית הכנסת, להציג ‘יהדות מקרבת ומכילה’, כזו שתחום עיסוקה היחיד הוא רוחניות, ויש לה להציע לאדם רק מענה לבעיותיו האישיות. לחדול מדיבורים על בית המקדש, או על משפט עברי, ממאבקים או כל ניסיון להנהיג.
אפשרות כזו אינה באמת רלוונטית, פירושו של דבר הוא השלמה עם הגלות, שהרי מהי הגלות? אם לא התכנסותה של התורה לד’ אמותיה. אבל לא רק ויתור על חזון אדיר, על חלום דורות יש כאן. אלא גם סכנה כפולה: ראשית, בדורנו זניחת המרחב הציבורי למהרסייך ומחריבייך תחריב את היהדות, ללא הגנה על הקיים, הכוחות הפועלים כבר היום שרק ילכו ויגדלו יקעקעו את עולם היהדות. ושנית, המציאות מוכיחה ששיטה זו לא עובדת, המפלגות החרדיות שנזהרות כמעט ולא לתבוע דבר, מואשמות יותר מכל בכפיה דתית.
האפשרות השנייה והמתבקשת היא לעבור מתשובה פרטית לתשובה ציבורית.
למה הכוונה תשובה ציבורית? בדיוק כמו בתנועת התשובה, ללמד כיצד נראית מדינת התורה, (לשם כך כמובן צריך ללמוד), להפיץ, לדבר, להעמיק, להוציא סרטונים, מודעות, קמפיינים, שיסבירו למה זה טוב, ולמה זה נכון, וכמה זה אור.
במקום לברוח מהעיסוק בסוגיות ה’נפיצות’ לכאורה, לחתור למגע, ללמוד וללמד. הרי אם אנחנו באמת מאמינים שהתורה היא תורת-חיים, זה נכון לא רק בסוגיות הפרט אלא בסוגיות הכלל. גם שם דבריה “נחמדים מזהב ומתוקים מדבש ונופת צופים”.
המפגש של היהודי החילוני המצוי כיום עם היהדות בנשואי הציבור הוא נטול עומק, נטול פנימיות, הסוגיות הציבוריות הצפות בכלי התקשורת נתפסות כחקיקה שרירותית, וכמאבקים פוליטיים, אפילו המאבקים על ארץ ישראל עבור מהמישור החזוני-רוחני לביטחון והשרדות.
האם עיסוק בנושאים כאלו לא עלול להעיר את הדובים, האם הוא לא עלול לגרוף התנגדות? בוודאי. אבל כמו בכל מאבק ללא חתירה למגע מפסידים ללא קרב.
הגענו לימים בהם עיסוק בתשובה פרטית אינה מרגיעה את החשש מהמדינה היהודית העלומה והמאיימת. ימים שבהם בעתיד הקרוב שומרי התורה והמצוות ייעשו לרוב מסוים ואז ללא שנדבר גם חלוקת סופגניות הופכת למאיימת, ותורה מקרבת לחשש ממדינת הלכה. זו העת לתשובה ציבורית.
מאתר הקול היהדי, כאן.