Unauthorized Borrowing of Food from an Agreeable Owner

‘BORROWING’ A BAG OF POTATO CHIPS

Q: My roommate is away for Shabbos. May I ‘borrow’ his bag of potato chips and replace it right after Shabbos?

The Talmud relates that three sages, Ameimar, Mar Zutra, and Rav Ashi visited the orchard of Mari Bar Issik. Although Mari Bar Issik was not there, his employee gave the sages fruit to eat. Ameimar and Rav Ashi partook in the fruits, while Mar Zutra did not. Mar Zutra seemed to be concerned that  the employee was not authorized to give his employer’s fruits to guests, while Ameimar and Rav Ashi presumed that the employer would want his guests served. When the Mari Bar Issik arrived, he asked his sharecropper why he didn’t honor the sages with even better fruits.  Nevertheless, Mar Zutra refused to eat the fruits that were offered, and explained that he was concerned that perhaps the owner did not truly want to offer him the fruits, and was doing so only because he was embarrassed to appear less generous than his sharecropper.

. Tosfos raises a basic question. When the sharecropper originally offered the fruits, he did so without Mari Bar Issik’s permission or knowledge. As such, how were the rabbis allowed to partake in the food without the owner’s permission?

Tosfos explains that this depends on the famous Talmudic discussion of ‘Yiush Shelo Midaas’. We know that when a person loses an object (it becomes an אבידה) and gives up hope of finding it, it is considered ‘yiush’ and the finder may keep it. What if a person dropped an item but does not yet know that it was lost? When he realizes that it is missing, he will certainly be Mayayesh and will lose his ownership, however, due to his lack of knowledge he has not actually been meyayesh at this time. This question is called ‘yiush shelo middaas’, (literally ‘relinquishing ownership without knowledge’). The Talmud deliberates whether the owner needs to consciously give up ownership and therefore such forms of ‘yiush’ are not sufficient (lo havi yiush) or does the fact that he will surely give up ownership when he finds out suffice (havi yiush)? The final halacha is ‘Yiush shelo midaas lo havi yiush’, that unconsciously relinquishing ownership is not sufficient.

Tosfos understands that the question of ‘Yiush Shelo Midaas’ about a lost object applies to using another person’s items without permission as well. Consuming another person’s food without permission is stealing. However, does that permission need to be explicit or can it just be assumed? Once the Talmud concludes regarding a lost object that only explicitly relinquishing ownership is sufficient, the same applies with eating the other person’s food. Only explicit permission is sufficient. As such, if the fruits belonged to Mari Bar Issik, the Rabbis would not have eaten them before he arrived and gave explicit permission. For this reason Tosfos suggests an alternate explanation of the story about the fruits, and explains that the fruits technically belonged to the sharecropper and therefore he was allowed to give them to the Rabbis.

Tosfos’s comments are very relevant to our question. According to Tosfos, knowing that an owner wouldn’t mind if you took something that belongs to him does not give one the license to help themselves to it. Express permission is necessary. As such, it would seem that it is forbidden for the roommate to ‘borrow’ his friend’s bag of potato chips. Since the owner is not present and is unaware that you would like to eat them, he clearly has not expressly relinquished his ownership. The fact that when the roommate is subsequently asked  he will certainly say he doesn’t mind is insufficient to permit taking it without his knowledge. As the discussion of ‘Yiush shelo midaas’ teaches us, it is not enough that the roommate would relinquish ownership if he knew, he needs to actually give permission. As such, it is forbidden to take them.

The Shach, however, disagrees with Tosphos and suggests that the story of the three sages is not connected to the discussion of ‘Yiush shelo midaas’. ‘Yiush shelo midaas’ is a discussion concerning a lost object. Nobody wants to give up hope and relinquish his possessions. Although when he eventually realizes that the item is lost, he will despair of recovery and be meyayesh, that occurs only when he has that actual knowledge. Until then, the item remains his and consequently, a person that finds it must return it to the owner (bi’isura asa leyado). In contrast, using another person’s object when they surely would allow it if they knew is a very different discussion. The Torah is not suspending the ownership of a belligerent owner. Rather, the owner wants his friend to use it. When the owner is forced to give up ownership we need him to actually be aware of the situation, but when the owner wants to share his possession, the wanting alone is sufficient to permit the friend to take it without explicit permission.

