מעשי הפוליטיקאים החרדים המכוערים הם כתם על כל החברה
תמיכתו הסדרתית של מאיר פרוש בעבריין אליעזר ברלנד אינה כתם אישי עליו בלבד אלא על ציבור שולחיו כולו. כל עוד איננו דורשים דין וחשבון על הכוח שהפקדנו בידיו, אנו נושאים גם בעול עוונותיו.
ט”ו אלול תשפ”ג
כאשר נשאל שר פלוני מדוע הוא נוהג לשדוד את הקופה הציבורית, הוא ענה בפשטות שיש לנו על כך ‘מסורת’ של שרי ישראל בירושלים: שָׂרַיִךְ סוֹרְרִים וְחַבְרֵי גַּנָּבִים, כֻּלּוֹ אֹהֵב שֹׁחַד וְרֹדֵף שַׁלְמֹנִים, יָתוֹם לֹא יִשְׁפֹּטוּ וְרִיב אַלְמָנָה לֹא יָבוֹא אֲלֵיהֶם (ישעיהו א, כג).
תפקיד מיוחד מוטל על בעלי השררה, והוא לדאוג לחלשים שבחברה: הגר, היתום והאלמנה. בקבוצה זו של שולי החברה נמצאים כמובן גם קרבנות תקיפה מינית, בפרט מי שנפגעו בידי בעלי כוח ושלטון. כך כתב רש”י על הפסוק “כל אלמנה ויתום לא תענון”: “הוא הדין לכל אדם, אלא שדבר הכתוב בהווה, לפי שהם תשושי כח ודבר מצוי לענותם.” על פי הנביא, תפקידו של השר הוא לדאוג להם ולריב את ריבם. אבל מי ישמור על השומרים?
מפני מה הלך הפרוש אצל הברלנד?
בימים האחרונים התפרסמה הידיעה כי השר לענייני ירושלים ומסורת ישראל, מאיר פרוש, המשמש “פרויקטור” לענייני אומן, פעל מול שלטונות אוקראינה עבור עבריין המין המורשע אליעזר ברלנד[1] שהודה שעבר על שתיים מתוך שלוש העברות החמורות שבתורה (גילוי עריות ושפיכות דמים), ונוסף על כך גרם חילול השם עצום והכניס את עצמו בכלל הפסוק וְנִגְלָה בְאָזְנָי ה’ צְבָ־אוֹת אִם יְכֻפַּר הֶעָוֹן הַזֶּה לָכֶם עַד תְּמֻתוּן אָמַר ה’ צְבָ־אוֹת (ישעיהו כב, יד, על פי יומא פו, א).
לפני כשנה קיבל ברלנד מממשלת אוקראינה “ויזה שחורה” האוסרת עליו להיכנס לתחומה למשך שלוש שנים מחשש להפרת הסדר והביטחון הציבוריים. ממשלת אוקראינה נימקה את ההחלטה בכך ששהותו במדינה עלולה “לפגוע בסדר הציבורי ובאינטרסים של ביטחון לאומי, בפרט בזמן משטר צבאי”, בשל מעורבותו בעברות פליליות שונות והתנהלותו בישראל ובאוקראינה.
לפי הפרסומים, פרוש פנה מתוקף תפקידו הציבורי, שר בממשלת ישראל ונציג הציבור החרדי בכנסת, לשגריר אוקראינה בישראל יבהן קורניצ’וק, וניסה לבטל את רוע הגזרה מעל ברלנד. הלה אמר לו כי יש צורך בבקשה רשמית בנושא. ואכן, עורכי דינו של ברלנד צרפו לעתירה באוקראינה מכתב מטעמו של פרוש, שתוכנו לא פורסם. בית המשפט המקומי סירב לקבלו.[2]
ביום שלאחר פרסום הפרשה, ובעקבות הסערה הציבורית שהתחוללה, התנער ראש הממשלה נתניהו מהמהלך, ולשכתו פרסמה הבהרה: “ראש הממשלה דוחה את הפנייה בעניין כניסתו של ברלנד לאוקראינה.”[3] יש לציין ששמועות על פעילותו של השר בעניין הסתובבו כבר חודש לפני כן, אך אנשי משרדו הכחישו אותן מכל וכל, עד לפרסום המידע הרשמי.
