Sadly, in our time, there are few who properly kneel and bow during their regular daily prayers. Here is an excellent video on this topic…
Gun Control Results in Israel and America
Gun Control Fail in Israel
By John Farnam
Ft Collins, CO –-(Ammoland.com)- “Where there is morality, personal honor, and individual responsibility, laws are unnecessary; where there is none, laws are meaningless and unenforceable.” ~ Anon
“Gun Control” is an admitted and abject failure in Israel, just as it fails here, in Europe, the UK, Australia, and everywhere else it has been tried!
It “fails” in the sense that is does not reduce violent crime. Quite the opposite. “Gun Control” actually stimulates violent crime, a painful lesson currently being learned in Israel.
However, it “succeeds” in emasculating good and productive citizens, making them ever-vulnerable to violent criminals, ever-dependant on government, but less of a perceived “threat” to sleazy, paranoid politicians.
That is the reason, and the only reason, leftist politicians ever-demand that good citizens be forcibly disarmed. Their “caring” extends only as far as their own personal safety (which is why they are never required to obey their own laws). They know and understand that piously-promoted anti-gun proposals will have no effect on criminals and criminals populations, but they could not possibly care less about the safety of all of us “ordinary” (read that: “expendable”) citizens!
Israel’s leftists/liberals come from the same mold as ours:
Headline from Israel (Debka):
“Mountainous quantities of illegal weapons… in the hands of Israeli Arabs have grown to unmanageable proportions. No Israeli civilian police, nor even military force, has the scale of manpower required to mount raids in Israeli Arab population centers… for a comprehensive campaign to impound them, not even when backed by tanks and commando units. And, it is laughable self-deception to call upon 1.5 million Arab ‘minority’ citizens to voluntarily surrender their guns.”
Yeah, good luck with that!
Many “illegal” guns have been stolen from the Israeli Army, due to notoriously sloppy security procedures.. Others are smuggled in. But many more are actually manufactured by ingenious and resourceful local smiths in local, illegal shops. “Controlling” them, as noted above, is the exclusive province of naive fools!
Israel’s real dilemma: Jews obey the law. Islamics don’t.
France, Germany, and most other European countries now have the identical problem. Native populations believe in civil order and tend to obey the law. Islamics have no respect for local laws, any laws.
While native citizens have been involuntarily disarmed (for reasons noted above), they notice that “gun control” never seems to apply to Islamics! And, as in Israel, government authorities are disinclined to enforce the law on non-assimilating Islamic minorities, for fear of losing votes and being accused of “persecution.”
Curiously, they have no compunction about enforcing the law on the hapless balance of the population!
Here in the USA, criminals also have guns, but, unlike in Europe, Israel, and most of the rest of the world, good people have guns too. That irritates liberals to no end, and that is the reason they are constantly coming after our guns, knowing full well they’ll only get ours!
Good Humor Contains a Kernel of Truth
A Jew comes home from synagogue and tells his wife: “They say the Messiah is coming any day, and will take us all to Israel.”
The wife becomes hysterical. “Oh no! It would be terrible. It took years till we could finally move into this neighborhood and buy the house we wanted. Now we’ve spent a fortune fixing it up. I don’t want the Messiah to take us away.”
“Okay, okay, don’t worry,” the husband says. “We survived Pharaoh, we survived Haman. With G-d’s help, we’ll survive the Messiah too!”
[Another variation: The husband tells the wife, “The Rabbi said that soon we will no longer suffer from the Cossaks, the Messiah is about to come and take us all to Israel.” The wife thinks for a while and says, “Tell the Messiah to leave us alone. Let him take the Cossaks to Israel!”]
From Moshiach.com, here.
לחם עבודה
ב”ה / הגיגים / שמיני עו
מכמה סיבות, כעת הוא הזמן לדבר קצת על אחד המושגים החשובים בחיינו ששמו: אוכל. קודם כל, משום שחג הפורים שעבר עלינו לטובה הותיר אחריו שובל של חטיפים ודברי מאכל מכל הסוגים והמינים, הזנים והסגנונות, והכל צריך להיכלות עד לזמן ביעור חמץ.
