כהמשך לדברינו על אודות ספר ערוך השלחן בהלכות ביקור חולים…
ז”ל ספר פרישה טור יו”ד סימן של”ה מחודש ד’, ועושה שיכבדו ירבצו לפניו, כמעשה דרבי עקיבא כדאיתא בפרק אין בין המודר, שחלה אחד מתלמידיו ולא נכנסו חכמים לבקרו, ונכנס ר”ע, ובשביל שכיבד וריבץ לפניו היה א”ל רבי החייתני, יצא ר”ע ודרש כל שאינו מבקר את החולה כאילו שופך דמים.
וכתב הרמב”ן שמעינן מהכא דביקור חולים כדי שיכבדו וירבצו לפניו ויעשה לו צרכיו הצריכים לחליו וימצא נחת רוח עם חבריו, ועוד כדי שיכוין דעתו ויבקש רחמים עליו וכל שאינו מבקש רחמים לא קיים המצוה…
וטעם הכיבוד והריבוץ לכאורה היה נראה דדוקא בימיהן שהיו יושבין על הארץ והאבק היה עולה ומזיק לחולה. ומיהו אפשר לומר גם בזמנינו דעתו של אדם צלול ונוחה טפי כשהבית נקי וגם רוח רעה שורה על מקום מיאוס וחולה צריך לשמור מכל דבר טפי מאיניש אחריני שהשטן מקטרג בשעת הסכנה, עד כאן לשונו.
הנה לשונות וסנטימנטים כאלו יש באחרונים עד בלי די, וכבר כמעט נעקרה תורה מישראל, שעל כל דבר קטן וגדול יש איזה לימוד זכות, או פלפול גאוני על שינוי העיתים לגריעותא. יש גבול שכבר אינו מסתבר “לחלק” עד כדי כך. כמה פעמים יש באחרונים “לא קאמר אלא בימיהם”? אפילו כשאין כתוב ממש בלשון הזה, ניכר שזהו בריח התיכון בדברי הלכה רבים, מכמה וכמה דורות.
נמצא שכבר עלינו להרהר אחר כל ההתרים כולם בימינו, כמ”ש מורנו הרב יצחק ברנד שליט”א.
לעניות דעתי היה צ”ל בסדר הפוך, בהיתר אפשרי וחיוב גמור במסקנא, כך:
וטעם הכיבוד והריבוץ לכאורה אפשר היה לומר דדוקא בימיהן שהיו יושבין על הארץ והאבק היה עולה ומזיק לחולה. ומיהו נראה גם בזמנינו דעתו של אדם צלול ונוחה טפי כשהבית נקי וגם רוח רעה שורה על מקום מיאוס וחולה צריך לשמור מכל דבר טפי מאיניש אחריני שהשטן מקטרג בשעת הסכנה.
אבל האמת הכואבת, שלא משנה מה בדיוק כתבו וכיונו מחבר פלוני ואלמוני נשמתם בגנזי מרומים. בעוה”ר יקחו מדבריהם סמך להתיר את כל ונוכחת, עם או בלי תיבת “לכאורה”, עם או בלי “אפשר“, עם או בלי משקל אבן “לכאורה” לעומת “אפשר“, פתח בהיתר וסיים באיסור או להיפך. וכל הרגיל בספרים יודע שכן הוא.
אז מה ההבדל בינינו לריפורמים?! הללו אומרים שהתורה לא מחייבת בעת המודרני, והללו אומרים שמצוה זו וזו וזו לא מחייבים בעת המודרני…
(נ”ב, אין לינקים בכתבי הרמב”ן ז”ל.)
