ר”י סירוטה: יבואו טהורים ויתעסקו בטהורים

מזורזים הזדרזו!

בהיות וגדול הטשטוש ורבה המבוכה, ואין איש יודע מה תלד שעה ומה תחדש דקה, והמטוטלת מיטלטלת והשבשבת מסתחררת והקערות מתהפכות על פיהן, הנני בזה, כשירות לציבור היקר שאינו בקי די צורכו בקורות בית הבדים, לסדר את הדברים דבר דיבור על אופניו או סקטבורדו.

אציין תחילה כי שורות אלו נרשמות בליל יום ב’ השבוע, והדברים נכונים אך ורק לרגעים אלה ממש. עד שהם יצאו לאור עשוי הכל להשתנות עשרות ומאות פעמים לכאן ולכאן. אבל איך אומרים, התמונה אילוסטרציה. העיקר הכוונה.

הכל מתחיל מפלוני שטיפס על עץ כדי להוכיח משהו למישהו. הוא כמובן לא שיער באיזה עץ רופף מדובר. למען האמת לא ממש הייתה לו ברירה. ואם נדייק, זה כלל לא היה הוא, אלא אחרים שבוחשים בקדירה ומערבבים בקלחת וטורפים בקלפים. מה גם שגורמים המקורבים לידידים מהעבר מוסרים כי הוא בכלל התכוון לשימוש פנימי.

בל נתכחש לעובדה הבסיסית שאלמוני הוא הסיפור הגדול כאן. הכל הרי מתחיל ונגמר בו. הוא זה שהחליט לנצל את המומנטום, להשתמש באהדה הציבורית ולהשפיל את רשויות האכיפה. בעקיפין מתברר, הוא התכוון להעביר מסר ברור ליריביו שלא יתעסקו עם הכריש הכי טוב ליהודים מאז בגתן ותרש. אמנם למעשה, אין חולק כי הוא חושש מאוד, לכן הוא מנסה למשוך זמן, העיקר שלא לפרק את מרבץ התענוגות בשלב הזה.

מה שבטוח מעבר לכל ספק סביר, שהכל נעוץ בסופו של דבר בתקשורת. היא זו שמלכתחילה סובבה את כלב השמירה הראשי והניעה את החוקרים ועודדה את עדי המדינה. אם כי יש להדגיש שאם אכן התסבוכת החוקית תצליח יותר מדי, לא תהיה לה יותר מה לעשות, מה שגורם לה לקונפליקט תרבותי רווי יצרים עם עצמה.

עם זאת יש לציין ביושר, שהשף הראשי בהחלט שאחראי על כל התבשיל הקודח הזה הוא לא אחר מהבג”ץ שכידוע ממומן על ידי ארגונים אנטישמיים מנקרופיליה שניזונים ממאמרי המערכת המושחזים בעיתון הארץ. האקטיביסטים נחושים לרוצץ את ראש החצופים, אם כי הם מודעים לכך כי הדבר יזרז לחופם פסקאות התגברות ונתיבים עוקפים, מה שמעיב קשות על מוטיבציתם בכל הנ”ל.

אם כן, בסבירות של שמונים עד תשעים ושניים אחוזים – הולכים לבחירות. חד משמעית. אבל ההתפתחות האחרונה בעצם הופכת את התמונה ומשנה את המפה, כך שכנראה, בסופו של דבר נראה שלא יהיו בחירות לעת עתה.

אף כי צריך לזכור שכל הסיעות שואפות לפרוש על רקע משבר הגיוס. מנגד, אף אחד לא מעוניין בבחירות. מי שיחליט הוא ראש הממשלה, והחלטתו תלויה לחלוטין במה שליברמן יעשה. הנעלם הגדול הוא רק תנודות השערים של הנסד”ק, וכל צעד שייעשה יצטרך להתכתב עם מצעו של לפיד ועד כמה הגיזרה עם דעאש תתחמם בימים הקרובים.

