The Only Good Reason for Achdus

Quite Unconventional

When you attend a convention over Shabbos and several days later you still feel your neshama tingling, you know that what you experienced was rather . . . unconventional.

That captures the experience my wife, our daughter and I shared the Shabbos before last at the inaugural convention of Project Inspire (PI) in Stamford, Connecticut. PI describes itself as a grassroots movement with the goal, simply stated yet hugely ambitious, of nothing less than helping unify the Jewish people by strengthening the bond we all share: our relationship with HaKadosh Boruch Hu and His Torah. The project’s chosen means to that most noble of ends is to motivate those of us already Torah observant to reach out and draw close, one by one, Jews estranged from Torah, while energizing our own spiritual lives at the same time.

If there was one weekend program on the packed communal calendar not to be missed, this was surely it. No, not because it featured a truly stellar cast of presenters, both world-class Talmidei Chachamim and many of the Kiruv world’s finest talents, along with deluxe accommodations and sumptuous catering iber’n kop, as they say.

The convention’s uniqueness was that while ostensibly dedicated to tackling one huge, seemingly daunting crisis, the mass estrangement of secular Jews from their G-d and His People, it actually forged a tremendously hopeful path towards addressing many other issues of pressing communal concern. We attendees may have booked reservations for a weekend dedicated to Kiruv, and we certainly got that — but also came away much, much more than we bargained for.

Have you been told that Chassidic and Yeshivish communities seem so internally focused and oblivious to the spiritual aridness of the larger Jewish world? Then you ought to have seen and heard what chassidishe yungeleit – dozens were there with their families – are doing, with creativity and gusto, to debunk negative stereotypes of frum Jews and Judaism and to instead infuse secular Jews in the New York area and way beyond it, with positive Jewish experiences.

Have you been led to believe that more “modern” Jews are, by definition, religiously complacent and uninterested in growing spiritually? Then you’d have been enriched by seeing yidden with a decidedly non-heimish external appearance enthusing over one or another class they’d just attended – or giving one of their own.

And for those troubled by the way our diverse communities are so Balkanized, with precious little interaction between them, this Shabbos would have been a profoundly enlightening experience. After all that we regularly hear and read about the overriding importance of achdus in Klal Yisroel, here, finally, was 48 hours of honest-to-goodness unity, the natural, organic, kind, among a most diverse spectrum of frum Jews. A spirit of goodwill and shared purpose, plainly palpable and downright infectious, filled the very air of the meeting spaces, the capacious lobbies, the dining rooms at mealtime.

The memorable vignettes of inter-frum bonding over the weekend are many: A chassidishe yungerman leading the entire assemblage, 800 strong, in wordless niggun as all waited for Rabbeinu Tam’s z’man to arrive and then conducting a soulful havdalah. A clean-shaven South African physician, leather yarmulke, colored shirt and all, sharing the secrets of his success, for many years now, at hosting Shabbos se’udos for 40-50 non-observant guests at a time, with an enthusiastic audience from Monsey, Boro Park and elsewhere hanging on his every word – and its mirror images: a for-women-only session entitled Mommy, What Happened To You? From a Chassidishe Housewife to Inspired Kiruv Activist, and a Williamsburger (yes, named Yoel) sharing his fascinating exploits as a Kiruv entrepreneur.

The inter-communal barriers were down right from the convention’s outset, an authentic moment of k’ish echod b’leiv echad arriving just slightly ahead of schedule. All were in thrall to Rav Zev Leff’s exhortations to personal and national greatness; all were moved to laughter, then to tears, and back again, by Rabbi Paysach Krohn’s trademark mix of ma’aseh and message; all were caught up in the passion for Kiruv embodied by jack of all trades and master of ceremonies extraordinaire Rabbi Yaakov Salomon, PI founder Rabbi Chaim Sampson and its director of programming, Rabbi Mordechai Tropp.

Why is it that achdus within our camp, elusive so much of the time, was so easily achieved over these two days? I sensed several factors at work. One is that the entire convention was predicated upon a shared goal, a common cause and a particularly selfless, other-directed one at that: reconnecting fellow neshomos to Avihem Shebashomayim. When we stand shoulder to shoulder looking out at the challenge of embracing our fellow Jews — much as Klal Yisroel camped “k’neged hahar,” facing the har Hashem that we are summoned to scale — all is well among us.

And so, too, when we look inward and find more than enough that needs fixing, we feel unable to afford the luxury of criticizing others; as the Nachal Kedumim notes, it was the sight of Har Sinai and the trait of humility it evoked that produced the unity of “as one man, with one heart.” It’s only when we lose sight of our own abundant shortcomings and swivel instead to face each other that we find the nits to pick and axes to grind that lead to loshon hora, strife and worse.

