Apparently, Nixon said it first explicitly.
John Ehrlichman’s memoir, “Witness to Power: The Nixon Years” records Richard Nixon saying: “No assassin in his right mind would kill me. They know that if they did they would end up with Agnew.”
(From WashPo.)
I’m sure a darshan who has Ruach Hakodesh (or who thinks he does) could weave something beautiful together with all the knots being tied.
Firstly, the tzitzis knots as a war\civilian amulet. Secondly, tying yellow ribbons:
As the Tur says in Siman 24:
… טוב ונכון להיות כל אדם זהיר וזריז במצות ציצית, שיהיה לו בגד קטן מצוייץ שילבש אותו כל היום. כי עיקר מצותה על זכירת המצות, ובכל שעה ובכל רגע צריך לכך. דוגמא לדבר, כאדם המזהיר לחבירו על ענין אחד, שקושר קשר באזורו כדי שיזכרנו. ועל כן יש בה חמשה קשרים כנגד חמשה חומשי תורה, וארבע כנפים, שבכל צד שיפנה יזכור.
By the way, where do we learn knots are great for remembering prisoners?
Answer (Yalkut Bereishis chap. 40, end):
ולא זכר שר המשקים את יוסף וישכחהו בכל יום היה מתנה תנאים ומלאך בא והופכן קושר קשרים ומלאך בא ומתירן א”ל הקב”ה אתה שכחתו ואני לא שכחתיו.
Anyway, I’m sure this all ties together perfectly and has to do with remembering, and tells us clearly when Mashiach will come…
“T-R-um, I forgot the rest/Netanyahoo summit”.
Hashem, please wipe out all our enemies!
עדויותיהן של החיילות שהשתחררו במסגרת עסקת הכניעה מלמדות בפעם המי-יודע כמה את מה שבישראל מסרבים להבין על-אף כל הנתונים הזועקים את האמת כשמש בצהריים – כחו העיקרי של החמאס אינו נובע מיכולות צבאיות, תחכום מדיני או עוצמה כלכלית, הוא נובע מדבר אחד – אוכלוסיה אזרחית העומדת מאחוריו, מאמינה בדרכו ורתומה כולה להצלחתו. העובדה, ולפיה במשך קרוב לשנה וחצי הוחזקו החטופות, כמו גם שאר החטופים בעזה, באופן שלא אפשר לצבא לאתר אותן על-אף כל הפעילות המבצעית שנעשתה בעזה, פעילות שהחריבה אלפי בנינים וגבתה עשרות אלפי הרוגים – עובדה זו נבעה מנתון אחד בסיסי, שישראל מסרבת להכיר בו בגלל אותה קונספציה שורשית, הגורסת שישנו ארגון טרור בשם ‘חמאס’, וישנה לעומתו אוכלוסיה של אזרחים ‘בלתי מעורבים’ ו’חפים מפשע’, שאינם קשורים לארגון הטרור.
שוב ושוב, שוגים בעלי הקונספציה באשליה הנבובה ביותר, ולפיה הראש הערבי פועל כמו הראש שלהם. מכיון שאלופי צה”ל, ראשי השב”כ ושאר האמונים על מערכת הבטחון הם אנשים חילוניים ברוחם ובהשקפת עולמם, מנותקים ממורשתם ומהשתייכותם לאומה, אשר כל מאווייהם סובבים סביב הטבות חומריות, נסיעות לחו”ל ותענוגי העולם המערבי, בוודאי גם הערבים בעזה הם כאלו. נכון, כמו שאצלנו יש כמה פנאטים שמאמינים בערכים ישנים, כך יש גם אצלם, אבל האוכלוסיה האזרחית הנורמלית – הם בוודאי חושבים כמונו, מאמינים כמונו וחולמים כמונו על וילה עם ג’קוזי. איך אמר שמעון פרס בשעתו, כשרקם את פשע אוסלו – עזה תהיה סינגפור של המזרח התיכון…
אוסלו אינו תהליך מדיני, גם לא מהלך פוליטי. אוסלו היא דת. דת שמאמיניה מקריבים קרבנות אדם על מולך השלום. האידיאולוגיה של אוסלו בנויה על שתי הנחות יסוד, שבלעדיהן כל מגדל הקלפים מתמוטט. האחת היא שלעם ישראל אין יעוד, אין תכלית, אין חזון, וכל רצוננו מסתכם בחופשת סקי בשוויץ שלוש פעמים בשנה. השניה היא שניתן לאלף גם את ה’פרטנר’ הפלשתיני לאמץ את אותה השקפה. את ההנחה הראשונה כמעט והצליחו להנחיל, אלא שחסדי ה’ ורחמיו מנעו זאת בזכות ההבטחה, כי התורה לא תשכח מפי זרעו. אל מול שטיפת המח הממסדית בת מעל שבעים השנה שנסתה להקים כאן עם ככל העמים, שפל ככל השפלים – מול זה קמה תנועה של יהודים גאים במורשתם, שלא הלכו שבי אחר העגל של אוסלו. וגם כאשר נראה היה שהיהודים מתפתים אחר הבטחות ה’שלום’ – ההנחה השניה, ולפיה גם האויב הערבי אינו שואף אלא ל’חיים טובים’ נוסח פרס – התנפצה אל סלע המציאות, כי לא על הלחם לבדו יחיה הערבי, גם לא על חשבון הבנק.
