There Is No ‘Paradox of Thrift’!
Nothing Paradoxical About Thrift
Robert P. Murphy*
Keynesian economists say the opposite. They argue that the aggregate demand from the private sector is far below the level needed to ensure full employment. Consequently, the government must borrow and spend many hundreds of billions of dollars in order to close the “output gap.” The Keynesians do concede that during normal times a government budget deficit tends to “crowd out” private investment. But they claim that the worry about tradeoffs is irrelevant during an economic slump, when many resources are idle.2
Rather than tackling the entire debate in this article, I focus on a crucial component of it: the so-called “paradox of thrift.” According to this idea, what is wise and prudent for an individual household yields disaster for the community as a whole. During times of uncertainty, individuals naturally react by slashing discretionary spending to bolster their savings. And yet, according to believers in the paradox of thrift, when everybody tries to save more at the same time, the result is less saving and more poverty.
The Chazon Ish Against Mussar Talks and Brisker Chakiros
Emuna Ubitachon (Chazon ish) chapter 3:18 says this:
ומן החיוב להאריך בחיוב למוד ההלכה מפני מיעוט התלמידים בדורנו, והשרידים – מהנדחים לכל אפסים בים ההבלים של רוח עועים – מעטים וספורים המה, וממדת האהבה והחמלה לשקוד על השרידים היחידים האלה שלא ידח מהם נדח, אבל להקושיים הטבעיים לקנות דברי תורה ולהוספת כשלון מצד השוטנים, רבה העזובה בבית המדרש פנימה, הגורם להתרשל מעיון ההלכה הדק היטב, ולבלות הזמן ברעיונות ומחשבות בדויות לב, ולחדש חידושים אין בהם ממה שנאמר למשה מסיני, אף שהן שיחות של יראת שמים ותיקון המדות, או חקר חיצוני בהלכה, אבל אינן מספיקות את התכלית המבוקש מהאדם עלי חלד, כל שאינן מתלוים עם ידיעת התורה הדינית וכמו שנתבאר לעיל.
והנה אותן שמעמידים חכמתם על שיחות מוסריות, והגיונות חיצונות בהלכה, נכשלים להאמין כי זהו חובתו של אדם בעולמו, ובעיניהם כי כן התנהגו התנאים והאמוראים, וחלק ההלכה האמתי היה אצלם עראי, ובאמת קשה להוציא טעות מושרשת מאז ומעורה מרב הימים, ואמנם אין להתעלם שזה שקר מוחלט, ואין ספק שאם שמענו מבעלי השיחות שמשתבח לי’ בפלוני דגברא רבא הוא, הכונה בשיחות והגיונות מקסימות ומושכי לב, ואם כה היתה כונת רבא ב”ק מ’ א’ על ר”א ב”י, היה מן הראוי לר”נ לשאלו במדרש והגדה, וכשבא לפניו שאלו הלכות, למדנו שהתפעלות הנפש של גברא רבא היינו בלימוד ההלכה, והיה המנהג למנקט שוקא לצורבא מרבנן, וכשבאו לבחנו ב”ב כ”ב א’ שאלו אותו בהלכה, וכשמצאוהו שאינו משיב החליטוהו שאינו תלמיד חכם, וכשעמדו לפני פטירתו של ר”א הגדול, אדר”נ פכ”ה, היו שואלין לו בטהרות בטמאות במקואות, ועוד הפליג שם ר”א לפני מותו בעונש ההתרשלות מלימוד ההלכות.
סנהדרי גדולה שישבה בלשכת הגזית שזה מרכז התורה ע”פ התורה, והממרא על דבריהם במיתה, ועל פיהם יוצאין למלחמה, ועל פיהם מעמידים מלך, מה דרשו מהם, בקיאות בהלכה, בדיני איסור והיתר, בדיני ממונות, וביתר ההלכות, כמבואר בר”מ פ”ד מה’ סנהדרין ה”ח.
Mussar Talks and Brisker Chakiros are שיחות מוסריות and הגיונות חיצונות בהלכה respectively.
Whatever Happened to the Beloved Mishna Berurah?
The nature of a false Heter is often such that it does not fulfill its own terms (such as those who wear sheitels (wigs) including in areas these are unknown, contra Mishna Berurah 75:15). Here’s another example: smoking on Tisha Be’av. Many are those who repeat the slogans about always following the Mishna Berurah, no matter the other opinions or the strength of the MB’s specific position. Yet some of these individuals are shown in a bad light when it comes to Mishna Berurah 555:8. The MB clearly limits his dispensation to smoking in private, yet they do so in public as well.
This is especially jarring because the rhetoric regarding their opponents is of excommunication (as always!), but that is what the MB nearly recommends for them!
Here is the aforementioned MB:
אסור לעשן טיטון (שקורין רייכערין) אפילו בד’ צומות וכ”ש בט”ב [כנה”ג] והחמיר מאד עד שכתב שמי שמעשן בט”ב היה ראוי לנדותו ויש מאחרונים שמקילין וע”כ מי שדחוק לו שמורגל בו ביותר יש להקל אחר חצות בצנעא בתוך ביתו וכ”כ בשע”ת בסימן תקנ”ט סק”ג
Mocking Those Who Flout The Torah’s Laws
Disclaimer: There be laws against insulting “Public Servants” in Israel, so I do not recommend the following actually be done.
It’s always a pleasure to notice some literary piety. A samizdat religious publication recently referred to a “shofet” (Israeli government judge) as “shuftena” (Aramaic for “madman”).
On the anti-religious judiciary in general, see Rambam, end of his Laws of Sanhedrin:
כל הדן בדייני גוים ובערכאות שלהן אע”פ שהיו דיניהם כדיני ישראל הרי זה רשע וכאילו חרף וגדף והרים יד בתורת משה רבינו שנאמר ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם לפניהם ולא לפני עכו”ם לפניהם ולא לפני הדיוטות היתה יד העכו”ם תקיפה ובעל דינו אלם ואינו יכול להוציא ממנו בדייני ישראל יתבענו לדייני ישראל תחלה אם לא רצה לבא נוטל רשות מבית דין ומציל בדיני גוים מיד בעל דינו.