תמצית הנידון
במחלוקת האם פילגש בלי קידושין מותרת להדיוט, יש כאן שני נידונים.
אחד, האם מה שהותר פילגש בתנ”ך אם זה רק למלך או גם להדיוט. שנית, מה זה פילגש שהותרה, אם זה עם קידושין, או בלי קידושין.
וכדי להתיר בלי קידושין, צריך שני תנאים, דהיינו שפילגש הוא בלי קידושין, וגם שמותר להדיוט. אבל אם סוברים שאסורה להדיוט, אסור, אף אם פילגש בתנ”ך הוא בלי קידושין. ואפילו אם סוברים שמותרת להדיוט, זה רק אם סוברים שפילגש היא בלי קידושין, אבל אם סוברים שפילגש היא עם קידושין, לא הותרה בלי קידושין.
הנה עיקר המתיר שמדבר באריכות הוא הרמב”ן (תשובת הרשב”א המיוחסת להרמב”ן סי’ רפד) שס”ל שפילגש הותרה גם להדיוט, וחולק בזה על הרמב”ם (פ”ד מהל’ מלכים הל’ ד) שס”ל שפילגש הותרה רק למלך. וגם ס”ל שפילגש הוא בלי קידושין, וחולק בזה על רש”י שס”ל שפילגש הוא עם קידושין.
והריב”ש והמ”מ הביאו ראיה שפילגש אסורה, ממה שקיי”ל “אין אדם עשה בעילתו בעילת זנות”, אלמא שאסור פילגש בלי קידושין.
והמ”מ רוצה להביא ראיה מכח זה, שאם נאמר שפילגש בלי קידושין, ממילא יש ראיה לדעת הרמב”ם שפילגש אסורה להדיוט. אולם באמת אף אם נאמר דלא כהרמב”ם, אלא פילגש מותרת גם להדיוט, מ”מ אפשר להביא ראיה שפילגש היא עם קידושין.
ועכ”פ מוכח אחד משני הדברים, או שפילגש אסורה להדיוט, או שפילגש היא עם קידושין. ועכ”פ זה ראיה שלא כהרמב”ן ודעימיה.
והאיסור של פילגש הוא עשה של ביטול קידושין, כך מבואר בלחם משנה (שם) ובביאור הגר”א (אבן העזר סי’ כו סס”ק ח).
השיטות המתירים והאוסרים הובאו בשו”ע (אבן העזר סי’ כו סע’ א בהג”ה).
אחר שראינו ונביא כל הנאמר בענין זה, יש הכרעת הגר”א (סי’ כו ס”ק ז) שבענין אם הותרה להדיוט או לא, כנראה מסכים עם הרמב”ן שהותר גם להדיוט, שכך משמעות כל התנ”ך שגם הדיוטות כולל צדיקים וגדולי ישראל לקחו פילגשים. ומה שתירץ הרמב”ם דאיירי באמה עבריה, נראה שזה דוחק.
אולם בענין מה זה פילגש, האם בלי קידושין או עם קידושין, בזה מסכים הגר”א עם רש”י, שהיא עם קידושין. שכך מפורש בירושלמי שני פעמים, ואילו בבבלי (סנהדרין כא ע”א) יש שני גירסאות, ויש לנו להשוות הבבלי עם הירושלמי. ועוד הוכיח מהרבה מקומות בחז”ל שפילגש היא עם קידושין.
וצריך לדעת שגם הרמב”ן לא התיר למעשה הפילגש, משום שאינו טובלת דרך כלל. וכ”כ הרא”ש.
והוספנו עוד, שאם תתיר הפילגש בלי קידושין יהיו חיי המשפחה בהפקרות, ורוב הילדים ייצאו אומללים ושבורים, וזה חורבן כל כלל ישראל. ועוד הובא מהתנגדות של חז”ל למיאון, ואף מי שמתיר, מ”מ תיקנו הגאונים שאסור לקדש במקום שיש חשש רציני שתמאן, ורואים שחז”ל התנגדו מאוד להנהגה של חיי אישות שתצא האשה מבעלה בקלות, אף במקום שאין שם ילדים. וכ”ש הנהגת פילגש בלי קידושין.
שיטת הבבלי
איתא בסנהדרין (דף כא ע”א): “מאי נשים ומאי פלגשים? אמר רב יהודה אמר רב: נשים בכתובה ובקידושין, פלגשים בלא כתובה ובלא קדושין, [כך הגירסא לפנינו].
גירסת הראב”ד: “פילגשים קדושין בלא כתובה”. וגירסת הריב”ש והרמב”ן (סי’ שצה): “נשים בקדושין וכתובה; פלגשים בלא קדושין וכתובה” [יש מחלוקת לפי גירסא זו אם פילגש בלי קידושין או עם קידושין].
אולם ביומא (דף סו ע”ב) אמרינן: ״שאלו את רבי אליעזר: פלוני מהו לעולם הבא? – אמר להם: לא שאלתוני אלא על פלוני?”.
ופירשו תוס’: פלוני מהו לעולם הבא – פר”ח אבשלום שבא על פילגשי אביו, מהו לעולם הבא, מי סבירא לן הא דאמר רב נשים בכתובה וקידושין פילגשים בלא כתובה ובלא קידושין, הכי אמרינן בסנהדרין פרק כ”ג (דף כא ע”א) או לא.
לפי פירוש זה יוצא שאף אם גורסין בסנהדרין שפילגש היא בלי קידושין ובלי כתובה, עדיין אינו ברור אם ההלכה היא כך.
שיטת הירושלמי
איתא בירושלמי (מסכת כתובות פרק ה ה”ב דף כט טור ד) וז”ל: “ואי זו היא אשה ואי זו היא פילגש? ר’ מאיר אומר: אשה יש לה כתובתה, פילגש אין לה כתובה. רבי יודה אומר: אחת זו ואחת זו יש לה כתובה; אשה יש לה כתובה ותנאי כתובה, פילגש יש לה כתובה ואין לה תנאי כתובה”. ע”כ.
מבואר מזה שפילגש מותרת רק ע”י קידושין, וזה קושיה גדולה על המתירין בלי קידושין.
ועוד איתא בירושלמי (מסכת יבמות פרק ב ה”ב דף ג טור ד): “רבי זריקן בשם רבי חנינה: אשת חמיו אסורה מפני מראית העין, אי תימר תורה הרי דוד שנשא רצפה בת איה, שנ’ (שמואל ב, יב ח) וָאֶתְּנָה לְךָ אֶת בֵּית אֲדֹנֶיךָ וְאֶת נְשֵׁי אֲדֹנֶיךָ בְּחֵיקֶךָ”.
הירושלמי הובא בתוס’ (יבמות כא ע”א ד”ה ומותר), וכוונת הירושלמי שדוד היה חתנו של שאול שלקח את בתו מיכל, ואחר מות שאול לקח את רצפה בת איה פילגש שאול, ועי’ לקמן מה שבביאור הגר”א מדייק מדברי הירושלמי שפילגש בקרא הוא עם קידושין.
דעת רבותינו בענין
דעת הרמב”ם והראב”ד
כתב הרמב”ם (הלכות אישות פרק א הלכה ד) וז”ל: “קודם מתן תורה היה אדם פוגע אשה בשוק אם רצה הוא והיא נותן לה שכרה ובועל אותה על אם הדרך והולך לו, וזו היא הנקראת קדשה, משנתנה התורה נאסרה הקדשה שנאמר (דברים כג) לא תהיה קדשה מבנות ישראל, לפיכך כל הבועל אשה לשם זנות בלא קידושין לוקה מן התורה מפני שבעל קדשה”. עכ”ל הרמב”ם.
השגת הראב”ד: “קודם מתן תורה אדם פוגע אשה בשוק אם רצה הוא והיא נותן לה שכרה ובועל אותה על אם הדרך והולך לו וזו היא הנקראת קדשה. א”א אין קדשה אלא מזומנת והיא המופקרת לכל אדם אבל המייחדת עצמה לאיש אחד אין בה לא מלקות ולא איסור לאו והיא הפילגש הכתובה, ובעלי הלשון דורשין פילגש מלה הפוכה ומורכבת בפי שגל עומדת לפרקים למשגל משמשת את הבית ופעמים למשכב, ויש ספרים שכתוב בהם (סנהדרין דף כא) פילגשים קדושין בלא כתובה, מ”מ אין איסור לאו אלא במזמנת עצמה לכל אדם, שאם כדבריו מפתה היאך משלם עליה ממון והלא לוקה עליה אלא ודאי משהוצרכה לפיתוי אינה קדשה”. ע”כ השגת הראב”ד.
הרמב”ם ס”ל שפילגש אסורה, אולם מה שכתב שלוקה משום לא תהיה קדשה, כבר כתבו המפרשים שזה רק במופקרת, וכדעת הראב”ד, וכתבו שגם דעת הרמב”ם כך, עי’ בב”ש (סי’ כו)ובביאור הגר”א (שם ס”ק ח).
והראב”ד ס”ל שפילגש אסורה, רק אין בו לאו. כ”כ הריב”ש (סי’ שצח) וכ”כ הרדב”ז בדעתו, וכן בביאור הגר”א (סי’ כו ס”ק ח).
עוד כתב רמב”ם (הלכות מלכים פרק ד הלכה ד): “וכן לוקח מכל גבול ישראל נשים ופלגשים, נשים בכתובה וקדושין, ופלגשים בלא כתובה ובלא קידושין אלא ביחוד בלבד קונה אותה ומותרת לו, אבל ההדיוט אסור בפילגש אלא באמה העבריה בלבד אחר ייעוד, ויש לו [רשות] לעשות הפילגשים שלוקח לארמונו טבחות ואופות ורקחות, שנאמר ואת בנותיכם יקח לרקחות ולטבחות ולאופות.
