The Excessive ‘Out With the Old’ Attitude

Among Jewish institutions, it appears the more shallow an institution, the more care they take to preserve their history. Why is the devotion to the writings of, say, Lithuanian scholars any less than that of their counterparts?

This weakens those who write and teach in the present. Why bother when you won’t be remembered either? Per “Mazla”, even a Sefer Torah is given devotion, except there are inexplicable degrees of devotion, which is where “luck” comes in. But with Torah scholars, there is no mystery: anything which doesn’t exactly fit current fashion in its externalities and/or not written by the figureheads collects dust. “Editor-types” are not respected, let alone cultivated.

Koheles 1:8-11:

כל הדברים יגעים לא יוכל איש לדבר לא תשבע עין לראות ולא תמלא אזן משמע. מה שהיה הוא שיהיה ומה שנעשה הוא שיעשה ואין כל חדש תחת השמש. יש דבר שיאמר ראה זה חדש הוא כבר היה לעלמים אשר היה מלפננו. אין זכרון לראשנים וגם לאחרנים שיהיו לא יהיה להם זכרון עם שיהיו לאחרנה.

Why aren’t older works republished, especially in our time, when scanning and typesetting are far cheaper? And if they are, who exactly is reading them? Are they widely available? Are they quoted? And if having even a simple website is improper, how about Google Drive, or the like? And shouldn’t the budget increasingly reflect future technology, new mediums, etc. to a degree (even if Torah study must always be largely one-on-one)?

If you’re not committed to the past, you’re not committed to the future.

The Lawless, Anti-Torah Israeli Regime

A State of Law and Order? G-d Forbid!

Friday, 22 January 2016

The expression, ‘a state of law and order’ has been bandied around a lot in Israel over the past few years. Most recently, the mantra has taken on a renewed and intense fervor. Yet, it’s fevered declaration not only undermines the actual rule of law, but has become to be an existential threat to the very nature and destiny of the Nation of Israel.
Israel is charged with being a nation of Justice and Righteousness, and while the rule of law plays an important role in establishing justice, it is not the only, nor even the central pillar. There have been many states built around the value of law that were anything but righteous. Many societies that placed the value of order above all else, were void of any semblance of justice.
In fact, elevating the value of law and order above all others precludes the creation of a just and righteous nation. In such a society, law and order simply become a vehicle for demanding loyalty to a repressive state bureaucratic mechanism. It creates a society of rules, not mores; demanding obedience through fear of punishment and retribution, not compliance through consent and approbation.
A society focused on ‘law and order’ creates an adversarial dialectic between the state and its citizens, whereas when society’s emphasis is on the values of justice and righteous, a natural harmony between the nation and its leadership can flourish.
In a Torah society, magistrates and marshals (police) neither create nor are they above the law. In fact, the opposite, they are held to a higher standard. Even a king is subservient to the Torah.
While the political elites in the State of Israel shout their mantra of ‘law and order,’ a recent survey by the Midgam Institute (http://www.israelnationalnews.com/News/News.aspx/206136), reveals that nearly three-quarters of the population thinks that these same elites are buried up to their elbows in corruption.
The Torah demands that there be ‘shofitm’ (judges or magistrates) and ‘shotrim’ in every gate. The two go hand in hand. Not only does the Torah recognize that local leadership is key for the vitality of the nation, it suggests that enforcement without adjudication is a detriment to the health of the community. Pushing for a police station in every town, without local courts and judges will eventually lead to a type of a police state, in function, if not in name.
We see this dichotomy through the Bible’s description of two very different models of government, that of King Saul’s and King David’s.
While King Saul’s leadership was favorable and popular at the beginning of his rule, when his kingship lost legitimacy (despite retaining the reigns and power), Saul became ruthless and oppressive, lashing out at anyone who he perceived (even without evidence) as a threat. King Saul even ordered the slaughter of the kohanim-priests and the Tabernacle at Nov. (The parallel with the current regime restricting Jewish access to the Mount should not be lost).
Yet, when King David ‘loses’ the kingdom, by losing the heart of the nation, he accepts the judgment, and despite retaining the tools of power (including a well-fortified capital), he doesn’t fight the people’s will, but recognizes the judgment and leaves. David’s stepping down from power, recognizing that he was no longer leading, allowed him to later return to lead the nation. It is no small coincidence either that the Temple (the heart of the nation) plays a central role in David’s rule. In fact, it is David’s purchase of the field on Mount Moriah, the building of an altar and the bringing of offerings that stops the plague caused by Shaul’s destruction of Nov. Justice and righteousness is the salve for strict authoritarianism.
According to the Torah model, the leaders are not only under the same law, they are actually held to a higher standard.
The Torah does not demand fealty to a bureaucratic state mechanism (this is not to suggest that conformance with societal rules and norms is not a value) but rather demands loyalty to G-d, His Torah, and His prophets. Unlike some who have suggested otherwise, an observant Jew does not ‘believe in the state,’ but rather, it is the observant Jew’s duty to push the state into becoming a vehicle of G-d’s Will. A state that expresses any other will is an anathema to the Torah ideal and does not represent the Jewish Nation.
From The Jewish Nation, here.

