Not Everything In Hebrew Seforim Deserves To Be Read – R’ Avigdor Miller

RAV AVIGDOR MILLER ON THE TEN DROPS OF WINE AT THE SEDER

Q:

The Rabbi mentioned in his lecture tonight that we are expected to rejoice at the downfall of the wicked and that’s why we celebrate the punishment of the Mitzrim. If that’s really true, then why do we take drops of wine out of the cup of wine at the Seder?

A:

This gentleman is asking, why is the cup of wine diminished by drops at the Seder? Which means that this person has heard that the significance of the drops that we remove from our cup at the Seder is that the suffering of the wicked is a diminishing of our own happiness.

 

Now, I want to tell you people something that will come in handy. There are many explanations that have been invented to suit the modern taste. But at this table (the Rav zatzal banged on the table) the principle is that we’re suiting nobody’s taste except the truth.

 

Now, I understand that if I had to speak someplace else I couldn’t speak on this subject. And that’s because the spirit of the gentile world is not to exalt in vengeance. Oh no! They only exalt in killing Jews, and in gas chambers and crematoria. They wouldn’t think of such a wicked thing as vengeance. The Pope and the bishops of the Anglican Church are very much interested only in the nobler aspects of life. And so when the Jews were being shipped off to the death camps and being burned at the rate of twenty-thousand a day, so the Pope was busy talking about peace and the love of all man. And the archbishop of the church of England was busy talking about brotherhood and friendship. All the time, words of love were gushing forth from these two fountains of saintliness. But never did one of them speak up that it’s time to stop murdering Jews. Maybe instead of twenty-thousand Jews a day, maybe they should kill only ten thousand Jews a day?! No, this they didn’t even try. Twenty-thousand, that’s fine. It’s good enough. It’s not thirty-thousand, they said. What do you want already?

 

And so, nobody intervened for the Jews. But at the same time they would deign to say such wicked words like I’m saying here tonight; about rejoicing in the downfall of would-be murderers and such terrible oppressors as the Egyptians were. To rejoice in their downfall is a righteous thing?! Oh no; that, they would never say!

 

So the modern rabbis who are paid by the Sisterhood are busy reinterpreting the Torah in a way that is acceptable to them. And therefore, after a while it becomes widespread in the Jewish street that this is a Torah attitude – that you take out drops of wine in order to signify that our happiness is diminished because of the suffering of the wicked.

 

And I want to tell you, even if you saw it in a chassidishe sefer, don’t be excited. I can tell you that not everything that is printed, even in lashon kodeshdika seforim, deserves to be read. And even some seforim that are three-hundred and four-hundred years old.

 

You have to use discretion in what you read. Drush has been in force for at least three-hundred years, so don’t be excited even if you saw this in a sefer. It’s absolutely not true! That’s not the significance of this minhag.

 

And if you want – now, I’m just telling you a guess of mine, but if you want a more true significance, I’ll tell you that we’re shedding the blood of the Egyptians when we drip the drops from the cup; we’re taking part because we’re happy על דם רשעים שנשפך, about the blood of the wicked that has been spilled. That’s a different explanation, a better explanation.

 

Now, of course, if I was out in Westchester or in Scarsdale, and I was giving a pre-Pesach class to the Ladies’ Auxiliary, I would speak about something else. So, it may be that you saw this in some good sefer, but I’m not impressed anyhow. You have to know that not everything printed is worth repeating.

TAPE # 26 (April 1974)

Editor’s Note: Although this reason of “our diminishing joy due to the suffering of the Mitzrim” is widely quoted in many hagadahs today (and sometimes even wrongly attributed to the Abarbanel) it is actually a quite recent explanation that was first invented in the late 1800’s and then recorded in print for the first time by Eduard Baneth in 1904. This reason was then popularized among the masses when it was quoted in haggadahs that were printed in America in the 1940’s and 50’s. For example in a popular haggadah published in 1943 by the National Jewish Welfare Board “for members of the armed forces of the United States to address the compatibility of Jewish and American values” this is the reason given for the minhag.

The earliest reference to the minhag itself is actually found in the Pesach Drashos of the Rokeach (c. 1176-1238) and his mystical explanation of the sixteen drops of wine seems to be more in line with Rav Miller’s words above, in that it hints to the “sixteen sides sword of Hakodosh Boruch Hu.” The Sefer Maharil quotes the Rokeach and explains that we want the vengeance of Hashem “to fall upon our enemies.” The Darkei Moshe quotes the Maharil and writes that the minhag hints to the “angel in charge of vengeance.”

From Toras Avigdor, here.

BOMBSHELL: The Dress Rehearsal for the Shmini Atzeres Stab-in-the-Back

Quoting Chananya Weisman‘s newsletter:

The following information was brought to my attention by an anonymous follower.

Way back in 2000, the northern border with Lebanon was breached by infiltrators. They abducted three soldiers, who were subsequently murdered.

There were intelligence warnings about a well-planned attack on the morning it took place — but they were ignored. There were clear signs at least a month before the attacks and warnings from IDF soldiers at the site of the attack that something big was imminent. But these warnings were dismissed.

A crucial part of the electronic security fence “malfunctioned”, but this information was not shared with the soldiers patrolling the area, and demands to repair the fence went unheeded.

The cameras didn’t work that day.

Soldiers in the area were forced to drive in unprotected jeeps.

