What Does Judaism Say About Reincarnation?

Today soul reincarnation is widely accepted as both true and consistent with Jewish sources (there are still some holdouts).

Thinking otherwise is considered by many Jews to be heretical (a ridiculous proposition!).

The Rashash Baba Metzia 107a says:

גמ’ שם, מה ביאתך לעולם בלא חטא. מכאן סתירה קצת לבעלי דעת הגלגול

Find a summary of the proof-texts in favor of reincarnation in Devar Yaakov (on Shas) Baba Metzia idem (at the end).

Aliyah – No Rabbis and No Regrets

On the 55th Anniversary of Our Aliyah

BS”D 

Parashat Korach 5777
By HaRav Nachman Kahana
The Gemara (Bava Batra 74a) informs us that the place where Korach and his followers are being held underground completes a monthly cycle that brings them near the surface, and they cry out:

משה אמת ותורתו אמת והן בדאין

Moshe is true and his Torah is true and they (Korach and his followers) are liars.

My life too revolves around a cycle, although a daily one. Every morning upon awakening, I recite “Modeh Ani”, and thank HaShem for implanting me and my family in Eretz Yisrael – even after 55 years.

On the 26th of Sivan, Tuesday of this week, my wife and I will celebrate our 55th year since aliyah – 55 incredible years during which we witnessed, and in some way had a part in, the miraculous trek of our nation from galut punishment to Hashem’s embrace and call to Am Yisrael to return home.

Our target time for aliya was June 1962. In December 1961, we were on the east side of Manhattan and passed Ochs Trading Co., the supplier of products for people making aliya. I said to Feiga, “Let’s go in and make our purchases”. She replied, “You mean it’s real?” I answered, “Very real. Here it begins.”

Mr. Ochs greeted us warmly. We bought a fridge, stove and other appliances compatible with the electric current of Israel. We gave the date when we wanted the items to arrive at the then-existing port in Tel Aviv.

As we were arranging the delivery, a couple came to the store to pay for their purchases and Mr. Ochs introduced us. He said that they were from Argentina and were leaving that night for the Bror Chail kibbutz in the northern Negev. I told them how much I envied them.

Six months later, on the morning of our departure, I went to Mr. Ochs to make our last payment. While there, a couple came in to make their purchases for Israel. Mr. Ochs told them that I was leaving that night for Israel. They said to me, “How we envy you.” I answered, “I know the feeling.”

I left the store and the East Side where I had learned for five years in the Rabbi Ya’akov Yosef Yeshiva. I went down into the subway with the joyous feeling that I would most likely never see this place again.

That night, friends and relatives gathered at the airport. The experience was like that expressed by Juliet to Romeo, “Parting is such sweet sorrow.” We were sorry to leave family, but that feeling was obscured by the sweetness of a dream come true.

Undoubtedly, leaving one’s parents and family is distressing, in fact, departing from family was one of Avraham’s tests.

By the time of my aliyah, I had already realized that every Jew is a world onto himself, and HaShem expects each of us to fulfill his personal commitment to the ideals of the Torah and to Am Yisrael in Hashem’s Promised Land.

During the years when I taught at BMT (Bet Midrash LeTorah), students would ask me why rabbis remain in the galut if aliya was imperative to Judaism?

I would reply that human beings are born one by one and that even identical twins emerge one by one.

We live essentially one by one. If your head hurts, your mother or wife can give you an aspirin, but it is your head that hurts. In the normal course of events, we die and are buried one by one, and we present an accounting of our deeds before the Almighty one by one. In the world to come, the religious leaders who are now in voluntary galut will have to justify their actions. However, their rationalizations are not yours.

Lesser Evil: But By How Much?

Trump Turns Back the Clock With Cold War Cuba U-Turn

Nostalgia seems to be very popular in Washington. While the neocons and Democratic Party hard-liners have succeeded in bringing back the Cold War with Russia, it looks like President Trump is determined to take us back to a replay of the Bay of Pigs!

In Miami on Friday, the president announced that he was slamming the door on one of President Obama’s few foreign policy successes: easing 50 years of US sanctions on Cuba. The nostalgia was so strong at Trump’s Friday speech that he even announced participants in the CIA’s disastrous 1961 Bay of Pigs invasion of Cuba in the audience!

President Trump said Friday that his new policy would be nothing short of “regime change” for Cuba. No easing of US sanctions on Cuba, he said, “until all political prisoners are freed, freedoms of assembly and expression are respected, all political parties are legalized, and free and internationally supervised elections are scheduled.”

Yes, this is the same Donald Trump who declared as president-elect in December that his incoming Administration would “pursue a new foreign policy that finally learns from the mistakes of the past. We will stop looking to topple regimes and overthrow governments.” Now, in another flip-flop toward the neocons, President Trump is pursuing regime change in Cuba on the pretext of human rights violations.