דעת רבינו יונה
דעת רבינו יונה שפילגש אסורה להדיוט. וז”ל בשערי תשובה (שער ג ד”ה צד): “וימנעו רביבים ומלקוש לא היה ומצח אשה זונה היה לך” (ירמיה ג, ג). ולא הותרו פילגשים בלא כתובה ובלא קידושין אלא למלך, שאימתו מוטלת על הבריות, ולא יזנו אחרים עמה, על כן ייחוד המלך על הפילגש כעין אישות. ואחר היתר הפילגשים למלך גזרו רבותינו על כלה בלא ברכה שתהא אסורה על בעלה כנדה”.
דעת הריב”ש
ס”ל שפילגש אסורה בלי קידושין, משום שפילגש בתנ”ך היא עם קידושין.
וז”ל (שו”ת הריב”ש סימן שצח): “ועוד קשה: מה שהעלו בפ’ המדיר (ע”ד): שהמקדש בפחות משוה פרוטה, ובעל, שהיא מקודשת. והוכיחו המפרשים ז”ל: שהיא מקודשת דאורייתא, ואין חוששין לקדושי שני; מטעם: אדם יודע שאין קדושין בפחות משוה פרוטה, ובעל לשם קדושין; שאין אדם עושה בעילתו, בעילת זנות. ואם אין בזה אסור תורה כלל, איך סמכו על חזקה זו, שלא לחוש לקדושי שני? ואף אם נאמר: שאין אדם עושה בעילתו, בעילת זנות; אפי’ זנות דרבנן; אכתי נימא: דגמר ובעל לשם יחוד, ואין כאן זנות. ואעפ”י שהתחיל בקדושין, הרי גם זו מקודשת, אלא שאין בה מיתה. והיה להם לחוש לזה: להצריכה גט משני. אלא שכל ביאת פנויה, אסור’ לפחות מדרבנן, ואפי’ המיוחדת! וידעתי: שהרב רבינו משה בן נחמן ז”ל התיר המיוחדת. ויותר נראין דברי האוסרין. וכבר נראה מדברי הראב”ד, שהוא מן האוסרין. שכתב: המיוחדת לאיש אחד, אין בה: לא מלקות, ולא אסור לאו; והיא הפלגש וכו’. נראה מדבריו: מלקות ואסור לאו, הוא דליכא. הא: אסור עשה, או אסורא דרבנן; מיהא איכא. וההיא ברייתא דספרי; אף אם יהיה פירושה כדברי הרי”ט ז”ל; אין ראיה משם, כי אם להתירה מן התורה. ועדיין היא אסורה, מגזרת בית דינו של דוד. אבל נראה לי: שהטבת לראות, כשלא פרשת אותה, כדבריו. לפי שלשון: מעשה יחידי”.
ועוד כתב (שו”ת הריב”ש סימן שצה ד”ה שאלה ששית) וז”ל: “ואף לגרסת הספרים שכתוב: נשים בקדושין וכתובה; פלגשים בלא קדושין וכתובה; אפשר לפרש כן: פלגשים בלא קדושין וכתובה, כי אם קדושין לבד (וכ”ה בירושלמי כתובות פ”ה ה”א) ודאי דבר ידוע: שבלא קדושין, נאסר לכל הפחות: בגזרת בית דינו של דוד. ובודאי לשון: אלמנות חיות; שנאמר בפלגשי דוד, יוכיח: שבקדושין היו. וכן, מעשה דפלגש בגבעה מוכיח: שאם לא כן, מה היתה הנבלה הגדולה שאומר בכתוב: כי עשו זמה, ונבלה בישראל; אשר נהרגו עליה, כמה אלפים ורבבות מישראל. אם מפני שמתה: הלא להנאת ביאתן, היו מתכונין ולא להורגה: ואנוסין או מוטעין, היו במיתתה. ואין לומר: לפי שהיתה אסורה להם, מפני שהיתה מיוחדת, כמ”ש בשם התוס’. דמ”מ אין בזה מיתה, ולא לאו; שאין אסור [בתורה. והדבר בעצמו זר מאד: שאם אין אסור] בפנויה: שיהיה בזה אסור כלל מפני היחוד, בלא קדושין. וא”כ צריכה ממנו גט. ולא מצינו גט, בלא קדושין. ואם תאמר: שהיא מותרת, בשפרעה ראשה בשוק; דומיא דבן נח שיחד שפחה לעבדו. כדאיתא בפרק ד’ מיתות (נ”ח:): הרי אתה נוהג בה, מנהג הפקר. ועוד, אסור זה, כיון שלא נאמר בתורה; יודיענו האוסרים: מי גזר עליו? אלא בקדושין היתה, וניחא”.
ועוד כתב (שו”ת הריב”ש סימן שצח ד”ה ומה שהוקשה) וז”ל: “ומה שהוקשה לך: מעצת אחיתופל לאבשלום, לבא אל פלגשי אביו: אם הפלגש היא בקדושין? אני תמה: איך יקשה לך זה במי: שמשיא עצה לבן, לרדוף אחר אביו להרגו; ושילחמו ישראל איש באחיו, ואיש ברעהו; שלא כדין. ולהיותם מורדין במלך, משיח ה’, ע”פ נביא. וכשאמר: והכיתי את המלך לבדו; כתיב: ויישר הדבר בעיני אבשלום, ובעיני כל זקני ישראל. ולמה לא יקשה לך ג”כ ביהויקים, שהיה עובד עבודה זרה לעיני השמש והירח. ואנשי דורו לא מיחו בידו. ואם היו צדיקים גמורים, כאמרם ז”ל (סנהדרין ק”ג): בקש הקב”ה להחזיר את העולם לתוהו ובהו, מפני יהויקים. נסתכל בדורו, ונתקררה דעתו. וכל שכן בענין אבשלום; שהיה כדי להחזיק יד אשר אתו; בהיותו נבאש את אביו, וגדול כח המחלוקת. ומה שהבאתי ראיה מלשון רש”י ז”ל בפי’ החומש; הוא מדמסיים בה: כדאמרינן בסנהדרין, בנשים ופלגשים דדוד. נראה שכן היא גרסא של הרב שם, בפ’ כהן גדול, ומה שכתב הראב”ד ז”ל: דדוד היו לו פלגשים, טרם מעשה דאמנון ותמר; הוא מדכתיב: ויקח דוד עוד פלגשים וכו’. ומלשון: עוד; נראה שכבר היו לו פלגשים, הוסיף עליהן. דעוד; קאי נמי: אפלגשים; דהא סמיך ליה. עכ”ל הריב”ש.
דעת רש”י
ס”ל שפילגש מותרת רק ע”י קידושין. וז”ל (בראשית פרק כה פסוק ו): “הפילגשים – נשים בכתובה, פילגשים בלא כתובה, כדאמרינן בסנהדרין (כא א) בנשים ופילגשים דדוד”. עכ”ל.
דעת הרמב”ן
ס”ל שפילגש מותרת גם בלי קידושין. וז”ל (בראשית פרק כה פסוק ו): “ורש”י כתב נשים בכתובה, פילגשים שלא בכתובה כדאמר בנשים ופילגשים דדוד בסנהדרין (כא א). ואין הדבר כן, כי לא תקרא פילגש אלא כשהיא בלא קדושין, כי הכתובה מדברי סופרים, והגירסא בסנהדרין פילגש בלא כתובה וקדושין.
דעת הר”ן
ס”ל שפילגש מותרת. וז”ל (שו”ת הר”ן סימן סח (ד”ק סי’ עה): “עוד כתבת: ועוד היה מעשה בכאן שנערה אחת היתה משרתת בבית נכבד אחד ובא שמעון בנו ושכב עמה ונתעברה ממנו, ואחר כן שם לה בית וכלים והיה יוצא ונכנס בביתה כאדם הנכנס בבית פילגשו וילדה ממנו בן ותניקהו קרוב לב’ חדשים, ובכל זה הזמן היה שמעון יוצא ונכנס בביתה כאדם הנכנס בבית פילגשו, ואחר זה הזמן נתפייסה להנשא לאחר ויש מחלוקת בדבר בין ראובן ויהודה אם צריכה להמתין ג’ חדשים אם לאו, שראובן אומר אינה צריכה להמתין ג’ חדשים שיש לה דין מזנה ואנוסה או מפותה דהלכה כר’ יוסי דאמר (יבמות דף לה ע”א) דאין צריכות להמתין, ויהודה אומר שצריכה להמתין ג’ חדשים מאחר שהיתה פילגשו, כי מה שאומר ר’ יוסי דאנוסה ומפותה ומזנה אינם צריכות להמתין הטעם הוא כמו שאומ’ הגמרא בפרק ארבעה אחים (יבמות שם) על ההיא ברייתא דתניא אנוסה ומפותה צריכות להמתין וכו’, אמר רבא מאי טעמא דר’ יוסי אשה מזנה מתהפכת ומזנה, והפלגש הזאת אין לומר מתהפכת מאחר שהיתה פילגשו והיה לה משמעון בן והיא רוצה להתעבר ממנו א”כ למה תתהפך ועל כן היא צריכה להמתין, והראיה כי מאחר שאין בה טעם מתהפכת שצריכה להמתין ג’ חדשים מההיא דכתב רב אלפסי בפרק ד’ אחים כמו שבא בכתבך.
תשובה: צדקו דברי יהודה שצריכה להמתין ג’ חדשים, דכיון שהיתה מוחזקת בפילגשו לא מקריא מזנה שהרי הפילגש המיוחדת לאיש אחד אינה נקראת מזנה שהרי מותרת היא, והאבות היו נוהגין בה כמו שאומר בפרק כהן גדול (סנהדרין כא א) מאי נשים ופילגשים, אמר רב יהודה נשים בכתובה וקדושין ופילגשים בלא כתובה וקדושין, ואע”פ שיש שם גירסא אחרת זאת היא ברוב הנוסחאות, ומעתה כיון שהיא עומדת עמו בהיתר ומגדלת את בנו ונוהג בה מנהג פילגש לא מקריא מזנה כי היכי דנימא מתהפכת וכדברי יהודה”. עכ”ל הר”ן.