For all the can-do spirit and good vibes pervading the atmosphere, there was also a felt sense of urgency, borne of the acute sense that, as one speaker put it, we’re now “in the end game” of the American Jewish saga. The twin ravages of intermarriage and assimilation are causing the Jewish population to dwindle ever more sharply and making the possibility of even identifying who’s Jewish ever more difficult. Somehow, knowing that the days in which Kiruv is even an option are, cholilah, numbered, and that each one of us was placed in this concluding historical era by design, makes the mostly petty differences that divide us fade quickly from view.

Sunday morning arrived and a spiritually exhilarating weekend was soon to conclude – and then it happened. We all were subjected to a bait-and-switch. After numerous brief presentations on a host of exciting kiruv initiatives through Aish HaTorah and others, including highly motivated individuals who’ve simply rolled up their sleeves and begun reaching out in innovative ways, Rabbi Dovid Orlofsky rose to speak.

In a tour de force of side-splitting humor punctuated by sober reflections on where we are spiritually as individuals and as a community, Reb Dovid made a compelling case that the excitement for, and deeper understanding of, Yiddishkeit that involvement in Kiruv engenders is the last best hope . . . for us.

All weekend long, the message was about our brethren, distant from Hashem and so desperate, knowingly or not, for ultimate meaning, and that’s all true. But as Reb Dovid spoke, it dawned that the depredations of our new-found affluence and the crass American culture that seeps in willy nilly to even the most insular of communities have made us all “all risk,” of losing sight of what we’re here for – to live lives filled with the incomparable pleasure of connection to Hashem.

Bait-and-switch, indeed. But not one of us wanted our money back, only for this “un-convention” to not end.

Published in May 18 issue of Hamodia.

From Cross-Currents, here.

Ve’ahavta Lerei’acha Kamocha – Where That Story Comes From…

As told by Aristoxenus, and after him Cicero (De Offic. 3.45), Diodorus Siculus (10.4), and others, Pythias and his friend Damon, both followers of the philosopher Pythagoras, traveled to Syracuse during the reign of the tyrannical Dionysius I (r. 405–367 BC). Pythias was accused of plotting against the tyrant and was sentenced to death.

Accepting his sentence, Pythias asked to be allowed to return home one last time, to settle his affairs and bid his family farewell. Not wanting to be taken for a fool, the king refused, believing that once released, Pythias would flee and never return.

Damon offered to take his spot while he was gone. The king agreed, on the condition that, should Pythias not return when promised, Damon would be put to death in his place. Damon agreed, and Pythias was released.

Dionysius was convinced that Pythias would never return, and as the day Pythias promised to return came and went, Dionysius prepared to execute Damon. Just as the executioner was about to kill Damon, though, Pythias returned.

Apologizing to his friend for his delay, Pythias told of how pirates had captured his ship on the passage back to Syracuse and thrown him overboard. Dionysius listened to Pythias as he described how he swam to shore and made his way back to Syracuse as quickly as possible, arriving just in time to save his friend.

Dionysius was so pleased and astonished with their friendship that he pardoned them both. It was also said that Dionysius then sought to become their third friend, but was denied.

Another version says that it was a test planned out by Dionysius and his courtiers. The Pythagoreans were known for their claimed moral strength and superiority. Courtiers of Syracuse believed that they were fakes, while others disagreed. The plan was devised to test the Pythagoreans’ moral strength in a time of crisis.

From Wikipedia

ארץ ישראל מקדשת מכל הארצות

הלהיט הבא של הרב הלל פלאי “תנו לי קדושת ארץ ישראל” מדהים!

Uploaded on Sep 19, 2011

כנסו לאתר אגודת חלמי”ש: http://www.chalamish.022.co.il
אתר דעת תורה: http://www.daattorah.022.co.il

הרב הלל פלאי הלחין את מילותיו האחרונות והמרטיטות של הרב משה צבי נריה זצ”ל – “תנו לי קדושת אהבת ישראל” ● דודי קאליש עיבד ושר ● האזנת בכורה ● מתוך השיר: קדושה – אני מבקש. קודש הקודשים – אני מבקש. תנו לי קדושת ארץ ישראל. תנו לי קדושת אהבת ישראל.

הכתבה המלאה: http://www.associationchalamish.022.c…

הרב הלל פלאי הלחין בימים האחרונים את מילותיו האחרונות והמרטיטות של הרב משה צבי נריה זצ”ל.

