החרדיות היא הדת הכי קרובה ליהדות

סיבת התנגדות גדולי ישראל לתכלת

מכתב הגאון הרב מנדל שפרן שליט”א

לשנתון “והיה לכם לציצית”

יום ד’ י”ב ניסן תשע”ו

לכ’ הרה”ג בנימין זאב הלוי הורביץ שליט”א

עורך שנתון והיה לכם לציצית

שוכ”ט

א. מה שלא נתקבל בציבור הרחב שומרי תומ”צ קלה כבחמורה ומדקדקין במצוות אינו משום שיש ערעור על אמיתות התכלת. אדרבה הראיות שמביאים לזהוי התכלת המקובל היום כחלזון התכלת שבזמן חז”ל, נראין הדברים נכונים שזוהי תכלת של תורה, והדברים משכנעים ומדברים בעד עצמם.

ב. וטעם רוב גדולי ישראל שאינם משתמשים בזה אינו משום שמפקפקים באמיתת העניין, אלא משום שבמאתיים שנה האחרונות נקבע כהרגשה פנימית שלא משנים דברים גם אם מן הדין הי’ צריך להנהיגם או לשנותם וזה כהגנה נגד מהרסים המנסים לשנות ולהתאים וכו’. ועד כדי כך נקבע עקרון זה שיש כח בדעת תורה זה לעקור דבר מה”ת כמו מצות תכלת.

הכלל, שגם שינוי לטובה רואים חכמי התורה לתחילת פירצה שאחריתה מי ישורנו. ודבר זה הוא בבחינת יכולים חכמים לעקור דבר מן התורה בשב ואל תעשה.

ואף שהיו מהגדולים שנהגו בתכלת ראדזין כמו שידוע מהמהרש”ם ועוד, הם לא עשו כן אלא לעצמם בצינעא אך לא הנהיגו כן לציבור.

ג. גם מה שמצינו כמה מנהגים שהשתנו כמו הכרעת ההלכה בזמני שקיעה”ח שבפולין והונגרי’ נהגו כשיטת ר”ת בצה”כ ולא נשאו כפים בכל יום ועוד, ולפני המלחמה נשתנו המנהגים והפסיקו לנהוג כר”ת בפולין וכן בארה”ב. זה התחיל אחרי מלחמת העולם הראשונה שנעקרו קהלות ונתיישבו מחדש וכן בארה”ב שהתחילו להתייסד קהלות חדשות מלפני קרוב למאתיים שנה כשהתחילה ההגירה הגדולה מרוסיה לארה”ב. [כפי שיש לראות שינוי זה בלוחות הישנים שיצאו כל שנה]. כל זה לא עשו אלא כשנעשו קהילות חדשות ויסדו מנהגים חדשים, אך קהילות ישראל שנשארו במקומם נזהרו מאוד מהשינויים ותחושת גדולי ישראל האמיתיים תורה היא וזהו קיום רצונו ית”ש.

זה הוא ה”דעת תורה” שעומדת מאחורי העניין של התעלמות כביכול של גדולי ישראל מקיום מ”ע.

עד כאן בנוגע למעשה אבל בוודאי דבר חשוב ויש בזה תועלת גדולה לברר מצוה זו למעשה על כל צדדיו וצידי צדדין כפי שאתם עושים בפרט מצוה שאין לה דורשין. ובזכות המצוה המתקיימת ע”י ונשלמה פרים שפתינו נזכה לקיימה בפועל ממש.

(-)

_____________________________________________________

הובא כאן מכתב ומאמר חשוב של הגאון הרב מנדל שפרן שליט”א, שמצד אחד מסכים במוחלט שהחלזון “ארגמון קהה קוצים” (ולא הדיונון של האדמו”ר מרדזין) הוא החלזון האמיתי, ומצד שני מסביר למה גדולי ישראל לא תומכים בזה. וזה נותן לנו כעת אפשרות איך להתמודד עם זה.

מכתב חכם אחד שליט”א אל מורינו הרב:

שלום רב, במכתב זה של הרב שפרן לידידינו הרב בנימין הורביץ (בעל ה”חותם של זהב”) ישנה כמדומני תשובה על השאלה שעולה בכל נושא בו הרב עוסק, והיא מדוע הגדולים לא מסכימים עם הרב. וכאן מובאת בצורה בהירה התשובה, וחשוב מאד לצטט אותה ולהראות אותה לכולם. למעשה, יש כאן שתי אסכולות. הרב וסיעתו אוחזים שמה שמחייב יהודי זה תורה שבכתב ותורה שבע”פ, ואילו הגדולים אוחזים שמה שמחייב זה “הרגשה פנימית של המאתיים השנים האחרונות”, עד כדי שמשום אותה הרגשה הם מוכנים לעקור בידיים מצוות מהתורה. צריך להציב בפני הציבור שתי גישות אלו, והבוחר יבחר.

