Haman Hanged on His Own Gallows

Shelli Yechimovich Caught Between The State and a Hard Place

I love it when the State goes after its own. I see on my homepage, which is MSN in Hebrew because I’m too lazy to change it, that Bozhi Herzog (I forget the menuval’s real name) head of the Labor Party, is being investigated for receiving “illegal donations” to his campaign for head of the labor party back in 2013.

Shelli Yechimovich, the other menuvelet who was running against him, had this gem to say about the affair:

חברת הכנסת שלי יחימוביץ’ (המחנה הציוני) התייחסה היום (שבת) לראשונה לבדיקה המשטרתית נגד יו”ר מפלגתה ויו”ר האופוזיציה יצחק הרצוג, ואמרה כי היא “סומכת, כמו תמיד, על המשטרה, הפרקליטות ועל כל מוסדות השלטון ומייחלת שהמפלגה שלנו לא תשלם מחיר כבד מדי

Knesset Member Shelli Yechimovich commented this morning on the police investigation against the chairman of her party and the head of the opposition Yitzchak (ah, that’s it) Herzog, and said that she “relies, as always, on the police, the prosecution, and all the institutions of state and hopes that her party will not pay too heavy a price.”

Whenever the state goes after itself, politicians have to still praise the state so as not to incite rebellion against it. She relies on the police, the prosecution and all the institutions of state because those are the weapons she is always fighting to control with her political aspirations. She is caught between the State and a hard place. It’s the same reason politicians always profusely thank the “first responders” in any disaster situation because the first responders are always police and firemen, services monopolized by the state.

I, for one, do not rely on the police, the prosecution, or any institution of state to do anything except what is in their best interest. I say the same thing about all private businesses as well, which always only do what is in their best interest. However, the difference between a private business and the state is that people voluntarily pay private business for their services, whatever they are, which means it is always in the best interest of businesses to comply with the wishes of their customers and clients. The State, however, doesn’t have to comply with the wishes of anyone because they get their money at the barrel of a gun.

If a private business screws you over, they will lose business. If the state screws you over, there ain’t nothin’ you can do about it, except go to the state itself to complain and scream at the wall. Or in the best case scenario, to the “Judges” of the “Supreme Court” who are wonderful and fair. And are paid by the State.

Also interesting to note, the crimes that state officials get punished for, almost always, are crimes against the State, which in this case would be accepting money not according to state laws. This isn’t actually a real crime, since accepting money is perfectly fine. They are never charged with actual crimes against people, even though they commit these every second of their lives. They only get in trouble for breaking the artificial laws the state makes up for itself.

From The Jewish Libertarian, here.

Ben Sorer Biology

My Biochemistry Made Me Do It: Confessions of a Genetic Subroutine

Ages ago I read Hare and Cleckley on psychopaths, they then being canonical on the matter. Psychopathy tended to be somewhat vaguely defined but usually included lack of empathy, remorse, conscience, and the like. Today, it seems to be detectable. For example, say, researchers, if you put a normal person on a polygraph and read him words like bread, tree, mountain, torture, dogs, and sidewalk, there will be a sharp response to “torture” but not to the neutral words. Psychopaths don’t have that response. This would seem to tie in with a lack of empathy.

Recent years have seen vast amounts of research into physical correlates of psychopathy as well as non-pathological traits of mind such as conservatism and liberalism. (Actually, I’m inclined to regard both as pathological, but the demands of columnistic solemnity here prevent me from saying so.) One random example from the multitude, here. Further, men’s and women’s brains proved different. The differences are both anatomical, in the size of different parts of the brain, and functional, as shown by fMRI scans.

Supporting the view, though hardly scientifically, is that in some four decades of writing columns of one sort and another, I  remember only two or three readers who said that I had changed their minds on a matter of fundamental importance (the righteousness of America’s wars, for example). Columnists are often called “opinion leaders,” but actually our function seems to be to tell our readers what they already believe in stirring prose. Opinions generally are fixed, impervious to fact.

If brain scans can detect psychopathy, or if crazed mass-murderers have distinctive patterns of neural activity, what should we do when we detect such traits? Should we detect them?

Should we routinely screen, say, students in high school?  It might prevent some baffled Ritalin-head from shooting half the school. But what do we do with the kid? Put him preemptively in jail? He hasn’t done anything wrong. He might never do anything wrong.

Psychopaths do enormous harm, only occasionally by outbursts of violence, but prophylactic incarceration does not fit well with our notions of how society should be run.