השאלה היחידה שנותרה היא מה עם כל השאר. הרי בסוף התקציב הוא המכשול הגדול כאן, (אם נתעלם לרגע ממשבר הסודנים ורפורמת הסיעוד, חוק הגיוס ומתווה הכותל). עם זאת, בל נשכח שסקרים שמחמיאים למפלגות המרכז מהווים מרכיב חשוב בהחלטה לכאן או לכאן. אז כנראה הולכים לבחירות, אבל מן הסתם לא, בהסתייגות מתבקשת, כי הכל אפשרי, אבל אי אפשר לדעת.

תכף תתכנס מועצת הפרשנים המיוחדת שלנו לעשות לכם סדר. אל ייאוש.

בשבוע האחרון נאלצו צרכני התקשורת לספק את יצר סקרנותם באמצעות שרשרת הדרמות המסוכסכת הנ”ל, על כל עליותיה ומורדותיה וזוויותיה והטיותיה ואספקטיה ודקדוקי דקדוקיה. ערוצי התקשורת, בים, באוויר וביבשה, מיחזרו ספקולציות ותיאוריות לארוחת בוקר, טחנו השערות והדלפות לארוחת צהריים, לעסו פילוחים וסקרים לארוחת ביניים, הקיאו סקופים וספינים לארוחת ערב, וגרסו מבזקים ופרשנויות לקפה הלילה. הכל בנושא האחד והיחיד ההוא.

בואו נתעלם לרגע מן השאלה המתבקשת: מה הדיבורים הללו מוסיפים, איך הם תורמים ומה ייצא מהם, ונשאל אחרת: מה אמור לעשות מי שבמקרה העניין הזה לא מעניין אותו. תחשבו איזה שבוע קשה עבר עליו. הוא רוצה לקרוא נניח על להקות שקנאים שרוקנו בריכות דגים בגליל התחתון, או על דברים אחרים שהתרחשו במהלך השבוע בעולמנו הקט. אבל מה יעשה ובעיתון לא נותר מקום לנושאים שוליים כאלו.

בהיות והתקשורת תפקידה לכאורה לספר על מה שמעניין את צרכניה, כי אחרת לא יצרכו אותה, השאלה מופנית בעצם לצרכנים: למה כל הבלגן הפוליטי הזה מעניין אתכם? איך זה ישנה לכם את המחר, ובאיזו צורה כל הברברת הזו נוגעת לחייכם ולסדר יומכם.

מנגד, אין לי שום ספק כי לו היה זה ביד הצרכן הפרטי, בוודאי שלא היה בוחר מרצונו להתעניין במה שקורה שם בפוליטיקה הממשלתית. בוודאי שלא במידה מוגזמת כזו.

באופן אישי אני מוכן לספר שמה שעניין אותי ביום הספציפי הזה הוא הקוּלֶר שנשבר בכויללנו, והמחלוקת החיננית בין זול ובגדול לשפע ברכת השם בשכונתנו, וגם חשבון החשמל הנפוח שהגיע אמש. (נדמה לי שכפר ערבי בצפון התחבר פיראטית לארון החשמל שלי. לא עניינכם אבל חשוב לבדוק דברים כאלה).

אם כל זה נכון, וזה נכון, יוצא שהתקשורת היא זו שהחליטה מה יעניין את הציבור. אבל הציבור נתן לתקשורת להחליט עבורו מה מעניין אותו.

אז כדי שלא נתבלבל אסכם: התקשורת תפקידה לספק לי מידע מעניין, כדי שאבחר לצרוך אותה, אבל היא זו שמחליטה מה מעניין אותי, על אף שזה לא מעניין אותי. מעניין.

ההצעה המסתברת במבוכה זו היא, שהפוליטיקה לא באמת מעניינת אנשים ‘לתועלת’, אלא היא מעניינת כענף ספורט מופרע למדי. התקשורת מטרתה ללכוד אותך אל תוך המעגל הזה, שתצטרף למעגל המטורף וחסר התוחלת הזה, שתצטרף אליהם ואל שיממונם – בשביל למצוא הנאה בתחרות הלאומית: מי ייפול ואת מי הוא יסחף אחריו.

במילים אחרות: התקשורת מזמינה אותנו ללכת אחרי ההבל ולהתהבל כהוגן.

מפני מה תינוקות מתחילים ללמוד מפרשת ויקרא, מובא במדרש תנחומא פרשת צו, “אמר הקב”ה מה הקרבנות טהורים אף התינוקות טהורים, יבואו טהורים ויתעסקו בטהורים”.

