Rabbi Hirsch says Judaism is more expansive than competing definitions of “religious” practice. Fine, but why.
In my own opinion: “Judaism Is Not the BEST Religion, but the ONLY Religion!”
The word religion in English means “law” (as in Megillas Esther, and לבדות להם דת) from the Latin “religio” (רליגיוזה). This definition is undisputed. (The origin of “religio“, itself, however, is disputed.) Correct, there is an enormous chasm between Judaism and its competitors, but, contra Feiglin and many others, Judaism is neither more nor less than a religion.
Judaism is not a race, a nation, a “ReligioNation” (as Rabbi Meir Kahane coined it)… or “so much more than a religion”…
It is not the case other religions are genuine “religion”, while Judaism belongs to another category. Rather, other “religions” are mere imitations of religion, while Judaism is the real thing. The tiny number of “mitzvos”, or laws, faux-religionists claim to observe are nothing but a way of evading all the rest of them.
But Rabbi Hirsch, despite his reputation, does not disagree!
Note the refusal to outright abandon the word “religion” in his timeless words on Jewish joyfulness:
Judaism is not a religion solely for holidays and feast days; it embraces all aspects of life – workdays and festival days. Judaism, the most “religious” of all religions has no word for “religion”, has no word for this concept; everything without exception is “religion”. The seamstress at her needlework, the farmer at his plowshare, the mother at the cradle, the father at his trade, the judge at his bench, the physician at the sickbed, the teacher at the lectern, the priest at the alter – all are actively engaged in the holy service of God. “Be holy” is the Divine summons of Judaism to every age, every generation, every walk of life, to the entire nation.
For the Jew everything is “religion”. Even the most painful reversal for him is but a new religious duty, as he goes from one religious experience to the next, מחיל אל חיל…
And since for the Jew everything is “religion” – and consequently “religion” is everything! – the happy moments in his life do not distance the Jew from his God…
(See the rest here.)
His more famous thoughts on the matter do not contradict.
Hirsch Commentary to Shemos 6:7:
לי לעם – שתי מילים קצרות אלה הן האמירה הראשונה על ייעודם של ישראל. הן מבטאות את התכונה העושה את היהדות לכל־כך ייחודית. אין מתאים כלל וכלל להתייחס ליהדות כ״דת היהודית״. חוסר מחשבה הוא להגדיר את היהדות כ״דת״, להציב אותה בשורה אחת עם הדתות האחרות, ולאחר מכן לתמוה ש״דת״ זו כוללת דברים כה רבים מעבר למסגרת המקובלת של ״דת״. ״לי לעם״: על ישראל להיות עם לה׳.
אמירה זו לבדה כבר מבהירה שהיהדות, כפי שייסדה ה׳, אינה דת כלל. נכון הדבר שהיהדות כוללת בתוכה יסודות, שמוגדרים בדרך כלל כ״דת״, אך המושג ״יהדות״ שונה לחלוטין ורחב לאין ערוך. ב״דת״, אין לאל אלא מִקדשים, כנסיות, מסדרי כהנים, עדות מאמינים וכו׳. ואילו אומות ועמים, כפופים למלכים ושלטונות בלבד; ומבוססים על מושג המדינה, ולא על דת ואל. אולם ביהדות ייסד ה׳, לא עדה דתית אלא אומה; כל החיים הלאומיים יקבלו צורה על ידו. ישראל יהיה ״עמו״, ולא רק עדת מאמינים.
כמה שונות הם דרכי ״לשון הקודש״, בבחירתן בביטויים מתאימים למושגים של ״עם״, ובן זוגו – ״מלך״!
בגרמנית, המלך (״קעֶנִיג״) הוא מי שבידו היכולת והכח (״דֶר קעֶנֶנְדֶה״); והעם ההולכים אחריו (״פוֹלְק״), הם אלה החייבים לשמוע בקולו (״דַס פוֹלְגֶנְדֶה״). (בשפות הלטיניות, נלווית למושג ה״עם״ משמעות חזקה יותר של זלזול והשפלה [עיין פירוש, בראשית יא, ז]). לכן קיים העם רק למען המלך; בלי מלך אין עם.
לא כך הוא בלשוננו הקדושה. המושג ״עַם״ אינו תלוי בסוג כלשהו של יחס למרוּת עליונה שמעליו או מחוצה לו; אלא הוא מושג העומד בזכות עצמו, אשר במרכזו אך ורק הקשר ההדדי שבין מספר רב של אנשים (״עם״ קרוב ל״עִם״ משורש ״עמם״). המשמעות הבסיסית של ״מלך״ היא: מי שמשמש כראש לאחרים, מי שמהנה את האומה בחכמתו ופקחותו, מי שחושב עבור האחרים. (השווה תיבת ״נמלך״ בלשון חכמים, ״להתייעץ עם מישהו״. קרוב ל״מלך״ ברמה המוחשית – ״מלק״ [עיין פירוש, בראשית י, י]). נמצא, שהמלך קיים למען חברת העם, כדי שבני העם יגיעו, אחד באמצעות השני ועם השני, לתכליתם הסופית; אך חברת העם אינה קיימת למען המלך.
