הפסיקו “להסדיר” ותנו לשוק להסתדר!

אין צורך בבחישת פוליטיקאים בתחבורה ציבורית

היכן שיש נוסעים (ביקוש) – תמיד יהיו מסיעים שיתפרנסו מהסעות. כל מונית או חברת אוטובוסים שתבחר לעצמה קווים ותעריפים. אין צורך בבחישת פוליטיקאים.

בפוסט הקודם כתבתי על הרגולציה בענף המוניות שמפעילה מדינת ישראל ושר תחבורתה, כץ. זוכרים? לא יותר משתי נסיעות שיתופיות ביום, וחלילה – ללא רווח (רק כיסוי הוצאות).2430

לא רק את המוניות “מארגן” לנו כץ, אלא גם את מוניות השרות, בהן עשה “רפורמה“. 1700 קווי מוניות שרות אמורים להתווסף ל- 800 שקיימים כבר היום. הוא ממציא קווים ומסלולים חדשים, מפרסם מכרזים, מוסר קווים לזכיינים מאושרים, קובע מחירים ואמצעי תשלום (כרטיס רב-קו, אבל רק בימי חול).

עיסוק לגמרי מיותר ומגביל. היכן שיש רק זכיין אחד שרשאי להפעיל מוניות שרות יש גם “מחיר אחיד ומאושר” ששר התחבורה קובע – בהכרח, מחיר גבוה ממחיר השוק. המדינה לא צריכה לעסוק כלל בהסדרת התחבורה הציבורית. כל מונית (שרות או לא) תיסע באיזה קווים שהיא בוחרת, בלי הגבלה ובלי קביעת מסלולים ותעריפים על ידי המדינה.

היכן שיש נוסעים (כלומר יש ביקוש) תמיד יהיו מסיעים (שינסו להתפרנס מהנוסעים) ותהיה תחרות שתבטיח את המחיר הנמוך האפשרי. בשוק חופשי הכול מסתדר מאליו, אין צורך בהתערבות הממשלה. אין צורך בקביעת קווים, פרסום מכרזים, קביעת זכיינים וקביעת תעריפים. רגולציה ממשלתית עולה לנוסע כסף. היא מגדילה את הוצאות ספקי השרות, ומעלה את מחיר השרות לטובת הזכיינים הבלעדיים (חברות המוניות) שנהנות ממונופול בקווי הזיכיון בחסות הממשלה.

פוליטיקאים, כמובן, אוהבים ל”הסדיר” דברים. למה? ראשית, כדי להצדיק את קיומם ולהגדיל אפשרויות הפרנסה שלהם (של הפוליטיקאים). כל תחום עיסוק כזה מגדיל את מספר המועסקים ישירות בפוליטיקה (תפקידי שרים) ובעקיפין- כל ה”עוזרים” ושאר פקידי המדינה. שנית, ככול שהשר חולש על “הסדרה” גדולה יותר – גדל מספר הכפופים לו, מתרחבת סמכותו וגדל כוחו וכך גם מעמדו הפוליטי. ככול שיותר אנשים וענפים תלויים בשר לפרנסתם, גדל מספר טובות ההנאה שהוא מחלק, ובכך גדלה התמיכה בו בקרב המצביעים – אלה שנהנים מההטבות על חשבון הציבור. כנהוג במקומותינו (ובכל העולם) יש גם מעטפות כסף שמחליפות ידיים. הרי בשביל זה הפוליטיקאי קיים. לכן הוא מתרוצץ כמו עכבר מורעל מחתונה לבר מצווה, בשביל זה הוא מגיע לאספות, לוחץ אלפי ידיים, נואם ומתאמץ. וכי כדי לשרת את הציבור הוא מתאמץ? אל תצחיקו אותי. הוא משרת את עצמו. לכן כל הפוליטיקאים מחפשים תמיד ל”הסדיר” (להטיל רגולציה) כמה שיותר – יותר “הסדרה” משמעותה יותר כוח, יותר מעטפות וכיבודים.

יעקב

מאתר קו ישר, כאן.

The Right Is Schizophrenic, Zehut Included

From an interview with Moshe Feiglin:

Shalom, Moshe Feiglin. You published an article on Friday in which you attacked Netanyahu and the entire Right.

Actually, what we are experiencing here is the Right’s inability to mount any type of vision, any type of alternative message to the Left’s. It is not just Netanyahu. It is all the rightist parties over all the generations. The Right has never said what it wants. It has only said what it is not. The Right is always busy fighting the Left. If there would be no Left, there would be no Right. Without the Left, the Right would not know how to define itself.

… The time has come for all those who are connected to the purpose of our national existence here in Israel to understand that we must create a meaningful ideological alternative to the Left. Zehut’s platform does just that.