מקרה זה אינו הקשר הראשון של פרוש אל ברלנד וחצרו. בשנה האחרונה פרסם המשרד לשירותי דת נוהל הדלקות בהילולת הרשב”י במירון, שבו נכתב: “לא תינתן זכות הדלקה לגוף אשר הורשע בעברה שמפאת חומרתה או נסיבותיה אין הוא ראוי לערוך הדלקה, וטרם חלפו שבע שנים ממועד ההרשעה.” נוהל זה נועד למנוע את החרפה שפושעים מחללי שם שמים יקבלו במה של כבוד במקומות הקדושים. פרוש, השר לענייני מסורת וירושלים, היה מופקד על ניהול ההילולה במירון ועל ביצוע הוראה זו.
כבר לפני האירוע היה מי שחשש שפרוש ואנשיו יתעלמו מהנוהל, ובמסיבת עיתונאים שהציגה את מתווה ההילולה אמר יוסי דייטש, הפרויקטור מטעמו של פרוש ומי שהיה מועמד מפלגת אגודת ישראל לראשות העיר ירושלים, כי “יש שיתוף פעולה עם כל בעלי ההדלקות, כולל ‘שובו בנים'”. לשאלת הכתבים “מה יקרה אם יהיה בלגן במירון?” ענה דייטש כי “תמיד יהיו אנשים שאין להם שמץ של מושג מה זו ערבות הדדית”.[4] בסופו של דבר, ברלנד היה כמובן שותף מלא ופעיל בהדלקה, ואף הדליק את הלפיד שממנו הובערה אש זרה על קבר הרשב”י.[5] למותר לציין כי מאז הארוע לא נשמעו שום התנצלות או גינוי ממשרד השר לענייני “מסורת” ומהפרויקטור שלו.
ויתנו את הילד במנדט ואת הילדה מכרו בתיק
יהיו שיאמרו כי מתוקף תפקידו אמור מר פרוש לסייע לכל נזקק, בפרט כשמדובר באדם חרדי, ואין הדבר שונה מעזרה לעבריין מורשע לעבור את הכביש או מסיוע לחסיד שמעד בעבר לנסוע לאדמו”ר שלו. טענה זו היתה יכולה להתקבל אילו היה מדובר בסיפור יחיד של אדם פרטי ולא בסיוע פוליטי לביצור כוחו של ברלנד, אותו כוח שאיפשר לו לבצע את מעשיו המחרידים בבנות קהילתו. הסיפור הנוכחי הוא חלק מכרוניקה של סיוע פוליטי־חברתי תמורת קבלת אתנן פוליטי, כפי שמעידים פעולותיהם של חברי הכנסת של יהדות התורה בכל הנוגע לניצול קשרים ומתן כבוד לברלנד.
בתחילת שנת 2017, פחות מחצי שנה לאחר הרשעתו (בעסקת טיעון) בעברות של מעשה מגונה ותקיפה מינית, הועבר ברלנד למעצר בית במלונית הצמודה לבית החולים הדסה עין כרם, שם שהה עד לתום ריצוי עונש המאסר שהושת עליו. בעודו מרצה את עונשו זכה ברלנד ל”ביקור חג” ולתמונות עם מאיר פרוש ששימש סגן שר החינוך ועם בנו, ראש עיריית אלעד ישראל פרוש. גם השר ליצמן עלה אליו לרגל למלונית בהדסה עם צוות לשכתו, ביניהם מוטי בבצ’יק המשמש כיום ראש המטה של שר השיכון יצחק גולדקנופף.[6] בחתונת אחד מצאצאי ברלנד שנערכה בבית שמש בשנת 2019 הגיע פרוש (שהיה אז חבר כנסת וסגן שר החינוך) לחלוק כבוד ולהשתתף בשמחה. גם ארוע זה חולל סערה.[7]
ואם כל זה לא הספיק, באו הודאות בעלי דין בקולותיהם, וסיפקו הצצה לסחי של הסחר־מכר הפוליטי המתנהל מאחורי הקלעים, שבו נציגינו משתמשים לרעה בכוח ציבור שולחיהם להעניק הכרה למי שפגע בנשים מבנות קהילתו תוך ניצול מעמדו כרועה רוחני. הקלטות שנחשפו בתקשורת פרסמו את תוכן השיחה בין ליצמן ופרוש לעסקני קהילת ברלנד. הפגישה נערכה בשנת 2018, לפני הבחירות לעיריית ירושלים.
