הרב יצחק ברנד: האם באמת אסור לעלות להר הבית?

יש כהיום ויכוח גדול אם מותר או מצוה או אסור לעלות על הר הבית

הנושא של הרבנים שאוסרים, מתפצל לשני סוגיות נפרדות, אחד מצד חשש של טומאה, שנית מצד חשש של התגרות באומות.

עוד יש רבנים שטענו שהיה מעשה בהשר משה מונטיפיורי שרצה לעלות למקום המקדש ורצו להחרים אותו, ומביאים מזה ראיה שאסור לעלות להר הבית. אולם באמת אין מזה שום ראיה, ששם עלה לעזרה ולא רק להר הבית.

ונדבר מקודם על חשש טומאה, ועל המעשה של השר מונטיפיורי, ובסוף נדבר על חשש איסור להתגרות באומות.

בענין חשש של טומאה

הנה מפורש במשנה בגמרא וברמב”ם, שטמא מת מותר לעלות על הר הבית, וכל האיסור לעלות להר הבית הוא רק למי שטומאה יוצאת מגופו, כגון בעל קרי וזב לאיש וכן באשה בטומאה היוצאת מגופה. ועל זה מהני מקוה, (באשה הדברים הרבה יותר מסובכים בגלל ענין של פולטות ש”ז).

וכן אסור לעלות בנעלי עור, כמבואר במשנה (פ”ט דברכות).

משנה מסכת כלים (פרק א משנה ח) שטמא מת מותר בהר הבית: הר הבית מקודש ממנו שאין זבים וזבות נדות ויולדות נכנסים לשם, החיל מקודש ממנו שאין עובדי כוכבים וטמא מת נכנסים לשם, עזרת נשים מקודשת ממנו שאין טבול יום נכנס לשם ואין חייבין עליה חטאת, עזרת ישראל מקודשת ממנה שאין מחוסר כפורים נכנס לשם וחייבין עליה חטאת.

מסכת פסחים (דף סז עמוד א) נזיר (מה עמוד א) סוטה (כ עמוד ב): וטמא מת מותר ליכנס למחנה לויה. ולא טמא מת בלבד אמרו, אלא אפילו מת עצמו. שנאמר ויקח משה את עצמות יוסף עמו, עמו – במחיצתו!

רמב”ם (הלכות בית הבחירה פרק ז הלכה טו): הר הבית מקודש ממנה שאין זבין וזבות נדות ויולדות נכנסין לשם, ומותר להכניס המת עצמו להר הבית ואין צריך לומר טמא מת שהוא נכנס לשם.

(הלכה טז) החיל מקודש ממנו שאין עכו”ם וטמא מת ובועל נדה נכנסים לשם. השגת הראב”ד: החיל מקודש. א”א אף זה מדבריהם.

במשנה לא כתוב שבעל קרי אסור בהר הבית אולם בגמרא מפורש שאסור. מסכת פסחים (דף סז עמוד ב):אמר מר: זב וכל זב – לרבות בעל קרי. מסייע ליה לרבי יוחנן, דאמר רבי יוחנן: מחילות לא נתקדשו, ובעל קרי משתלח חוץ לשתי מחנות. (שתי מחנות היינו מחנה שכינה שהוא עזרת ישראל, ומחנה לויה שהוא הר הבית).

וכך פסקו הראשונים, וא”כ צריך ללכת למקוה כשרה מדאורייתא ומדרבנן, וכן בהסרת חציצה. וכך כתבו כל המדריכים המבארים את הלכות הר הבית.

החששות

אולם נתעוררו כמה רבנים בכמה חששות. אחד מהם שלא יודעים מקום מקדש, כדי לאפשר למדוד איפה יצא מכלל חשש של חיל ועזרה.

וחשש שני הוא אולי בגלל מי שבאמת עולה בטהרה ובמקום שמותר, יבואו אחרים לעלות במקום שאסור או בלי טהרה.

הנה על חשש הראשון שאין יודעים מקום המקדש, יש כדי להסיר החשש הזה, שני סוגי ראיות.

ראייה אחת, שיש מסורת רצופה שתחת כיפה הסלע (כיפת הזהב) נמצא מקום קדשי הקדשים, ע”פ הדרב”ז, ויש לזה מאמר מפורט מהר יוסי פלאי, “המסורת-על-מקום-המקדש“. ועל זה סמכו כל גדולי ישראל שדנו להקריב קרבנות בזמן הזה כמו החתם סופר (שו”ת חת”ס יו”ד ס’ רל”ו), החפץ חיים (ליקוטי הלכות זבחים פרק איזה מקומן עמוד לד), והחזון איש (אבן העזר ס’ ב’ ס”ק ז’).