מעבר לזה, הן נכנסנו כעת אל תקופת ערבי פסחים, שהיא תקופה אשר מתקשרת באופן אוטומטי אל עניני מאכל. כאשר מחד עלינו לסחוב עגלות עמוסות דברי מאכל, קניות, מכירות, הזמנות, ‘קימחע’ס’ וכולי, מאידך, עלינו לנקות את הבית מכל פרור חמץ, וכפועל יוצא, נגזר על הבטן לקרקר ברעב עד ל’שולחן עורך’ בליל הסדר…
[אגב, בעלי הניסיון מזהירים את כל עורכי השמחות בתקופה הבעל”ט, להכפיל ולשלש את כמות המנות, משום שהציבור ככלל מורעב בעת הזו. אם משום שהרבנית לא מרשה לאכול חמץ בבית, אם משום שמרוב העמל והטורח בניקיונות, תיקונים וסחיבות, פשוט שוככים לאכול, ואם משני הסיבות גם יחד].
גם ליל הסדר עצמו, אליו אנו מתכוננים, מבוסס על פסח מצה ומרור, קליות ואגוזים, כרפס וחרוסת, שכולם משתייכים למשפחת האכילה.
אבל בעיקר הוא הנושא שלנו הפעם, משום שפרשת השבוע עוסקת בפרטי מאכלות האסורות והמותרות לנו. התורה מזהירה אותנו “…ולא תטמאו בהם ונטמאתם בם”, דורשים חז”ל “וניטמטם בם”. המאכלות האסורות מטמטמות את הלב. אוטמים וחוסמים אותו, עד שאי אפשר לחוש קירבה, השתוקקות געגוע והמיה. אולי בזה אפשר להבין איך ציבור כה גדול מישראל, פורק מעצמו עול תורה ומצוות ומתנתק מכל קשר עם הבורא ותורתו. ליבם פשוט אטום מרוב טרטימרי בשר חזיר ושאר נבלות וטריפות. המקום ירחם עליהם.
אבל בדיוק בשביל זה יש לנו את אחד המפעלים המפוארים עלי תבל, וועד הכשרות דעדתינו, שזכינו והיא מנפה עבורנו את המאכלות בשבעים ושבעה נפות הדוקות, ורק לאחרונה, בנסיבות משונות, קיבלנו גושפנקא גם מאלו אשר לא הודו תחילה…
אבל כאן נעסוק על קצה המזלג, באלו המאכלים המותרים והנקיים מחשש איסור, שדווקא בהם אנו נדרשים להתקדש. וזו סוגיה ערוכה ומהותית שעלינו ללומדה בשים לב.
פילוסוף אחד ראה פעם אדם אוכל מנת דג בתאווה גדולה. פנה אליו ושאל אותו: “האם אתה אוהב את הדג?”
האדם האוכל נשא את עיניו מבעד לשדרת העצמות המלוקקות ואמר: “בוודאי!” ולראיה, מצץ שוב את העצמות בליווי קולות עונג.
“אתה משקר!” פסק הפילוסוף, “את עצמך אתה אוהב. אם באמת היית אוהב את הדג, לא היית אוכל אותו…”
האדם, כמובן, מילא את פיו דג.
אבל אם נתבונן, השקר הזה עמוק עוד יותר. משום שגם אם לא ניתמם ונסכים שאותו אדם אכן אוהב דג כהבנתו הרדודה. מה יקרה לאהבת הדג, אם נביא לו מנה כזו לאחר ארוחה דשנה, כאשר כריסו מלאה עד להתפקע והרעב רוחקו ממנו כרחוק ימין משמאל? אזי, לא רק שלא יגלה גילויי אהבה לאותו דג בזמן הזה, אלא אף יביט עליו במיאוס וגועל. וכי אפשר לכנות אהבה כזו שתלויה במידת רעבונו בשם אהבה?
