בענין הלעז כאילו הדיבור בבכ”נ הביא לחורבנות יהדות אשכנז
חסרונה של התפילה לשלום המדינה בסידורים החרדיים / מאת: משה נחמני
מחקר חדש שופך אור על הפוליטיקה המסתתרת מאחורי “מי שברך” לשומרים פיהם בשעת התפילה, שהוכנסה לסידור במקום ה”תפילה לשלום מדינת ישראל”.
08:43 (08/05/19)
א.
בשנים האחרונות נפוצים קונטרסים וכרוזים שונים בעניין האיסור לדבר בשעת התפילה. בין היתר מסתמכים אותם מפרסמים על נוסח קדום של ‘מי שברך’ הנאמר לאחר קריאת התורה בשבת, והוא מיוחס לבעל התוספות יום טוב, ובו לכאורה איסור על דיבור בשעת התפילה.
כך למשל בסידור תפילת כל פה, אחד הסידורים הפופולריים ביותר כיום, נכתב:
מי שברך אבותינו אברהם יצחק ויעקב משה ואהרן דוד ושלמה, הוא יברך את כל מיש שומר פיו ולשונו, שלא לדבר בעת התפילה וקריאת התורה, הקדוש ברוך הוא ישמרהו מכל צרה וצוקה ומכל נגע ומחלה, ויחולו עליו כל הברכות הכתובות בספר תורת משה רבינו ובכל ספרי הנביאים והכתובים, ויזכה לראות בנים חיים וקיימים, ויגדלם לתורה לחופה ולמעשים טובים, ויעבוד את ה’ אלקינו תמיד באמת ובתמים, ונאמר אמן.
נוסח זה פורסם גם בספר ‘מורא מקדש’, מאת הרב הומינר, אשר הוסיף מספר הוראות בנוגע לאמירתו:
א. אומרים מי שברך זה אחרי מי שברך שאחר יקום פורקן.
ב. החזן אומר מי שברך זה בקול רם והקהל עונה אמן.
ג. אפשר גם שכל הקהל יאמרוהו ביחד.
ד. גם אפשר לאומרו בכל עת.
לצד נוסח זה פורסמה בסידור הנ”ל ובסידורים אחרים בו הובא “מי שברך” זה, אזהרה חמורה כנגד אותם שידברו בשעת התפילה, על פי אגדה לפיה גזרות ת”ח ות”ט נגרמו בגלל יהודים שדיברו בשעת התפילה, ולכן תיקן ר’ יום טוב ליפמן, בעל ה’תוספות יום טוב’, את הנוסח הזה של “מי שברך”.
דבר זה תמוה בעיני כל בעל נפש ישרה: היתכן לתלות רציחות של עשרות אלפי יהודים, אונס בנות ישראל ומעשי שוד נפשים, בחטא אחד שאינו מהחטאים החמורים שבתורה לפי שום קריטריון? על מה עשה ה’ ככה”?
הדברים שאביא להלן ישפכו אור חדש על תולדותיו של ה”מי שברך”, ונבין כיצד הצליחה האשמה חמורה זו לחדור לתוך סידור התפילה ולהתקבל בקרב ההמון.
ב.
המקור הראשון בו נדפס הנוסח של ‘מי שברך’ לשומר פיו בשעת התפילה, הוא בספר ‘ויעש אברהם’ אשר נדפס בוילנה בשנת תרל”ב (עמ’ טז, סעיף ס’).
נשים לב לנוסח הנדפס שם של “מי שברך”, שאינו זהה לגירסה הידועה כיום. ישנם שינויים משמעותיים של ניסוח ותוכן.
“מי שברך שיסד הגאון מהור”ר יום טוב בעל תוספות יום טוב שיאמרהו החזן מידי שבת בשבת בקול רם בבה”כ (ונמצא זאת באוצר הספרים בביאייאטהעק [באוקספורד] ושלחו אלי לידי במתנה): מי שברך אבותינו … הוא יברך השומר פיו ולשונו מלהפסיק בשום דיבור מן ברוך שאמר עד גמר התפילה ובשעת קריאת ספר תורה שבצבור אפילו בדברי תורה באיזה דיבור כל שכן בשיחת חולין וספורי שמועות, ויחולו עליו כל הברכות הכתובות בתורת משה רבינו ע”ה ובכל ספרי הנבואות יראה זרע כשר חיים וקיימים. ויזכה לשני שולחנות שבשני עולמים שהם העולם הזה שעליו נאמר והנה טוב והעולם הבא שהוא יום שכולו ארוך גם טוב ונאמר אמן”.