According to this approach, the sages were allowed to partake in the fruit even before the owner knew about their visit, provided that they were completely confident that he will sincerely be pleased with his sharecropper’s generosity. Likewise, according to the Shach, if the roommate would be happy that his friend is eating his chips, it would be permitted to do so. He does not need to consciously give permission.

As a matter of Halacha, some acharonim maintain that the Rambam adopts the lenient position of the Shach. However, the Shulchan Aruch HaRav and the Aruch Hashulchan are stringent like Tosfos.

The Shulchan Aruch HaRav asks that according to Tosphos that it is prohibited to take a friends item without express permission, why may a family member honor a guest or a poor person with some food when the head of the household is not home to give permission? Technically, the food belongs to the head of the household, and although he would consent that it be shared, there is no express permission and it should be prohibited according to Tosphos?  The Shulchan Aruch HaRav answers that  since it is common to share food with guests, there is an implied consent from the head of the household that whatever food he has may be shared. This is not yiush shelo mdas since every head of household is aware and accepts that his food will be shared with guests. In contrast, the cases above involved unusual circumstances, where either an item was lost, or distinguished guests chanced upon an orchard.

With this discussion in mind, we can return to our original question about ‘borrowing’ the roommate’s bag of potato chips. The fact that the roommate will not mind if his friend eats his bag of chips and replaces it does not necessarily make it permitted. According to the approach of the Shach knowing that he would not mind is sufficient. However, according to Tosfos it is still forbidden unless there is express permission. If it is extremely common for roommates to borrow food from each other without asking, it may be similar to the case of the Shulchan Aruch Harav; however, for this heter to apply it must be a clear minhag. If it is not completely clear, one should not ‘borrow’ the bag of potato chips without actual permission. Nonetheless, a simple way of avoiding this issue would be to ask the roommate in advance if it OK to use his items if such a situation arises. This would alleviate the entire question.

From Business Halacha, here.

מכתב אנונימי מרתק מיהודי בודד במערכה

פרולוג

קורא\ת יקר\ה.

את\ה לא הנמען\ת.

קרוב לוודאי שהנמען גם לעולם לא יקרא את המכתב הזה.

אינני יודע אם בכלל יש נמען אינדיבידואל שאפשר לשלוח לו את המכתב.

המכתב ממוען לקולקטיב יותר מאשר לאדם ספציפי.

במחשבה שנייה, המכתב ממוען בעיקר לעצמי. גם אם אין אף אחד מן העבר השני.

אז גם אם נשמע למישהו פה שאני פונה אליו, אני לא. גם בדוגמאות שהבאתי לא ניסיתי לצייר נרטיב. כל אחד מאתנו בפורמט כזה או אחר (כולל אני עצמי), הנו חלק מהקולקטיב הזה. כפי שאמר פעם אדם חכם, שאין “פרוטוקול של זקני קריית ספר”, זה לא קיים. כל אחד מאתנו הוא חלק מהקולקטיב שייצר את המפלצות האלה בהן אני עוסק במכתב. אנחנו, כל אחד בתורו, מזינים אותן ומאכילים אותן. אנחנו בסיוע הפחד שלנו, אליו אני רומז בשולי המכתב. חלק מאתנו למדו לחיות איתן, ולהאכיל אותן, וחלק אחר, אולי קטן אמנם, אבל הוא גדל והולך, מעולם לא באמת הצליחו. אני משתייך לקבוצה האחרונה.