הדברים מגיעים עד כדי כך שהוא חש צורך להתנצל על אותם דברים שכן תוקנו בדורות האחרונים, כמו ברכת כהנים בכל יום, והוא מוצא “תירוץ” שנעקרו קהילות וכו’. פשוט מדהים. מה שמיוחד פה זה מצד אחד הכנות האמיתית, שנראה שהוא באמת חושב כך, וכן שהוא מבטא את דעתם של גדולי ישראל, ומצד שני – שאינו חושש לומר דברים כאלו, שמי שמבין אותם לעומקם מבין שיש כאן כמעט דת חדשה, שבנויה על “הרגשות פנימיות”. זה שווה מאמר בפני עצמו!

תשובת מורינו הרב יצחק ברנד שליט”א:

לכבוד הרב … שליט”א

יישר כח גדול, כבר מזמן אני יודע סיבה זו. רק כאן זה כתוב במפורש שכך דעת הגאון רבי מנדל שפרן שליט”א, רק כאן זה כתוב במפורש שכך דעת הגאון רבי מנדל שפרן שליט”א. וכן אמר הג”ר חיים גריינימן זצ”ל, בסיבת ההתנגדות לתכלת, כדי שלא יבואו לעשות דברים אחרים שהם נגד ההלכה. ועי’ במאמר “החרימו עולים להר הבית קבלנו ריפורמים“.

למה גדולי ישראל לא הולכים עם תכלת

ועי’ מעין זה מה שכתבנו במאמר ויגבה ליבו, וז”ל:

הסיבה העיקרית למה גדולי ישראל לא הולכים עם תכלת, זה משום שלא מוכנים לחדש דברים חדשים, ולא משנה כאן אם הסיבה היא מוצדקת או לא אבל עכ”פ זה הסיבה האמיתית, ואני מביא מקורות נאמנים לדבר זה.

מי שחידש והכריע ופעל למען התכלת ארגמון קהה קוצים, והקים בפועל את מפעל אגודת פתיל תכלת, הוא הרב אליהו טבגר שליט”א [מקרית ספר, והוא ראש־הישיבה בישיבת תורת חיים במוסקבא]. אולם היו גם ת”ח אחרים שפעלו למען זה, וכמו הרב מנחם בורשטיין בספרו התכלת, אולם לא הגיע לידי מעשה והכרעה עד שהגיע הרב אליהו טבגר והכריע כל הספיקות והקים את המפעל.

הרב אליהו טבגר הוא תלמיד של הגאון רבי שמואל אויערבך שליט”א, וכשהכריע בראיות חזקות על אמיתות התכלת, ביקש הרב אליהו טבגר מרבו הרב שמואל אויערבך, שיתן לו המלצה שהוא ירא שמים, כדי שיוכל להציע את הראיות שלו על אמיתות החלזון לגדולי ישראל.

אמר לו הרב שמואל אויערבך, אין לך מה ללכת לגדולי ישראל, אף אחד לא ירצה כלל לדבר אתך על זה, כולם לא מוכנים כלל לדבר על דברים חדשים, שלא היה נהוג מקדמת דנא, אתה צריך לעבוד מלמטה. (היינו מתלמידי חכמים פשוטים ולא מאלה שעומדים בראש העדה, כי שם הדבר נמנע וסגור ואין מה לצפות מהם על בירור הענין).

וא”כ יש לנו כעת עדות מאחד מגדולי ישראל, שהוא בן של אחד מגדולי ישראל הגרש”ז אויערבך זצ”ל, שמכיר היטב את גדולי ישראל, והוא מעיד שהתכלת לא יתברר מכח גדולי ישראל.

ובמהלך הזה, יש שאומרים מפורש שלא רוצים דברים חדשים, [הוזכר סברה זו גם בספר פסקי תשובות מהרב שמחה רבינוביץ (סי’ ח הערה 2)]. ויש שלא אומרים זה מפורש, אלא בגלל שלא רוצים דברים חדשים ממילא מחפשים סברות רחוקות איזה פסול, אף שטענות כאלו מופרכים מעיקרא, מ”מ מספיק כדי שלא לתמוך בתכלת [ועי’ ב”ק דף כג ע”ב תוס’ ד”ה יכלי למימר]. וא”כ מתברר כאן שיש כאן הנהגה עליונה שהתכלת לא יתגלה דרך גדולי ישראל, וכתוצאה מכך גם לא יכול לבוא ממי שחושב שמוכרח לבוא מגדולי ישראל, ורק מחפש איזה לימוד זכות למה לא הולכים בתכלת. ויש לנו מקורות בחז”ל שלפעמים הקב”ה מנהיג את העולם בדרך זו, עי’ גיטין (דף נו ע”ב) הטענה ‘מֵשִׁיב חֲכָמִים אָחוֹר וְדַעְתָּם יְשַׂכֵּל'(ישעיה מד כה).

