קניין הש”ס – שיטת השינון

קניין הש”ס

מסגרת קניין הש”ס

המסגרת הוותיקה והגדולה ביותר בכולל דורשי ציון הינה מסגרת ‘קניין הש”ס’, אשר מהווה בשורה ופריצת דרך ללימוד המשתמר לאורך ימים, עפ”י תכנית לימוד וחזרות מושכלת ומלוטשת, אשר  התעצבה ושופרה במשך השנים, עד למצב אופטימלי שבו כל לומד מסוגל לשלוט במסכתות רבות ולקנות בהן קניין נצחי. התכנית החלה לפעול בחודש חשוון תשע”א בקבוצה של כעשרה לומדים, בהכוונת ראש הכולל הרב צוויג שליט”א, ומאז גדלה במאות אחוזים הן בכמות הלומדים והן באיכות הלימוד והסיפוק המתלווה אליו. בראש המסגרת עומד הרה”ג רבי עמרם קנטור שליט”א, המוסר מידי יום ביומו שיעור על העמוד היומי.

עיקרון המסגרת מתחלק לכמה ראשים:

  • לימוד ראשוני של קטע גמרא [בדרך כלל עמוד ליום], בשימת לב לכל פרט עד להבנה מלאה.
  • שינון הקטע כמה פעמים עד שהוא שגור על הלשון, ובחינה הדדית עם החברותא.
  • חזרה על חומר זה עוד פעמים רבות בתכנית החזרה של שינון 2 דפים בכל יום, ובחזרות תקופתיות.

הרעיון העומד בבסיס התכנית, הוא תיאום בין הלימוד לבין כלי הלמידה של המוח האנושי, באופן שמאפשר גם קליטת ידע, וגם ריענון הידע אחת לשבוע, לחודש וכן הלאה. רעיון זה מאומת ע”י מומחים בחקר המוח ומיושם רבות בשנים אצל ת”ח מופלגים נודעים, ביניהם הגאון רבי בונים שרייבר שליט”א והגאון רבי יהושע כהן שליט”א אשר ליוו את התכנית ותרמו מנסיונם בעצה נכונה לשימור הלימוד, באופן המתאים גם ללימוד העיון וגם ללימוד הבקיאות.

בתכנית לימוד הגמרא נלקחו בחשבון שלשה גורמים עיקריים: ידיעה, הבנה, שימור. מתוך הכרה בנחיצות שלושת מוסדות-לימוד אלו.

  • ‘ידיעה’ משמעה קניין מסכתות הש”ס, כל מסכת מתחילתה עד סופה בלי דילוגים, באופן של שימת לב לכל נושא הן בהלכה והן באגדה ולקנות בו ידיעה שלמה ככל שניתן. למטרה זו מיועד סדר הלימוד היומי בו לומדים עמוד גמרא במשך כשלש וחצי שעות בחברותא, הכולל שיעור קצר בסופו לסיכום עיקרי שיטות הראשונים בנידוני הסוגיות, כך שבסוף השבוע נרכשת ידיעה חשובה בכשני דפים חדשים.
  • ‘הבנה’ משמעה בהירות בסוגייא הנלמדת, המושגת ע”י עיון והתבוננות בגמרא ובמפרשיה הראשיים, וכן ע”י משא ומתן בדיבוק חברים. למטרה זו נקבעה תכנית הלימוד במתכונת גפ”ת עם פסקי הרא”ש והר”ן שעל הרי”ף, כך שיש פנאי להתמקד בהבנת הפשט ובמסקנות העולות לדינא אצל עיקרי הפוסקים. כמובן שכדי למצות את ההבנה ולקנות ידיעה מקיפה בביאור הסוגיא ובשיטות שאר הראשונים יש לעמול הרבה יותר, אלא שלכך נקרא הלומד להשקיע מעצמו כפי כוחו ועיתותיו. רוב הלומדים בקבוצה זו הינם אברכים ותיקים שלמדו שנים רבות בעיון נמרץ בישיבות ובכוללים ומטרתם להשיג ידיעה ברורה, גם אם כרגע לא מקיפה דיה, במסכתות שלמות, ולזכות לרכוש בהמשך ידיעת הש”ס כולו בס”ד.
  • ‘שימור’ היינו כל השתדלות למען זכירת הלימוד בכדי שלא יהיה העמל לריק חלילה, וזאת ע”י ייחוד זמן לחזרה שבועית בכל יום חמישי, וכן חזרה תקופתית, כמו כן נערכים מבחנים מסכמים בכל שבוע ומידי תקופה, בכדי לכוין את הלומדים לחידוד ההבנה ולהגדרת המסקנות העולות מן הלימוד. הלומדים נקראים גם להעלות על הכתב ביאורים שנתחדשו להם במהלך הלימוד, כשמרבית החידושים נדפסים אח”כ בקונטרס היוצא לאור ע”י הכולל.