ראיה שניה, מאמר מפורט מהרב זלמן קורן “חצרות בית ה’“, שלא יתכן כלל שקדשי קדשים נמצא במקום אחר חוץ מתחת כיפת הסלע משום שזה המקום הכי גבוה של סלע טבעי, ובמשנה מפורש שקדשי הקדשים היה במקום הכי גבוה, ע”ש באריכות.

על החשש השני, שאולי יבואו אנשים אחרים ויכנסו במקום שאסור לעלות או שיעלו בלי מקוה, כתבנו מאמר להוכיח שאין צריך לחשוש לזה, ואני מעתיק מה שכתבנו בענין זה בשנת תשס”ז:

מאמר על חשיבות עליה להר הבית, ולהסיר חשש שאחרים יבוא לעלות שלא בטהרה

הנה יסודי הדברים על הבעיות ועל החיוב והתועלת מזה נכתבו כמה ספרים, והספרים הכי מדוייקים הם ספר ‘אל הר המור’ ו’אל גבעת הלבונה’ שנכתבו ע”י הרב יצחק שפירא והרב יוסי פלאי מיצהר. ספר אל הר המור הוא בפרטי דיני הלכה איך להיטהר במקוה ועד היכן מותר לעלות (דהיינו שצריך להתרחק מעזרת נשים ומן החיל ע”פ המשנה (כלים פ”א מ”ח) ורמב”ם (הל’ בית הבחירה פ”ז הל’ ט”ו-ט”ז) וכן יש שם מקורות נאמנים על מקום בית המקדש, והקדשי קדשים שהוא תחת כיפת הסלע. ואסור לעלות בנעליים, וכן לנשים אין אפשרות לעלות אל ההר במקום שיש בהם קדושת הר הבית, למעט לכלה ביום חופתה לאחר טבילה ולפני שנוגעת בבעלה.

(וצריכה אחר הטבילה לחכות עוד יום שיעבור שקיעה וצאת הכוכבים כדי שלא תהא חשש מחוסר כיפורים בצירוף טבולת יום, ע”ש בספר (ח”א פ”ה וח”ב פ”ד ע”פ הגמ’ נזיר מה. ותוס’ יבמות ז: ר”ה רבי וזבחים לב: ד”ה רבי), וכתבו שם שבגלל הסיבוכים לטהרת נשים אין כלל לאשה ליכנס להר הבית).

ספר ‘אל גבעת הלבונה’ מדבר על המצוה לעלות להר והתועלת שיש בזה.

ונציין מקור אחד ברש”י (ריש פרשת ויצא פסוק י”ז) וז”ל ואם תאמר, וכשעבר יעקב אבינו על בית המקדש מדוע לא עיכבו שם, איהו לא יהיב לביה להתפלל במקום שהתפללו אבותיו ומן השמים יעכבוהו, איהו עד חרן אזל וכו’ כי מטא לחרן אמר אפשר שעברתי על מקום שהתפללו אבותי ולא התפללתי בו, יהב דעתיה למהדר, וחזר עד בית א-ל וקפצה לו הארץ.

וכאן אני רוצה להתיחס בעיקר על בעיה שהרבה מגדולי ישראל חוששין מזה ואוסרין לעלות אף במקומות המותרים ע”פ דין, משום גזירה שיבואו אנשים אחרים ויעלו במקום שאסור לעלות ויבואו לידי כרת, וכן שיכנסו בלי לטבול כלל ובלי מורא מקדש.

וכאן נביא מקור שאין לחשוש לזה, ואדרבה מאותו מקור נלמד גם על החשיבות לעלות בתקופה שלנו (הסברה הובאה ב’אל גבעת הלבונה’ (עמוד 18) בשמי בקיצור וכאן נרחיב הדבר).

ע’ גמרא (שבועות טז ע”א): אבא שאול אומר שני בצעין (שדות מרעה) היו בהר המשחה (הר הזיתים)תחתונה ועליונה. תחתונה נתקדשה בכל אלו, עליונה לא נתקדשה בכל אלו, אלא בעולי גולה שלא במלך ושלא באורים ותומים.