While the Cuban government may not have a spotless record when it comes to human rights, this is the same President Trump who just weeks ago heaped praise on perhaps the world’s worst human rights abuser, Saudi Arabia. There, he even participated in a bizarre ceremony to open a global anti-extremism center in the home of state-sponsored extremism!

While President Trump is not overturning all of President Obama’s Cuba policy reforms – the US Embassy will remain open – he will roll back the liberalization of travel restrictions and make it very difficult for American firms to do business in Cuba. Certainly foreign competitors of US construction and travel companies are thrilled by this new policy, as it keeps American businesses out of the market. How many Americans will be put out of work by this foolish political stunt?

There is a very big irony here. President Trump says that Cuba’s bad human rights record justifies a return to Cuba sanctions and travel prohibitions. But the US government preventing Americans from traveling and spending their own money wherever they wish is itself a violation of basic human rights. Historically it has been only the most totalitarian of regimes that prevent their citizens from traveling abroad. Think of East Germany, the Soviet Union, and North Korea. The US is not at war with Cuba. There is no reason to keep Americans from going where they please.

President Trump’s shift back to the bad old days on Cuba will not have the desired effect of liberalizing that country’s political environment. If it did not work for fifty years why does Trump think it will suddenly work today? If anything, a hardening of US policy on Cuba will prevent reforms and empower those who warned that the US could not be trusted as an honest partner. The neocons increasingly have President Trump’s ear, even though he was elected on promises to ignore their constant calls for war and conflict. How many more flip-flops before his supporters no longer recognize him?

From Lewrockwell.com, here.

גזרתם ‘סימנים’ – קיבלתם גוזמבות

חייבים לעצור את זה

מאיר אטינגר

י”ז סיון תשע”ז – 17:35 11/06/2017

1. חיסול המחאה הציבורית

בחודש וחצי האחרונים נחתמו למעלה מ-30 צווים מנהליים כנגד צעירים מגבעות וממאחזי יהודה ושומרון, או אנשים מהמעגל התומך בהם. כמעט בכל יום נעצר צעיר אחר, ומקבל צו הגבלה.

מי שקצת מתמצא, מבין שנקבעה עליית מדרגה חדה בשימוש בצווים המנהליים. אם בעבר בעיקר פעילים בולטים קיבלו צווי הגבלה, כעת הותר הרסן, והשימוש בצווים אלו הפך לכלי על מנת ‘למגר את נוער הגבעות’ כהגדרת השלטונות. כל נער שהתגורר בגבעה או מאחז בלתי חוקי הפך ליעד לגיטימי לצו מנהלי, שמטרתו להביא אותו בדרך עקיפה אל בין כותלי הכלא.

כל אחד מאותם נערים שהורחקו מיהודה ושומרון בחודש האחרון קיבל למעשה גם איסור יצירת קשר עם חבריו הקרובים (20-30 בממוצע ואצל אחדים גם 70-80). צו זה שאינו נדרש לשום הנמקה, קובע באופן שרירותי עם אלו חברים אסור לאותו נער לדבר. המשמעות הישירה של אותו צו שהוא מציב בפניו אחת משתי ברירות – או להתנתק באופן מוחלט מהחברה שבה הוא חי עד לפני דקה אחת, מחבריו הקרובים (לא להשתתף בחתונותיהם, באירועים חברתיים) או לקחת את הסיכון של ישיבה במעצר עד לתום ההליכים.

המטרה המובהקת (וגם המוצהרת) של פעולותיה של הכנופיה היהודית בשב”כ, היא למגר את נוער הגבעות, עד שכל אותם נערים יהיו מאחורי סורג ובריח. או כפי שאמר שי דקוסטה מפקד ימ”ר ש”י לאחד הנערים: “שלא ישאר אף אחד עם גוזמבות”.

פינוי במאחז הבלאדים (TPS)

2. כולנו נוער הגבעות

מי הם אותם  ‘נוער הגבעות’ שהממסד רודף באכזריות ובריונות מרושעת כל כך?

כאשר הגעתי לגבעות גרתי בהתחלה במאחז ‘שבות עמי’ ליד היישוב קדומים. המאחז היה שייך לתנועת ‘נוער למען ארץ ישראל’, והשקענו את כל כוחנו באחיזה במקום. ומנגד, כוחות הביטחון השקיעו מאמצים אדירים וכסף רב להריסת המקום. תופעה שהיא פלאית בעיני גם היום – שמונה שנים אחרי.

מקרה שזכור לי ביותר היה באחד מימי השישי. ישבנו מתחת לעץ החרוב, המבנה נהרס שבוע לפני כן, אפרים ישב ולמד שנים מקרא ואחד תרגום, אהרון קרא ספר ואני ישבתי וקשרתי ציצית לכבוד שבת. פתאום זיהינו ג’יפ צבא שמגיע למרגלות הגבעה. מדובר היה באירוע שגרתי, חיילים מגיעים לוודא שחלילה וחס לא נוכחים יהודים במקום. עברנו לצד השני של הגבעה, שגם שם היה עץ חרוב שזכה לכינוי “החרוב השני”, והמשכנו בעיסוקינו. בדרך כלל לא היה כוח לחיילים לסרוק את כל הגבעה, כדי לוודא שהיא נקייה מיהודים.