“נבחרת הכולל”

בתוך חבורת ‘קניין הש”ס’ התאגדה קבוצת אברכים מיוחדת לאתגר את עצמם מעל למצופה, ומעבר לרמה הרגילה של כלל האברכים,

קבוצה זו המונה כחמישה עשר אברכים, מגיעים לרמת ידיעה גבוהה במיוחד, ומתבטאת בין השאר בדברים הבאים:

  • כל שינון וחזרה שנעשה בכולל, נאמר על ידם בעל פה ממש ללא פתיחת גמרא, לכל הפחות בחזרות על חומר שנלמד בשלושת החודשים האחרונים.
  • בחינות פתע בעל פה ע”י ראש החבורה, עם שאלות מאתגרות במיוחד.
  • ידיעת הדפים בעל פה בפירוט מורחב כגון-ידיעת מספר הדף ,שמות בעלי המימרא , שקלא וטריא מלאים, ועוד ועוד.

טקסט – פרק ראשון בקונטרס טהרה כהלכתה

יתברך הבורא וישתבח היוצר אשר נתן לנו את תורתו הקדושה, וציוונו לקיים את מצוותיו,  וקידשנו בקדושתו, והפריש אותנו מכל מיני טומאות, וציוונו לפרוש מאת נשותינו בעת ראיית דמם, אשר, כידוע, טומאת נדה היא טומאה חמורה מאד, אשר אפי’ העכו”ם היו פורשים ובודלים מאשה נדה בשנים קדמוניות, וכמו שכתב הרמב”ן על התורה [בראשית ל”א ל”ה].

וידוע שאיסור זה הוא מהאיסורים החמורים ביותר, ובכל הדורות מסרו ישראל נפשם כדי להישמר מאיסור זה, ואין מן הצורך להאריך בזה מפני שחומרתו ידועה לכל בר ישראל.

וכידוע, לאחרונה יצאו גדולי ישראל ”בפניה נרגשת לעם ה”, והודיעו ברורות שישנם מורים אשר בטעות מטהרים מראות אדומים ואסורים, ועל ידי כך מכשילים רח”ל את הרבים באיסור כרת. ואכן, גרם כרוז זה להתעוררות רבה בקרב הציבור, אלא שישנם אנשים אשר התבלבלו מחמת כרוז זה, ואינם מבינים איך יתכן שמורים גדולים בחכמה וביראה יטעו בדברים חמורים כאלו. עוד ישנם אנשים רבים, שקיבלו את הדברים כהווייתן, אלא שאינם יודעים מכאן ולהבא את מי ניתן לשאול ללא חשש, מאחר שנתפרסם שישנם מורים שמתירים שלא כדין. ומאחר שהתעסקנו בענין זה רבות, אמרנו, לא עת לחשות הוא, ושנסנו את מתנינו ולקחנו את קולמוסינו בידינו, וננסה לברר ולהבהיר ענינים אלו, כפי אשר יחננו ה’, ואולי נזכה על ידי כך להיות ממזכי הרבים, ולהציל יהודים מאיסורים חמורים.

והנה עיין ברמב”ם בהלכות תשובה פ”ד שמנה את ארבעה ועשרים הדברים שמעכבין את התשובה, וכתב שארבעה מהן הם עוון גדול, והעושה אחד מהן, אין הקב”ה מספיק בידו לעשות תשובה לפי גודל חטאו.

ואחר כך כותב, שהעבירה השלישית מאלו הארבעה היא, הרואה בנו יוצא לתרבות רעה ואינו ממחה בידו, שהואיל ובנו ברשותו, אילו מיחה בו היה פורש, ונמצא כמחטיאו. ובכלל עוון זה, כל שאפשר בידו למחות באחרים, בין יחיד בין רבים, ולא מיחה, אלא יניחם בכשלונם, עכ”ל.