אז אני קורא לכולם, בין לאלו שמסתדרים עם המפלצת, ובין לאלו שלא, ללכת בעקבותיי, ולשלח את המפלצות לשאול משם הן הופיעו. אנחנו לא צריכים אותן. הן קיימות רק בדמיון שלנו.

ולך – שקורא את המכתב הזה ומסתפק האם אני על סף פסיכוזה או כבר במהלכהּ. אתה, שפסוקים מתוך המכתב כגון “איך אתם מצליחים אפילו מבלי ידיעתכם להיכנס לי למוח ולשלוט… באהבה שלי, בשנאה שלי” גורמים לך לתהות מהי רמת השפיות של כותב המכתב והאם נשאר ממנה בכלל – יש לי משהו קטן לומר גם לך:

אני יודע שהמכתב הזה עמוס בכעס רב וברגשות עזים. עשוי להיראות כאילו כתב אותו אדם על סף התמוטטות עצבים או התאבדות. אז זהו שלא. בדיוק להפך. כותב אותו אדם על סף שפיות מלאה, אמתית, מטהרת. כותב אותו אדם על סף התפכחות.

אז קרא את המכתב פעם אחת. קרא ולגלג. התפקע מצחוק. הצמד אצבע לרקה עשר ועשרים פעמים. אמור שאני משוגע לגמרי, הרם את השפופרת וחייג לבית החולים הרצוג לבריאות הנפש.

אבל אני מבקש ממך בקשה קטנה.

אנא קרא את המכתב בשנית. והפעם, נסה לראות אם אתה מסוגל להתחבר אפילו לשורה אחת מתוכו אני מבטיח שתוכל. זה לא למעני, זה למענך.

למען הגילוי הנאות: מעולם לא כתבתי טקסט חושפני כל כך. גם ביומניי האישיים ביותר. הטקסט הזה היה אמור להיכתב לכתחילה כטקסט סרקסטי למחצה. כפי שתראו, זה ממש לא מה שיצא לי. יצא לי יותר משהו בסגנון של מיני אוטוביוגרפיה. אוטוביוגרפיה שמנונית וכועסת.

האמת, שבתחילה נמנעתי מאוד מן המחשבה של לשתף את הטקסט הזה עם אנשים אחרים. הרי הוא כל כך אינטימי. והרי אנשים לא יבינו אותי, הם רק ישפטו אותי לפיו. אבל ככל שחולף הזמן אני מבין שחובה עליי לשתף את הטקסט הזה. שהוא חלק ממסע ההיטהרות שלי עצמי. שככל שאשתף אותו עם אנשים אחרים כך יש יותר סיכוי שאפנים אותו ואהפוך אותו לחלק מחיי. אז החלטתי לשתף.  טשטשתי את שמי על מנת שתוכלו לשתף טקסט זה עם כל אדם בעולם, ומשכך, רצוי ואפילו מצווה לשתף, להעביר, לשכפל, להעתיק ולהפיץ בכל אמצעי מכאני או דיגיטלי.

אפתח בתפילתו של דוד המלך (תהלים קיט) שאין מתאים ממנה כאן:

הַדְרִיכֵנִי בִּנְתִיב מִצְו‍ֹתֶיךָ כִּי בוֹ חָפָצְתִּי

הַט לִבִּי אֶל עֵדְו‍ֹתֶיךָ, וְאַל אֶל בָּצַע

הַעֲבֵר עֵינַי מֵרְאוֹת שָׁוְא, בִּדְרָכֶךָ חַיֵּנִי

הָקֵם לְעַבְדְּךָ אִמְרָתֶךָ אֲשֶׁר לְיִרְאָתֶךָ

הַעֲבֵר חֶרְפָּתִי אֲשֶׁר יָגֹרְתִּי, כִּי מִשְׁפָּטֶיךָ טוֹבִים

הִנֵּה תָּאַבְתִּי לְפִקֻּדֶיךָ, בְּצִדְקָתְךָ חַיֵּנִי

וִיבֹאֻנִי חֲסָדֶךָ יְי, תְּשׁוּעָתְךָ כְּאִמְרָתֶךָ

וְאֶעֱנֶה חֹרְפִי דָבָר, כִּי בָטַחְתִּי בִּדְבָרֶךָ

מכתב

לכל המעוניין

לכל מי שממש מציקה לו נקודת המבט שלי על דברים, שחושב שאני ממש כויפר, שאני כמעט שייגעץ, כי אני מעיז לא לחשוב בדיוק כמוהו, בדיוק כמו כולם. כי אני מעיז לחשוב על דברים שהוא לא מעיז לחשוב עליהם…