וכן הובא בספר לולאות תכלת מאמר מהמקובל הגדול רבי שמשון אוסטרופולי זצ”ל (נהרג בגזירת ת”ח ות”ט) שכתב, שלפני ביאת המשיח יבוא יהודי אחד שיגלה את התכלת אבל גדולי ישראל שבדורו לא יסכימו אתו במהרה, ועל זה נאמר (במדבר טו לט) [“וְהָיָה לָכֶם לְצִיצִת וּרְאִיתֶם אֹתוֹ וּזְכַרְתֶּם אֶת כָּל מִצְוֹת ה’ וַֽעֲשִׂיתֶם אֹתָם] וְלֹֽא תָתוּרוּ אַֽחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַֽחֲרֵי עֵֽינֵיכֶם”, הזהירו הכתוב שלא תשמעו להם [עֵֽינֵיכֶם היינו עֵינֵי הָֽעֵדָה (במדבר טו כד)].

ע”כ מתוך המאמר ויגבה ליבו בדרכי ה’.

חז”ל לא ביטלו מצוות לגמרי

ובאמת עצם הטענה שיכולים לעקור מצוה מן התורה צע”ג, אף שחז”ל לפעמים עקרו גם מצוה מן התורה משום מגדר מילתא כגון שופר ולולב בשבת, וכן תכלת בבגד פשתן משום גזירה אטו כסות לילה. וע”ע הרשימה ביבמות (דף צ עמוד ב) “אמר ליה: בעאי לאותובך ערל, הזאה, ואזמל, סדין בציצית, וכבשי עצרת, ושופר, ולולב, השתא דשנית לן: שב ואל תעשה לא מיעקר הוא, כולהו נמי שב ואל תעשה נינהו”.

מ”מ בכל מקומות אלו לא בטלו כל המצוה, רק במקרים מסוימים, אבל לא עקרו לגמרי, ועי’ בר”ן(פרק לולב וערבה) שלכל אלו דאגו חז”ל שישאר המצוה אפילו באותו שנה, שופר ביו”ט שני; לולב בחוה”מ; ואילו ערבה בהושענא רבא שיש רק יום אחד, שינו לגמרי את הלוח שנה כדי שלא יחול הושענא רבא בשבת ובגלל זה “לא אד”ו ראש”, שראש השנה לא חל ביום ראשון, כדי שהושענא רבא לא יחול בשבת.

וז”ל הר”ן (על הרי”ף סוכה דף כא ע”ב): “תו דאינהו דידעי בקבועא דירחא לידחו, ומפרקינן לא איקלע, פירוש לפי שהיו מעברין אחד מן החדשים כשרואין שיארע שביעי של ערבה בשבת והכי איתא בירושלמי רבי סימון מפקיד להלין דמחשבין הבו דעתכון דלא תעבדון לא תקיעתא בשבתא ולא ערבתא, ואי אדחוק, עבדין תקיעתא ולא תעבדון ערבתא, פירוש שהיו מקפידים יותר בערבה אף על פי שאינה אלא זכר למקדש בעלמא ושופר דאורייתא. משום דערבה ליתא בגבולין אלא מדרבנן ולפיכך היה קשה להם שתדחה שבת בגבולין וכן היה קשה להם שיבא יום ערבה בשבת ולא תדחה אותו דהא בעינן דתדחה כדי לפרסמה שהיא מן התורה ועוד מפני מחלוקת הביתוסין שלא היו מודין בה ולפיכך אף לאחר חורבן שאינה אלא זכר למקדש היתה חמורה להן מן השופר והלולב והיו רוצין שלא תבטל לעולם ועוד דכיון דמספיקא עבדינן תרי יומי כי מקלע יום ראשון של לולב ושופר בשבת לא בטלי לגמרי אבל אי מקלע שביעי של ערבה בשבת כיון דליתיה אלא חד יומא היתה בטלה לגמרי ולפיכך חששו לה ביותר והיו מחשבין היכי דלא ליקלע ז’ של ערבה בשבת והיו רשאין בכך לפי שאין מועדות אלא אותן שב”ד קובעין כדדרשינן מאשר תקראו אותם מקראי קדש אפילו מזידין וכן הקביעות שאנו מחשבים בו עכשיו הוא בענין שא”א ליום ערבה שיבא בשבת”. עכ”ל הר”ן.