דעת הרשב”א
ס”ל שפילגש אסורה מן התורה. וז”ל (שו”ת הרשב”א חלק ד סימן שיד ד”ה והנה אני): “והנה אני לא באתי להתיר, להראות פנים שיהא מותר לישא בת ישראל לפלגש, כ”ש על אשתו הכשרה, הנשואה לו בקידושי’. שהרי משנתנה תורה, נתחדשה הלכה, ואסרה הפילגש והיא אשה המזומנת לו בלא כתובה וקידושין”. עכ”ל.
דעת הרדב”ז
וז”ל (שו”ת רדב”ז חלק ג סימן תמג ד”ה תשובה הדבר): “ומיהו כבר כתבתי בתשובה שהנכון פלגש בזמן הזה אסורה ל”ש בקדושין ול”ש בלא קדושין. ומה שכתבת שפירסה נדה אינה ראיה כלל דכמה מעוברות רואות דם ואפי’ הפילה צריכה להמתין דחכמים השוו מדותיהן ואפילו קטנה ואפי’ זקנה”.
ועוד כתב (שו”ת רדב”ז חלק ד סימן רכה אלף רצו): “שאלה שאלת ממני אודיעך דעתי בענין הפילגש אם מותרת בזמן הזה או לא, ואם תמצא לומר מותרת אם היא בקדושין או בלא קדושין, לפי שראית מקצת בני הדור פורצים גדר בדבר זה ולפעמים באים לידי איסור כרת לפי שהיא בושה לטבול ומשמשתו נדה.
“תשובה גרסינן בסנהדרין (פרק כג) והכתיב (שמואל ב, ה יג) ‘וַיִּקַּח דָּוִד עוֹד פִּלַגְשִׁים וְנָשִׁים מִירוּשָׁלִַם’ וגו’ מאי נשים ומאי פלגשים? אמר רב יהודה אמר רב: נשים בכתובה וקדושין, פילגשים בלא כתובה ובלא קדושין. זו היא גרסת הספרים שלנו, והיא גרסת הרמב”ם ז”ל בהלכות מלכים, וכן גורס המאירי. וכן נראה שהיא גרסת הרמב”ן ז”ל שהוא ז”ל כתב בתשובה וז”ל הא אלו רצה שתהיה לו פילגש שלא תהיה קנויה לו ולא אסורה על אחרים ולא קדש כלל הרשות בידו. הרי לך בהדיא שאעפ”י שהוא מתיר הפילגש אפילו להדיוט מכל מקום מודה הוא דפילגש בלא כתובה ובלא קדושין כפי גרסת הספרים שלנו. אבל הראב”ד ז”ל כתב ויש ספרים שכתוב בהן פלגשים קדושין בלא כתובה עכ”ל. אף מדבריו למדנו שרוב הספרים הם כגרסא שלנו. גם הרשב”א ז”ל ראה שגורס פלגשים קדושין בלא כתובה שכך כתב בתשובה ששאלו ממנו באחד שהיה תופס נכרית מיוחדת וגיירה ונתן לה קדושין והוא עמה בלא כתובה. והשיב ז”ל ואם לא שהחרמתם אפשר היה שיוכל להשהותה אצלו דהיינו פילגש עד כאן. הרי לך שהשאלה היתה במקודשת והשיב דהיינו פילגש. ומכל מקום הגרסא הנכונה היא פילגשים בלא כתובה ובלא קדושין והיא גרסת רוב הפוסקים. אבל יש לתמוה על בעל מגיד משנה שכתב בתחלת הלכות נשים וזה לשונו ולדעת רבינו ודאי כך היא הגרסא פילגשים קדושין בלא כתובה עד כאן. והרמב”ם ז”ל בעצמו כתב בהלכות מלכים הפך זה וזה לשונו נשים בכתובה וקדושין פילגשים בלא כתובה ובלא קדושין אלא ביחוד בלבד קונה אותה ומותרת לו אבל הדיוט אסור בפילגש אלא באמה עבריה אחר ייעוד עד כאן. ואין לתלות הטעות בספרי הרב ז”ל שהרי כתב בלשון שלילה אלא ביחוד בלבד ואפשר שלמד זה מלשון הרב בהלכות אישות שכתב וז”ל לפיכך כל הבועל אשה לשם זנות בלא קדושין לוקה מן התורה לפי שבעל קדשה. ואם הפילגש היא בלא קדושין הרי יש בה מלקות ואיך היא מותרת אפילו למלך מיהא. וצריך לומר לפי זה שמה שכתוב בספרים שלנו בהלכות מלכים הוא טעות סופר אבל אני בדקתי בספרים הישנים ובכולם נמצא כתוב פילגשים בלא כתובה ובלא קדושין. ולפיכך אני אומר שמה שכתב הרב בהלכות אישות לא מיירי באדם שמייחד לו אשה בביתו אלא במי שבועל אשה דרך זנות ודרך מקרה ומניחה והולך ואעפ”י שאינה מופקרת לכל מכל מקום קדשה היא לדעת הרב ז”ל. אבל במי שמייחד לו אשה דהיינו פילגש לא איירי הכא אלא בהלכות מלכים ואין בה לא לאו ולא מלקות ולא איסור תורה שאם היתה אסורה מן התורה לא היתה מותרת למלך. אבל איסורא דרבנן איכא ולגבי מלך או נשיא לא גזרו דאינה בושה מלטבול אבל גבי הדיוט גזרו דכיון שהיא בושה (מלטבול) לפעמים בושה מלטבול. וא”ת שכתב הרמב”ן ז”ל באותה תשובה שמא תאמר מן התורה מותרת ומדבריהם הוא דגזור וכי באי זה מקום הוזכרה גזירה זו בגמרא ואי זו בית דין נמנו עליה ובאי זה זמן נשנית משנה זו ומתוך כך העלה הרב הנזכר שהפילגש מותרת אפילו להדיוט. עוד כתב וגם דברי הרמב”ם ז”ל אינם לאסור פילגש להדיוט ולהתירה למלך אלא כך אמר וכל הבועל אשה לשם זנות בלא קדושין לוקה מפני שבעל קדשה ולשם זנות היינו שפגע בה ובעלה ולא ייחדה לשום פילגש דהיינו קדשה ולא אמר הרב ז”ל כל הבועל לשם זנות בלא קדושין לוקה וכן בהלכות מלכים כשהזכיר פלגשים במלך לא הזכיר כלל שהוא היתר המיוחד לו עד כאן. ובמה שכתב הרב ז”ל על מה שכתב הרמב”ם ז”ל בהלכות אישות אין בו ספק שכן היתה כוונתו וכבר כתבתי אני למעלה כן. אבל במה שכתב שבהלכות מלכים לא הזכיר שהוא היתר המיוחד למלך כבודו של הרב במקומו מונח כי אני בדקתי בכל הספרים ישנים הנמצאים פה מצרים דאתריה דמר הוא ובספר אחד מוגה שאומרים שהוגה מספר שהגיה הוא בעצמו ז”ל שהוא (בחלב) [בגוש חלב] עד היום הזה ובכולם כתוב ומותרת לו אבל הדיוט אסור בפלגש ובודאי נוסחא משובשת נזדמנה לו. ואפילו שתאמר שלא היה כתוב בספרו אבל הדיוט אסור בפלגש אפילו הכי יש ראיה גמורה שכך הוא דעתו מדכתב ומותרת לו משמע למלך דוקא דאל”כ [יאמר] ומותרת ותו לא מיבעי ליה. ועוד אם הפילגש מותרת להדיוט מה לו להזכיר ההיתר אצל המלך לישמעינן אצל הדיוט בהלכות אישות וכל שכן במלך. ואי לאשמעינן שלוקח אותם בעל כרחם כחוק המלוכה ליתני ולוקח מכל גבול ישראל נשים ופלגשים ויש לו לעשות אותם טבחות ואופות וכו’ ומה לו להזכיר היתר הדבר אלא להבדיל בהיתר בין מלך להדיוט. ומה שהקשה הרב היכן מצינו גזרה זו. קרוב אני לומר שבכלל גזרת יחוד הפנויה היא שהרי תכלית גזרת ייחוד פנויה היא שלא יבוא עליה ואין טעם לומר שגזרו על יחוד הפנויה במקרה ולא גזרו על יחוד הפנויה תדיר ולפיכך אני אומר אחר בקשת המחילה שהיא בכללה. ומעתה אין קושיא מפלגש בגבעה ולא מזולתם שהיו להם פלגשים שקודם שגזרו על הפנויה היו. ומכל מקום לא גזרו על המלך מטעמא דאמרן לעיל דאינה בושה מלטבול אלא אדרבא מתפארת להיות פלגש למלך. ונראה לי דהוא הדין לנשיא אם נשמעים אליו כל ישראל כאשר נשמעים למלך שמותר בפלגש.