במקור אחר בו הובא נוסח “מי שברך”, נוספה לו הקדמה קצרה:
“נמצא כתוב אחר הסליחות של כ’ סיון שחיבר התוספות יום טוב בשביל המעשה שנהרגו כמה רבבות מישראל בשנת ת”ח אמרו למעלה בשביל שדיברו בביהכנ”ס ובבתי מדרשות ונתחייב שונאיהם של ישראל דבר שפגמו הוא”ו של דבור ונעשה דבר רח”ל ובשביל שעשו גם שאר עבירות היה רציחה לכך נדפס בשם התוס’ יום טוב לעשות מי שברך למי שאינו מדבר בביהכ”ס דברים בטלים”.
לפי מקור זה מתברר שהרציחות לא היו רק בגלל דיבור בשעת התפילה, אלא גם בגלל “שאר עבירות”.
אגב יש לציין, כי היו חוקרים שהעירו שלא בעל התוי”ט הוא שקבע את הנוסח של ‘מי שברך’ אלא שבסך הכל הורה לאומרו (ראו למשל בקובץ ‘אזכרה’ עמ’ רעד הערה 10).
ג.
הרקע האמיתי לתקנת אמירת “מי שברך” מפורש בספר ‘יש מנחילין’, מאת הרב פנחס קצנלנבוגן:
“כשנודע פה ק”ק קראקא יעא”ס הגזירה רעה שנעשה בק”ק נעמרוב הגדולה – אז כדי להסיר מכשול עון הגדול של שיחה שבבית הכנסת שהם אסרו מקל וחומר לעומד בבית המלך בשר ודם, ויסדו גאונינו זצ”ל הנ”ל [התוי”ט] מי שברך כו’ שיאמרו החזן מידי שבת בשבתו בקול רם:
… ואל תתמה על התקנה הזאת – יען עד הימים האלה, ישבו היהודים במדינת פולין בשלוה והשקט, ודבר לא היה להם עם ענייני המדינה ומה שקורין ‘פוליטיק’ – אך כאשר קפצו עליהם פתאום הגזירות הרעות, יצא לבם ויחרדו מאד, וכל היום היתה זאת שיחתם, ובפרט כאשר התאספו יחד בבתי הכנסיות ובבתי המדרש, וכמעט נתבטלה התפילה – וע”כ היתה התקנה הזאת כדבר בעתה, והטיבו אשר עשו לתקן, לברך את הנמנעים מלדבר (ולא להפך להביא בארור ולקלל את הדוברים) כי באמת היתה אז כמעט כגזירה שאין רוב הציבור יכולין לעמוד בה”.
מדברי הרב קצנלבוגן עולה דבר מפתיע: הקשר בין “מי ברך” לבין גזירות ת”ח ות”ט התהפך לגמרי ממשמעותו המקורית. לא הדיבור בתפילה גרם לגזירות הרצח, ח”ו, אלא להפך – בעקבות הגזירות שהיו בתוקף הגלות, נגרם שיהודים שוחחו על הצרות בשעת התפילה. בשיחות אלו נסובו על שעבודם הקשה תחת המלכויות שבצילם הם חוסים (ולהם הם מהללים ומברכים, לעיתים מבלי רצון, ב”מי שברך” ל”קיסר ירום הודו”, בכל שבת לאחר קריאת התורה).
אותה שיחה טורדנית בבית הכנסת נגרמה מפחד, מהחשש התמידי מהמחר. ההתכנסות בבית הכנסת היתה הזדמנות של אנשי הקהילה המתכנסים לשוחח ביניהם ולהחליט על הבאות. היה זה דיבור של מורך לב, כלפי צרותיה של הגלות הנוראה. כדי למנוע שיחות אלו, שאיימו על שלמותה של התפילה, תיקן בעל התוספות יום טוב לאותן קהילות באותן שנים שיאמרו את ה’מי שברך’ הזה, אשר יעודד את ההתאפקות משיחות אלו בעת התפילה.
מתוך כך מסתבר שרבותינו לא התכוונו לתקן נוסח זה לעולמי עד, אלא רק לאותה תקופה חשוכה של פרעות ת”ח ות”ט. כך גם מובן מדוע עד ימיו של בעל התוי”ט לא היה מקובל ברחבי העם נוסח כזה של ‘מי שברך’ לנזהרים מלשוחח בשעת התפילה.
יש לזכור כי הרבה נוסחים של ‘מי שברך’ אבדו והושכחו במשך הדורות, כמו למשל מי שברך לחבורה קדושה של קברנים, לחברת גומלי חסדים עם הבריות, ועוד רבים [1]. גם נוסח זה של “מי שברך” לשומרי הלשון בעת התפילה הלך והשתכח, והדבר מובן לאור הרקע שהצגנו. אותו צורך שגרם לתקנת ‘מי שברך’ לשומר לשונו היתה תקפה לזמן הגלות. ואילו כיום, בארץ ישראל, בטל הטעם של הפרעות והצרות, קמה מדינת ישראל, המצב כולו השתנה לאין ערוך, ונדמה שאין מקום לנוסח זה של מי שברך.