תחתונה שהיתה קדושתה גמורה, עמי הארץ נכנסים לשם ואוכלים שם קדשים קלים אבל לא מעשר שני, וחברים אוכלים שם קדשים קלים ומעשר שני. עליונה שלא היתה קדושתה גמורה, עמי הארץ היו נכנסים שם ואוכלים שם קדשים קלים אבל לא מעשר שני, וחברים אין אוכלים שם לא קדשים קלים ולא מעשר שני.

ומפני מה לא קידשוהו, שאין מוסיפים על העיר ועל העזרות אלא במלך ונביא ואורים ותומים ובסנהדרין של ע”א ובשתי תודות ושיר וכו’, ולמה הכניסוהו, מפני שתורפה של ירושלים היתה ונוחה היא ליכבש משם, עכ”ל הגמרא.

וביאור הענין, שקדשים קלים הותר לאכול רק בירושלים, ומי שאוכל חוץ לירושלים חייב מלקות (רמב”ם פי”א מהל’ מעשה הקרבנות הל’ ה’) וכדי שיהא נחשב המקום לקדושת ירושלים צריך לקדש במלך ונביא ואורים ותומים וכו’.

הנה, בבית ראשון היו כל אלו וקדשו בקדושת ירושלים גם חלק של הר הזיתים, אולם בבית שני היו חסרים כמה דברים ולא היה להם אפשרות להוסיף לקדש את ירושלים, וממילא קדושת ירושלים היה רק עד מקום שנתקדש בבית ראשון, ושם עשו חומה הראשונה.

אולם בכל זאת הוסיפו חומה נוספת בהר הזיתים להרחיב את ירושלים, וקראו התוספת ג”כ ירושלים, ועשו זה מפני פחד האויב שיבוא לשם, כי אילו היה האויב מתאחז שם, היה יכול לכבוש משם בקלות את כל ירושלים, וע”י שהרחיבו שם התאחזו היהודים שם.

אולם לכאורה לא היה צורך לקרות למקום ההוא ירושלים אלא סתם לבנות חומה, אבל מה שעשו כך, שאילו לא היו קוראים למקום ‘ירושלים’ לא היה לציבור מספיק מסירות נפש להאחז במקום הזה כי לא החשיבו את המקום לקדוש, על כן קראו למקום ג”כ ירושלים, אף שלא היה בו קדושת ירושלים ואסור לאכול שם קדשים קלים.

הנה מתוך הנהגה זו קרה מכשול, שעמי הארץ החשיבו למקום הזה לירושלים באמת ואכלו שם קדשים קלים ועברו על לאו דאורייתא.

וכתבו שם תוספות (ד”ה אלא בבני גולה) וז”ל אע”פ שהיה הדבר בא לידי תקלה, הכניסוהו כדי שימסרו עצמם עליהם יותר כשיש שם קדושה עכ”ל.

ולמדים מזה, שבמקום שיש אויבים שרצונם לכבוש את ירושלים, צריך לעשות כל הדרוש לתת הרגש חזק לעמי הארץ שמקום זה חשוב מאוד וצריך למסור נפש עליו להתאחז שם, כדי שלא יבואו האויבים ויתאחזו בה ויכבשו את כל ירושלים.

וכל הדרוש לזה כלול ג”כ שלא להתחשב עם זה שיצא מכשול מזה שעמי הארץ יעברו מכח זה על לאו דאורייתא, והטעם בזה, ששמירת העיר שלא יבואו גוים ויתאחזו שם ויחריבו את ירושלים חשוב יותר ונחשב בגדר פיקוח נפש והצלת ירושלים וכיבוש א”י, ומוותרים למען זה על הקילקול שיצא מזה שאוכלים קדשים קלים חוץ לירושלים.

ואף שבודאי כל מה שאפשר להזהיר את העם שלא לאכול שם קדשים קלים צריך לעשות, מ”מ אם אין הדברים נשמעים, מניחים הדבר כמו שהוא ואין חוששין יותר לזה, וגם עושים פעולה לקרות למקום הזה ירושלים.