אגב, יש כאלו שהתגברו על ה’בעיה’ הזו של שביעה מוקדמת, כמו מסעדות מסוימות שמספקות לאורחים הענוגים, לאחר המנה הראשונה, גלולות מיוחדות שיגרמו להם להקיא את קיבתם, כך שיוכלו לאכול גם את המנה השנייה לרזון ולא לשובע. אבל זה רק מדגיש את הנקודה הזו שלא באמת אוהבים את האוכל, כי אם כן, איך יהין להקיא אותו?
ובכן האוכל, הוסכם אפוא, הוא תאווה ככל התאוות, ושקר ככל ענין גשמי. אבל בסופו של דבר מדובר בצורך הכרחי, ובכדי לחיות זקוק האדם למזון. סוג של דלק לגוף.
אלא שאם אכן כך, ניצבת השאלה ונזעקת: הרי הבורא הכל יכול, מסוגל היה לברוא את האדם בלא הצורך המעיק הזה של סיפוק מזון לגוף מידי כמה שעות. בשביל מה בכל זאת טבע הבורא סדר של רעב ושובע? מדוע לא נבראנו מושלמים כמו הדוממים או צבא השמים, שאינן זקוקים כלל למזון לצורך קיומם?
רק מלתאר את חיינו ללא המושג הזה ‘אוכל’, אפשר להבין עד כמה הדבר הזה מושרש, מוטבע ומעורה וממלא את ימי חיינו הימים והלילות. האוכל, מתברר, תופס מקום בחיינו יותר מכפי שנדמה לנו. למעשה אנו משועבדים אליו שלוש פעמים ביום, לא כולל ‘נשנושים’ בין לבין.
בדור האחרון עסקי האכילה והזלילה התפתחו והתמסדו לכדי תרבות של ממש. את התעשייה הזו ניתן לחוש ולראות לפי מודעות הרחוב והפרסומות, שרובן ככולן מודיעות בצבעים חיים על חנויות ודוכנים, מרכולים וצרכניות שמציעות דבר אחד: אוכל ועוד אוכל ועוד יותר אוכל.
בעצם, בכדי להבין עד כמה הוא מהווה מרכיב חשוב בסדר יומנו, די אם נביט על עצמינו אחר יום של צום – רפויים, חלושים, בלי כוח ובלי און, רק דמיון אחד מנקר וממלא את כל הראש: אוכל, בכל צורותיו וניחוחותיו.
אבל לא רק במובן הגשמי תופס האוכל תפקיד, חלקים נכבדים בתורתנו הקדושה מוקדשים לענייני האכילה. סדר שלם מששת סדרי המשנה, זרעים, מוקדש לענייני אוכלין; תורת הקורבנות; כיבוד השבת והחג; קרבנות; עירוב תבשילין ועוד אינספור סוגיות שנסובים על ענייני אוכלין ומשקין.
ובכן, למה בעצם?
אין מנוס אפוא מלהסיק, שגם באכילה טמונה עבודה. אפשר וצריך לעבוד את הבורא דרך האכילה. כלומר, האכילה אינה אמצעי גרידא להתקיים, אלא עבודה לכל דבר. על ידי האכילה אנו יכולים להתרומם ולהתגבה במעלות ה’, ומאידך אנו יכולים על ידה גם ליפול מטה חלילה.
ישנה מסעדה בסמוך לאחד מבתי החיים בפולין המתהדרת בשם המקורי: “והחי יתן אל ליבו”. והשם הזה רק מבטא את הדעה הרווחת בעולם, שהחיים ניתנו בכדי לנסות לגנוב במהלכו כמה שיותר רגעי הנאה, ואם אתה בר מזל עד כדי כך שאתה חי, בניגוד לאלו השוכבים ממש כאן מתחת למצבות, בא ותחטוף משהו טעים… מה שנותר הוא רק לחכות למסעדה שתקום תחת השם “אכול ושתה כי מחר נמות”.
הפה, כידוע, יש לו שני תפקידים: דיבור ואכילה. בין השניים, לכאורה, אין שום קשר. הדיבור מבדיל אותנו משאר הבהמות, הוא משמש אותנו לתקשר, להתפלל וללמוד, ואילו האכילה מהווה אמצעי לחיים ואפשרות להנאה מן האוכל.