לכל מי שממש הציקו לו תפיליי שהתנוססו על ראשי גם בזמן שאיננו תפילה רח”ל, עד כדי כך שטרח להביע את הזעזוע שלו מן מעשים נלוזים שכאלו, שהרי למה להיות כל כך שונה, תהיה כמו כולם. תהיה כמו כלום…

לכל מי שמציק לו התכלת שמוטלת על כנפי בגדי, עד כדי כך שהוא משקיע מאמץ רב לשכנע אותי להוריד כבר את הכחול הזה מהציצית. שהרי זה ממש פשע חמור לשים כחול בציצית, שהרי בתורה כתוב וכו’ וכו’, ומה יאמרו הבריות, והייסעם נקיים וכו’

לכל מי שממש הציק לו בשעתו שערי המגודל, כאילו היה השיער שלי משא על גופו. שממש כאב לו השיער שלי. שהיה צריך להביע בכל הזדמנות את כאבו העמוק שמסב לו שערי שלי. עד כדי כך שהציע לממן את התספורת שלי. מרוב שכאב לו שערי שלי. שלא רצה שחלילה אדרוך על מפתן ביתו עד שאסתפר (אולי מדין חציצה?? צ”ע).

לכל מי שממש מציק לו שלמדתי בכל כך הרבה מוסדות, עד שהוא טורח להזכיר לי זאת בכל הזדמנות, ולהביע את תסכולו העצום על כך. לא יכולת להישאר במקום אחד?!

לכל מי שממש מציק לו שחס ושלום אצא עם הבת שלו. שהרי אני אדם רע מן השורש. אני לא כמו כולם. אני לא כמו אף אחד בכלל. אני מהין להיות אדם לעצמי.

לכל מי שמציק לו היותי אדם.

לכל מי שמציק לו היותי.

שלום רב!

אחדשה”ט

מזה זמן רב שאני מנסה להשיג אתכם. יש לי דיבור חשוב אתכם!

אז הנה עכשיו סוף סוף אני מתיישב לכתוב לכם. למרות שממש לא מעניין אותי אם תקראו את זה. אני יודע שאתם הרי בקושי מסוגלים להבין באמת שורה אחת מתוך המכתב הזה. וגם אם כן, אתם לא רוצים. זה מדי מכביד! לא נורא. תקראו יתד נאמן, תכל’ס, לעניין, פנינים לשולחן שבת או השד יודע איזה חומר קליל וזורם תקראו. שהרי זה מה שכולם קוראים. וזה גם לא מחייב אתכם לחשוב יותר מדי חלילה וחס. שיישאר ככה. עדיף שלא תתחילו לחשוב.

אתם יודעים. אני אומר שאתם לא מעניינים אותי. אבל באמת, הו הו כמה שאתם מעניינים אותי.

כשאני בחנות מעניין אותי מה חושב עליי רק ההוא עם המשקפיים המרובעות חסרות המסגרת והמבע האומד בעיניו; כשאני הולך ברחוב, אני רק רוצה לדעת מה חושבת עליי רק העלמה הזאתי עם המלא סיכות בתוך השיער (וואי בטח זה כואב לה נורא, כנראה שאף פעם לא אבין…); כשאני בבית הכנסת מעניין אותי מה חושב עליי רק זה שקורא כאייל תערוג; וכשאני בישיבה מעניין אותי מה חושב עליי רק ההוא עם התנועות המדודות בתפילת העמידה.