Here’s a rebellious thought:

It’s not just the Right in Israel, either. Unlike the Left which is evil and proud of it, the “true” Right is supposed to be anarchist. That’s why they support partially free markets. Edmund Burke started out as one. Once you are in the government, there are only various degrees of leftism.

The Right isn’t supposed to have a grand, overarching vision because that would be central planning.

Enough said.

כי לא יחדל אביון מקרב הארץ…

דו”ח העוני 2017 – למה האחרונים תמיד בסוף?

כמידי שנה, מדינת ישראל חוגגת את “חג העוני” – הביטוח הלאומי מפרסם את דו”ח העוני. האות ניתן והתגובות הרגילות זורמות. שלל כותרות זועקות על 1.8 מיליון עניים, שמחציתם ילדים. על הניסים ועל הנפלאות של העוני הסטטיסטי.

2425 2

כמידי שנה, מדינת ישראל חוגגת את “חג העוני” – הביטוח הלאומי מפרסם את דו”ח העוני והפערים החברתיים. הדו”ח נותן את האות והתגובות הרגילות זורמות. שלל כותרות זועקות על 1.8 מיליון עניים, שמחציתם ילדים.

כל ישראלי חמישי – עני. מזעזע, אבל כנראה לא מספיק. לכן מפורסם במקביל “דוח העוני האלטרנטיבי” שמרחיב את הקריטריונים לעוני ואז מגיעים לנתון ממש מזעזע, לפיו כמעט כל ישראלי שלישי עני. הנה חלק מהקריטריונים שנועדו להגדיל את רמת הזעזוע: העדר תואר אקדמי, צפיפות דיור של מקסימום שתי נפשות בחדר, העדר יכולת לרכוש ביטוח רפואי משלים, “(העדר) יכולת כלכלית לקחת חלק בפעילויות חברתיות ותרבותיות מחוץ לבית” ועוד קריטריונים דומים.

דו”ח העוני מתקבל בהבנה על ידי רוב הציבור, כי אנשים מטבעם שואפים ליותר ורבים מתקשים “לגמור את החודש”. ערב בחירות, לפני שנים רבות, הצליחו להקליט ילדה בבית שאן, שאמרה “אני רעבה” ההקלטה הופצה כהוכחה כ”חוסר ביטחון תזונתי”. בכל חברה בה יחלקו מנות מזון חינם מובטח תור למזון – אבל זו אינה הוכחה שמתהלכים בקרבנו אנשים מזי רעב.

תמיד, רבע האוכלוסייה שהכנסתם היא הנמוכה ביותר, יכולים להיחשב כ”עניים”. הגדרה יחסית של עוני מבטיחה שתמיד יהיו לנו עניים, בדומה לשאלה הקבועה במסעות בתנועת הנוער: “למה האחרונים תמיד בסוף?”

“קו העוני” שֶׁמְּבַדֵּל את העניים נקבע לפי רמת ההכנסה השוטפת של המשפחה (או היחיד) – יחסית לרמת החיים של כלל האוכלוסייה במדינה, זהו “עוני יחסי”. הגדרת עוני היא שרירותית לחלוטין כי אין דרך אחרת, וכלל לא חשוב שרוב תושבי העולם כמהים לרמת החיים של עניי ישראל. לפי סקר בעלות על מוצרים ברי קיימה של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, בשנת 2015 לכל המשפחות בעשירון התחתון, העני ביותר, יש מקרר ומכונת כביסה, ולפחות טלפון נייד אחד. ל- 63% מהמשפחות יש מחשב, 68% עם מזגן, 40% אינטרנט, 66% עם שני ניידים לפחות, ל- 38% מהעניים ביותר יש מכונית, ל- 41% יש צלחת לוויין.

שימוש במדד עוני יחסי מקבע את העוני הסטטיסטי. ישראלי יכול להיחשב כעני אפילו אם בבעלותו בית פרטי עם 12 דונם במושב במרכז הארץ, בתנאי שהכנסתו השוטפת נמוכה. אפילו אם כל ישראלי יקבל מחר מהמלאך גבריאל 10 ביטקויין לחשבונו מידי חודש, או תתגלה באר נפט בחצר כל בית – עדיין חלק ניכר מהאוכלוסייה ייחשבו כ”עניים” – כי האחרונים תמיד בסוף, עוני יחסי.

אלה שעיסוקם בעוני חורטים על דגלם את “מיגור העוני”. אבל אם העוני נקבע באופן יחסי, אז לעולם אי אפשר למגר את העוני – תמיד יהיו עניים כפי שתמיד יהיו עשירים.

המשך לקרוא…

מאתר קו ישר, כאן.