What if research shows that certain people have certain probabilities of antisocial behavior? Little Johnny, age thirteen, has a twenty-five percent chance, or fifty percent, or ninety percent chance of violent criminality. Do we jail him, tattoo his forehead, make him report to a parole officer? If his nature becomes public, it will keep him from being hired or, probably, get married. If the condition is heritable, do we forbid him, or her, to reproduce?

Our legal system relies on the fallacious notion that if a man commits armed robbery, but serves his prison sentence, he is now a normal citizen. To those in law enforcement, it is well known that career criminals are exactly that, and will continue offending until perhaps their late thirties. They commit wildly disproportionate amounts of crime, usually starting around puberty. This underlies the badly-applied three-strikes-and-you-are-out laws.

But if brain scans reveal that some prisoners are highly likely to offend again, and perhaps kill someone, what do we then do? Should we base a life sentence on what a man might do rather than on anything he has actually done? On something that he may not do?

Knowing that a person is disposed to behave undesirably and that the condition is heritable, as twin studies so often suggest, would inevitably lead to thoughts of eugenics. The idea is in bad odor nowadays but might be less so in the case of preventing the production of multiple Teds Bundy.

The implications of genetic determinism for normal people, whatever exactly that means, are considerable. I like to think that I reach my political conclusions through godlike intelligence, unimpeachable logic, and exact information,  all bathed in a rich syrup of peerless virtue. Now it turns out that I am just some mutt running a genetic program, probably written in Dartmouth Basic, not under my control. I am no autonomously enlightened than one of those lugubrious twerps at Salon.

The implications for commentators are grim. If we learn that our passionate support for capitalism, or passionate lack of support for it, is no more the product of thought than having blond hair? There go the book royalties. Webmasters could replace us with software.

Genetic determinism, or at any rate predisposition, can have detonative consequences.  If the conservative’s tendency toward paranoia and truculent tribalism (as distinguished from the liberal’s characteristic googooing inattention to realty) are innate, we will have wars as long as we have generals. (It would be interesting to do brain scans of four-star generals. I recommend Xanax and a double Scotch before looking at the results.)

The Pentagon is notorious for finding existential threats to the United States everywhere: In Ukraine, in the South China Sea, in Syria, under the bed. Commies, terrorists, Chinamen, Islam, Russia and, off the record, Jews. Since their expressions of concern usually precede the cry, “Send money,” it is easy to dismiss their alarums as budgetary pretexts. But if soldiers are hard-wired to seek wars, what then? Their military decisions will be no more rational than a pit bull’s to bite.

And of course, under brain-scan determinism, there would be fruitful fields for abuse. A Democratic congress would find all Republicans to be potential serial killers and institutionalize them to promote public safety, probably after a forethoughtful sterilization.  (Pondering the Senate Armed Services Committee, I can see the attraction of the idea. But that way lies fascism.) (Still….)

I need a Xanax. And a double Scotch.

From Lewrockwell.com, here.

מדוע היי טק מצליח יותר מענפים אחרים?

תחילת הסוף של תעשיית ההייטק הישראלית?

באמצע שנות השמונים נולד כוכב בשמי קליפורניה – המחשב האישי. החל עידן ההייטק. “הרך הנולד” תפס את הממסד הפוליטי הישראלי לא-מוכן. אף אחד מהמגזרים המסורתיים בכלכלה, או לובי אינטרסנטי קיים, לא ראה בהייטק, שזה עתה נולד, איום קיומי על מיקומו בסמוך לפטמות הכסף של משרדי הממשלה. אילו היה עולה רעיון להקמת מפעל שטיחים או צמיגים נוסף, הייתה מתרחשת “מלחמת עולם” – בידי מי תיפול השליטה – ההסתדרות וחברת העובדים, סקטור אחר, או אולי סתם “משקיע פרטי” שמקורב לשר… אבל בהייטק למזלנו הם לא הבינו ולא ראו בו איום על קבוצות האינטרס הקיימות. 

 

הענף החדש לא היווה חזקה מסורתית של שום קבוצה ותיקה ולא איים על אף סקטור. לכן, לא נוצר לובי של ותיקים שעלול היה ללחוץ על הממסד לחקיקה להגנת הותיקים. העדר חזקה מסורתית, יחד עם חדשנות הענף וגילם הצעיר של מועסקיו – מנעו יצירת תמריץ להשתלטות הממסד. לא התפתחו לחצים ל”הסדרת הענף”, ל”הגנה על האזרח”, או להסכמי עבודה “קיבוציים”. הפוליטיקאים בממשלה, בכנסת ובהסתדרות נרדמו. כך ניתנה הזדמנות לענף ההי-טק להתפתח כמעט באין מפריע. 