וכה מספר בנו של הרב: “בליל ז’ כסלו, כשעמדתי לידו והוא חלוש ביותר, הצעתי לו ללמוד כדרכו ביום זה משהו מדברי הרב חרל”פ.

“הוא הנהן בראשו.

“לשאלתי מאיזה ספר של הרב חרל”פ רצונו ללמוד, השיב בלחש ‘על קדושת התורה’.

“לא הכרתי ספר כזה, אך נטלתי לידי את ספרו של הרב חרל”פ “מי מרום” על פרקי אבות. בסוף הפרוש על פרקי אבות, נפתח הספר בדיוק במאמר “על קדושת התורה וארץ ישראל”.

“הקראתי לו קטע מתוך דבריו המרוממים של הגאון הצדיק. כששמע אבא את הדברים התרגש מאד, ולמרות רפיון כוחותיו קרא בקול גדול:

המילים:

“קר לי… תחממו אותי בדברי תורה תאחזו בארץ ישראל ובקדושתה
תנו לי קצת עירוי דם לנפשי לחזק אותה ולחזק את תלמידי.
אני מבקש!
קדושה – אני מבקש.
קודש הקודשים – אני מבקש.
תנו לי קדושת ארץ ישראל.
תנו לי קדושת אהבת ישראל.
לא סתם דיבורים תנו לי הרגשת קדושת א”י!
ואז קרא כמה פעמים בקול גדול:
‘שמע ישראל ה’ אלוקינו ה’ אחד’.
וסיים במילים:
‘נוציא את כולנו ונתקדש כולנו’.

ופרחה נשמתו”, סיים הבן.

מאתר יוטיוב, כאן.

קשה תרבות רעה בתוך ביתו

אל תהיו בועז

ארגון חותם משיק פורום מקצועי, להתמודדות עם תהליכי החילון בציבור הדתי ומוציא סרטון חדש הקורא למחנכים ואנשי מקצוע להצטרף. חותם

מסתכלים לבעיות בעיניים ופועלים לתקן

כנסו לאתר הקול היהודי – http://www.hakolhayehudi.co.il/
עקבו אחרינו בפייסבוק – https://www.facebook.com/hakol.hayehudi

From YouTube, here.

על פרשנות

כותרות של מרגלים

מרן הגרי”ז הלוי זי”ע עלה ארצה מאירופה הבוערת אחר ששתה מלא לוגמיו מכוס התרעלה. הוא היה עטוף שכול, שבע תלאות ואפוף מכאוב. אשתו הרבנית מרת הענדיל ע”ה יחד עם שלושה מילדיו נותרו מאחור, בבריסק שבליטא. ולמרות המאמצים הכבירים שהשקיע בניסיון להצילם מגיא ההריגה, נעקדו לדאבון הלב על גבי המזבח הנאצי, הי”ד.

בשרשרת מופלאה של ניסים הצליח מרן הגרי”ז לעשות את כל דרך התלאות מווילנה ועד לחופי העיר חיפה בארץ ישראל.

ובכן, מה מצופה מיהודי שכול, אלמן, שגורש מביתו, הורחק מעירו ונותק מקהילתו, נושל מכל נכסיו ונותר בודד וחסר כל, כשמגיע אחרי ככלות הכל ומחונן את עפר הארץ? היינו חושבים אולי שינשק בהתרגשות את האדמה הקדושה, ינשום סופסוף לרווחה, יכאב את אובדנו הנורא, ויתרפק על המנוחה ועל הנחלה לאחר סבל כה רב. ולאחר כל אלו? יתפנה להתחיל להתארגן במקום משלו, ינסה לקומם את הריסות חייו.

והנה מה שקרה בפועל. מרן הגרי”ז ירד מן הספינה, ומשמר הגבול הבריטי דרש מכל הנכנסים אל שערי הארץ מס בסך מחצית הלירה. לא סכום גדול, אבל הבעיה הייתה שלמרן הגרי”ז לא היה בנמצא פרוטה לפורטה.

הייתה שם במקום קבוצת שליחים מטעם הסוכנות היהודית, וכשראו את הרב הנכבד שאינו מורשה לעבור ללא תשלום מחצית הלירה, ביקשו לשלם עבורו. אלא שהוא סירב בכל תוקף לקבל טובת הנאה כלשהי מנציגי הציונות שכבר נודעה במעלליה הרעים. גם לקבל מתנות חינם משאר הנוכחים לא הסכים בשום אופן.

