Sifra Vayikra 25:35:
We have written about this already…
Published on Mar 22, 2013
“אני ישנה ולבי ער, קול דודי דופק פתחי לי רעייתי יפתי” (שיר השירים)
לחן: הרב ברוך בער זצ”ל, ראש ישיבת קמניץ
מבצעים: יונתן שווארץ ואביש ברודט
מתוך האלבום “אן עונג שבת”, 2006
(אביתר בנאי מבצע את השיר בהופעות שלו)
“וביותר דשמעתי מפי כ”ק אאמו”ר הגאוה”צ זצוקלל”ה הי”ד בשם הגאון האמיתי בעל המלבי”ם זצ”ל שאמר שהשם ‘פאליטיק’ נולד מהזווג “הגון” ששקר נשא את החנופה ונולד מהם בעל מום בריה בפנ”ע ששמו “פאליטיק” על כן מזדזיע מלהתערב במחלוקת שיסודתן ב”פאליטיק” המאוסה והבזויה והשנואה ובעזהי”ת אינני מתחרט שלא לקחתי מקח רע להתערב בפאליטיק כי רובם שנתערבו לא הי’ כוונתם לשם שמים רצו להתגדל ולהתגדר והגם שזכו לזה והגיעו לתכליתם אבל אינני מקנא אותם כלל כי סוף הבזיון לבוא ולא יזכו לכבוד אפילו בעיני מבקשיהם להתערב ולבסוף הקלון יכסה פניהם וה’ הטוב יכפר בעד ונזכה במהרה לקבל פני משיח צדקנו בב”א”. עכ”ל.
An excerpt from a letter written by the Lubavitcher Rebbe against TV:
In Lubavitch a Jew once came to his father and asked him: “Is it an accomplishment to sit in Lubavitch, closed in one’s room, and be a fine Jew? If one walks on the street in Petersburg, and doesn’t sin there – that’s an accomplishment.” He continued: “Even that is no accomplishment. Being in Petersburg, going inside the theater, sitting with one’s eyes shut, and not sinning – that’s an accomplishment.” Then the Jew went further: “Even that is not enough. Sitting inside a theater in Petersburg with one’s eyes open, and not sinning – that’s an accomplishment.” He continued further: “Even that is not enough. Entering the theatre, sitting near the stage where the performers perform, and then not sinning – that is a great accomplishment.” In this way he detailed an entire list of activities, and one can readily imagine how such a calculation can lead the person to fall to the lowest depths.
ע”פ רוב במקרא ידענו כי רשעים יאבדו, כלו בעשן, צדיקים ירשו ארץ וישכנו לעד עליה, ומקלליו יכרתו. סור מרע ועשה טוב ושכן לעולם.
אבל יש יוצא מהכלל. יש זמנים בהם הקב”ה נוהג אתנו שלא לפי מעשינו, כי אם למען שמו הגדול, ועוד סיבות. וכבר האריך מורנו הרב ברנד שליט”א בביאורו את תקופתנו ע”פ הפרשה שהשמיט ה”ויואל משה” מספר יחזקאל ט”ז, דכתיב, “ושבתי את שביתהן את שבות סדם… למען תזכרי ובשת ולא יהיה לך עוד פתחון פה מפני כלמתך בכפרי לך לכל אשר עשית נאם השם”, עיין שם.
החילונים קבלו דעות משומרי המצוות, וכמובן, “ילפין מקלקלתא ולא ילפין מתקנתא”. הבינו גם הם שמעשיהם לא כוננו מאת ד’, שהרי רשעים המה (נשבו או לא). וא”כ, כביכול שאין מקום להלל והודאה על מעשיהם, ושוכחים “כי הוא הנותן לך כח לעשות חיל”.
אעתיק מספר “מקום שבעלי תשובה עומדים” מהרב דן טיומקין הוצאת פלדהיים תשס”ט, עמ’ 111:
… נביא מדברי הרב סופר, שמספר שעמד בדוכן להנחת תפילין, פגש ביהודי מבוגר והציע לו באדיבות לזכות במצוה. וזה לשונו:
בעיניים רושפות ענה לי אותו יהודי: “בשום אופן לא! אחרי מה שעברתי בשואה, אני איתו ניתקתי את היחסים“.
לא ניסיתי להצדיק את הבורא בעיניו. הבטתי אליו באמפטיה, והפטקתי: “אני מבין אותך ידידי. אמנם ‘התאכזבת קשות’ מהתנהגותו של אלקים, ברם, תסכים איתי שאחרי השואה האיומה התנהגותו ‘השתפרה’. הוא החל שוה להאיר פניו אלינו, הנה זכינו במדינה יהודית וברוך ה’ ניצחנו בכמה מלחמות בניסי-ניסים. אולי, אם כן, הגיע הזמן ‘להתפייס’ עמו?“…
“מה פתאום!” הגיב הלה בבוז, “וכי את המדינה הקים הקב”ה? החלוצים הקימוה בעשר אצבעותיהם. רק להם התודה והברכה“.
“עד כאן!” עניתי לו. “מעכשיו אתה כבר לא הוגן. כי אם את הקמת המדינה אתה מייחס לחלוצים, הרי את השואה – חוללו הנאצים, ומה לך כועס על אלקים?“…
נדמה שלזה כיוון אותו ניצול שואה. אני שם לב, שלא זכינו לשמוע את המשך השיחה המרתקת…