הנה אם הדבר הזה נכון להר הזיתים, בודאי נכון לענין הר הבית, דהיינו כשיש גוים שרוצים לכבוש את ירושלים ואת הר הבית, ודעתם שמשם יכבשו את כל ירושלים ואת כל א”י, ויש רפיון גם מצד ציבור היהודים לוותר על הר הבית לאויבים ח”ו, צריך לעשות כל הדרוש לתת הרגש בלב היהודים שמקום זה שייך ליהודים ולא לאויבים כדי שימסרו נפש על זה, והדרוש לזה הוא עליה ליהודים להר הבית, ואף שיכול להביא לידי תקלה שיש שיעלו למקום שאסור לעלות, בחיוב לאו וכרת.

(בענין זה אין נפקא מינה בין לאו לכרת עי’ יבמות (קי”ט ע”א) מכדי הא דאורייתא והא דאורייתא מה לי כרת מה לי לאו, (וע’ בזה במשנה למלך (פ”א בהל’ יו”ט הל’ י”ז)), וכ”ש כאן שהסיבה שאין לחשוש שיבואו לידי תקלה הוא משום שזה סכנה על כל ירושלים, דהיינו מצד פיקוח נפש וסכנת חורבן ירושלים וחיוב כיבוש א”י שדוחין שבת, אז בודאי שאין לחלק בין אם החשש תקלה הוא לאו או כרת).

וא”כ בזמה”ז שיש לצערינו משא ומתן על הר הבית למסור לגמרי לגוים, דהיינו למסור כל יש”ע כולל ירושלים עד הר הבית ועד בכלל (וגם הר הבית כבר מסרו למעשה באופן חלקי) – צריך לעשות כל הדרוש להכריז שהר הבית שייך ליהודים וזה ישפיע על דעת הקהל, ואז ימסרו נפש על זה.

ואף שאנו צריכים להזהיר שהעליה להר יהא הכל כפי דקדוק ההלכה וללכת רק בטהרה ובלי נעליים ובמקומות המותרים, מ”מ אין לחוש אם יצא תקלה מזה לעמי הארץ שלא יהיו נזהרים בכל אלו.

וממילא כשהמצב לא היה שהעליה יהא סיבה להצלת ירושלים, היו מבינים את אלו הרבנים שחששו מפני תקלה, מ”מ עכשיו בודאי גובר הסכנה על מסירת הר הבית לגוים, וממילא אין לחוש לתקלת איסור כרת לעמי הארץ כנ”ל.

וכבר היה מעשה בשנת תש”ס שראש ממשלה רצה לתת כל יש”ע עם חצי ירושלים לאויב, חוץ מהר הבית, ובגלל זה לא הסכים האויב, ונתבטל כל העסק, ויש שאלה ממה נתעורר ראש הממשלה שהר הבית שייך ליהודים יותר מכל מקום, והתירוץ הוא, מכח אלו שצועקים שצריך לעלות על הר הבית, ולא בא מכח אלו שאומרים שהר הבית ששייך ליהודים, זה רק בעתיד הנעלם כשיבוא משיח מופתי ויפול בית המקדש מן השמים ואין לנו שייכות עכשיו בענין זה.

אולם כמובן שדבר זה יפסקו רק רבנים שבאופן עקרוני מוכנים לבדוק כל הלכה לפי המצב של עכשיו, אולם מי שבשיטה מתבונן רק מה שפסקו בדור שעבר, ואינו מתחשב עם המציאות העכשוי, ואומר אנן יתמא דיתמא, אין לנו כח לחדש חידושים וכל הכח לפסוק הוא בגדר צאי לך בעקבי הצאן, בודאי שיפסוק שאסור לעלות על ההר, ועל זה נאמר (ר”ה כה:) אין לך אלא שופט שבימיך דהיינו שופט שרואה המציאות שבימיך וע”פ זה הוא שופט ולא לפי המציאות של פעם.

וכל שכן מי שבכלל לא מענין אותו בעיה של למסור שטחי א”י לגוים או שלא היה מוחה נגד זה כשהחריבו את גוש קטיף וצפון השומרון או שהיה מסייע באיזה דרך שהיא לחורבן, והוא טוען שכל ענין שמירה על א”י שייך להקב”ה, והוא כבר יסדר את הענין בדרך של משיח מופתי, ואין זה תפקיד שלנו לדאוג בשביל זה, אז בודאי אינו עומד לפניו בשאלת עליה להר הבית שני צדדים, דהיינו מצד אחד תקלת כרת ומצד שני סכנת חורבן ירושלים, אלא עומד לפניו רק צד אחד של תקלת כרת, ממילא ימשיך לפסוק שאסור לעלות על הר הבית.