אבל אתם, אתם לא תשמעו את זה ממני. אני תמיד מספר לכם ולעצמי עד כמה שאתם לא מעניינים אותי. עד כמה שאתם מעצבנים ולמי אכפת בכלל מה אתם אומרים. עד כמה שאתם רעים וחשוכים. עד כמה שאתם שטניים. עד כמה שאתם הורסים את העולם. עד כמה שדיייייייי אני כבר לא יכול איתכם!!!! טוב נו, בשלב הזה רק עיוור לא יכול להבחין כמה אתם כן מעניינים אותי. אבל למה?! למה?! למה אתם?! למה דווקא אתם?! למה רק אתם?! ומה כבר עשיתם שאתם מצליחים לעלות לי על העצבים כל כך?! איך אתם מצליחים אפילו מבלי ידיעתכם להיכנס לי למוח ולשלוט במחשבות שלי, בפעולות שלי, בהתנהגות שלי, באהבה שלי, בשנאה שלי?! אינני יודע. אולי לעולם לא אדע. זה גם לא מעניין אותי.

אז תנו לי לספר לכם משהו על מערכת היחסים שלנו. לפחות מהצד שלי.

אני משקיע בכם את הנשמה. כשאני קם בבוקר אני חושב עליכם. כשאני נוסע באוטובוס אני חושב עליכם. כשאני מתיישב ללמוד אני חושב עליכם. כשאני מול המחשב רק אתם בראש לי. אפילו בשעת משא ומתן דעתי עליכם.

כשאני קונה חליפה, אני חושב: מה אתם תגידו על זה, עד שבקושי אני חושב מה אני אומר על זה. כשאני לובש מכנסיים אני חושב: איך אתם תקבלו את זה? כשאני יושב לאכול אני חושב: מה אתם הייתם אוכלים? כשאני מתארח אצל אנשים, אני מנסה לגלות איך אתם הייתם מתנהגים. ואני משקיע. כשאני מחפש ישיבה, דבר ראשון אני חושב: לאן אתם הייתם רוצים שאלך. כשאני לומד תורה אני מנסה ללמוד באופן שאתם הייתם רוצים שאלמד.

יכלה הנייר ולא תכלנה כל ההשקעות שהשקעתי בכם. כל מה שיגעתי עבורכם. כל מה שטרחתי בגללכם.

יום אחד התיישבתי לחשוב עלינו. לחשוב על הזוגיות הכובלת שלנו. לחשוב האם זה שווה את ההשקעה?

תוך זמן קצר מאוד הגעתי למסקנה חד משמעית שלא. לא ולא!

הרי אתם לא הולכים לשלם את המשכנתא שלי בעשירי לחודש. אתם לא הולכים לעזור לי לשלם את ערימת החשבוניות שתהיה לי. אתם לא תוכלו לעזור לי כשאשב בשעה עתידנית לצד אשתי הכורעת ללדת בבית החולים. ובכלל, מי יזכור אתכם אז, אתם תאבדו משמעות הרי. אז מה כן תתנו לי בעצם?

ובמחשבה שניה, מה בעצם נתתם לי בעבר? האם אתם הייתם שם בשבילי כשהייתי צריך?! האם אי פעם הייתם שם בשבילי?!

כשבגן ב’ הרב’ה שנא אותי כי כבר בכלל לפני גן א’ ידעתי (רח”ל) להתפלל לבד מתוך הסידור, האם הייתם שם בשבילי?!

כשבכתה ב’ הייתם צוחקים עליי כי היו לי משקפיים של הארי פוטר, והייתם צובטים לי בלחי ואומרים לי “תפסיק כבר להתפלסף, תפסיק לדמיין”, האם הייתם שם בשבילי?!

כשעברתי בכתה ג’ לבית ספר אחר כי חשתי בודד, ובבית הספר החדש חשתי עוד יותר בודד ועזוב, האם מי מכם היה שם לנחם אותי, לתת מזור לבדידותי?!