“והוי יודע שאפילו הרמב”ן ז”ל המתיר אם היה בזמננו זה שהם פרוצים בשפחות ובביאות האסורות היה גם הוא אוסר. תדע שכתב באותה תשובה בעצמה וז”ל ואתה רבינו השם יחייך במקומך תזהירם מן הפלגש שאם ידעו ההיתר יזנו ויפרצו ויבוא עליהן בנדותן עד כאן לשונו. ומעתה אתה דן קל וחומר במקומנו ובזמננו זה. גם הרשב”א ז”ל שהתיר הפלגש לא התיר אלא על ידי קדושין כי לדעתו ז”ל זו הוא הפלגש אבל בלא קדושין מודה הוא ז”ל דאסורה. גם מדברי הראב”ד זכרונו לברכה נראה שהפילגש (דאסורה) [יש] בה איסור שכתב וז”ל אמר אברהם אין קדשה אלא מזומנת ומופקרת לכל אדם אבל המתייחדת עצמה לאיש אחד אין בה לא מלקות ולא איסור לאו והיא הפלגש הכתובה בפסוק עד כאן. ומדקאמר אין בה לא מלקות ולא לאו משמע הא איסורא איכא. וכן נראה מדברי בעל מגיד משנה שכתב וז”ל ונראה סיוע לרבינו ז”ל ממה שאמרו חזקה אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות ואם לא היתה הפנויה שאינה מופקרת באיסור מן התורה לא היו סומכין על חזקה זו דאיסורא דרבנן כולהו אינשי לא זהירי בה עד כאן. משמע דמאן דפליג על רבינו מודה הוא דאיכא איסורא דרבנן מיהת. והרא”ש ז”ל כתב בתשובה וכתבה הטור (סימן כו) וז”ל פנויה המשמשת בבית ראובן ויצא קלא דלא פסיק שמתייחד עמה לא מיבעיא בני משפחתה שיכולין למחות אלא בית דין כופין אותו להוציאה מביתו כי דבר ידוע הוא שהיא בושה לטבול ונמצא שבועל נדה ע”כ. ואם הפילגש מותרת אמאי כופין אותו להוציא הרי היא משמשת בביתו ומיוחדת לו שכך כתב הראב”ד ז”ל כי פלגש מלה הפוכה לפעמים משמשת את הבית ולפעמים למשגל ע”כ.
“גם המאירי ז”ל כתב וז”ל ופלגשים פירושו בלא כתובה וקדושין ונשים בכתובה וקדושין. עוד כתב ופלגש מיהא הדיוט אסור בה ע”כ. והוא ז”ל רגיל בשטת הרמב”ם ז”ל. ואני תמוה למאן דגריס פלגשים קדושין בלא כתובה שהיא גרסת הראב”ד ז”ל והרשב”א ז”ל איך יעץ אחיתופל שהיה מכלל הסנהדרין לאבשלום שיבוא על פלגשי אביו כיון שהיו בקדושין ואיך ישראל הסכימו על זה ואבשלום איך בא על נשי אביו דאית בה תרתי אשת איש ואשת אב. ואפשר לתרץ בדוחק כי אחיתופל היה יודע שהיו לדוד פלגשים בלא כתובה ובלא קדושין ועליהם יעיץ אחיתופל שיבוא אבשלום אבל לא על אותם שהיו בקדושין כי לא יעלה על הדעת שהתיר לו שיעבור על מיתות בית דין[1]. ואעפ”י שיש קצת דוחק שלקח דוד פלגשים בלא קדושין אפשר דסבירא ליה דבלא קדושין נמי הוי פלגש ומותרת למלך אבל לא קיימא לן הכי כפי זאת הגרסא אלא פלגשים קדושין בלא כתובה. ומכל מקום הגרסא הנכונה היא פלגשים בלא קדושין ובלא כתובה ומשום הכי היו מותרות פלגשי דוד לאבשלום דדוקא להדיוט אסורות פלגשי המלך אבל למלך אחר מותרות ולדעת אחיתופל אבשלום מלך היה והראיה שפלגש המלך מותרת למלך אחר מאבישג השונמית. כללא דמלתא דכל פלגש אסורה בזמן הזה לכל אדם אפילו לגדול שבישראל בין ע”י קדושין בין שלא על ידי קדושין דשלא בקדושין הרי אסר הרמב”ם ז”ל והמאירי ז”ל וכן נראה סברת הריא”ף ז”ל שהשמיט כל פרק כ”ג משמע שאין נוהג בזמן הזה וגם הרא”ש השמיטו בפסקיו והרא”ש וגם הרשב”א ז”ל לא התיר אלא על ידי קדושין. וגם הרמב”ם ז”ל[2] להלכה אמר ולא למעשה. ואלו בקדושין כולם אוסרין חוץ מהרשב”א דאפילו הראב”ד ז”ל מודה הוא דאיכא איסורא כל שכן בדור הרע הזה שכל העולם פרוץ בביאת השפחות ומורים היתר לעצמם ואמרים כי הכסף אשר קנה אותה בהם הם כסף קדושיה וזה טעות מפורסם כי אין קדושין תופסין בשפחה. ואפילו אם היא משוחררת אינה נמכרת מה נפשך אם קנה אותה מאחרים וכי מותר למכור הגיורת. וגם היא אינה יכולה למכור עצמה ואפילו ישראלית שמכרה אביה כדכתיב וכי ימכור איש את בתו לאמה. הא קי”ל שאין דין אמה עבריה ולא דין עבד עברי נוהג אלא בזמן שהיובל נוהג. הילכך כיון שהדור פרוץ בביאות אסורות אין ראוי להורות להם אפילו הדבר המותר כדי לתת גדר וסייג לתורה כל שכן שמדינא הפלגש אסורה להדיוט וכדכתיבנא. הילכך אם לא רצה להוציאה משמתינן ליה עד שיוציאנה או עד שישא אותה כדת משה וישראל בקדושין וז’ ברכות וכתובה ומינה לא תיזוז. וראיתי מי שמחלק אפילו לפי גרסתינו בין מלך להדיוט כי פלגש הדיוט קדושין בלא כתובה ופלגש בגבעה בקדושין היתה ואינו נכון כלל. ורש”י ז”ל כתב שהפלגש האמורה בתורה היא בקדושין בלא כתובה והרמב”ן חולק עליו. ועוד קשה לאותה גרסא דגרסי פלגשים קדושין בלא כתובה איך שאל אדוניהו בן חגית את אבישג השונמית והרי היא אשת אביו[3]. ובשלמא למאן דסבר דאין מותר למלך אלא י”ח נשים בין נשים ופלגשים אבישג אסורה היתה לדוד אפי’ בתורת פלגש ולפיכך שאל אותה אדוניהו ושלמה כעס על זה לפי שאין משתמשין בשרביטו של מלך והיינו דקאמר ושאלי לו המלוכה. אבל למאן דסבר דדוקא נשים בכתובה וקדושין אסור ביותר מי”ח אבל פלגשים כמה שירצה ומשום דקאמרה ליה אבישג נסבן כלומר בכתובה וקדושין אמר לה דוד אסירת לי שכבר נשאתי י”ח נשים אבל בתורת פלגש היתה אצלו. ולמאן דגריס קדושין בלא כתובה אסורה היתה לאדוניה. ובמה שתירצנו לעיל ניחא נמי האי שדוד היה סובר דפלגש בלא קדושין הילכך אבישג לא היתה מקודשת לדוד והיתה מותרת לאדוניה מדינא אלא משום דאין משתמשין בשרביטו של מלך. וא”ת כיון שהיתה מותרת לדוד אמאי לא ידעה דכתיב והמלך לא ידעה. וי”ל דהיא לא רצתה להבעל לו בתורת פלגש אלא בכתובה וקדושין כתורת אישות וזה היה אסור לדוד שכבר נשא י”ח נשים. ועוד קשה למאן דאמר כתובה דרבנן במה היו מבדילין בין אשה לפלגש כיון דתרוייהו בקדושין. ויש לתרץ שהאשה היו מכניסים אותה לחופה ועושין משתה מה שאין כן בפלגש ואין רחוק כי אפי’ שתקנו רבנן כתובה לאשה היו נוהגין לתת לאשה מהר בתולים מה שלא היו עושין כן לפלגש. ומ”מ הגרסא הנכונה היא פלגשים בלא קדושין ובלא כתובה והכי משמע פשטיה דקראי דכתיב ותזנה עליו פלגשו והלך להחזירה ואם איתא דמקודשת היתה לא היה מותר להחזירה אלא ודאי בלא קדושין היתה ומפני שיחדה לעצמו קרינן לה זנות דכתיב ותזנה עליו פלגשו וכן כתב הרד”ק ז”ל כי בלא כתובה וקדושין היתה אע”פ שאז”ל שלא היה זנות ממש מ”מ פשטיה דקרא הכי משמע. הכלל העולה שאין אשה מותרת לשום אדם בזמן הזה אלא על ידי קדושין וחופה וז’ ברכות וכתובה. והנראה לעניות דעתי כתבתי. שוב ראיתי בתוס’ בגיטין פרקא קמא שסברתם היא דפלגש בלא כתובה ובלא קדושין וזה לשונו זבוב מצא לה נימא מצא לה מותזנה עליו פלגשו לשון זנות ולשון מזון ממש. וא”ת ומנא לן דלא הוי זנות ממש ואר”ת מדרצה להחזירה כדמוכח מקראי דאפי’ פלגשים לא היה דרכם להחזיר אחר זנותם כדכתיב בא אל פלגשי אביך וכתיב ותהיינה צרורות עד יום מותן אלמנות חיות עד כאן”.
עכ”ל הרדב”ז.
דעת הרא”ש
ס”ל שפילגש מותרת. וז”ל (מסכת כתובות פרק א סימן יב): “ונ”ל כי ברכה זו אינה ברכה לעשיית המצוה כי פריה ורביה היינו קיום המצוה ואם לקח פלגש וקיים פריה ורביה אינו מחוייב לקדש אשה” ע”כ.