אבל חז”ל אמרו שיש קשר: “עד שאדם מתפלל שיכנסו דברי תורה לתוך גופו, יתפלל שלא יכנסו מעדנים לתוך גופו”. כאן מדובר באוכל כשר למהדרין, ובכל זאת, אם במעדנים חשקו – אין מקום גם לדברי תורה. האדם מוכרח לבחור או תורה או מעדנים.
הנה כי כן, האוכל ניתן לנו בשביל לאכלו, אבל לאכול בצורה כזו שתקדש ותרומם אותו. בשביל להתקיים ולעבוד את השם, לכבד בו את השבת ולסעוד באמצעותו את האורחים. אם יאכל לשם אכילה, הרי שפספס את הנקודה.
כמו אותו חסיד של רבי אהרן הגדול מקרלין, שראה את רבו אוכל תפוח, והרהור חלף בו, נו, אולי באמת אין הבדל כה גדול בינינו. הן גם הרבי, כמוני, אוכל תפוח… ומשהרגיש הרבי נענה ואמר לו, בעוד אתה רואה תפוח וחפץ לאכלו ולכן אתה מברך, אני רואה את התפוח, ומתעורר בי רצון להודות לבורא ולברכו על כל הטוב והיופי הזה, ובכדי לברך, מה לעשות, צריך לאכול, זה כל ההבדל בינינו…
היינו, דרך האכילה אנו מבטאים את הודאתנו אל בורא כל העולמים שלא חיסר בעולמו כלום וברא בו אילנות ופירות ואוכלין להנות בהן בני האדם.
ובסופו של דבר, כל העולם הזה הלא משול לסעודה גדולה, כדברי הגמרא בעירובין, ‘בי הילולא’, ממנה עלינו לחטוף ולאכול, למהר ולשתות כל עוד יש בידינו יכולת.
בתיאבון!
“אתה משקר!” פסק הפילוסוף, “את עצמך אתה אוהב. אם באמת היית אוהב את הדג, לא היית אוכל אותו…”
סוד אסוף
עם דמדומי יום הפורים הקדוש, בזמן איבוד ההבחנה בין ארור המן לברוך מרדכי, ניתן לראות ביופיו של עם ישראל.
כבר אמרו חז”ל “נכנס יין יצא סוד”, ואכן, עם ישראל השתויים שופכים את סודותיהם הכמוסים בראש חוצות, אבל אם כולם עסוקים בלהוציא את הסודות, מי יהיה שם בשביל לאסוף אותם?
ובכן, בבית הכנסת היה זה, בעת נעילת שער טרם פנה היום, אפוף אדי יין ומוקף אור של פורים. התזמורת רעמה בשמחתה, והמבושמים הסתובבו, רקדו והתבודדו, שוררו ובכו.
אדם ניכר בכוסו, וניתן לראות על האנשים מה באמת מעסיק אותם, מה מטריד את מנוחתם ומה מניע את חייהם, מה בוער בהם ומה מקומם אותם.
חלק ישבו וצחקו בקול, דיברו, הוללו או השתוללו. אבל החלק האחר חשף טפח מנפשם ונשמתם המבעבעת מאהבה יוקדת אל קל חי. האחד בירך את משנהו בכל ליבו ונפשו, ואחר חזר על אותו פסוק בתהילים זה הפעם האלפיים ונדמה שבכל פעם הוא מגלה אותו מחדש. מישהו רקד עד כלות נפשו ואחר התנועע בפינה ומלמל תפילות בגניחות קורעות לב.
