ערוך השלחן *בעד* הנחת תפילין כל היום

ערוך השלחן או”ח סימן ל”ז סעיף ג’:

כתבו הטור ושולחן ערוך:

מצוותם להיותם עליו כל היום. אבל מפני שצריכים גוף נקי, שלא יפיח בהם ושלא יסיח דעתו מהם, ואין כל אדם יכול ליזהר בהם – נהגו שלא להניחם כל היום. וצריך כל אדם ליזהר בהם, להיותם עליו בשעת קריאת שמע ותפילה.

עד כאן לשונם, כלומר: דוודאי חובת המצוה מן התורה יצא במה שמניחם שעה אחת ביום, בשעת קריאת שמע ותפילה. ורק אם לא הניחם כלל פעם אחת ביום ביטל מצות עשה. אבל אין חובה לישא אותם כל היום. אלא שבוודאי כיון שהיא מצוה גדולה שבגדולות, שיש בה ייחוד ה’ ויראתו ואהבתו יתברך, ועול מצות – מהראוי לישא אותם כל היום. וכן נהגו רבותינו חכמי המשנה והגמרא, ורבנן סבוראי והגאונים. ולזה אומרים רבותינו שעתה לא נהגו בזה.

ויש שמשמע מדבריהם שמי שירצה עתה להניחם כל היום, בבטחו שלא יפיח ולא יסיח דעת, ומכל מקום לא יניחם כל היום (עיין מגן אברהם סעיף קטן ב’). ולעניות דעתי לא נראה כן. וכן שמענו שיש יחידי סגולה ומה גם בדורות שלפנינו שהיו נושאים כל היום. ועכשיו נהגו גם כן היחידים השרידים ללמוד מעט בהם אחר התפילה.

(עיין שם במגן אברהם, שהביא מתשובת רמ”ע מפאנו שתיקן להניחן שנית במנחה. ואשרי חלקם.)

Positive Law and Politics in the Modern World Actually Came From Judaism, NOT Secularism!

“Political Hebraism” is one of the best-kept historical secrets.
Here is a good description (broken into paragraphs for clarity’s sake):
Eric Nelson’s recent book The Hebrew Republic makes the remarkable and convincing case that seventeenth-century European political thinkers were deeply engaged by Jewish texts. This, he notes, runs counter to our standard assumptions, as it is often held that modernity’s achievements were made through a progressive secularization. The truth, Nelson shows, is exactly the opposite.
Renaissance humanism, “structured as it was by the pagan inheritance of Greek and Roman antiquity, generated an approach to politics that was remarkably secular.” Yet, in the seventeenth century, during the ongoing fervor of the Reformation, “Christians began to regard the Hebrew Bible as a political constitution, designed by God himself for the children of Israel.
They also came to see the full array of newly available rabbinical texts as authoritative guides to the institutions and practices of this perfect republic.”
Nelson goes on to argue that the political achievements associated with modernity—including democracy and religious toleration—reflect a “political Hebraism,” an outlook on civic life that used rabbinic sources to bring European ideas about the polity into better conformity with biblical sources.
Of course, each of these thinkers analyzed things differently and came to widely diverging conclusions. But the point is, classical liberalism, anarchism, equality before the law, etc. etc. all came from the Torah…

ישעיהו ליבוביץ: צביעותו הרבה של הרב צבי פסח פראנק

למי הותר בשר חזיר?

מכתב למערכת “דבר”

15.12.54

על קירות בתי ירושלים הופיעו כרוזים מטעם הרב צ.פ. פראנק, אב”ד דירושלים הקוראים לארץ ישראל “להזדעזע” על פסק-הדין של בית-הדין העליון בדבר מתן רשיון למכירת חזיר בנתניה.

לשם הערכה נכונה של הזדעזעות קדושה זו תצויין העובדה, שאותו איש עצמו, בתוקף סמכותו כרב ומורה-הוראה, דרש ותבע מאת מפקדת ירושלים בשעת המצור ב-1948 להאכיל 4,500 חיילים “לא-דתיים” בשר-חזיר כדי לחסוך את מעט הבשר הכשר בשביל אנשי-שלומו. עובדה זו כבר פורסמה כמה פעמים ע”י הח”מ — ולא הוכחשה.

נמצאנו למדים, שחובה היא להאכיל חזיר ליהודים “אחרים” כשיש בזה משום הנאה ליהודים של הרב פראנק; ואימתי החזיר מזעזע את ארץ-ישראל ת’ פרסה על ת’ פרסה? הווה אומר: כשאין לרב פראנק וליהודים שלו — המאורגנים עמו בארגון-הסתרים “אחוה”, בעל המונופולין על עסקי הבשר הכשר — שום הנאה מחזיר זה.

ישעיהו ליבוביץ

מתוך “רציתי לשאול אותך פרופ’ ליבוביץ” עמ’ 360.

(וראה כאן.)