והיינו אפילו באותו שנה דאגו שלא יתבטל, כ”ש שדאגו שלא יתבטל לגמרי, וא”כ איך יכולים לעקור מצוה לגמרי.

ובאמת ביטול תכלת זה ג”כ ביטול קרבנות, שהרי בלי תכלת א”א להקריב קרבנות בעקבות האבנט, וכן בלא”ה זה גם חדש, ולפי כל המהלך הזה לא שייך לחדש קרבנות, וזה דלא כמו האחרונים שדנו להקריב קרבנות בזמה”ז, החת”ס (יו”ד סי’ רלו), והחזו”א (אה”ע סי’ ב ס”ק ז).

עוד בענין מצות תכלת בזמנינו, עי’ באתר תכלת בזמן הזה.

מאתר בריתי יצחק – הרב ברנד שליט”א, כאן.

Learning Care With Others’ Property

A classic example of carelessness is not returning borrowed items. It seems to be an all-too-common occurrence that people lend sefarim out and never see them again! Unless the lender intends to forgive failure to return the sefer, this constitutes a form of gezel. Of course people do not purposely intend to steal, but such negligence surely stems from a lack of respect for other people’s property. Rav Yaakov Kamenetsky zt”l was a living example of how to act in this area. On one occasion he was filling in a kesubah and used the chassan’s pen and forgot to return it to him amidst the hectic nature of the wedding. TWO YEARS later he met again with the pen owner and handed him the pen .

Another area in which there is a great yetser hara to be moreh heter is using other people’s items without express permission. There are many instances in which it is forbidden to assume that the owner will be mochel for someone to use his item without asking first. The ease at which one can be nichshal in this area is demonstrated in the following story. Rav Leib Chassid was the famous tzaddik of Kelm. In his later years he went out for a walk on the road between Kelm and Tavrig. One day a teenage boy driving a wagon passed by and offered him a ride. Reb Leib asked him if the wagon was his, and the by replied that it belonged to his father. “Did he give you permission to take passengers?” Reb Leib asked. The boy admitted that he had never discussed it with his father, adding, “Do I really need his permission for that?” “Yes”, said Reb Leib, “since you have not asked permission you would be a thief if you took any passengers into the wagon. ” It is such sensitivity that is required in order to avoid erring in these halachos.

Excerpted from here.

What’s Wrong With Chassidus?

There is a book titled “The Hasidic Movement and the Gaon of Vilna“. I hear this book fulfills the promise inherent in the title, but have not yet seen it myself.

The blurb from Amazon:

Although hasidic Jews are today associated with mainstream Orthodoxy, Hasidism, during the year of its genesis, was bitterly opposed and indicted with bans of excommunication by the Jewish establishment. In The Hasidic Movement and the Gaon of Vilna, Elijah Judah Schochet analyzes the conflict centering on the hasidic movement in the eighteenth century and the role played by the leader of the opposition, Rabbi Elijah, the Gaon of Vilna. The reasons Hasidism was challenged are of value not only vis-a-vis historical curiosity but in terms of the nature of traditional Judaism, its religious priorities, and the perceived dangers inherent in the hasidic style of rabbinic leadership. Tzaddikim were singularly authorized to descend into sin’s domain to emancipate the sinner in cases of vice and iniquity, and these actions were viewed by the mitnagdim, or opponents, as “a dangerous flirtation with the notion of ‘sin.'” Schochet embarks on a fascinating foray into the misconceptions held by the opponents of the hasidim that fueled the tension between the two. Rabbi Elijah, known as the Gaon of Vilna, who was the outstanding rabbinic scholar of his time, emerged from his cloistered existence to confront and battle these seemingly ostensible threats from within the hasidic movement. However, there is no record of his having personally encountered hasidic Jews. Why, then, was he so disturbed by Hasidism? What threats did he perceive the movement posed? Did the excommunication of the hasidim by the Gaon of Vilna really occur? In The Hasidic Movement and the Gaon of Vilna, Schochet attempts to unravel the mystery underlying Rabbi Elijah and his campaign against the hasidic movement. Some aspects of the controversy between Hasidism and the mitnagdim still linger today, and Rabbi Schochet’s effort to explicate the eighteenth-century dilemma and its contenders allows the reader a more privileged glance at past tensions as well as an understanding of the players in today’s drama.