והנה רואים מדברי הרמב”ם האלו חידוש גדול, שמי שרואה יהודים נכשלים באיסור מסוים, ומניח אותם בכשלונם, באומרו לנפשו שאין זה עבודתו ללכת לתקן את העולם, ואין עבודתו אלא להשלים ולתקן את עצמו, הרי הוא חוטא בעוון חמור. והקב”ה אשר טוב ומטיב הוא, וידו פתוחה לקבל שבים, ומורה חטאים בדרך, (כמאמר הכתוב טוב וישר ה’ על כן יורה חטאים בדרך), כועס עליו כל כך, עד כדי שמונע ממנו דרכי תשובה, ודואג שלא יהיה סיפק בידו לחזור בתשובה.

ומפני שראינו בעצמינו בעינינו, איך שישנו כאן מכשול גדול באחד מיסודי הדת, וחשבנו שאולי על ידי שנכתוב הדברים על גבי הכתב ונפרסם אותם ברבים, נוכל להציל יהודים מאיסורים – חששנו, שאולי אם נמנע עצמנו מלעשות כן, נהיה ח”ו מאותם שרואים אחרים חוטאים, ויש בידם למחות ואינם מוחים, ומניחים אותם בכשלונם, אשר אין מספיקין בידם לעשות תשובה.

ואיתא במדרש (מד”ר קדושים פרשה כ”ה) נאמר “ארור האיש אשר לא יקים”. ‘לא ילמוד’ לא נאמר, שאלו כן, לא היתה תקומה ח”ו. א”ר אחא בשם ר’ תנחום ב”ר חייא למד אדם ולימד ועשה ושמר והיתה סיפק בידו למחות ולא מיחה, להחזיק ולא החזיק, הרי זה בכלל ארור, ההוא דכתיב, “ארור אשר לא יקים”. ר’ ירמיה אמר בשם ר’ חייא, לא למד אדם, ולא שמר, ולא עשה ולא לימד לאחרים, ולא היתה סיפק בידו להחזיק, והחזיק, ולא בידו למחות, ומיחה, הרי זה בכלל ברוך, עכ”ל המדרש.

והדברים מפליאים למתבונן, שאדם שלמד את כל התורה כולה, ועשה ושמר את כל המצוות, והיה בידו למחות ולא מיחה, אין עוזר לו כל תורתו ועבודתו, והרי הוא בכלל ארור. ומצד שני, אדם שלא למד תורה ולא קיים מצוות, ולא היה נשמר כל כך מעבירות (שהרי המדרש כותב “ולא שמר ולא עשה” שכנראה הכוונה שלא נשמר מעבירות ולא עשה את המצוות), והגיע לידי מצב אשר ראה יהודים נכשלים בעבירה, והרגיש בעצמו שאין בידו למחות, – שהרי אדם פשוט הוא, ולא למד, ולא לימד, ואין לו תלמידים, ומי יקשיב לקולו. ואעפ”כ לא עשה חשבונות, ומיחה, הרי על ידי מעשה זה, הרי הוא נכנס לכלל ברוך, יותר מאדם זה שלמד ולימד הרבה, ועשה הרבה, ונשמר מהרבה עבירות, שלא מיחה, כשהיה בידו למחות. והדברים נוראים למתבונן.

וברצוננו להקדים בראשית קונטרס זה, שאין כוונתנו ח”ו בכתיבת קונטרס זה, לנגח מאן דהו, ולבזות ח”ו מורים ות”ח, אשר דברים אלו הם עבירות חמורות ביותר, וכבר אמרו חז”ל שהמבזה ת”ח אין תרופה למכתו, וכוונתנו בקונטרס זה, הוא אך ורק שמורים ות”ח ואברכים ויהודים יראי ה’, יתעוררו להבין, שיש כאן ענין חמור, ושצריך למצוא דרך נכונה כדי לתקן ענין זה, ועל ידי כך נינצל מאיסורים חמורים, ולא נהיה מהמכשילים את הרבים, ולא מאלו שנכשלים על ידי אחרים.

ומאחר שהתעסקנו הרבה בענין זה, וישנם מורים ות”ח אשר רואים עצמם נפגעים ומושפלים מהתעסקותנו בענין הנ”ל, רצינו לנצל הזדמנות זו, כדי לבקש מכולם מחילה, ויבינו, שכל אלו שהתעסקו בענין זה, לא היתה להם ח”ו שום שנאה אישית נגד איזה מורה, ולא היתה כוונתם לקנתר ולהשפיל, רק כוונתם היתה לאפרושי מאיסורא. וכבר אמרו חז”ל שבמקום שיש חילול ה’ אין חולקין כבוד לרב.

(עמ’ 29 כאן.)