נשאלת שאלה פשוטה: מי זקוק יותר לטהרה – טהורים או טמאים? וודאי טמאים. כי הרי הטהורים כבר טהורים. אם כך, מדוע העובדה שהתינוקות טהורים היא סיבה שגם יתעסקו בטהרות, הרי מי שזקוק לטהרה הם לא הטהורים אלא הטמאים, אז שיתעסקו הם בטהרות?

והשאלה רחבה ומתרחבת ככל שנעמיק להתחפר בה.

מי צריך לבכות יותר ב”סלח לנו”? החוטא בלי ספק. בפועל, ככל שהצדיק צדיק יותר כך הוא מוטרד יותר מחטאיו, ובכיוון ההפוך, ככל שהחוטא גדול מחברו – הוא משוכנע עוד יותר כי הינו צח כשלג בפסגת האלפים.

מי צריך לדאוג מאיבוד זמנו? המבזבז את זמנו כמובן. ולמעשה, ככל שהאדם מנצל את זמנו יותר, כך הוא מיצר על מעט הזמן שהולך לו לאיבוד, ולהיפך.

מי צריך יותר להזדרז, המקדים או המאחר? אז למה דווקא הזריזים מקדימים?

מי זקוק למילה טובה ממחנכו, התלמיד המוצלח והמוכשר, או הנחשל דל הכישרון? הנחשל ללא ספק. אם כן מדוע העולם הפוך לגמרי?! (והקריאה הזו, בניגוד לשאר, לא מקבלת מענה במאמר זה).

וגם בענייני חולין. מי צריך יותר כסף העני או העשיר? העני. אז למה העשיר עובד הרבה יותר קשה ולחוץ הרבה יותר ממנו להשיג? וחזר הדין לכל הדומה.

התשובה קצרה ופשוטה: השאלה היא אך ורק במה האדם מתעסק. כי בדבר שבו הוא עוסק ומשקיע ועמל וחושב, זה מה שמעניין אותו.

וכשמגלים זאת מבינים שמה שצריך בחיים הוא רק לבחור את העיסוק. לבחור את הכיוון, להתיישב על הקרון הנכון. ומכאן ואילך הרכבת תתקדם.

לכשתתבוננו בזה תידהמו ותשתוממו: אם הייתם נולדים למשפחת סירגמיש למשל, הרי הייתם מתעניינים כל חייכם בתחום הגרביים. הייתם מוצאים בו עניין ופוליטיקה פנימית ויצרים ומערכות וסקופים וכל המסתעף. וכך כל נושא בעולם. אם רק נהפוך אותו למרכז חיינו, הוא יתפוס את כל ישותנו. הבשורה הרעה היא, שאם לא תבחרו תחום כזה בעצמכם, התקשורת תחליט במקומכם מה יעניין אתכם.

וכמו שאפשר ללכת אחרי ההבל ולהתהבל, כך במידה טובה מרובה, אפשר ללכת אחרי הקדושה ולהתקדש. אחרי התורה ולהיטהר. לכן לא פלא שדווקא הצדיקים עסוקים בצדקותם, ורק את המזורזים אפשר לזרז, ולהבדיל, דווקא בעלי המנה רוצים מאתיים. כי הם נמצאים בתוך העניין הזה.

יבואו אפוא הטהורים, ודווקא הם אלו שיתעסקו בטהורים. יתעסקו בטהורים, כדי שזה ימשיך ויהיה עולמם, תחום עיסוקם ושאיפת חייהם כל ימיהם.

ב”ה / הגיגים / ויקרא / ר”ח ניסן עח

First published in HaEda Newspaper. Reprinted with permission.

Contact the author at y29490@gmail.com

A Personal Account of Rabbi Shmuel Auerbach’s Funeral

By an aspiring journalist blogger (English, then Hebrew).

An excerpt:

Oftentimes people become famous for their controversies, but Rabbi Auerbach was revered for his great knowledge of the Torah and his many acts of kindness. A neighbor of his had passed away, and every week he went to their home on his way back from the synagogue Friday night and Shabbos afternoon and would recite the Kiddush for the young widow and her children. All the charity and assistance he gave to others was done with similar modesty and without any fanfare.