אולם הפסק הזה הוא לא לפי מציאות העכשוי, וכבר ביררנו בכמה מאמרים שיש חיוב עכשיו לשמור על כל א”י.

היסוד של יפתח בדורו כשמואל בדורו (ר”ה כ”ה.) למדים מן הפסוק (ש”א יב יא) וישלח ה’ את ירובעל ואת בדן ואת יפתח ואת שמואל, ויצל אתכם מיד אויביכם מסביב ותשבו בטח, והצד השוה בכולם שהצילו את ישראל מן הגוים, ויפתח התנגד להצעת מלך עמון של שלום תמורת שטחים (שופטים יא יג) ולחם נגדם, וגם החזירו בתשובה את עם ישראל, וממילא בזמן שנקודת הצלת כלל ישראל עומד על הפרק, מי שאינו הולך עם כיוון של יפתח, אינו בגדר יפתח בדורו. ואנו מתפללים שהקב”ה יביא לנו את המנהיג האמיתי, ואם לא נזכה לשמואל בדורו, יתן לנו עכ”פ יפתח בדורו.

וע’ בספר אל גבעת הלבונה שנתן עוד הרבה טעמים למה בזמננו נחוץ לעלות להר הבית ולמה אין בזה משום חשש שעי”ז יעלו אחרים במקום האסור.

עי’ בראיות חזקות על זיהוי מקום המקדש גם מבחינת הטופוגרפיה של ההר, ע”י הרב זלמן מנחם קורן בספר ‘בחצרות בית ה’ ‘ ובעיקר פרק ג’ ופרק ה’.

ע”כ המאמר שנכתב בשנת תשס”ז.

טומאת זיבה

יש עוד מי שחושש לטומאת זיבה שצריך מים חיים לטהר, אולם זיבה לא שכיח ולא חוששין לזה, כך מתבאר במשנה (מסכת טהרות פרק ז מ”ו): הגבאים שנכנסו לתוך הבית הבית טמא אם יש עמהן כנעני נאמנים לומר לא נכנסנו אבל אין נאמנים לומר נכנסנו אבל לא נגענו. הגנבים שנכנסו לתוך הבית אין טמא אלא מקום רגלי הגנבים, ומה הן מטמאין האוכלים והמשקים וכלי חרס הפתוחין אבל המשכבות והמושבות וכלי חרס המוקפין צמיד פתיל טהורים אם יש עמהן כנעני או אשה הכל טמא.

תוספות יום טוב (שם): או אשה – פי’ הר”ב דשמא היא נדה או זבה משא”כ באיש שאינו רגיל בזיבות כמו האשה. כדפי’ הר”ב בפ”ה משנה ח’.

 המשך לקרוא…

מאתר בריתי יצחק – הרב ברנד, כאן.

One More Way the State Starves Us

Aside from taxes, inflation, etc.

Yeshivos and, lehavdil, the IDF used to give massive amounts of leftovers from the kitchen to the poor. Then, invoking the false principle of Prior Restraint and due to the “justice” system’s enablement of envy-litigation, this all stopped.

And yet Ma’asros are blamed for hunger…

Question: How Old Is Atheism?

Yeshayahu Leibowitz noted well, there have been believers and unbelievers in every age.

I posit the true age of atheism started symbolically with the evil French Revolution and de Sade. Indeed, the first people to defend atheism in writing appear to be Matthias Knutzen, Kazimierz Łyszczyński, Jean Meslier, and Baron d’Holbach. (Since “atheism” per se is possibly incoherent, I use the word in the colloquial sense of those publically identifying as such.)

Preternaturally-biased Wikipedia has two articles on the history of atheism claiming it’s both quite old, and quite popular since ancient times.

Nonsense.

Let’s see. Was Adam Harishon an atheist? Ah, I doubt it. He spoke to Hashem as a prophet. So did his children. Enosh started idolatry.

In Tanach (Scripture) it’s unclear there was even one atheist. Even such verses as אמר נבל בלבו אין אלהים in Tehillim 14 and 53 refer to what stays in the heart (as Chazal say, Iyov sinned by Birkas Hashem in his heart) and might refer to denying Divine Providence alone, etc.

Amalek is misotheistic; he hates Hashem. Even Amalek doesn’t deny Hashem’s very existence!