כאשר ה׳ אומר ״ולקחתי אתכם לי לעם״, פירושו: על חייכם הציבוריים להיות מודרכים על ידי חכמתי, ולהוות התגלות של רוחי.
בני דור מאוחר יותר ביקשו לצמצם את כל תוכן הקשר שלהם לה׳, לחיי המקדש וקרבנותיו; ואף כשהוכיחו אותם על שחיתותם החברתית, הסתתרו מאחורי הקריאה: ״הֵיכַל ה׳! הֵיכַל ה׳!״ (ירמיהו ז, ד). ואז הרעים הנביא בקולו נגדם: ״הֵיכַל ה׳ הֵמָּה!״ (שם) – עליהם בעצמם להיות היכל ה׳. כפי שביאר הנביא: ״כִּי לֹא־דִבַּרְתִּי אֶת־אֲבוֹתֵיכֶם וְלֹא צִוִּיתִים בְּיוֹם הוֹצִיאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם עַל־דִּבְרֵי עוֹלָה וָזָבַח״ – לא קירבתי אותם לעבודתי כדי שיקריבו קרבנות. ״כִּי אִם־אֶת־הַדָּבָר הַזֶּה צִוִּיתִי אוֹתָם לֵאמר: שִׁמְעוּ בְקוֹלִי וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹקִים וְאַתֶּם תִּהְיוּ־לִי לְעָם״ וגו׳ (שם ז, כב–כג).
אמת, שה׳ דיבר אלינו גם אודות קרבנות. יתירה מכך, ביום גאולתנו ממצרים, הוא הקים אותנו לעם, בדווקא על ידי קרבן ורק על ידי קרבן. אך הוא לא עשה אותנו ל״עדה של מִקדש״ בכדי שנקריב קרבנות; אלא באמצעות הקרבן ביקש לעשותנו ל״עם״.
ודווקא מוסד זה – הקרבן – הוא שהקים לראשונה את המדינה על עקרונותיה המנחים היסודיים, כפי שנוכיח בהמשך (עיין פירוש להלן יב, ג–ו). בעוד שעמים אחרים נעשים מאוחדים על ידי חלקם המשותף באדמת המולדת, הרי שהעם יהודי נעשה מאוחד בחלקם המשותף באלקי ישראל.
Hirsch Commentary to Shemos 19:10:
תורת ישראל היא מערכת החוקים היחידה שלא יצאה מתוך העם אשר נועדה להיות לו לחוקתו. היהדות היא ה״דת״ היחידה שלא נבעה מליבות בני האדם המוצאים בה את הבסיס הרוחני לחייהם. דווקא התכונה ה״אובייקטיבית״ הזאת של תורת ישראל ו״דת״ ישראל, היא העושה את שתיהן ליחידות במינן, ומבדילה אותן באופן ניכר וברור מכל יתר הדברים בעולם המכונים חוק או דת. תכונה זו עושה את תורת ישראל לגורם היחיד בתרבות האנושית, שיכול להיחשב גורם מזרז ומטרה מוחלטת לכל צורה אחרת של התקדמות; בעוד שהתורה עצמה, כאידיאל המוחלט הניתן מלמעלה, נותרת מעל ומעבר לכל מושג של התקדמות…
לא כן ״דת״ ישראל ותורת ישראל. הן אינן נובעות מאמונות שאחזו בהן בני אדם בתקופה זו או אחרת, ואינן מכילות מושגים אנושיים מוגבלי־זמן על ה׳ ועל ענינים אנושיים ואלקיים. הן ניתנו מפי ה׳; ונאמר דרכן לבני אדם, על ידי רצון ה׳, מה צריכים להיות מושגיהם עד סוף כל הדורות, אודות ה׳ והדברים האלקיים, ומעל הכל, אודות האדם והענינים האנושיים.
למן ההתחלה עמדה תורת ה׳ במצב של ניגוד אל העם אשר בקרבו היה עליה להופיע לראשונה בארץ. היה עליה להוכיח את כוחה בראש ובראשונה על עם זה, אשר התנגד אליה בשל היותו עם קשה עורף. התנגדות זו שהתורה מצאה בקרב העם אשר בתוכו זכתה למעונה הראשון בארץ, היא ההוכחה הגדולה ביותר למקורה האלקי של התורה. התורה לא קמה מתוך העם, אלא ניתנה אל העם, ורק לאחר מאות שנים של מאבק רכשה התורה את לבות העם, כך שהם הפכו להיות נושאי דגלה במשך כל הדורות. (על ייחודיותה של היהדות ויחסה לדת, עיין אוסף כתבים, כרך א עמ׳ קפג–קפו; פירוש, לעיל ו, ז).
Enough for now.
(And I hope you noticed the part about politics!)