אולם מ”מ אסורה משום שלא תטבול. כמבואר בטור בשמו, וז”ל (אבן העזר סימן כו הלכות קידושין): “אין האשה נחשבת אשת איש אלא על ידי קדושין שנתקדשה כראוי אבל אם בא עליה אדם בלא קידושין לשם זנות לוקה משום לא תהיה קדשה והיא זונה האמורה בתורה ואפילו לא בא עליה לשם זנות אלא לשם אישות בינו לבינה אינה נחשבת כאשתו אפי’ אם יחדה אלא אדרבא כופין אותו להוציאה מביתו וכ”כ א”א הרא”ש ז”ל בתשובה פנויה המשרתת בבית ראובן ויצא קלא דלא פסיק שמתייחד עמה לא מיבעיא שבני משפחתה יכולין למחות בידו שהוא פגם להם שתהיה פלגשו אלא בית דין כופין אותו להוציאה מביתו שדבר ידוע שהיא בושה לטבול ונמצא שבועל נדה ואפי’ אם הכניסה לחופה אינו קונה להיות כאשתו ור”ח כתב שאם הכניסה לחופה צריכה גט מספק ומשנתקדשה נחשבת כאשת איש לחייב הבא עליה וצריכה גט אבל אינה חשובה כאשת איש לכל דבר כאשר יתבאר לקמן בעזרת האל: דבר תורה היא מתקדשת בכסף או בשטר או בביאה אבל חכמים אסרו לקדש בביאה משום פריצות ולא עוד אלא שהמקדש בביאה מלקין אותו אבל קדושיו קידושין ואפילו המקדש בכסף או בשטר ולא שידך תחלה או אפילו שידך וקידש בשוק אמר רב שמלקין אותו וכ”כ הרמב”ם ז”ל אבל א”א הרא”ש ז”ל כתב שאין הלכה כרב אלא בהא הלכה כרב שמלקין. על המקדש בביאה ולא באינך”. עכ”ל הטור.
דעת הכלבו
ס”ל שפילגש מותרת. וז”ל (ספר כלבו סימן עה ד”ה ומצות חכמים): “ובכלל זה שלא ימסור בתו לזנות שלא לשם אישות, ודווקא הפקר לכל אבל להיות פלגש מותר”. ע”כ.
כמה פסקים של הרמב”ן
וז”ל (שו”ת הרשב”א המיוחסות לרמב”ן סימן רפד ד”ה עיין כתב. ועיין כתבי הרמב”ן שוועוועל, כרך א, דף שפא): “עוד זאת התשובה, השיב הרמב”ן ז”ל לר’ יונה זצ”ל. איש א-להים, קדוש, הוא הרב החסיד, רבי יונה. שלומך ושלום תורתך, יגדל לעד, ויסגא לנצח. הגיעני מצותך, בענין הפלגש. להודיעך בה דעתי, ע”ד [=על דרך] אמת, לא כנושא ונותן. לא ידעתי במה יסתפקו בה, דודאי מותרת היא, כיון שיחדה לעצמו. שלא נאסרה אשה בזנות לישראל, אלא ממדרשו של רבי אליעזר בן יעקב, נמצא אח נושא אחותו, ואב נושא בתו. ועל זה נאמר: ומלאה הארץ זמה. אבל כשנכנסה בביתו, והיא מיוחדת וידועה לו, בניה נקראים על שמו, ומותרת. שהרי דוד נשא אותה. ולא הוזכר בכתוב, ולא בגמרא, הפרש בין מלך להדיוט. ומצינו גדולי ישראל נושאין אותה, שנאמר (דברי הימים א, ב מו) ‘וְעֵיפָה פִּילֶגֶשׁ כָּלֵב יָלְדָה’. וגדעון, שופטן של ישראל, שדבר בו ה’, כתיב בו (שופטים ח לא) ‘וּפִילַגְשׁוֹ אֲשֶׁר בִּשְׁכֶם יָלְדָה לּוֹ’. וא”ת שהשופט הרי הוא כמלך, מפני שנוהג שררה על הציבור, ופילגשו ידועה. נתת דבריך לשיעורים, להתירה לבעלי השם. ופילגש בגבעה, אילו היתה אסורה עליו, לא אמר הכתוב (שופטים יט ג) ‘וַיָּקָם אִישָׁהּ וַיֵּלֶךְ אַחֲרֶיהָ’. וכתיב (שופטים יט ה) ‘וַיֹּאמֶר אֲבִי הַנַּעֲרָה אֶל חֲתָנוֹ’. וגם הוא מתבייש בזמתו. אלא שהיה הדבר מותר, ונהוג בישראל. והוא אמר (שופטים כ ו) ‘וָאֹחֵז בְּפִילַגְשִׁי וָאֲנַתְּחֶהָ [וָאֲשַׁלְּחֶהָ בְּכָל שְׂדֵה נַחֲלַת יִשְׂרָאֵל] כִּי עָשׂוּ זִמָּה וּנְבָלָה בְּיִשְׂרָאֵל’. מכלל שהוא לא היה עושה: לא זמה, ולא נבלה. שמא תאמר מן התורה היא מותרת, ומדבריהם הוא דגזור. וכי באיזה מקום הוזכרה גזירה זו בתלמוד! ואיזה ב”ד, נמנו עליה! ובאיזה זמן, נשנית משנה זו! ומה שאמרו: כלה בלא ברכה, אסורה לבעלה כנדה; אינו אלא לומר, שכיון שנכנסה לחופה, נתחייב לברך, ואסור ליהנות ממנה בלא ברכה. ובענין הזה, היא שנויה במקומה, במסכת כלה. וכך אמרו: כל הפוחת לבתולה ממאתים, ולאלמנה ממנה, הרי זה בעילתו בעילת זנות. וכך אמרו, במקדש על תנאי ובעל: אין אדם עושה בעילתו, בעילת זנות. והטעם לכלן, מפני שהקידושין והחופה, מצות עשה. וכל שבא לישא אשה, שתהיה אסורה לכל אדם, וקנויה לו: לירשה, וליטמא לה; אמרה תורה: יקדש, ויכניס לחופה, ויברך ברכת חתנים בעשרה. ואם הקדים לבא על ארוסתו, בבית חמיו, לוקה מכת מרדות. ואם אחר שהכניסה בביתו, הקדים ובא עליה בלא ברכה, אסורה לו כנדה. וכן, כל שלא כתב לה מאתים, סבורה היא כיון שאינו נוהג עמה כבעל, עיניו נתן בגירושין. הויא לה גרושת הלב. הא אילו רצה שתהיה לו פילגש, שלא תהא קנויה לו, ולא אסורה על אחרים, ולא קדש כלל, הרשות בידו. וגם דברי הרמב”ם ז”ל, אינם לאסור פילגש להדיוט, ולהתירה למלך. אלא כך אמר: וכל הבועל אשה לשם זנות, בלא קידושין, לוקה מפני שבעל קדשה. ולשם זנות, היינו שפגע בה, ובעלה, ולא יחדה לעצמו לשום פילגשות, דהיינו קדשה. ולא אמר הר”ם ז”ל: כל הבועל בלא קדושין, לוקה. וכן בהלכות מלכים, כשהזכיר פילגשים במלך, לא הזכיר כלל שהוא היתר מיוחד לו. וכבר כתבתי זה, בספר המצות: תראהו משם. הנה הוא ביד השר הגדול, החכם, ר’ מאיר אלמושרי”ן, ירום הודו”. עכ”ל הרמב”ן.
וצע”ג, שאצלנו ברמב”ם כתוב שפילגש אסורה להדיוט, וכבר הקשה כן הב”ש (סי’ כו ס”ק ב).
ועוד כתב הרמב”ן (השגות לספר המצוות שורש ה ד”ה ומאלו נלמד): “ואל תחלל את בתך להזנותה איננו מביא האשה כלל. ושנו בסיפרא (קדושים רפ”ז) והביאו אותה בגמר יבמות ובסנהדרין (עו א) אל תחלל את בתך להזנותה זה המוסר בתו פנויה שלא לשום אישות. וכן היא המוסרת עצמה שלא לשום אישות. והמוסרת עצמה, אם הם דנין אותה מן האב לא ידעתי באי זו מדה יביאו אותה והיה להם לבאר המדה בברייתא זו. אבל הוא נלמד מולא תזנה הארץ. ומה שאמרו עוד שם בספרא ולא תזנה הארץ מזנים הם הפירות הוא על דרך האגדות נסמך מפני שלא אמר ולא יזנו עם הארץ. אבל עיקר הכתוב לרבות המזנים עצמן. וכן ומלאה הארץ זמה נדרש שם למזנה ולזונה וכן בגמר יבמות (לז ב) ר’ אליעזר בן יעקב אומר מתוך שהוא בא על נשים הרבה ואינו יודע על אי זו מהן בא והיא שקבלה מאנשים הרבה ולא ידעה ממי קבלה נמצא אח נושא אחותו ואב נושא בתו ועל זה נאמר ומלאה הארץ זמה. ומפני שכתבתי הברייתא הזו אני צריך להתנצל ולומר שאין כוונתי במצוה הזאת שהיא מניעה לפנוי הבא על הפנויה ושניהם כשרים. שכבר פסקו (שם ס א, סא ב) שאין הלכה כרבי (אליעזר) [אלעזר] בפנוי הבא על הפנויה שלא לשם אישות עשאה זונה ואם כן אין זה באזהרת להזנותה ולא תזנה הארץ וכמו שאמרו בגמר ארבע מיתות (נא א) בפסוק ובת איש כהן כי תחל לזנות יכול אפילו פנויה והקשו על זה והא לזנות כתיב ותירצו כר’ אלעזר דאמר פנוי הבא על הפנויה שלא לשם אישות עשאה זונה. אבל זו הברייתא השנויה בספרי או שהיא כרבי אלעזר ואינה הלכה או שהיא במוסר את בתו למי שאין לו אישות בה, רצוני לומר גוי ועבד וחייבי כרתות ומיתות ב”ד שזו היא אזהרת הזנות לדעת חכמים (יבמות סא א) שאומרין אין זונה אלא גיורת ומשוחררת ושנבעלה בעילת זנות. כלומר מאותן שאין להם בה קדושין. ותפסה זו הברייתא לשון סתם שלא לשם אישות למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה. ולדעת ר’ עקיבה [ור’ אליעזר] (סנהדרין עו א) דורש ממנו הנותן בתו לזקן כי אצלו הלאו הזה הוא מניעה מוקדמת שלא יגרום לה שתזנה תחת בעלה. והכלל שאין במשמע הזה ביאת פנויה אלא לדעת מי שאין הלכה כמותו. וכן בלאו דאתנן זונה (תמור’ כט ב). וכן אמר המתרגם בלאו דלא תהיה קדשה לא תהא אתתא (בר) [בת] ישראל לגבר עביד. אבל בבני הקדושין פנוי הבא על הפנויה, אם לדעת פלגשות, רצוני לומר שתהא מיוחדת וידועה לו, זה מותר הוא ואדוננו דוד ע”ה נשא מהן. אבל אם בא עליה דרך מקרה כענין הזונים זה אינו בכלל אל תחלל את בתך להזנותה ולא בכלל לאו קדשה אלא לדברי רבי אלעזר ואין הלכה כמותו אבל הוא בכלל אזהרתו שלרבי אליעזר בן יעקב מתוך שהוא בא על נשים הרבה ואינו יודע על אי זו מהן בא וכן היא שקבלה מאנשים הרבה נמצא אח נושא את אחותו ועל זה נאמר ומלאה הארץ זמה, רצה לומר שאין זימה אלא מן העריות כדכתיב שארה הנה זמה היא, ולמה לא יהיה זה בכלל אזהרה והם אמרו שאפילו מקדש ונושא נשים בכל מדינה ומדינה ומגרש אותן עובר בזה כמו שהוא מוזכר (בשישי) [ברביעי] שליבמות (לז ב). ושמא נפרש שיהיה ולא תזנה הארץ מניעה מזה שיאמר לא תעשו שתזנה הארץ ותמלא זמה כי הבא על האשה בפגיעתו בה והלכו להם לדרכם אע”פ שאין זו הביאה זנות אבל היא מביאה את הארץ לזנות ולהמלא זמה. ולשונם בברייתא הזו משמע שלא יביאו זה בכלל ולא תזנה הארץ אלא שעל זה נאמר ומלאה הארץ זמה שריבו מזה שלא יעשו למלא את הארץ זמה. ומכל מקום נמנענו מזה מן התורה”. עכ”ל.