Even pagan societies often recognized One, de-emphasized special “Creator-God”, but focused on deifying their own Henotheistic Mazel\Sar. There are many hundreds of words for Him across numerous cultures, such as the Chinese “Shangdi“, and even the Egyptian “Aten”. As the Psalmist says ממזרח שמש עד מבואו מהלל שם השם, see Menachos 110a “Elaha De’elaha“.

Atheists say every young child is an atheist (and cows are atheists too, presumably!). Well, if we speak of intellectual discourse, they can’t say too much about “Juice!”, either. And if we speak of the weak “Sensus Divinitatis“, that’s there from the start, including presuppositionally. (Although I do suspect they cry more because we can’t teach them much about Emuna yet.)

Skipping to less ancient times, the very fact “Atheist” was an insult, not a proud mantle, shows just how “popular” it was in generations past. Indeed, this means we cannot know “Theodorus the Atheist” was one since this title was given him by his enemies (OK, bad example).

Wikipedia deceptively includes the names of people who denied the truth of various false deities. But by that ridiculous measure, Avraham Avinu, a literal “iconoclast”, was an atheist, too…! (Not to mention אבנימוס הגרדי.)

Here’s an example:

“Little is known for certain concerning his philosophical views or the nature of his alleged atheism. All that is known for certain on the point is that Diagoras was offended by the worship of the Athenian national gods.”

Then why mention him here at all? To poison the well!

And again from Wikipedia:

In the fourth century BC, he points to Plato, as the philosopher imagines a believer chastising an atheist: “You and your friends are not the first to have held this view about the gods! There are always those who suffer from this illness, in greater or lesser numbers.”

That’s “gods” plural, so stop wasting my time! Mishlei says, 17:28: גם אויל מחריש חכם יחשב, אטם שפתיו נבון.

Even by the low standards demanded of modern historians of ancient times (because their work is near-futile), identifications are strictly tentative.

As for “the Epicureans, who were often called “Atheoi” in antiquity, and the atheistic writings of Xenophanes of Colophon“, this may be because they denied Divine Providence, and endorsed hedonism, as we explained elsewhere.

The word “Emuna” itself translates better as native or adopted “loyalty” than anything else (as in ויהי ידיו אמונה), and philosophers are on the wrong track, see Rabbi S. R. Hirsch’s “The 19 Letters”. The supposed “Belief in\Belief that” distinction is unclear because, on the one hand, humans anthropomorphize everything so belief in Avoda Zara becomes a strange “relationship”, while, on the other hand, we simply cannot deny our knowledge.

The words “Kafar ba’ikkar” (as by Adam Harishon) mean nothing more than denial of Divine Providence, as seen in Sanhedrin 45b: מה מקלל זה שכפר בעיקר, and in the Haggadah:

רשע מה הוא אומר, מה העבודה הזאת לכם. לכם ולא לו. ולפי שהוציא את עצמו מן הכלל כפר בעקר. ואף אתה הקהה את שניו ואמור לו, בעבור זה עשה השם לי בצאתי ממצרים, לי ולא לו. אלו היה שם לא היה נגאל.

Sure, there were some ancient atheists (Indian “Carvakas” maybe? Al-Ma’arri?).

And so says the Ramban, Shemos 13:17:

הנה מעת היות עבודת גילולים בעולם מימי אנוש החלו הדעות להשתבש באמונה, מהם כופרים בעיקר ואומרים כי העולם קדמון, כחשו בה’ ויאמרו לא הוא, ומהם מכחישים בידיעתו הפרטית… ומהם שיודו בידיעה ומכחישים בהשגחה…

And the various “proofs” brought in Sha’ar Hayichud of Chovos Halevavos and other works were obviously in demand. But there weren’t a large number of atheists. Foolish knavery has since increased exponentially (Yeridas Hadoros).

By the way, we referenced the above article in our free, special ebook on answering atheists. To receive the full Hebrew ebook, subscribe to Hyehudi’s Daily Newsletter here.

What to Daven For

Mishna Berurah 122:8:

כתב הח”א נכון וראוי לכל אדם להתפלל בכל יום ביחוד על צרכיו ופרנסתו ושלא ימוש התורה מפיו וזרעו וזרע זרעו ושיהיו כל יוצאי חלציו עובדי ה’ באמת ושלא ימצא ח”ו פסול בזרעו וכל מה שיודע בלבו שצריך לו ואם אינו יודע לדבר צחות בלשה”ק יאמרנה אף בלשון אשכנז רק שיהיה מקירות לבו…

We wrote already about where exactly, but the point itself bears repeating.