לפתע שמענו שאגות הסתערות. בריצה ועם פנים מלאות שנאה הסתערו עלינו חיילים מכל הכיוונים [אגב, למרבה האירוניה, מפקד הכוח התגורר בעצמו (!) בבית לא חוקי באחד מיישובי בנימין]. זה היה נראה מינימום כמו הסתערות על מחבל שנושא על עצמו חגורת נפץ ועומד להתפוצץ בכל רגע. נסנו בבהלה, אבל מכל הכיוונים הקיפו אותנו ג’יפים שהכריזו במערכת הכריזה, והכווינו את הרודפים. במהלך המנוסה, אהרון (היה אז בן 16) קפץ מטרסה בגובה 3 מטרים ושבר את הרגל, אבל הפחד מהחיילים שהיו אחוזי טירוף הכריח אותו להמשיך ולרוץ עם הרגל השבורה עוד קילומטר עד שקרס.

בשמונה השנים שחלפו חוויתי עשרות ואולי אפילו מאות סיפורים כעין אלו. מעשים שבכל יום, של רדיפה מטורללת, שנאה הזויה. ישבתי מול חוקרי שב”כ שהיו מבוהלים מעצם זה שיש נערים עם אידאולוגיה, שמוכנים למסור את הנפש שלהם עבור תכלית. אבל הסיפור הזה שסיפרתי, היה אחת הפעמים הראשונות שנפגשתי עם הטירוף של המאבק כנגד נוער הגבעות. תמיהה שהלכתי איתה שנים ארוכות.

במשך שנים ועדיין אני שואל את עצמי. למה? מה כל כך מפחיד אותם? מדוע הם יכולים לשבת בשקט ובשוויון נפש, כשסביב המאחז הדלוח שלנו היו עשרות היאחזויות בלתי חוקיות של נוכרים. כשאנחנו ראינו בעיניים כלות איך הארץ נכבשת שביל ועוד שביל, בור מים ועוד בור מים, על ידי שכנינו הרצחניים, ובכזה טירוף ואמוק הם נלחמים בנו.

אני לא בטוח שיש לי תשובה מוחלטת, אבל בשנים האחרונות, ראיתי כיצד משקיעה הכנופייה היהודית בשב”כ את כל מאמציה להשתיק כל מחאה כנגד המדיניות הבטחונית הרופסת, לבצע מדיניות של “הפרד ומשול”, והעיקר שהמתיישבים יגדעו את שאיפותיהם הגדולות, שאהבת הארץ תתכנס אל תוך גבולות היישובים המוכרים והקיימים.

התסיסה הפנימית (החיובית) והציפיה לגאולה, שהיו מנת חלקם של כל אוהבי הארץ, הפגנות המחאה לאחר פיגועים וכנגד מדיניות בטחונית מופקרת, והערבות ההדדית שהיתה כאשר רצה השלטון לפגוע בארץ ישראל, פסקו לחלוטין. צעד כמו שהוחלט עליו בקבינט לפני כשבועיים על אישור בנייה לערבים בשטחי סי, שלא היה עובר ללא מחאה לפני עשור, התקבל בשתיקה ובהבנה.

נוער הגבעות משמר את החלוציות והאמונה שהייתה אצל כל המתיישבים עד לפני עשור. האמונה בזכותנו על כל ארץ ישראל השלמה, ובשלמותה של התורה הקדושה. התקווה והכיסופים לבית המקדש ולמלכות ישראל. אל מול המציאות המאכזבת, והציבור הרדום זה בא לידי ביטוי גם בתסכול, מרירות ותחושת חוסר אונים.

לא מזמן הסביר אחד מרכזי הכנופיה היהודית לנער במאחז ‘גאולת ציון’ כי הם רואים בשאיפות האלו כטרור, גם אם הם באות לידי ביטוי בהפרת ‘צו תיחום’ בהשתתפות בסעודת שבת במאחז. [צו תיחום – צו שמשתמשים בו על מנת לאסור כניסה של יהודים לשטחי מאחזים].

הפגנה על המצב הביטחוני בבית אל לפני 4 שנים (TPS)

המאבק לחיסולו של נוער הגבעות, הוא לא מאבק בנערים בני 15-17 אלא מאבק באידאולוגיה הזו, שמאיימת משום מה, על אותה כנופייה, אשר בשם כך, מרשה לעצמה הכול.

המאבק כנגד הצווים המנהליים, הוא המאבק על החופש שלנו, לבטא את עצמנו כיהודים, להעלות על נס את השאיפות שלנו, לאפשר לנו להגן על עצמנו אל מול רוצחינו, זה מאבק על חירות.

המשך לקרוא

מאתר הקול היהודי, כאן.