כשבכתה ה’ הסתכלתם עליי משונה כי למדתי ל”ע ול”ע דף היומי מסכת יבמות, האם הייתם שם בשבילי?!

כשבכתה ו’ וז’ שנאתי את בית הספר כי השתעממתי רצח בשיעורים כי המורה רק היה מבלבל את המוח (כנראה שלכם דייסת הקשקושים שלו הייתה ערבה), האם הייתם שם בשבילי?!

כשבכתה ח’ לא רציתי ללכת לישיבה קטנה בכלל כי ידעתי שאני אשנא את זה, מי מכם היה שם בשבילי לזרוק מלת עידוד, מילת הדרכה?!

כשהר”מ תפס אותי על חם חבוש בתפילין וקורא חומש (אוי לאוזניים וכו’!) בצהריים אלוליים של שיעור א’ ישיבה קטנה ונזף בי, ואתם רק צהלתם לאיד, האם מי מכם היה שם בשבילי, להסביר לי, לתת לי הקדמות?! לא, רק זרקתם אותי אל תוך עולם המשחקים האכזרי שלהם, מבלי שבכלל אדע מה הם כללי המשחק.

כשבשיעור ב’ ישיבה קטנה הייתי בודד מאי פעם, משוטט מחפש זהות, מחפש את עצמי, לא יודע מה מחפש, האם הייתם שם בשבילי?! לא! המושב הכי אחורי בפינה של האוטובוס, המושב שתמיד תמיד מהוהה, היה חברי הטוב ביותר; זגוגיות האוטובוס מלאות האדים של חורף ירושלמי קודר היו היומן של התסכולים שלי; רחובות גילה וחומת שמואל ושל עוד כל מיני שכונות שמעולם לא ידעתי את שמן היו הנוף שלי; ואזניות דפוקות שקניתי בחמשה עשר שקלים היו מוזיקת הרקע שלי. אינני זוכר כבר מה התנגן בהן. בטח איזה תשדיר משעמם בקול ישראל עם אנשים משעממים ודחיפות בהולה בקולם על איזה מהלך פוליטי נדוש של דן מרידור או משהו כזה… ואז, האם הייתם שם בשבילי?!

כשבשיעור א’ ישיבה גדולה הייתי משוטט ברחובות העיר חסר מטרה, בעוד שבישיבה הייתי מוקף בנערים מבוגרים ממני, עם רמת אינטלקט של ילדים בני שתים עשרה והורמונים של בני עשרים, האם הייתם שם אז?!

כשבשיעור ב’ חשתי חסר זהות לחלוטין עד שהחלטתי לנסוע לארצות הברית, האם הייתם שם בשבילי?!

כשבארצות הברית הקרע בזהות שלי רק החריף וכבר לא ידעתי מי אני, האם הייתם שם בשבילי?!

כשנכנסתי ללמוד בישיבת פוניבז’ בשבילכם, כי חשבתי שזה מה שאתם רוצים שאעשה, וחדלתי ללבוש כחול בציצית כדי שתהיו מרוצים לגמרי, האם הייתם שם בשבילי?! האם דאגתם לי שארגיש בנוח, שארגיש חֵלק, שאקבל מיטה להניח את ראשי?!

כשיצאתי לשידוכים, האם הייתם שם בשבילי?! האם אתם שם בשבילי עכשיו?! האם באתם להציע, לכוון, לעזור, להועיל?!

לא!

רק דרישות יש לכם.

רק תביעות.

טענות.

תלונות.

“מי תרצה אותך אם אתה הולך עם תכלת, מי תרצה אותך הרי עברת כל כך הרבה ישיבות, מי תרצה אותך אתה בחור כל כך שונה, תפסיק עם השטויות שלך ותתחיל להיות כמו כולם“

אז הנה, חשבנתי: בתמורה לכל חיי, לעמקי נפשי שהקרבתי על המזבח צמא הדם שלכם, מה קיבלתי? נאדה! עוד דרישות.

