בס”ד
“למען ציון לא אחשה ולמען ירושלים לא אשקוט”.
לאחר שקראתי את המכתב המחריד אודות האי גברא רבה שפעל רבות ומסר את נפשו במלחמת מצוה למען עמו, ובאפיסת כח ובשפיכת דמו על מזבח האהבה למען תורת ה’ ועמו האהוב, ה”ה הרה”צ ר’ עמרם בלוי זצוק”ל.
וכי נוכל אנו לעמוד במחיצת צדיק יקר זו שבלעדיו מי יודע אם היה נשאר ירא וחרד לדבר ה’ כלל.
ואין אני – הקטן בעמו בא לתת הסכמה, אלא להעריך ולהעריץ את גדלותו ודמותו של זו האיש.
אוהב ישראל אני – ומשוגע עליהם עד מות, כאלה כוחות כאלה יצורים! ומה פעלו אפילו אזובי קיר אלו, שרק נשמתם נשאר בקרבם ביהדותם, ואין פעולותיהם החיצוני מראה בשום אופן את מראה ההוד וההדר שהיה עם ישראל בתפארתם. אומה חדשה ביקשו אלו האנשים, שפה חדשה, מראה חדש, ובחמלת ה’ על בניו נתן להם כרצונם. ועל זה מסרו נפשם, ואנכי הצעיר בעמו שואל, האם דבר זה טוב הוא? דבר נפלא הוא, אבל האם טוב הוא?
אם גוי שואל אותי שאלה זו, עונה אני לו – בוודאי, תראה מה גודל כוחה של עם זו שלאחר קרוב לאלפיים שנים חזרו לארצם! מה גודל כוחם של בעלי חסד אלו שתמיד מתכופפים למען השלום החשוב להם מכל! כמה המצאות טובות יצאו מבניהם שמשפרים את העולם, כמה נפלא הוא חכמתם שעם משועבד הצליחו לשבור את עולם מעל צוואריהם ולהקים מדינה חופשית, כמה הערכה יש לי לעם כזו, ולבניהם שמסרו נפשם עבור דבר גדול זה! כמה חסדים, וכמה ארגוני חסד עושים הנכדים של אברהם אבינו – איש החסד, כמה מעשי גבורה עושים נכדי “יצחק נאזר בגבורה”! כמה תורה לומדים יוצאי חלצי יעקב אבינו!
אם כן, באמת מה ראו הגדולים לעמוד מנגד? האם סומים הם, “עיני העדה” ולא רואים אור ח”ו? או האם תמונה זו מוטעית ביסודו?
מיום היות ישראל לגוי בער בהם אש המחלוקת. על הפסוק (שמות י”ט ב’) “ויחן שם ישראל נגד ההר” אומר רש”י הק’ “כאיש אחד בלב אחד, אבל שאר כל החניות בתרעומות ובמחלוקת”. וכי טיפשים היו ח”ו, ולא ידעו איך לחיות בשלום? מחלוקת מראה אכפתיות, מחלוקת מראה חיות, כמה רע הוא מחלוקת, מחד גיסה, ומאידך כמה מחלוקות הביאו עלינו גדולי עולם – כי הם חיו ואכפת להם האי אומה קדישא.
בזמן שהניאולוגים והריפורם השרישו את רעלם עמוק בשכבות עם ישראל שבארץ אונגאר’ן, הכריזו רוב הגדולים ובראשם החתם סופר על פירוד הקהילות. שאלו את ההייליגער חת”ס זי”ע מה אם “אהבת ישראל”?! ועל זה ענה החת”ס מילים מפורסמים, שאמנם גדול עלינו השלום, אבל יותר חשוב ויותר נכבד הוא שלום עם אבינו שבשמים, קודם כל אנחנו מבקשים מאחינו בני ישראל לעשות שלום עם אבינו שבשמים – “עושה שלום במרומיו”, ולאחר מכן “הוא יעשה שלום עלינו” – אחר כך יכול להיות גם שלום בינינו!
ומה נאמר אנו, וכי אהבת ה’ היא זו? לא מיניה ולא מקצתיה! וכי “חנוכה לעכטעלאך” היא זו? “ניין”! זו סיבה למסיבה. וכי “אזכרה” היא זו? לא, ולא! זה מצפון – וכי איך אפשר לקבור קרוב משפחה ולהשאיר את ה”מסכן” והאומלל” בתוך האדמה לבד – אין זו קדושה כלל!