עוזריו של ברלנד צוטטו אומרים כך: “היום, מבחינת הציבור החרדי, הוא [ברלנד] מוקצה מחמת מיאוס. […] יש לנו דרישה מאוד פשוטה: שגדולי ישראל יקבלו אותו. שיעשו איזשהו מאמץ לכבד אותו, איזשהו כבוד מינימלי, איזושהי הכרה מינימלית – אז הוא לא בן אדם, אז מה צריכים את הקולות שלו?” כשפרוש וליצמן הבהירו להם שאין סיכוי לערב את גדולי ישראל בכך, הם שלפו את האיום האולטימטיבי: “נעשה ברית עם האויבים שלך, והברית הזאת אומרת שבבחירות הבאות ש”ס ודגל התורה מתמודדות יחד לכנסת – ואנחנו מעניקים להם את המנדט הנוסף, כי הרב הולך להופיע בכל עצרת בחירות והוא אדם כריזמטי וסוחף, אם הוא יגיד לספרדים להצביע ש”ס אתה יודע איזה כוח זה לש”ס?”
הדרישה שלהם היתה שברלנד ייכנס לרבי מגור, והלה יבקש ממנו לחתום על קול קורא עבור הצבעה למפלגת יהדות התורה, וכן שברלנד יצטלם עם האדמו”רים מוויז’ניץ ובעלז. ליצמן, חסידו של הרבי מגור, טען שהדבר אינו בר ביצוע. כדי להרגיע את זעמו של העוזר, התחיל פרוש להתנצל ולהזכיר את מאמציו העילאיים לשמור על המעמד הציבורי של ברלנד, ואת המחיר האישי ששילם על כך: “אני הלכתי לבקר בכלא. אני הרגשתי שאני צריך לתת לו את זה. אני באתי לכלא ויצאו נגדי […] אחרי זה היה בית חולים. הלכתי לבית החולים. אני ראיתי שאני הולך עכשו ואני נשרף או שאני יכול גם לאבד את המקום שלי, אני יודע? מישהו ינפנף לי את זה…” כדי להוכיח את כנותו, פרוש טרח להבהיר לעוזר שאין לו חלילה ביקורת על ברלנד, ואדרבה, הוא בצד שלו: “אז אני אומר עוד פעם, אני יכול להגיד להגנתי, אני ניסיתי כבר. לא היה אכפת לי. צפצפתי על כולם. ואני ידעתי למה הוא יושב בכלא. מה זה הפריע לי?”[8]
בסופו של דבר, בסיבוב הראשון בבחירות העירוניות תמך ברלנד ברשימה עצמאית שזכתה לכאלף קולות. יום לפני הסיבוב השני על ראשות העיר ירושלים, שהוכרע על חודם של שברי אחוזים, עלו אל ברלנד צביקה כהן יו”ר סיעת ש”ס בעיר וכן חתנו של אריה דרעי ששימש מנהל מטה הבחירות. לאחר תיעוד הפגישה וצילום משותף תמך ברלנד בפומבי במועמד משה ליאון, ראש עיריית ירושלים.
על שלושה פשעי ישראל ועל ארבעה
אם את מקרה ברלנד אפשר עוד להסביר ברדיפה אחר קולות חסידיו, מה נאמר במקרים אחרים, שנראה כי נציגינו עוזרים לעבריינים רק מכוח מעמדם? לבושתנו ולחרפתנו, אין זה המקרה היחיד של סיוע מצד עסקני יהדות התורה לעברייני מין בעלי כוח וקשרים.