רק לאחר שהות ארוכה, הפציע הרעיון במוחו של אחד הרבנים שהגיעו לקדם את פניו: לשלם לרב על חשבון שכר הרבנות שיקבל כאשר יתחיל לשמש כרב בירושלים. לזאת נעתר מרן, והודו לה’, הוא הורשה להיכנס אל הר ציון, שם הייתה פליטה.

התרגשות רבה שררה בקרב אנשי ירושלים שבאו לקדם את פני הארי שעלה מן הגולה. שמעו הגדול הגיע לכל מקום, וכעת יש להם הזכות לראותו במו עיניהם.

אחד הנוכחים הגיש לרב המותש כוס מיץ תפוזים טרי, להשיב נפשו מן המסע המפרך. מרן הגרי”ז רק ראה את כוס מיץ התפוזים ונדלקו עיניו כמו אבוקות באפילה. הוא ברר תכף מהיכן נלקחו התפוזים, והאם הופרש מהן תרומות ומעשרות כדין…

הסיפור הקטן הזה מבהיל בעוצמתו. מפני שהוא מראה עד כמה לא שכח מרן ולו לרגע את תפקיד חייו עלי אדמות.

שערו בנפשכם, כל כך הרבה צרות ורעות עדו עליו על האיש, כל כך הרבה טרדות וקשיים; העבר המטושטש ומלא הדם, ההווה המורכב וקושי המסע, והעתיד הלוט בערפל סמיך כל כך, ובכל זאת את שם בוראו הוא לא שוכח לרגע. ואף שענייני תרומות ומעשרות לא נגעו אליו עד כה, הדבר הזה לא מש מראש מעייניו. וברגע שרואה מיץ תפוזים הוא נזכר במכרה זהב חדש של הלכות למעשה.

אחת השאלות הקשות בפרשתנו היא מדוע חטאם של המרגלים גדול כל כך. הרי הם נשלחו במפורש לבדוק את הארץ מה היא, אם טובה או רעה, שמנה או רזה, והיושבים עליה מה הם, חזקים או רפים, רבים או מעטים. את הנתונים הללו נשלחו להביא וזה בדיוק מה שהביאו?!

יותר מזה, כאשר חזרו המרגלים וסיפרו על ארץ זבת חלב ודבש ובעלת פירות ענקיים, מציין רש”י כי כל דבר שקר שאין אומרים בו קצת אמת בתחילתו – אין מתקיים בסופו. והשאלה היא, הרי גם המשך דבריהם לא היה בהם שקר, הם רק סיפרו את מצב הדברים בארץ ישראל, כפי שהתבקשו לעשות. הם לא המציאו שהיו שם ילידי ענק שהיו כחגבים בעיניהם, ולא כיזבו כשסיפרו על הערים הבצורות ועל עמלק שיושב בנגב ועל העמים היושבים בהר ובגבולות, וגם לא שיקרו שהארץ אכלה יושביה. אז מהי כאן התביעה?

לפני שניגש לתשובה, נעצור לכותרות.

עיתון, כידוע, נועד בשביל לעדכן את קוראיו בחדש שתחת השמש. זאת, כמובן, מטרה חשובה עד מאוד ואי אפשר לזלזל בה. הרי לאנשים יש יצר סקרנות, והכרחי לספק אותו באמצעות עדכונים שוטפים ממחאת החלבנים בגואטמאלה, וידיעות מזרות אימה על מצב הקרוקודילים באיים הקריביים.

אבל העיתון יש לו כוח רב, שהולך וגדל ככל שהדור הופך רדוד יותר. והכוח גלום דווקא בניסוח הכותרות.

כולנו זוכרים את הפיגוע הנורא בבית הכנסת בני תורה בהר נוף לפני כשנתיים וחצי. שני מחבלים ארורים נכנסו אל בית הכנסת, ירו והיכו בגרזן ורצחו חמישה מתפללים הי”ד. הכותרת שהתפרסמה באחד מכלי התקשורת הגדולים בעולם דיווחה על כך: “שני פלסטינים וארבעה יהודים נהרגו בהיתקלות בבית הכנסת בירושלים”.

תאמרו: זה לא נכון? והרי זה כן נכון.

זו דוגמה ישנה, והאמת שאין צורך ללכת רחוק כל כך כשבכל עיתון מצוי ניתן למצוא את הכותרות המנוסחות ב’אובייקטיביות’ צחה שכזו. ובשבוע הקודם עסקנו בדוגמא עדכנית.

אלא שלאחרונה יש חידוש עצום בעניין: ניתן להתעלם לגמרי ממאורע. פשוט לא לדבר עליו. ואם מרנן ורבנן לבלרי העיתון לא מדברים עליו, הרי שהוא לא התקיים, והכל בדותות והזיות ושקרים וכל המתעקש הרי הוא כופר ורשע.