דברי הרמב”ן בענין פילגש בגבעה
וז”ל (בראשית פרק יט): “ודע והבן כי ענין פילגש בגבעה (שופטים יט) אף על פי שהוא נדמה לענין הזה איננו כמוהו לרוע, כי הרשעים ההם לא היה דעתם לכלות הרגל ממקומם, אבל היו שטופי זמה ורצו גם במשכב האיש האורח, וכאשר הוציאו אליהם פילגשו נתפייסו בה. והאיש הזקן שאמר להם (שם יט כד) “הִנֵּה בִתִּי הַבְּתוּלָה וּפִילַגְשֵׁהוּ אוֹצִיאָה נָּא אוֹתָם [וְעַנּוּ אוֹתָם] וַעֲשׂוּ לָהֶם הַטּוֹב בְּעֵינֵיכֶם”, יודע היה שלא יחפצו בבתו ולא יעשו עמה רעה, ועל כן לא אבו לשמוע לו, וכאשר הוציא את פילגשו לבדה שתקו ממנו. והאיש בעל הבית גם האורח כולם היו חפצים להציל את האיש בפילגשו, כי פילגש היתה לא אשת איש, וכבר זנתה עליו.
“ובפרץ ההוא עוד לא היו בו כל אנשי העיר כאשר בסדום שנאמר בו (בראשית יט ד) “מִנַּעַר וְעַד זָקֵן כָּל הָעָם מִקָּצֶה”, אבל בגבעה נאמר (שופטים יט כב) “וְהִנֵּה אַנְשֵׁי הָעִיר אַנְשֵׁי בְנֵי בְלִיַּעַל”, מקצתם שהיו שרים ותקיפים בעיר, כמו שאמר האיש (שם כ ה) “וַיָּקֻמוּ עָלַי בַּעֲלֵי הַגִּבְעָה”, ועל כן לא מיחו האחרים בידם.
“והנה פנות כל העם מכל שבטי ישראל רצו לעשות גדר גדול בדבר להמית אותם, שנאמר (שופטים כ יג) “וְעַתָּה תְּנוּ אֶת הָאֲנָשִׁים בְּנֵי בְלִיַּעַל אֲשֶׁר בַּגִּבְעָה וּנְמִיתֵם”. ודבר ברור הוא שלא היו חייבין מיתה בדין תורה, שלא עשו מעשה זולתי ענוי הפילגש הזונה, ולא נתכוונו למיתה שלה, וגם לא מתה בידם, וישלחוה מאתם כעלות השחר, והלכה מאתם לבית אדוניה ואחר כך מתה, אולי נחלשה מרוב הביאות ונתקררה בפתח עד האור ומתה שם. אבל מפני שהיו חפצים ואומרים לעשות נבלה כאנשי סדום ראו השבטים לעשות סייג לתורה שלא יעשה ולא יאמר כן בישראל, כמו שאמרו (שם) “וּנְבַעֲרָה רָעָה מִיִּשְׂרָאֵל”. וזה הדין הוא ממה שאמרו רבותינו (סנהדרין מו א) “בית דין מכין ועונשין שלא מן התורה ולא לעבור על דברי תורה אלא לעשות סייג לתורה”.
“ושבט בנימין לא הסכימו בדבר זה, שלא היה בהם חיוב מיתה בענוי הפלגש. ואולי הקפידו עוד בני בנימין על אשר לא שלחו להם מתחילה, ועשו ההסכמה שלא מדעתם. ולפי דעתי שזה ענשם של ישראל להנגף בתחילה, מפני שלא היתה המלחמה נעשית מן הדין, והגדר עצמו על שבט בנימין היה מוטל לעשותו, ולא עליהם, שמצוה על השבט לדון את שבטו (ספרי קמד).
“והנה שתי הכתות ראויות להענש, כי בנימין מרשיע שאינו חושש ליסר הרעים ולא לגעור בהם כלל, וישראל עושין מלחמה שלא מן הדין, וגם את פי ה’ לא שאלו בזה. אבל אמרו (שופטים כ יח) “מִי יַעֲלֶה לָּנוּ בַתְּחִלָּה לַמִּלְחָמָה עִם בְּנֵי בִנְיָמִן”, כי מעצמם הסכימו למלחמה על כל פנים. וכן לא שאלו בענין הנצוח “אם תתנם בידי”, כי בטחו בזרוע בשר שהיו רבים מאד, כי עתה כמוהם עשרה פעמים ויותר. ולא שאלו אלא “מִי יַעֲלֶה לָּנוּ בַתְּחִלָּה”, והוא כמו גורל ביניהם. אולי היה כל שבט אומר “לא אעלה אני תחלה”, או אומר “אני ראשון”, והקב”ה השיב כפי שאלתם יהודה בתחלה, לאמור כי יהודה הוא בראש לעולם, כי ביהודה בחר ה’ לנגיד (דהי”א כח ד), ולכך לא אמר “יהודה יעלה” כשאר המקומות (עיין שופטים א ב), כי לא הרשה אותם, אבל לא מנעם, ולא אמר להם “לא תעלו ולא תלחמו” מפני ענשו של בנימין.
“והנה הלך השם עם שניהם בקרי והניחם למקרים. ובני בנימין היו גבורים, ועריהם בצורות, והשחיתו בישראל הבוטחים בזרוע בשר, והוסיפו עונש על ענשם, כי די היה להם להבריח ישראל מן הגבעה, והם הכו בהם למשחית איבת עולם והפילו מהם עם רב ועצום כ”ב אלפים. והנה ישראל כאשר הכו מכה רבה נודעה להם שגגתם, כי עשו מלחמה עם אחיהם שלא ברשות גבוה ושלא כדין תורה, ועל כן שאלו ביום השני (שם כ כג) “הַאוֹסִיף לָגֶשֶׁת לַמִּלְחָמָה עִם בְּנֵי בִנְיָמִן אָחִי”. והזכירו עתה האחוה, לשאול אם הוא אוסר עליהם המלחמה, והשם הרשה אותם עתה ביום השני, ואמר (שם) “עֲלוּ אֵלָיו”, כי עתה מותר להם לדרוש דם אחיהם השפוך. והם לא שאלו הנצוח, כי עדיין היו בוטחים ברובם לנצח על כל פנים, והשם לא באר להם רק כי המלחמה מותרת להם. ומפני שעדיין לא נתכפר ענשם הראשון נפלו מהם גם ביום השני י”ח אלפים.
“וביום השלישי גזרו תענית ויצומו ויבכו לפני ה’, והקריבו עולות לכפר על הרהורי הלב אשר בטחו בזרועם והקריבו שלמים והם שלמי תודה כי ראו עצמם כאלו כלם פלטים מחרב בנימין, וזה משפט כל הנמלטים להקריב תודה, כענין שנאמר (תהלים קז כב) “וְיִזְבְּחוּ זִבְחֵי תוֹדָה וִיסַפְּרוּ מַעֲשָׂיו בְּרִנָּה”, וכתוב (שם כז ו) “וְעַתָּה יָרוּם רֹאשִׁי עַל אֹיְבַי סְבִיבוֹתַי וְאֶזְבְּחָה בְאָהֳלוֹ זִבְחֵי תְרוּעָה אָשִׁירָה וַאֲזַמְּרָה לה'”.
“והנה היו בשני הימים המתים מישראל ארבעים אלף, ומבנימן נפלו בסוף כ”ה אלפים אנשי חיל (שופטים כ לה), ומעיר מתום עד כל הנמצא (שם כ מח), רבים. ויתכן שיהיו ט”ו אלפים בין אנשים ונשים והטף, והיה עונש שתי הכתות בשוה.