מקרה מפורסם נוסף הוא הסיוע הפלילי שניתן על ידי יעקב ליצמן למלכה לייפר, כלתו של האדמו”ר מחוסט, שניהלה בית ספר חרדי במלבורן שבאוסטרליה, בשנים 2000–2008, והואשמה בעשרות רבות של מקרים של פדופיליה, תקיפות מיניות ומעשי אונס בתלמידות צעירות תוך ניצול מעמדה. עם תחילת ההאשמות כלפיה היא נמלטה לישראל בסיוע בית הספר שבו עבדה. בשנת 2014 נעצרה לייפר בישראל בעקבות בקשת הסגרה משלטונות אוסטרליה, אך הליך ההסגרה הופסק בעקבות חוות דעת פסיכיאטרית שהיא אינה כשירה לעמוד לדין. בשנת 2018 נעצרה לייפר בחשד שהעמידה פנים כדי להינצל מהסגרה, זאת בעקבות גילויים וצילומים שנעשו על ידי חוקרים פרטיים, שבהם נראית לייפר מנהלת אורח חיים נורמלי. לאחר ההסגרה נשפטה לייפר באוסטרליה והורשעה, ונגזרו עליה חמש עשרה שנות מאסר.
בשנת 2019 נחקר יעקב ליצמן, סגן שר הבריאות דאז, בחשד שעשה שימוש בסמכויותיו בניגוד לחוק. על פי החשד, ליצמן ביקש לארגן חוות דעת פסיכיאטרית שתקבע שלייפר אינה כשירה לעמוד לדין. בסיום החקירה הגיעה משטרת ישראל למסקנה כי יש תשתית ראייתית להגשת כתב אישום נגד ליצמן בגין הדחת עד, מרמה והפרת אמונים. לדברי המשטרה, ליצמן ניסה להשפיע על פסיכיאטרים לתת חוות דעת המונעת את הסגרת לייפר. בתחילת שנת 2022 חתם ליצמן על הסדר טיעון, ובעקבותיו נקנס ונידון למאסר על תנאי. ביוני 2022 התפטר ליצמן מהכנסת בעקבות ההסדר, ופרש בבושת פנים מהחיים הפוליטיים.
חובת האחריות הציבורית והבוז לסיאוב הפוליטי
פוליטיקה היא אמנם עסק מלוכלך, ופוליטיקאים הם אנשים שאומנותם בורסקי. אולם הנושא אינו רק המוסריות האישית של הפוליטיקאי אלא השימוש שלו בתפקיד הייצוגי שלו ובכוח הציבורי שאנו נתנו לו. אין טעם להלין על הפוליטיקאים שעושים פעולות נלוזות כדי להמשיך ולשבת על הכסא שלהם, אבל יש לנו אחריות ציבורית למחות ולהוקיע מעשים פסולים הנעשים בשם הדת ובשם הציבור על ידי המחשיבים את עצמם “שלוחי דרחמנא ושלוחי דידן”.
הפוליטיקאי הוא נציג ציבור. הפוליטיקאים החרדים הם הפנים של הציבור החרדי. כשהפוליטיקאי מרשה לעצמו להוקיר ולכבד פושע מפורסם כדי לקושש קולות הוא מכתים בכך את כולנו. הוא אומר שאנחנו, כל הציבור החרדי, מעדיפים עוד מנדט בקלפי על פני ג’ עברות חמורות. הוא אומר שהדבר הכי קדוש עבורנו הוא הכוח האלקטורלי ושעבורו אנו מוכנים למחול על הכל. כך אמר פרוש עצמו בראיון השבוע: “אני פעלתי בעניין הזה, אני רואה את הביקורת, לא רואה את ההוריקן סביב זה.”[9] יודע צדיק נפש בהמתו ויודע פוליטיקאי נפש הציבור שלו. הפוליטיקאי עושה מה שיעזור לו להישאר בתפקיד ונמנע ממה שעלול להרחיק אותו משם. מסתבר כי עזרה לפושעים אינה מעוררת עניין גדול בציבור שלנו.