The kidnapping was incredibly easy.

Even after the soldiers were kidnapped, the IDF was slow to respond, waiting 45 minutes to send helicopters, which was more than enough time for the terrorists to disappear. Furthermore, they did not prevent vehicles from leaving the Arab village of Sheva, where the kidnappers were suspected of hiding after the attack.

As always, the criminals investigated themselves and it all went away. We collectively forgot this ever even happened. (A Hebrew article with more details is available here.)

The general in charge of the area was Aaron Haliva, who is also the head of military intelligence today. He was reportedly absent the day of the attack in 2000, just as he was absent on October 7, 2023.

Oh, and the date of the kidnapping in 2000?

Shabbos Shuva, October 7.

End.

Here is the text of the above-mentioned Hebrew article (itself just a teaser):

נחטפו לפי הנהלים

המודיעין התריע על פיגוע מתוכנן בבוקר חטיפת שלושת החיילים – אבל המידע לא טופל. הרכבים הממוגנים היו בשטחים, המצלמה היתה מקולקלת, הגדר החשמלית לא פעלה, לוחמי אגוז התריעו שחיזבאללה מתכנן פיגוע מטען – וכל ההתרעות האלו ואחרות עברו ליד האוזן הצה”לית באין שומע. בני אברהם, עדי אביטן ועומר סואעד נחטפו על ידי החיזבאללה בקלות מדהימה, שמצביעה על כשל עמוק ויסודי בצד הישראלי. התחקיר המלא – ב”שבעה ימים” בסוף השבוע

 

Ynet עדכון אחרון: 04.12.02 , 15:43

זה קרה באוקטובר 2000: שלושת חיילי צה”ל, בני אברהם, עדי אביטן ועומר סוואעד נחטפו על ידי ארגון החיזבאללה ללבנון. הם הוכרזו כחללי צה”ל שמקום קבורתם לא נודע – אבל עד היום לא ברור מה עלה בגורלם.

תחקיר של רונן ברגמן וגיל מלצר במוסף “שבעה ימים” מגלה שרשרת מדהימה של כשלים בתפקוד המערכות בפיקוד הצפון ובצה”ל – שמעוררים תהיות קשות אודות רשלנות. האם ניתן היה למנוע את החטיפה – ומדוע זה לא קרה?

ההתרעות, המחדלים

כחודש לפני החטיפה, כבר היו בפיקוד צפון רמזים ברורים לגבי כוונותיו של החיזבאללה. חיילי צה”ל אפילו צפו בקבוצת לוחמים של החיזבאללה עוסקת באיסוף מידע מול “נקודה 590”, הנקודה שבה נחטפו שלושת החיילים.

מח”ט הגזרה הטרי, אל”מ יואלי אור, לא ידע כי חלק מהגדר האלקטרונית לא היה פעיל. כשגילה לו זאת אחד הקצינים, היה המום – וקבע כי אין להגיע לנקודה ה”בעייתית”. אבל הלקח הזה כלל לא הופץ לחיילים המסיירים בגזרה באופן קבוע. התיקונים שדרש אל”מ אור – לא בוצעו.

ומה עוד? החיילים בגזרה נאלצו להשתמש בג’יפים לא ממוגנים מדגם “סופה”. לדבריהם, חשו “כמו מטומטמים, עם המיגון היחיד שהיה ברזנט בצדדים”. גם המחדל הזה תוקן – רק אחרי שאברהם, אביטן וסוואעד כבר היו בידי החיזבאללה.

גם הביורוקרטיה הפנים-צה”לית הקלה על חיזבאללה: שתי האוגדות שפעלו באזור, אוגדה 91 ואוגדה 36, לא היו מתואמות כלל, ואינפורמציה רבה הלכה לאיבוד בקווי התקשורת. דוגמא אחת: כמה ימים לפני החטיפה איתר כוח של לוחמי סיירת אגוז פעילות ערה של החיזבאללה סמוך לנקודה 590, שנראתה כמו מילכוד האזור. הם העבירו את ההתרעה הלאה, אבל היא לא הגיעה ליעדה.

אחד מלוחמי אגוז הגיע לימים לביקור בבית משפחת אברהם וביקש לשוחח ביחידות עם האב, חיים. “הוא אמר לי בדמעות שהם ראו את אנשי החיזבאללה מטמינים מה שנראה כמו מטעני חבלה”, סיפר חיים אברהם. אבל ההתרעה לא עברה לאוגדה 36, שבה שירתו החיילים החטופים, משום שסיירת אגוז היתה שייכת לאוגדה 91.

ומחדלים גם אחרי החטיפה

גם אחרי שהיה ברור כי מדובר בחטיפת חיילים, נמשכה שרשרת המחדלים: מסוקי חיל האויר הגיעו לשטח רק 45 דקות אחרי החטיפה. בניגוד להוראת הקצין הבכיר בשטח, הם לא מנעו יציאה של כלי רכב מהכפר שבעה, שבו חשדו בצבא כי הסתתרו החוטפים. אנשי החיזבאללה שחטפו את שלושת חיילי צה”ל, לא אותרו יותר, לעולם.

התחקיר המלא של רונן ברגמן וגיל מלצר יתפרסם בסוף השבוע במוסף “שבעה ימים” בידיעות אחרונות

Read more on Wikipedia.