כשלושים אלף יהודים, בראשות רבנים וגדולים וראשי ישיבות, מתאספים בחוץ לארץ להכריז הכרזה, להביע זעקה, ולמחרת, דממה מוחלטת. מאורע כה אדיר, מעמד גדול כל כך ואין התייחסות בעיתונים של ‘היהדות הנאמנה’, של ‘הבית היהודי? ושל ‘הציבור החרדי’. לא אזכור ולא רמז ולא ציוץ.

אבל אפשר להבין אותם, אחרי שמחאות גואטמלה וצרות הקרוקודילים מילאו את העמודים עד תומם, ועמודי הפרסום על מכללות ‘חרדיות’, על חופשות חגים בונצואלה, ועל אייפונים ‘מוגנים’ מילאו את השאר, פשוט לא נותר מקום. עניין טכני נטו.

לא שמעסיק אותנו מידי הרבה מה רשום או לא רשום בעיתונים, ולא שהדבר מעלה או מוריד או אפילו מעניין. הדגים נחים להם בשלווה גם במעמקי הדפים הללו ולכלוכי המילים אפילו לא מפריעים להם להתכונן לעלות על שולחן השבת. אבל מה שכן ניתן לראות מכאן, זה שאפשר להתהדר בנוצות אמתיות לגמרי ועדיין להישאר שועל שקרן.

להבדיל את כל ההבדלות הנצרכות, המרגלים לא שיקרו. הם אמרו אמת. אבל אמרו אמת בצורה כזו שאי אפשר היה לפרש אותה בצורה אחרת, בצורה האמתית. אמנם יש שם פירות טובים, הם אמרו, אבל הרי כל כך גרוע שם, יש שם אנשים ענקיים ומבהילים, והערים מבוצרות, ואנשים מתים שם בסיטונאות, ונורא נוראות שם המצב. אין כאן לא שקר ולא כזב ולא בדיה.

אבל יהושע וכלב שגם היו שם, בכל זאת הצליחו לראות זאת אחרת. הם דיברו על אותן ההלוויות נוראות, אדרבה, כנס שהציל אותם. כיד השם הגדולה לכבודם. הם התרכזו בעיקר הסיפור, בטוב הארץ ובסגולותיה הנפלאות. הם ידעו שיוכלו לכבוש גם את הערים הבצורות וגם את הענקים, שבסופו של דבר הם הרי כפחות מחגבים זעירים לפני הבורא הגדול, הכל יכול.

משה ברך את יהושע שייוושע מעצת מרגלים. עצה זו חוות דעת, זווית ראיה. משה רצה שיינצל מראייתם המעוותת של המרגלים. שיראה את אותם דברים באור הניסים שכבר אירעו, באור הגדולות והנפלאות שעשה עמם המוציא אותם ממצרים.

ראייתם ה’אובייקטיבית’ של המרגלים, אמנם הייתה נכונה עובדתית. אבל התביעה עליהם הייתה מדוע הם לא לקחו בחשבון את כוחו וגבורתו של הבורא. הן הם ראו עין בעין את תקיפותו ויכולותיו בעת יציאת מצרים, והם כבר ראו כמה מגונה היא לשון הרע, איך הם לא לקחו זאת בחשבון? איך יכולים היו לחשוב שהנפילים, ברואיו של הבורא, הם חזקים ממנו? איך יכלו לומר לא נוכל לעלות?

פשוט וברור שאין לנו השגה במרגלים, נשיאי דור דעה, וכל שכן שאין לנו יכולת לדון אותם. אבל לעצמינו עלינו לקחת מהם מוסר, לזכור תמיד את העיקר. גם אם המראה האובייקטיבי משכנע לכיוון מסוים, הרי יש לנו תורה, ויש לנו הוראה, ומהן אסור ואי אפשר לזוז.

הרי כולנו מרגלים שנשלחנו מעולם העליון אל ארץ האויב, מצוידים בכלים משוכללים, עם משימות אישיות סודיות. הצרות והניסיונות הם רבים וקשים, אבל בזמן שנזכור ונעמיד מול העיניים את מטרת החיים, הרי שגם בתוך החושך, וגם בעומק הקושי, נזכור את הבורא. ולא נשכח לברר האם הופרשו תרומות ומעשרות מכוס מיץ התפוזים.

ב”ה / הגיגים / שלח / סיוון עז

First published in HaEda Newspaper. Reprinted with permission.

Contact the author at y29490@gmail.com