ענף ההיי טק אינו מאופיין בהשקעות כבדות בקרקע, ציוד, מבנים. מכונות, תשתיות חשמל ומים כבדות. בדרך כלל לא נדרשה “הקצעת קרקע” ממנהל מקרקעי ישראל. הענף גם לא נדרש לרישיון ייבוא לתשומות וגם לא לרישיון תפעול מיוחד. אופי הענף עזר להתחמקות מהביורוקרטיה הממשלתית-מפלגתית. 

לא קשה לתאר היכן היינו היום, אילו כבר בשנות השמונים כל מתכנת היה צריך להצטייד ב”תעודת מתכנת מורשה” מטעם משרד המדע, כל בית תוכנה וחברת סטארט-אפ היו נזקקים לרישיון ולרישום במשרדי “רשם התוכנה והמחשוב” הממשלתי. שיווק תוכנה ומוצרי הייטק לחו”ל היה נתון בידיה הבלעדיות של “מועצת המחשוב הלאומית”. כל השקעה בהייטק הייתה צריכה אישור של המועצה (כדי למנוע כפילויות וכדי לדאוג ל”שיוויוניות”…) ובמליאת המועצה היו יושבים נציגי מפלגות ו”נציגי ציבור”… 

בזמן קצר יחסית, תוך כ-15 שנים, הפך הענף ל”קטר המוביל” של הכלכלה הישראלית. 

לא אלמן ישראל… עו”ד חנינא ברנדס יזם חקיקה להקמת “רשות לאומית להייטק” (גלובס 4.9.2007). הנושא גם הועלה על ידי ח”כ מודי זנדברג, אך לשמחתנו העניין נתקע (בינתיים…).

הרעיון ל”רשות לאומית להייטק” נשמע מאד הגיוני למוח הסוציאל-דמוקראטי ואפילו נכתבה טיוטת חוק. וכך נאמר שם: “יש להכפיף את כל הגורמים העוסקים בתחום אל הרשות המוצעת…” אלמלא פורסם שמו של יוזם ההצעה, אחד מעורכי הדין המובילים בישראל, היינו משערים שהיוזם הוא פוליטיקאי שבאמתחתו מונחת כבר הצעה לאיוש יו”ר הרשות החדשה וחברי מועצת הרשות… על כך כבר נאמר שהדרך לגיהינום רצופה בכוונות טובות… אם אכן נקבל כתמימות את כוונותיו של עורך הדין המלומד.

הווירוס מכה שוב

בשנת 2014 חל מפנה היסטורי מדאיג בענף ההייטק: הווירוס הסוציאליסטי חדר לגוף בהצלחה והתמקם לתמיד –  ההסתדרות. עובדי הייטק בחסות ההסתדרות, התאגדו והקימו וועדי עובדים בחברות כמו נס, קומברס, SAP. גם אחרות בדרך. הפליאה היא כיצד הענף החזיק מעמד ללא ההסתדרות במשך למעלה מ-25 שנים.

הנזק לא יהיה מיידי, אבל הוא בלתי נמנע. זו רק שאלה של זמן שפעילי הוועד יפסיקו לעבוד בהייטק, יקבלו שכר מלא ויעסקו “פול-טיים” בהגנה על “זכויות העובדים”. נזכה לראות במהרה בימינו בשביתות מלאות ושביתות האטה בחברות הייטק. פיטורים של מתכנת יהיו בלתי אפשריים ואבטלה סמויה תתרחב. מנהלים יחששו לגייס עובדים נוספים ויעדיפו “מתכנתי קבלן”. אחרים יעדיפו מיקור חוץ בהודו.

לא רחוק היום שהוועדים ידרשו ש”נציגיהם” ישבו בדירקטוריון החברה כמו “בנאורות שבמדינות אירופה”. גם “הסכמים קיבוציים” יגיעו – שכר אחיד ללא קשר ליוזמה ותרומה לחברה. מינוי ראש צוות תוכנה יהיה באישור הוועד. ולבסוף – עובדים זועמים על “פגיעה בזכויותיהם” יכלאו את המנכ”ל במשרדו.

זה טבעם של “חוקי עבודה מתקדמים”.

מוטי היינריך

מאתר קו ישר, כאן.

The Sorry Story of the State Rabbinate

When Rav Kook was appointed as Zionist chief rabbi, Rabbi Yosef Chaim Zonenfeld commented prophetically, “Their first chief rabbi is a Kohein. The second will be a Levi, the third will be a Yisroel, and the fourth will be a mamzer.” Indeed, the second chief rabbi was Rabbi Isaac Halevi Herzog, the third was Rabbi Isser Yehuda Unterman, and the fourth was Rabbi Shlomo Goren, who permitted mamzerim.

Excerpted from True Torah Jews, here.

And today…