ואחד ניגש אלי, ומסר בידי פנינה יקרה בשם הגאון רבי יעקב מאי שכטר שליט”א, יקרה מכדי שתלך לאיבוד. הרי היא:
“ותוסף אסתר ותדבר לפני המלך”, הוא אומר ועיניו בוערות. “אסתר הרי היא מרמזת הסתרה. ובכן, במצב שהוא ‘תוסף הסתר’, שההסתר מעמיק והחושך מכסה, מה עושים? “ותדבר לפני המלך!!” מדברים ושופכים שיח ולב לפני מלך מלכי המלכים – – – “
כי הרי הסתרה היא מחיצה, כלומר, הבורא לא התרחק מאתנו, אלא הוא עומד ממש כאן, מאחורי המחיצה, להאמין שהוא עומד כאן, לפנות אליו ולדבר אליו, כי אז נזכה וינתן לנו נפשנו בשאלתינו ועמנו בבקשתינו…
First published in HaEda Newspaper. Reprinted with permission.
Contact the author at y29490@gmail.com
Do Rabbis Rule Without Hearing Both Sides?
Gedolims’ Edicts and Mishpachah
A while back, in a post entitled The Gedolim’s Authority is Tested, I wrote about the ban on Mishpacha magazine by various Gedolim. Things have gotten more heated lately, with the Israeli Yated publishing a very sharp letter, signed by Rav Elyashiv, against Mishpacha.
Mishpacha’s response included the following gem:
“While we are not privy to all that’s going on behind the scenes, we highly doubt the authenticity of this letter. Anyone who has ever attended a Yeshiva knows that a posek cannot and does not issue a ruling, much less a ban, unless he is presented with both sides of the story and carefully weighs the evidence before he issues a ruling. We know for a fact that this procedure was not followed in this case, since not one person from Mishpacha’s Hebrew staff was summoned to Maran Rav Elyashiv’s home to explain their side of the story.”
It’s extremely similar to my own response, drafted with the help of an experienced posek, which I sent to the zealots who were threatening to publicize a ban on my books:
“…it is inconceivable that anyone, especially Gedolim, would condemn someone without meeting and talking with them. I am ready to meet with these Gedolim at their convenience and to hear what their objections are, and to discuss the matter fully. I am certainly willing to retract from anything in which I am proven wrong or mistaken, and kal v’chomer if I am proven to have written something that goes against the fundamentals of emunah, chas v’shalom. Surely to condemn someone without meeting them goes against both the spirit and the letter of Torah and Shulchan Aruch, and would be an unbelievable chilul Hashem befarhesya, and will be widely recognized as such…”
Mishpacha goes one step further and says that because it’s so inconceivable that Rav Elyashiv would sign without hearing their side, his signature is suspect.
I have no idea whether the signature is genuine or not. But I assume that Mishpacha is well aware that Rav Elyashiv does indeed frequently sign off on such things without listening to the other side. Yet it is nevertheless true that a posek should never do such a thing. I have heard people claim, in the case of my own books, that there is no reason for a posek/ Gadol to meet with the author, since he can just read the book. But that could only be even suggested if the posek were to entirely initiate proceedings himself after reading the book/ magazine of his own accord. In these cases, he is presented with select parts of the publications, along with the all-important arguments of the zealots as to why the publication is so terrible. Since he is hearing arguments from one side, in person, he must also hear arguments from the person whose publication is being judged, in person.
Unfortunately I have heard an abundance of stories of Rav Elyashiv issuing “Daas Torah” after only hearing one side. Rav Nosson Kamenetzky’s experiences are well-known. And a neighbor of mine told me about how his child was kicked out of school after the menahel consulted Rav Elyashiv. My neighbor went to Rav Elyashiv’s gatekeeper, who did not want to let him in. My neighbor said, “Dinei nefashos b’tzad echad?” The gatekeeper paled and let him in. The child was reinstated to the school.
Mishpacha, I’m sure, knows such stories only too well. When they say that a posek not only cannot issue a ruling without hearing both sides, but does not, this is not the case and they know it. I don’t expect Mishpacha to do an expose on the abuse of rabbinic authority with the Daas Torah system; in fact I am admiring their strategy. They are pointing out that to exercise rabbinic authority in such a way is absolutely wrong, without explicitly castigating those who do so.
It’s amazing that there are still so many people who believe in the Charedi system of rabbinic authority and Daas Torah. But my impression is that the number of such people is steadily shrinking.
From Rationalist Judaism, here.