Rabbi Chaim Pinchas Scheinberg Zatzal’s Aliyah Experience

Excerpted from Rabbi Yaacov Haber:

When my Rebbe, Rav Chaim P. Scheinberg, moved to Israel with his family and his Yeshiva in the early sixties he made a going away speech for a large group of his students and friends. He commented on how when he would walk through the streets of New York and see so much crime, promiscuity, and lack of respect for ideals and morals — he would ask himself on a regular basis, “What am I doing here?”

So he went to visit Eretz Yisroel. On that visit, he toured the length and breadth of the country. As he traveled, he looked around and he saw so much crime, promiscuity and lack of respect, just like back home! — The difference was, he said, he found himself asking, “What are THEY doing here?”

Find the rest over here.

עיונים וביאורים בחילופי הלשונות במסכת תמורה

ספר לשונות ארגמן – מהדורת ביקורת

בירור מסורות הנוסח השונות על פי כתבי היד ולאור דברי הראשונים והאחרונים

אוהבי תורה ולומדיה לבשו חג לקראת מהדורה ניסיונית של מסכת תמורה, עם הצגת כל לשונותיה הקדומים, ההשוואה ביניהם וביאור סוגית התלמוד על פיהם. את המהדורה הכין האברך כמשמעו הרב חיים מצגר, שמתוך שגרת לימודו חווה את העמימות במסכת תמורה, ראה שאין איש, השתדל בחקירה לימודית מאומצת לזכות ולזכות את הרבים במסכת בהירה וברורה. המחבר מדגיש שזוהי מהדורה ניסיונית ופונה לציבור בני התורה להעיר ולהאיר ולהיות שותפים בצורתו הסופית של הספר בתוכנו ובצורתו.

Download (PDF, 3.78MB)

Reprinted with permission.

בעין יהודית: אין עצה אלא ללמוד הלכות גזילה

גזל מנומס

ישנם רבים הסבורים כי רכוש של רבים נועד לשרת כל אדם לכל צרכיו. האם הכנת כוס קפה מהביל לעצמנו, במשרד בו הגענו לתקן דבר מה, מותרת? הרב יוחנן דוד סלומון על הסיטואציות המוכרות לנו כל כך

הרב יוחנן דוד סלומון | ט”ז חשון התשע”ד | 

    הקב”ה, הזן את כל העולם בטובו, מחדש סוגי פרנסות אשר לא שערום אבותינו. הנה, אפרים מוצא את לחמו ברשת מחשבים. “מה זה?”, אתם שואלים. גם אני שמעתי על כך רק לפני זמן קצר. במשרדים רבים משתמשים במספר מחשבים אישיים. יש תועלת רבה בכך שהמחשבים הללו יהיו מחוברים זה לזה כך שיהיו חלקים של רשת המקשרת ביניהם. את המלאכה הזאת עושה אפרים בהצלחה. הוא מתמקם למשך ימים אחדים במשרד הזקוק לשרותו, מוסיף רכיבים אלקטרוניים בתוך המחשבים, מותח כבלים בין מחשב למחשב ומקים את הרשת. מעתה ואילך יש אפשרות גישה מכל מחשב אל מאגרי הנתונים של כל מחשב אחר במשרד. כמו כן, שוב אין צורך להכניס תוכנה חדשה לכל מחשב בנפרד, די להכניס אותה אל אחד המחשבים, הנקרא “שרת”, וכל המחשבים ברשת יכולים לפעול באמצעות אותה תוכנה.

