Whatever Happened to the Beloved Mishna Berurah?

The nature of a false Heter is often such that it does not fulfill its own terms (such as those who wear sheitels (wigs) including in areas these are unknown, contra Mishna Berurah 75:15). Here’s another example: smoking on Tisha Be’av. Many are those who repeat the slogans about always following the Mishna Berurah, no matter the other opinions or the strength of the MB’s specific position. Yet some of these individuals are shown in a bad light when it comes to Mishna Berurah 555:8. The MB clearly limits his dispensation to smoking in private, yet they do so in public as well.

This is especially jarring because the rhetoric regarding their opponents is of excommunication (as always!), but that is what the MB nearly recommends for them!

Here is the aforementioned MB:

אסור לעשן טיטון (שקורין רייכערין) אפילו בד’ צומות וכ”ש בט”ב [כנה”ג] והחמיר מאד עד שכתב שמי שמעשן בט”ב היה ראוי לנדותו ויש מאחרונים שמקילין וע”כ מי שדחוק לו שמורגל בו ביותר יש להקל אחר חצות בצנעא בתוך ביתו וכ”כ בשע”ת בסימן תקנ”ט סק”ג

Mocking Those Who Flout The Torah’s Laws

Disclaimer: There be laws against insulting “Public Servants” in Israel, so I do not recommend the following actually be done.

It’s always a pleasure to notice some literary piety. A samizdat religious publication recently referred to a “shofet” (Israeli government judge) as “shuftena” (Aramaic for “madman”).

On the anti-religious judiciary in general, see Rambam, end of his Laws of Sanhedrin:

כל הדן בדייני גוים ובערכאות שלהן אע”פ שהיו דיניהם כדיני ישראל הרי זה רשע וכאילו חרף וגדף והרים יד בתורת משה רבינו שנאמר ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם לפניהם ולא לפני עכו”ם לפניהם ולא לפני הדיוטות היתה יד העכו”ם תקיפה ובעל דינו אלם ואינו יכול להוציא ממנו בדייני ישראל יתבענו לדייני ישראל תחלה אם לא רצה לבא נוטל רשות מבית דין ומציל בדיני גוים מיד בעל דינו.

מסע אישי בדרך הלימוד

איך חוזרים לבית המדרש?!

אליהו לוי נוגע בשאלה הכואבת והעמוקה – למה קל לעזוב את בית המדרש וקשה עד בלתי אפשרי לחזור אליו?!

בעולם היהודי-תורני לימוד התורה הוא ערך עליון. בכל יום אנו אומרים “כי הם חיינו ואורך ימינו ובהם נהגה יומם ולילה” ואף אם ישנם כאלה שאינם מצליחים להקדיש את כל עיתותיהם ללימוד, מחמת עול הפרנסה ושאר טרדות החיים, עדיין העיסוק בדברי תורה תופס בעולם הערכים שלהם מקום של כבוד, אולי אפילו בכורה.

בעולם הליטאי, בו גדלתי, מיטב שנות הנעורים של האדם מוקדשות ללימוד תורה וכיום מסלול החיים הטבעי של בן-ישיבה הוא הקדשת החיים כולם, מילדות ועד זקנה, להוויות דאביי ורבא. גם אני הקטן התחלתי את דרכי במסלול הרגיל של הלימודים התורניים – ישיבה קטנה, ישיבה גדולה, ואף הפלגתי בשנות לימודי בישיבה והגעתי עד מדרגת “אלטער-בוחר” שבע ימים. בשלב מסוים החלטתי כי ברצוני לרכוש לעצמי אומנות, כדי שבבוא היום אוכל לפרנס את משפחתי בכבוד. אמנם, גם אז לא עלה בדעתי לזנוח כליל את לימוד התורה ובדעתי עמדה המחשבה לבקש “אומנות קלה ונקיה” בה אוכל לשלב את עסק הפרנסה יחד עם העיסוק העיקרי במשנה ובגמרא. אלא שכאשר מפליג אדם מבית המדרש, לא קלה הדרך חזרה. כך נוכחתי לדעת בעצמי, והתבוננות קלה סביבי לימדתני כי המקרה שלי איננו יוצא מן הכלל, אלא זהו דפוס קבוע המצוי אצל בני ישיבות – כיוון שעזב אדם את בית-המדרש, ותהיה הסיבה אשר תהיה, אין הוא חוזר אליו על נקלה. על תופעה זו וסיבותיה ברצוני לדבר.

אם להיות כנה, כבר בימי שבתי בבית-המדרש לא הייתה דעתי נוחה בעיסוק המתמיד בתחום הצר של הלימוד הישיבתי. נכון אמנם כי באופן עקרוני לא מבחינים בעולם התורה בין סוגיה לסוגיה ולא אומרים “שמועה זו נאה ושמועה זו אינה נאה”, אלא שדבר זה מתקיים רק להלכה. למעשה, כולנו יודעים כי בית המדרש הישיבתי עוסק רק במבחר צר מאד של סוגיות, וגם בהם דרך מתודה מסוימת של שיטת הלימוד הישיבתית. אני מכבד ומוקיר מאד את שיטת לימוד זו, עליה גדלתי, אלא שמוכרחים להודות כי שיטה זו על יתרונותיה ממצה את עצמה כעבור זמן מה. במקרה שלי, כבר בשנתי השלישית בישיבה הרגשתי כי דרך זו הגיעה אצלי למיצוי, רכשתי את הכלים שהיא מעניקה ומעבר לכך היה זה חסר טעם להמשיך ולהתפלפל בגדרי ספק ספיקא ב’פתח פתוח’ או בהגדרות הקדש ובעלות ב’תקפו כהן’. הדיון בעניינים אלו מיצה את עצמו מבחינתי, על אף שבהחלט חיבבתי את המו”מ הישיבתי ואת ההעמקה בהגדרות מופשטות.

המשך לקרוא…

מאתר אגודה אחת, כאן.

The Aftermath of the Cantonist Decree

The official line in the Charedi world on the Jewish “Enlightenment” is that it directly led to the widespread abandonment of Judaism. Most every Jew was serious. Then, all of a sudden, everyone jumped ship as fast as they could. Anything but Judaism; Zion, 10 brands of socialism, assimilation, etc.

The deterioration in Jewish observance before WWII was exponential, as explained in the posthumous book from Rabbi Avigdor Miller, A Divine Madness. This is because science and other knowledge are inherently dangerous, goes the claim.

Now aside from the scariness of the thought itself, this does not seem to fit with what we know about history. The time of the Rishonim is somehow considered inadmissible. And I forget the details, but there was a renaissance in medicine and philosophy right after the Spanish Inquisition, yet it only brought about greater religious devotion. So what was so bad about the “Haskala”?

As I understand, the real problem was how community leaders (Parnassim) and Rabbis dealt – or did not deal, with the earlier Cantonist decree that caused a massive “loss of faith” in the Torah leadership: What sort of shepherd abandons his flock?!

See here for more.