וכמה שאתה מאכיל את המפלצת, היא לא שבעה.

תהיה כמו כולם. כאן אנחנו עיר טובה. עיר יפה. פה זה סדום עיר הקוידש. כולם שווים וככה זה הכי טוב.

למה שלא כולם יתאימו בדיוק לאותה מיטה, האם זה לא צודק יותר? מוסרי יותר? נו נו, יש אנשים שזה עושה להם קצת כואב כשחותכים או כשמותחים. זה שווה את זה. הרוב בסוף מסתדרים, הם מתאימים בדיוק למיטה. וזה מה שחשוב. שכולם יהיו כמו כולם. ממש אוטופיה בהתהוות…

חה חה, אגב, הצחקתם אותי עם הבדיחה האחרונה הזאת של השוויון, הרי כולנו יודעים שאולי כולם שווים, אבל יש שווים יותר ויש שווים פחות, אתם הרי רוצים להיות שווים כדי שתהיו שווים יותר.

אז יש לי משהו חדש לספר לכם: אתם על כל שִבעת המפלצות שלכם, על כל המיטות סדום שלכם, כבר לא מעניינים אותי.

אני לא רוצה מעכשיו אתכם.

תהיינה נשים שתרצנה אותי, יהיו אנשים שיצטרכו אותי. אבל אתכם אף אחד לא צריך.

לא עוד.

בזאת נפרדות דרכינו.

כתבתי לכם אפילו גט כריתות כשר כדת משה וישראל:

בחמישי בשבת חמישי לירח כסליו בשנת חמשת אלפים שבע מאות שבעים ושמונה ליצירה למניינא די רגילנא לממני ביה הכא קרתא קדישא ירושלם, איך אנא פלוני בן פלוני דמן קרתא קדישא דירושלם, וכל שום אחרן וחניכה דאית לי ולאבהתי ולאתרי ולאתריהון דאבהתי,

צביתי ברעות נפשי כיד לא אניסנא, ופטרית ושבקית ותרוכית יתכנא ליכו אנתו חֵיוָה רְבִיעָאָה דְּחִילָה וְאֵימְתָנִי וְתַקִּיפָא יַתִּירָא וְשִׁנַּיִן דִּי פַרְזֶל לַהּ, וכל שום אחרן וחניכה דאית ליכו ולאבהתכנא ולאתרכנא ולאתריהון דאבהתכנא,

די הויתנא אנתתו דילי מקדמת דנא, וכדו פטרית ושבקית ותרוכית יתכנא ליכו די תהוייונא רשאה ושליטין בנפשכנא למהך להתנסבא לכל גבר די תצביין, ואנש לא ימחה בידיכנא מן שמי מן יומא דנן ולעלם, והרי אתון מותרין לכל אדם,

ודין בנין דיכרין דהוו ליכו מינאי יחמו בעגלא חשוכא לחדא לחדא, יתרמו בגו נהר די נור, וכל חיות ברא ישלחון משכיהון, ויהוון מצווחין לעלם ולעלמי עלמיא.,

ודן דיהוי ליכן מני ספר תרוכין וגט פטורין ואגרת שבוקין כדת משה וישראל.

השקעתי וכתבתי לכם ככה יפה, מה?

הנה לכם. סיימנו.

והיודעים אתם מדוע זה נגמר?

בגלל ששמתי לב פתאום, שמערכת היחסים שלי איתכם הנה הרסנית למערכת יחסים הרבה הרבה יותר חשובה לי. מערכת היחסים שלי עם אלוקים. מרוב שחשבתי כל הזמן עליכם שכחתי את אלוקים. שכחתי שיש דבר אחד שבאמת משנה. שבממד האמתי יש רק דבר אחד שנחשב. שכחתי את זה והתפתיתי למשחק הבלתי נגמר שאתם משחקים בו. אז גם אם לא אכפת לי מעצמי, אינני רשאי לפטור את עצמי מחובותיי לאלוקים.