How Many Briskers Does It Take To Switch A Light Bulb?

Answer: What do you mean by a metzius of “light”? Vos shtait da? Does the thing give off a chalos light or not?! Fakert, if – and to the extent, the cheftza needs switching, it is no longer in the geder mesuyam of “light bulb”, so your Kashe is pashut narishkeit! Da’as ba’alei batim hepech da’as Brisker Torah”. Don’t make faces; only eineklach may do so. You chap? Ya? Nu nu.

Also, Der Tatteh never said nothing about this ‘switching lightbulbs’ zach. Except… someone once takeh told me he thinks, maybe in this inyan of an old bulb – or maybe about an old broom, Der Tatteh said in Yiddishe shprach – and this absolutely cannot be translated into Lashon Hakodesh, and I forbid it with a shiyur bakinyan, Medin Yerusha: “מ’קען זיין בעסער”. It was exactly those words with precisely such a facial expression.

The Torah On Peace and Non-Interventionism

The Enemy Of My Enemy Is Our Enemy

Posted on January 31, 2012 by Yitzhak

We recently read:

יא וַיְהִי בַּיָּמִים הָהֵם, וַיִּגְדַּל מֹשֶׁה וַיֵּצֵא אֶל-אֶחָיו, וַיַּרְא, בְּסִבְלֹתָם; וַיַּרְא אִישׁ מִצְרִי, מַכֶּה אִישׁ-עִבְרִי מֵאֶחָיו. יב וַיִּפֶן כֹּה וָכֹה, וַיַּרְא כִּי אֵין אִישׁ; וַיַּךְ, אֶת-הַמִּצְרִי, וַיִּטְמְנֵהוּ, בַּחוֹל. יג וַיֵּצֵא בַּיּוֹם הַשֵּׁנִי, וְהִנֵּה שְׁנֵי-אֲנָשִׁים עִבְרִים נִצִּים; וַיֹּאמֶר, לָרָשָׁע, לָמָּה תַכֶּה, רֵעֶךָ. יד וַיֹּאמֶר מִי שָׂמְךָ לְאִישׁ שַׂר וְשֹׁפֵט, עָלֵינוּ–הַלְהָרְגֵנִי אַתָּה אֹמֵר, כַּאֲשֶׁר הָרַגְתָּ אֶת-הַמִּצְרִי; וַיִּירָא מֹשֶׁה וַיֹּאמַר, אָכֵן נוֹדַע הַדָּבָר. טו וַיִּשְׁמַע פַּרְעֹה אֶת-הַדָּבָר הַזֶּה, וַיְבַקֵּשׁ לַהֲרֹג אֶת-מֹשֶׁה; וַיִּבְרַח מֹשֶׁה מִפְּנֵי פַרְעֹה, וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ-מִדְיָן וַיֵּשֶׁב עַל-הַבְּאֵר.1

Rav Ya’akov Kamenetsky comments:

והנה מצינו כמה פעמים במקראות וחז”ל שדתן ואבירם היו שונאים את משה. ולכאורה בשלמא דתן שפיר שנא אותו ומפני שהוכיחו וקראו רשע, אבל אבירם מדוע היה הוא כועס על משה, והלוא אדרבא הוא רב את ריבו.

אבל באמת נראה לי דלמדנו מזה לימוד גדול, דהא דתן ואבירם היו אחים וכדאשכחן בבמדבר כ”ו פ”ט ובני אליאב נמואל ודתן ואבירם הוא דתן ואבירם קרואי העדה וגו’, ואם כן ילפינן מזה שבין אחים אם יתערב זר הם ישלימו ביניהם והכעס ישאר על הזר והבן.2

Rav Ya’akov’s “great lesson” is actually an ancient Middle Eastern aphorism:

I against my brother, my brothers and I against my cousins, then my cousins and I against strangers.

My Brother and I against My Cousin; My Cousin and I against the Stranger.

Rav Ya’akov’s actual phrasing seems to be drawn from the language of the Rosh:

אל תתעבר אל ריב לא לך כי לסוף הם ישלימו ביניהם ואתה תשאר בכעס:3

  1. שמות ב:יא-טו – קשר [↩]
  2. רב יעקב קמנצקי, עיונים במקרא (נוא יורק תשד”מ) שמות ב:יג עמוד קלב [↩]
  3. אורחות חיים לרבינו הרא”ש ז”ל (ברוקלין תש”ן), ליום רביעי אות ס”ה – קשר [↩]

From Bein Din Ledin, here.