“ומה נכבדו דברי רבותינו (סנהדרין קג ב) שהיה הקצף בפסלו של מיכה, אמר הקדוש ברוך הוא: “בכבודי לא מחיתם, בכבוד בשר ודם מחיתם”. לומר, בכבודי לא מחיתם, במחוייבי מיתה ופושטים ידיהם בעיקר. בכבוד בשר ודם מחיתם יותר משורת הדין. ועל כן סכל עצת שתי הכתות ואמץ את לבבם ולא זכרו ברית אחים.
ע”כ דברי הרמב”ן.
אולם מה שהרמב”ן המעיט את חטא אנשי גבעה משום שלא היתה אשת איש, זה הכל לשיטתיה שפילגש לא אשת איש, אבל לפי דעת הראשונים שפילגש היא אשת איש, החטא הרבה יותר חמור. ומה שנענשו גם בני ישראל, זה ניתן להסביר משום שלא שאלו מקודם את אנשי בנימין.
דברי הגר”א שאסר הפילגש מהירושלמי, ועוד הרבה ראיות
מן הירושלמי יבמות (פ”ב הל’ ד) שהובא לעיל, הביא הגר”א (ביאור הגר”א סי’ כו ס”ק ז) ראייה שפילגש הוא עם קידושין. שהרי רצפה בת איה היתה פילגש לשאול, כמו שנאמר (שמואל ב פרק ג ז) “וּלְשָׁאוּל פִּלֶגֶשׁ וּשְׁמָהּ רִצְפָּה בַת אַיָּה וַיֹּאמֶר אֶל אַבְנֵר מַדּוּעַ בָּאתָה אֶל פִּילֶגֶשׁ אָבִי”. ואם תאמר שפילגש הוא בלי קידושין, מאי הביא הירושלמי ראיה שאשת חמיו מותר מן התורה, הרי כאן לא היתה באמת אשת חמיו, רק פילגשו בלי קידושין. אלא ודאי שפילגש הוא עם קידושין.
הגר”א הביא ראייה נוספת שפילגש היא עם קידושין, מן הירושלמי בכתובות (דף לג ע”ב, פרק ה הלכה ב, הנ”ל) וז”ל “ואי זו היא אשה ואי זו היא פילגש? ר’ מאיר אומר: אשה יש לה כתובתה, פילגש אין לה כתובה. רבי יודה אומר: אחת זו ואחת זו יש לה כתובה, אשה יש לה כתובה ותנאי כתובה, פילגש יש לה כתובה ואין לה תנאי כתובה”. ע”כ. ולא קאמר נפקא מיניה בין זו לזו, שפילגש אין לה קידושין. אלא ודאי שגם לפילגש יש קידושין.
והיות שבבבלי (סנהדרין דף כא ע”א) יש מחלוקת גירסאות אם היא עם קידושין או בלי קידושין, יש לנו להכריע כמו הירושלמי. שכל מה שאנו אומרים שאם יש מחלוקת בבלי וירושלמי הלכה כהבבלי, הוא רק אם ודאי כתוב בבבלי, אבל אם בבבלי גופא יש שני גירסאות, יש לנו להשוות הבבלי כמו הירושלמי.
וא”כ הרמב”ן והבאים אחריו שס”ל שפילגש הוא בלי קידושין, צ”ל שלא ראו את הירושלמי.
ראיה ממעשה דאבשלום
ומה שהקשו [עי’ רדב”ז] איך אחיתופל יעץ לאבשלום לבוא אל פילגשי אביו, כבר תירץ הריב”ש(הובא לעיל) שאין זה קושיה, שהרי היה רשע גמור, שיעץ להרוג את דוד אביו, וא”כ אין לתמוה עליו שיעץ שיעשה גילוי עריות.
[ויש שטוענים שבכל זאת יש קצת ראיה שהיה בלי קידושין, שבשלמא על איסור שפיכות דמים, זה בגדרי המלחמה, ועל אף שהמלחמה היתה שלא כדין, אולם עם ישראל הסכימו שכעת המלכות תעבור לאבשלום, ובמלחמה הורגים. אבל גילוי עריות, אין שום היתר במלחמה, ואיך עם ישראל יתפעל ממה שאבשלום יגלה עריות].
וכן הגר”א הביא מדרש שאבשלום בא על הערוה ממש. וז”ל (בראשית רבה פרשה לח א): וַיְהִי כָל הָאָרֶץ שָׂפָה אֶחָת וגו’ (בראשית יא א), רַבִּי אֶלְעָזָר בְּשֵׁם רַבִּי יוֹסֵי בַּר זִמְרָא פָּתַח (תהלים נט יב): אַל תַּהַרְגֵם פֶּן יִשְׁכְּחוּ עַמִּי הֲנִיעֵמוֹ בְחֵילְךָ וְהוֹרִידֵמוֹ [כי מרו בך], רַבָּנָן פָּתְרֵי קְרָיָה בְּדוֹאֵג וּבַאֲחִיתֹפֶל, אָמַר דָּוִד: אַל תַּהֲרֹג דּוֹאֵג וַאֲחִיתֹפֶל, פֶּן יִשְׁכְּחוּ עַמִּי, פֶּן יִשְׁכְּחוּ הַדּוֹרוֹת הַבָּאִים אַחֲרֵיהֶם. הֲנִיעֲמוֹ בְחֵילְךָ, טַלְטְלֵימוֹ, וְהוֹרִידֵמוֹ, הוֹרִידֵמוֹ מִגְּדֻלָּתָן. וְלָנוּ מַה יַּעֲשֶׂה (תהלים נט, יב): מָגִנֵּנוּ ה’. חַטַּאת פִּימוֹ דְּבַר שְׂפָתֵימוֹ (תהלים נט, יג), זֶה הִתִּיר גִּלּוּי עֲרָיוֹת וּשְׁפִיכוּת דָּמִים, זֶה הִתִּיר גִּלּוּי עֲרָיוֹת וּשְׁפִיכוּת דָּמִים. זֶה הִתִּיר גִּלּוּי עֲרָיוֹת וּשְׁפִיכוּת דָּמִים, שֶׁנֶּאֱמַר (שמואל ב טז, כא): בֹּא אֶל פִּלַגְשֵׁי אָבִיךָ. (שמואל ב יז, ב): וְאָבוֹא עָלָיו וְהוּא יָגֵעַ וּרְפֵה יָדַיִם”.
וא”א לומר שמשום שאביו בא עליהם נאסרו אף בלי שהיו אשת איש, שהרי תנן (יבמות דף ד עמוד א)”נושא אדם אנוסת אביו ומפותת אביו”.
וכן הביא ראיה שפילגשי דוד היו מקודשת, מהפסוקים בשמואל (ב, פרק כ ג) “וַיָּבֹא דָוִד אֶל בֵּיתוֹ יְרוּשָׁלִַם וַיִּקַּח הַמֶּלֶךְ אֵת עֶשֶׂר נָשִׁים פִּלַגְשִׁים אֲשֶׁר הִנִּיחַ לִשְׁמֹר הַבַּיִת וַיִּתְּנֵם בֵּית מִשְׁמֶרֶת וַיְכַלְכְּלֵם וַאֲלֵיהֶם לֹא בָא וַתִּהְיֶינָה צְרֻרוֹת עַד יוֹם מֻתָן אַלְמְנוּת חַיּוּת”. רואים כאן שנאסרו לדוד, ואם לא היו מקודשות לא היו נאסרות. וכן לשון “אַלְמְנוּת חַיּוּת” משמע שהיו אשת איש מקודם, שבלי זה לא שייך לומר אלמנה.
הערה, הראייה הזו לא ראיה ברורה, כי ניתן לומר שמעיקר הדין הפילגשים לא נאסרו, ואפ”ה נהגו בהם איסור.
ראיה מי”ח נשים
ועוד ראייה הביא הגר”א שפילגשי דוד היו מקודשות, שהרי לא רצה לגרש הי”ח נשים, ואמרינן (סנהדרין דף כב עמוד א) “אמר רב שמן בר אבא: בא וראה כמה קשין גירושין, שהרי דוד המלך התירו לו לייחד, ולא התירו לו לגרש”. ואם איתא שהפילגשים לא היו מקודשות, היה יכול לשלוח אחת מהן.
הערה, ניתן לדחות גם ראיה זו, כי שם לא מדובר על גירושין ע”פ הלכה, אלא לשלוח אשה שמחוברת בבעלה, ואפילו שרק בתור פילגש, מ”מ הוא יותר חמור מאיסור יחוד עם אשה שנאסר עליו בגלל דין איסור למלך לקחת יותר מי”ח נשים.
קושיות לשיטת הגר”א
הרמב”ן הקשה שהרי כתובה זה דרבנן, וא”כ איך התורה מחלקת בין אישה לפילגש. על זה תירץ הגר”א שיש תנאי כתובה, דהיינו שאר כסות ועונה, שלאשתו מחויב ולפילגשו אינו מחויב.
ויש להקשות לפי דברי הגר”א שפילגש הוא בקידושין, ורק אין לה חיוב של שאר כסות ועונה, א”כ למה אמרו חז”ל (קידושין דף יט עמוד ב) “כל המתנה על מה שכתוב בתורה – תנאו בטל. ולר”מ תנאו קיים? והתניא: האומר לאשה הרי את מקודשת לי ע”מ שאין לך עלי שאר כסות ועונה – ה”ז מקודשת ותנאו בטל, דברי ר”מ; רבי יהודה אומר: בדבר שבממון תנאו קיים”. ע”כ. ולמה זה מתנה ע”מ מה שכתוב בתורה, הרי זה המושג פילגש שהתירה התורה, וצ”ע.