מעכשיו, כשאראה את המפלצות שלכם ברחוב, רק אלגלג עליהן ואמשיך הלאה. לא אפחד מהן יותר. וגם לא יהיה לי יותר ממה לפחד. אתם יודעים למה? כי הפחד הוא הנשק שלהן. ללא הפחד נושרות להן כל השיניים. כשמפסיקים לפחד מהן, הן לא אפקטיביות.

ואתם יודעים עוד משהו? מה שמניע אתכם עצמכם הוא הפחד. אתם יוצרים את העולם הזה מתוך פחד.

אתם מפחדים שהילדים שלכם לא ייצאו כמותכם. ממה שזה יאמר עליכם כשהילדים שלכם לא ייצאו כמותכם.

אתם מפחדים שאתם תאבדו זהות, שתאבדו משמעות, שתאבדו כיוון, שתבלעו אל תוך חלל הקוסמוס מבלי להשאיר עקבות. שתחדלו להיות. שהבועה שלכם תתפוצץ לכם בפנים.

אתם מפחדים מהממד האמתי. מאלוקים. ממה שזה אומר לעמוד מולו ככה חשוף.

אז יצרתם לכם עולם אלטרנטיבי. עם מיטות סדום ומפלצות ועוד מלא משחקי ילדים. ככה הכי נוח. וזה גם עובד לכולם. בדרך כלל. אז מה יש להתלונן?!

לכשתסיימו לפחד ותתחילו להביט. הכל יקרוס. הכל יקרוס, ועולם יפה יותר יתגלה עבורכם.

אבל אני סתם משחית מילים, הלא כן?

אז היו שלום.

שלכם

בעצם, כבר לא שלכם

אליעזר

Reprinted with permission.

פי שנים ברוח

בין יוצר הרים לבורא ברוח
בין פועל ועושה ובין מגיד שיח
בין המדע הטכנוקרטי והאדם הפועל
ובין המעמיק, בן ההרגש הפועל
בין פועל אדם יודע מדע ויוצר
והיא ניכרת ומלאכתו בארץ עשויה ונראית
לבין האלהים פעולתו אינה היכלי תפארת ולא כבוד גשמי אומרת
אמנם בורא הוא יש מאין אף כי אין בו מראה עין
גבוה מהררים ממקום מושב צל חומר אדם
אינו גשם, לא בשר ולא דם
אין בו גשם ולא רשם
מוצאו מהאפס וההעדר
אין בו טבע – ואין בו גבול ולא גדר
ומשיבוא היום ועד שיפוח וינטו צללי ערב על העולם
ועבי הליל יסתירו יחביאו בכנף כסותם על מעשי אנוש ופלאי מעללם
ויסערו סערות יום אחרון ופני הדור כפני כלבים
ובבני האלהים יהיו מלעיבים
שם יפציע אור אותה יצירת רוח
כמו נר אחד שדוחה הרבה מן החושך
ניכרת מן האין בולטת מתוך מסגרת האפס של עולם גשם
שאר רוח מול זמרת גשם
וקול זמרה יביע יריע אף יצריח
ינשא על הרים רמים- להודיע בראש כל עמים מה בין יוצר הבלים
ובין בורא עולמים
–
פי שנים ברוח!

Financial News Fakery in a Nutshell

“How to Win Every Argument: The Use and Abuse of Logic” By Madsen Pirie p. 78 on “False Precision”:
Macroeconomists happily report that growth-rates were only 1.4 percent, instead of the predicted 1.7 percent, without telling us that some measurements of GDP cannot be taken within 5 percent accuracy. Some figures for growth of GDP could be off by up to 10 percent!
I enjoy bringing the reader the briefest, most useful information I can. This one paragraph sums up a large portion of the audacious propaganda that passes as financial news in certain Charedi newspapers.