ה”ציונים המזויפים” רוצים ניתוק מלא מהאומה הקדושה, מאבות אבותינו, הם רוצים עם ישראל חדש – ולמטרה “נעלה” ונשגבה” זו חלמו חלום ובנו אותו תחת הכותרת “תל אביב”, ותל אביב היא הציונות, וכותרתו “עיר ראשון שכולו עברית” – וזו עיר בירתם הראשונה והנכסף של המדינה – וזה יאה להם וזה נאה להם, עיר חילוני גמור שאין בו שום התחייבות דתית חוץ מלעמוד דום כמו גולם לכמה דקות ספורות במשך השנה, אין בחלום זו זכר או שמץ של יהדותם של אבותינו. העיר תל אביב – הסמל של החלום הציוני, שמפורסם בעולם כדרגה ראשונה בפריצות, בגילוי עריות, במסיבות ריקות, שיכורים וסמים, כן גם שם הם יהודים.
כן בתל אביב רואים כמה צדקו חז”ל באמרם “כשיורדים, יורדים עד התהום”! וכי יש תהום עמוק מזו.
מדינה שמשפילה את העם היהודי, מדינה דמוקרטית שאין בו שמץ מצד עצמה של יהדות. אפילו רגש כלפי אבותיהם וממשיכי דרכם חסר להם!
בעלי חסד? כן! בהגדרתה הנכונה והמדויקת של התורה הקדושה, יהודים הם אמנם, אבל כגוף בלי נשמה נשארנו.
גם תנועת הליטאית שה”נטורי קרתא” יקרא להם ציונים – הרב אהרן לייב שטיינמאן זצ”ל מקורביו מספרים עם עדות מפורשת ש”נחל חרדי” אינו אלא בשביל ילדים שנעבעך התקלקלו. ואמנם כך הוא. ליידער ליידער אנו בדור תהפוכות ממש, את זה חזה משה רבינו מראש, על מעין זה הוא אמר – “כי דור תהפכת המה בנים לא אמן בם” “וישמן ישרון ויבעט שמנת עבית כשית ויטש אלוה’ עשהו וינבל צור ישועתו”.
וכי איך בן אדם “הפוך”, שמסתכל עם הסתכלות “ציונית מזויפת”, על העבר השחור בעיניהם, שממנו שואפים רק להתנתק, ולמחוק כל זכר, איך בן אדם עם הסתכלות זו יכול להעז לאמר כל יום “אבינו מלכנו בעבור אבותינו שבטחו בך ותלמדם חוקי חיים כן תחננו ותלמדנו”?! הוא רואה עבר חשוך, אצלו דרכי נימוס מבטלים את כל המצוות!
לבן תורה אמתית העבר הוא מלא אור, לנו החפץ חיים היה אור, לנו רע”א החת”ס… זה אור, אליהם אנו שואפים, לאור זו נפשנו אורגים.
בא נסכם. את מי אנו מעריצים, ילדי חמד טיירע זיסע ריינע אידישע קינדער, שלא טעמו טעם חטא, או בחורים טמאים, שחוץ מה”ריינקייט” שחסר להם, אין הם יודעים בין ימינם לשמאלם? כמה התבלבלנו?!
פעטער עמרם עמדת על החומה, ובמסירות נפש גדרת כל פרץ, כן הצבא אינו אלא מפעל של בנים ובנות שבשיא כוחותיהם ותאוותיהם – ואין אפוטרופוס לעריות…
וכי על זה אתגאה? על דא קא בכינא! “ליבי ליבי על חלליהם”, “מעי מעי על חלליהם”.
אני מעדיף להתגאות על אלפי נערים ונערות חרדים שנכנסים לחופה בחתימתם. ובבחורי חמד שקמים בזמן לשחרית, ולא באלה שקמו מאוחר ובסוף נכנסו לצבא, “ה’ ינקום שריפת נשמותיהם”. ה’ ינקום את שריפת נשמותיהם של כל הנערים והנערות שנעקדו על קידוש ה’ בשואה רוחני זו שמחולל אנשי “הציונים המזויפים”. ה’ ינקום את נקמת ילדי טהרן, וילדי תימן, וילדי הספרדים שבתמימותם לא קלטו את רשעות הרשויות, ועל שדותיהם נפלו חלל. “וכי משהו טוב יכול באמת לצאת מינים וכופרים?
ר’ אלעזר שמחה וואסערמאן זצ”ל נשאל על קנאותו של אביו ר’ אלחנן הי”ד, ושהוא עצמו לא היה. אמר ר’ שמחה “יעדער שטאט דארף האב’ן א פאר קנאים”, אם כבר יש אני לא צריך לקחת את העול, אבל אם אין אני חייב.
יישר כח ר’ עמרם שעמדת על המשמר, יישר כח פעטער עמרם שמסרת את נפשך ולחמת את מלחמתנו.
המצפה לישועת ה’ ולרחמי שמים
הצעיר בעמו
שמואל שלמה ריביאט