לא כל ערבי בעזה הוא מחבל שיורה כדורים ומניח מטענים. לא כל ערבי בעזה הוא חבר פעיל בחמאס. אין צורך בכך. כל מה שהם צריכים זה אוכלוסיה שנותנת גב למחבלים, מעניקה להם סיוע, חסות ותמיכה. רק כך הם יכולים לחטוף יהודים ולדעת, כי ניתן להסתיר אותם בקרב האוכלוסיה. רק כך הם יכולים לנצח את ישראל במלחמה על-אף כל היתרונות של ישראל במישור הטכני.
כל עוד לא יפנימו כאן, כי המלחמה אינה נגד ‘החמאס’, כי אם נגד הקולקטיב הערבי, כל עוד לא יפנימו בעזה, כי אותה אוכלוסיה המעניקה את הגב למחבלים – היא שתסבול ישירות מכך, ושעל דעת כן ישראל פועלת בקרבה – שימותו כמה שיותר מהם, שיסבלו כמה שיותר מהם, שיושפלו כמה שיותר מהם – כל עוד נמשיך להלחם ב’טרור’ ולא באויב הערבי, ב’חמאס’ ולא באוכלוסיה העזתית, כמו גם ביהודה ושומרון, בגליל ובנגב – נמשיך להפסיד במלחמה ולהגיע לעסקאות מחפירות.
צריך רק לפקוח עיניים ולהביט אל המציאות. אבל בשביל זה צריך קודם לפתוח את הראש ולהבין סוף סוף, כי לא סכסוך נדל”ן מתרחש כאן, כי אם מלחמת דת. הבעיה היא שבשביל להבין את האויב, צריך קודם להבין את עצמנו. ובשביל זה צריך לשוב אל ה’ באמת. כמה דם צריך עוד להשפך, כמה תבוסות והשפלות צריך עוד לעבור, עד שיכירו ראשי המדינה במהלך הבלתי-נמנע של ההיסטוריה?
הכותב הוא הרב יהודה אפשטיין – יו”ר אגודת קדושת ציון, אגודת החרדים לדרישת ציון על טהרת הקודש. לקבלת מאמרי אקטואליה קצרים מדי יום ביומו לדוא”ל, שלחו בקשה בדוא”ל (גם הערות תתקבלנה בברכה) לכתובת: 1@קריאתשמע.ישראל או 1@SHEMA-YISRAEL.ORG
Quoting the Jewish Virtual Library on the assimilated Judah Benjamin (1811 – 1884):
While Judah Benjamin preferred such obscurity, his prominence as a Jew assured that he would come under harsh scrutiny, both during and after his life. For example, on the floor of the Senate, Ben Wade of Ohio charged Benjamin with being an “Israelite in Egyptian clothing.” With characteristic eloquence, Benjamin replied, “It is true that I am a Jew, and when my ancestors were receiving their Ten Commandments from the immediate Deity, amidst the thundering and lightnings of Mt. Sinai, the ancestors of my opponent were herding swine in the forests of Great Britain.”
Perhaps the best-known posthumous caricature of Benjamin appears in the epic poem John Brown’s Body, by Stephen Vincent Benet. Describing him as a “dark prince,” Benet depicts Judah Benjamin as “other” in Confederate inner circles:
Judah P. Benjamin, the dapper Jew,
Seal-sleek, black-eyed, lawyer and epicure,
Able, well-hated, face alive with life,
Looked round the council-chamber with the slight
Perpetual smile he held before himself
continually like a silk-ribbed fan.
. . . [His] quick, shrewd fluid mind
Weighed Gentiles in an old balance . . .
The eyes stared, searching.
“I am a Jew. What am I doing here?”