    אפרים והעוזר שלו, צביקה, נודדים ממקום למקום, מלקוח ללקוח, לפי צורכי העבודה. במקום האחרון שעבדו בו, מפעל גדול בן כמה מחלקות, הוזמנו לאכול חינם ארוחת צהריים במזנון של המפעל. הפיתוי היה גדול, וצביקה התלהב להזמנה שתחסוך לו להביא כריכים מהבית ולאכול אותם בתנאים לא נוחים, אבל אפרים גילה עד מהרה שענייני הכשרות במקום מפוקפקים למדי. המזנון החליף בעלים לאחרונה, וטרם הוסדרה השגחה מתאימה בגלל סכסוך מי ישלם, וכמה, עבור המשגיח. אפרים שכנע את צביקה שהסבריו של המנהל כי “הכשרות בסדר גמור”, “עובדי המטבח הם אותם עובדים שעבדו קודם”, ו”גם מנהל החשבונות שיש לו זקן עד המותניים אוכל אצלנו במזנון”, כל אלה אינם תחליף לכשרות עם השגחה של ממש.

    בשעת הצהריים, כאשר כל הפקידים נהרו אל חדר האוכל של המזנון, פרשו אפרים ועוזרו אל שולחן צדדי באחד המשרדים, וסעדו את ליבם באוכל היבש שהביאו מן הבית. הם סיימו בשתייה חמה אותה הכינו במטבחון הקטן של העובדים הצמוד לקומת המשרדים. שם עמד מיחם גדול, תה, קפה וסוכר בשפע. במקרר הקטן ניצבו קופסאות אחדות של חלב עמיד, והם החיו את נפשם בשתייה חמה בסוף סעודתם. אפרים חשש בתחילה שמא הכוסות אינן טבולות, אך לשמחתו גילה חבילה גדולה של כוסות חד פעמיות והבעיה נפתרה. אמנם קשה להחזיק כוס חד פעמית דקיקה המכילה תה לוהט, אך אפרים התחכם לשים כוס בתוך כוס כך שידיו לא נכוו.

    צביקה, שהעיד על עצמו כי הוא חובב חלב, מזג לעצמו פעם ופעמיים כוס מלאה חלב ונהנה מאד. אפרים העיר לו שאולי הדבר אסור. ייתכן שהחלב נועד להלבין בו את הקפה בכמות קטנה, אמר, ואיש לא התכוון להציע לנו אותו לשתיה חופשית. ייתכן שמישהו בסוף היום ימזוג לעצמו כוס קפה, ואז יגלה כי אזל החלב, בגללנו. צביקה לא השתכנע. “הרי ויתרנו על הזמנה לארוחת צהריים מלאה חינם אין כסף” טען, “מדוע יהיה אסור לי לשתות במקום זה כוס חלב?! ואם אתה רוצה להיות כזה צדיק” הוסיף כהתגוננות מהתוכחה, “מדוע אתה מבזבז להם כוסות חד פעמיות רק כדי שיהיה לך נוח להחזיק אותן?”

    “הפעם צדקת!” הודה אפרים מיד, “אני מצטער שלא חשבתי על כך. הכוסות נועדו באמת לשתייה ולא לשימושים אחרים. מחר אביא לי מהבית ספל עם ידית. אני חייב להחזיר כמה כוסות חד פעמיות שבזבזתי לשימוש לא-מותר”.

    המעוות תוקן, והכל היה טוב ויפה עד אותו יום בו קלטה אוזנו של אפרים שיחה בין שתי פקידות. האחת אמרה בטרוניה “תשמעי איזו חוצפה; באיזו רשות מזמין הבוס את העובדים האלו מהמחשבים לשתות חופשי מהמטבחון הקטן שלנו? הרי אנו משלמים בעד הקפה, התה והחלב. באיזה רשות הבוס עושה הכנסת אורחים על חשבוננו?”. למרות שאיש לא הבחין כי אפרים שומע את השיחה, הסמיקו פניו כמו גנב שנתפס בקלקלתו. לא עלה על דעתו שהמטבחון הוא פרטי וממומן מכספי העובדים. הוא היה בטוח כי המפעל הוא המתקצב את הוצאות המטבחון. מנוי וגמור היה בדעתו כי מעתה ואילך יביא איתו מהבית גם תרמוס, ולא ייכנס כלל למטבחון. בלחישה סיפר לצביקה מה ששמע, אך צביקה לא התרגש. “עוד ביום הראשון”, כך אמר, “אמרה לי הטלפנית כי אנו יכולים לקחת מהמטבחון כרצוננו. אם איזו קמצנית אחת חושבת אחרת, זו בעיה שלה. אצלנו בבניין נהגו הכנסת אורחים יותר יפה אפילו עם הפועלים הערבים שבנו על הגג”.

    המשך לקרוא…

    מאתר הידברות, כאן.