ד.
בכל דורות ישראל, היה נהוג לומר מעין ‘מי שברך’ למלכות בצילה חוסים. הברכה למלכות מיוסדת על דברי חז”ל “הוי מתפלל לשלומה של מלכות”.
תפילה זו נכתרת בסידורים עתיקים בשמות שונים, ולעיתים גם בשם שמצלצל לנו מוכר: “תפילה בשלום המדינה” (סידור ניו יורק, עבודת ישראל 1935).
וכאן הבן שואל: האם כשחזרנו לארצנו והקמנו מלוכה משלנו, כבר לא צריך לשאול בשלומה של מלכות? האם יתכן שהוראת חז”ל כוונה דווקא למלכות של אומות העולם? והלא קל וחומר: אם אנו מברכים את אומות העולם בשלום, כולל אומות שהצרו לישראל, כל שכן שראוי לברך את מדינתנו בארצנו?
אכן ישנם סידורים “ציוניים” בהם נוספה התפילה לשלום המדינה, אשר נתקנה ע”י הרבנות הראשית. אולם ישנם סידורים “חרדיים” שלא הכניסוה. אם בגלל שלא קיבלו עליהם את דברי הרבנות הראשית, ואם בגלל שלא מכבדים את המדינה, או שחוששים לברך אותה מפני המשמעות האידיאולוגית הכרוכה בכך.
השמטה זו גרמה לאבסורד גדול. נקח למשל את אחד הסידורים הפופולריים כיום – ‘תפילת כל פה’. סידור זה הוא בעצם מהדורת צילום מכמה סידורים ישנים, באופן שלעיתים ישנם סתירות בנוסח בין דפי הסידור, וכן ישנם תיקונים מלאכותיים (מחיקת אותיות, מריחת אותיות אחרות במקומם, וכדו’) כאשר ראה לנכון המו”ל, יעקב וינפלד, לעשותם. כך גם מובאים בו מנהגי חו”ל (!), ולצדם הערות בכתב קטן על כך ש”בארץ ישראל לא נהגו לומר”, הגם שסידור זו נדפס בעיקר עבור יהודי ארץ ישראל.
כשהגיע המו”ל לעמודי ה’מי שברך’, בסידור העתיק ממנו צילם לצורך סידורו החדש, נתקל ב’מי שברך לקיסר’, תפילה לשלום המלכות הזרה. המו”ל החרדי הבין שחל שינוי כלשהו בה’ באייר תש”ח, והשמיט את התפילה הזאת, שכבר לא רלוונטית לבני ארץ ישראל להם מיועד הסידור. אך אותו שינוי, לדעתו, אינו מצדיק את אמירת “תפילה לשלום המדינה” במקום “מי שברך לקיסר”. ובכן, הוא בבעיה – מה הוא יכניס בחלל הריק שנוצר? מה יחליף את התפילה לשלום הצאר? החליט המו”ל לקבוע כאן את הנוסח הנשכח של ‘מי שברך’ של התוי”ט! אותו נוסח שנתקן מתוך אימת הגלות, בארצות אשכנז הרחוקות, תחת חסדם של אומות העולם וה”קיסר ירום הודו”.
מדוע הוא ראה צורך לפרסם את הנוסח השכוח הזה שכמעט ולא מופיע בשום סידור עתיק? שאלה פתוחה. אולי כי לא מצא אופציה מתאימה יותר, ואולי כי ראה חשיבות מרובה בחיזוק ההקפדה על השתיקה בבתי הכנסת.
“הדבקה” זו בולטת למדי בדפי סידור ‘תפילת כל פה’, משום שהיא כתובה באותיות בגופן חדש, לעומת שאר הסידור הכתוב באותיות ישנות ושבורות (בצילום מסידורים ישנים).
לסיכום: ה”תפילה לשלום הקיסר” הושמטה מחוסר רלוונטיות בעקבות הקמת המדינה. התפילה המתבקשת “לשלום מדינת ישראל”, לא הובאה במקומה. כדי לטשטש את החלל הריק שנפער כאן הודבק נוסח משובש של ‘מי שברך’ קדום ונעזב, שנתקן בעטיין של אימי הגלות הנוראיים ביותר. כדי לנמק את הדבקת הקטע הזר, הוספה הערה שלכאורה אין לה מקור מהימן (ואדרבה, היא שיבוש שהיפך את המשמעות המקורית) שנועדה לחזק בקרב הגבאים או המתפללים את ההכרה בחשיבותו של ה’מי שברך’ הזה. לא מפתיע הדבר, שאמירתו של “מי שברך” זה לא התקבלה ברוב ככל בתי הכנסת ברחבי הארץ.
[1] ראה תלפיות כרך ז’ עמ’ 188 במאמרו של מאיר יערי.
מאתר אור האורות, כאן.