Find the rest here.

כן, זה אנטי-ציונות, אבל זה גם נגד המדינה

כמו שנראה בפנים, הספרים הבאים אינם באים לעודד את ישוב הארץ, אלא אדרבא, להרפות ידים מקדושת ציון, ללמד זכות ולהצדיק את כל המתעצלים מלעלות לארץ חמדה, להגדיל את הגלות, לחזור על בדיחת הג’ שבועות בזה”ז, ולפרש את הסוגיא כאילו יש כאן כמה צדדים, כמעשה ספר “ויואל משה” המגוחך והידוע לשמצה.

ואמנם בעבר הבאתי ספרים כאלו על מנת לבזותם בקול גדול, אך אין לי פנאי לזה כעת, ונ”ל שקל לקורא להפריך במעט עיון גם בלי עזרתי.

אינני ציוני בהגדרה המקובלת, אבל הנני אנטי-אנטי-ציוני, ואני מתנגד למדינה, כמו לכל מדינה, ואף יותר, וכדברי שמואל הנביא אפילו על מלכות, ומכ”ש דמוקרטיה, ומכ”ש וכו’. ואף על פי כן, הדברים הובאו כי יש כאן גם טענות נגד המדינה ומוסדותיה ודובריה, וכגון שאין הדמוקרטיה ענין למלכות ישראל כלל, ודלא כהרב קוק. וכפי שכתבו הסופרים: דבר אחד טוב מציל על כל הספר…

הנה “ישוב ארץ ישראל בזמן הזה”:

Download (PDF, 1.29MB)

ספר “תשועת עולמים” לא הצלחתי להעלות לכאן, אבל ניתן לקבל גם אותו במייל הרשום בפנים הספר הראשון.

Reprinted with permission.

Is Energy Healing and Dowsing Permissible According to the Torah?

The latest book on this and related topics is “שאלת המטוטלת”. I haven’t completed all 500 (or so) pages yet, but I will record my first impressions, anyway. He doesn’t just discuss the dowser, in its many applications, but also “muscle testing”, and various forms of energy healing, with and without objects, including Reiki.

The author’s approach, as he honestly admits in the introduction (not unlike Rabbi Yaacov Hillel), is to “explain” why the “gedolim” have forbidden almost the whole realm. In other words, he doesn’t approach the topic disinterestedly in a search for the truth, but as a partisan of those Torah greats who decided to be machmir, just in case (כחא דהתירא עדיף). He may be right and he may be wrong, but as far as I can see, he doesn’t try or manage to prove his point. That’s from the Halachic angle. Nor does he conduct very serious research from the realia side of the equation, to put it mildly.

Not to Pasken, of course, but my own basic assumption on all these questions, contrary to others, is that everything is permissible unless it falls under some problematic rubric.

For example, he quotes the Tanach on “asking sticks”, and makes a convincing case the sticks referred to are dowsers: dowsers are thousands of years ancient in many cultures, and biblical divining rods lasted for a while, so it makes more sense to correlate and assume they are all referring to the same item than otherwise. (This is a lot like the claim we have identified the correct Techeiles, instead of assuming there are two sources for royal blue, one real and the other fake, as parodied hilariously here.)

But don’t you have to do something forbidden first, like mention an impure name, or burn incense, or attribute powers to a competing being? The pesukim mention “asking” (עמי בעצו ישאל), so maybe you have to ask.

In my humble opinion, unless you say or write something, such as in Reiki, or bow, or thank, or something similar, nothing can possibly be assur. If you divorce exercise from its disgusting “yoga” origins, and mindfulness is not called: “__” (whatever they call it in the Indian tongue), or heal people using “energy” (not chi, prana, etc., so as not to mention idolatry or be מייקר שם המינים), how can anything be forbidden?!

And the fact Avoda Zara was formerly given credit for certain effects is irrelevant. Does anyone doubt electricity would also have been attributed to Avoda Zara if it had been known\sytemized by idolaters? Electricity isn’t well-understood, either, so why is the one “natural” and the other “supernatural”? Defining “science” is notoriously difficult.

Again, I’m not ruling Halacha here.

Update: Here is a halachic book on this after my own heart.