וצ”ל, שאם באמת רוצה אשה בתור פילגש, יכול לעשות זה, ואז אינו מחויב בשאר כסות ועונה, אבל סתם אדם לוקח אשה בתור אשה, ואז אינו יכול להתנות [בלי שאר כסות ועונה לרבי מאיר, ובלי עונה לרבי יהודה]. ועדיין צ”ע.
ועוד יש להקשות על דברי הגר”א, ממה שכתב הרמב”ם שפילגש לא הותרה להדיוט, אלא רק אמה עבריה. והרי באמה עבריה מחויב בשאר כסות ועונה כמבואר בתורה.
ויש ליישב שגם אם דעת הרמב”ם שפילגש הוא בלי קידושין, אבל באמה עבריה הזהירה התורה שצריך קידושין, כמבואר בקרא שנעשית אשתו ע”י יעוד, ומה שנקראת פילגש מפני שהיא בשורש אמה, וזה נחשב אשה בדרגא פחותה.
ראיות לאיסור
ויותר קשין דברי הרמב”ן שמקשה על רש”י, הרי רש”י מפורש בירושלמי הנ”ל, וא”כ איך אפשר לדחות דברי הירושלמי. וצ”ל שהרמב”ן לא ראה דברי הירושלמי, וא”כ בוודאי אפשר לתלות שאילו ראה לא היה מתיר.
ונראה שהכרעת הגר”א שפילגש בלי קידושין אסורה, הם ראיות חזקות, בעיקר מן הירושלמי שני פעמים, ולא כהרמב”ן, וכל הראיות שהביא הרמב”ן מן התנ”ך שהתירו הפילגש, אף להדיוט, היינו בלי כתובה אבל מ”מ היה להם קידושין.
ובזה מובן גם למה חז”ל (בבלי גיטין דף ו ע”ב) פירשו בענין פילגש בגבעה הפסוק (שופטים יט ב) “וַתִּזְנֶה עָלָיו פִּילַגְשׁוֹ”, לא כפשוטו, משום שס”ל שהיתה מקודשת, ואילו זינתה באמת לא היה מותר להחזירה.
אולם מה שכתב הרמ”א שלוקין על הפילגש בלי קידושין, בזה הגר”א חולק (שם), וס”ל שאינו לוקה אלא עובר בעשה.
וכן הראיה של המגיד משנה (פ”א מאישות הל’ ד) ממה דקיי”ל אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות, משמע שיש איסור בפילגש, והוא מביא שם ראיה שיש איסור תורה, דבאיסור דרבנן לא היינו אומרים חזקה אין אדם עושה וכו’, ובזה אפשר לומר שאף מי שחולק בזה וטוען שגם באיסור דרבנן אמרינן חזקה אין אדם וכו’ מ”מ יש ראיה שיש איסור דרבנן בפילגש, דאילו היה היתר גמור, למה יש כלל דאין אדם עושה וכו’. וכן כתב הריב”ש (סי’ שצח, המובא לעיל), וכן הרדב”ז (סי’ רכה, הובא לעיל), וא”כ הראייה של המגיד משנה שיש עכ”פ איסור הוא חזק.
קידושין בלי כתובה
אולם עדיין צריך לעיין אם מותר לפי הגר”א לקחת פילגש בקידושין בלי כתובה, היינו בלי חיוב שאר כסות ועונה.
ברדב”ז לעיל כתב שרוב הראשונים ס”ל שאסור לקחת פילגש בין ע”י קידושין ובין בלי קידושין. רק הרשב”א מתיר ע”י קידושין.
וצריך לעיין איזה איסור יש בזה.
וצריך לומר שזה כמו שאמרו חז”ל אסור לאדם לשהות עם אשתו בלי כתובה ונחשב כבעילת זנות, והא שבתנ”ך מצאנו שלקחו פילגשות, זה לפני שגזרו חז”ל תקנות אלו.
ולפי הרשב”א שמתיר לקחת פילגש, צ”ל שכל תקנת חז”ל היה לאדם שרוצה לקחת אשה גמורה, אז צריך לתת כתובה, אבל למי שרוצה לקחת לשם פילגש, אז לא חייבו חז”ל בכתובה.
ולפי הרמב”ן שמתיר לגמרי פילגש צריך בודאי לומר סברות מעין אלו שרק מי שרוצה לקחת אשה גמורה אז יש עליו כל דינים של כלה בלא ברכה וחיוב כתובה, אבל לשם פילגש שזה לכתחילה רק זמנית אין דינים אלו חלים, אולם מ”מ להלכה קיי”ל כדעת האוסרים.
ראיית היעב”ץ
והיעב”ץ (ח”ב סי’ טו) מביא ראיה להתיר פילגש בלי קידושין מן הגמרא (יומא דף יח עמוד ב) “רב כי מקלע לדרשיש מכריז: מאן הויא ליומא. רב נחמן כד מקלע לשכנציב מכריז: מאן הויא ליומא. והתניא, רבי אליעזר בן יעקב אומר: לא ישא אדם אשה במדינה זו, וילך וישא אשה במדינה אחרת, שמא יזדווגו זה אצל זה, ונמצא אח נושא אחותו (ואב נושא בתו) וממלא כל העולם כולו ממזרות, ועל זה נאמר (ויקרא יט כט) וּמָלְאָה הָאָרֶץ זִמָּה! – אמרי: רבנן קלא אית להו. – והאמר רבא: תבעוה להנשא ונתפיסה – צריכה לישב שבעה נקיים! – רבנן אודועי הוו מודעו להו, מקדם הוו מקדמי ומשדרי שלוחא. ואי בעית אימא: יחודי הוו מיחדי להו, לפי שאינו דומה מי שיש לו פת בסלו למי שאין לו פת בסלו”. ע”כ.
והיעב”ץ מפרש שכוונת הגמרא שנישאו בלי קידושין, רק בתור פילגש.
ולדעת החולקים צ”ל ששם היו מוכנים להתקדש, ורק אח”כ נתגרשו.
סיכום
בירושלמי מפורש שפילגש היא עם קידושין, ובלי קידושין היא אסורה, ועל זה נאמר אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות, והראשונים שהתירו לא ראו את הירושלמי, וסמכו על גרסה אחת בבבלי שפילגש היא בלי קידושין, אולם אחר שהוכח מהירושלמי צריך לקבל את גרסת רש”י גם בבבלי שפילגש היא עם קידושין ובלי זה היא אסורה.
התוצאות המרות של פילגשות
יהודי אחד שאלני, למה לא נתיר היום פילגש בלי קידושין, וילכו למקוה, כדי שלא להיכשל באיסור נדה. ואם ישלח אותה, תחכה ג’ חדשים משום הבחנה.
השבתי לו, בלי להכנס בעצם הדיון, ובמחלוקת הראשונים בזה. אם תתיר זה, יתבטלו קידושין מרוב העם, וכל אחד ייחד לו פילגש, וכשיהיה לו סיכסוך קטן איתה, ישלח אותה. וכן האשה יכולה לצאת מבעלה בלי גט, וא”כ בכל דבר קטן שתתרגז עליו היא תעזוב אותו.
ואז רוב הילדים יהיו למשפחות חד הוריות, וכידוע שבדרך כלל הם שבורים ורצוצים. ואף שגם עכשיו יש כאלו, ע”י גיטין, מ”מ זה מיעוט הציבור, אבל כשתתיר הפילגש יהא זה רוב הציבור ורוב הילדים.
יש אנשים נכים, והציבור יכול להסתדר עם זה, כי מי שאינו נכה עוזר למי שהוא נכה. אבל מה תעשה כשרוב ציבור יהיו ח”ו נכים. וכן איך אפשר לקחת אשה לכתחילה אדעתיה דהכי שהילדים שיולדו יהיו מסכנים.
ובבית אחד יהיו עשרה יוחסין, אחד מהפילגש הראשונה, ואחד מהפילגש השניה, ואחד מן השלישית. ואחד שפילגש הביאה איתה, שנולד מבעל אחר. ואחד שהביא איתה מבעל אחר ואינו בנה אלא שנולד ממנו מפילגש אחרת. ואחד שאינו ידוע מי האבא, אם זה ממנו או ממי שזנתה עמה תחתיו, שהרי זנות זה אין בה איסור מיתה ולא יולד ממנו ממזר, ויתרבו השתוקים והאסופים וכו’.
וכן יתמעטו מפרו ורבו, כי מי רוצה ילד מאשה שחזקתו שישלח אותה אחר כמה שנים או לפני זה. וכן הנשים בגיל ארבעים שכבר אינן מענינות לבעליהם, תהיינה עזובות ומשולחות והבעל לוקח פילגש זמנית.
וכן יחליפו הבעלים הפילגשות זה עם זה, אחרי פרישה ג’ חדשים.
וכל הקשר הפנימי של חיי אישות יהא קליל, בלי חיי משפחה וגידול ילדים, אלא הכל בהפקרות וזנות. כך יראה עם ישראל גם אצל הדתיים, מה שזה כבר קיים לצערנו אצל החילונים.
תקנות לחיזוק חיי אישות
ומצאנו שחכמי הדורות חיזקו קביעות חיי אישות, בכל הדורות. בזמן חז”ל תיקנו כתובה, כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה. ובתחילת זמן הראשונים תיקן רבינו גרשום, שלא יהא יכול לגרשה בעל כרחה, וכן שלא יקח אשה על אשתו.
וגם אצל הספרדים שלא קיבלו תקנה זו, מ”מ נהגו לכתוב בכתובה שלא יקח אשה על אשתו בלי רשותה, וכן כתבו כתובות מאוד גבוהות, כדי שלא יוכל לגרשה בעל כרחה, ולמעשה הרויחו בזה כמעט מה שר”ג תיקן אצל האשכנזים.
ביטול מיאון
וכן מצאנו שביטלו מיאון, אף שמדינא דגמרא מותר. עי’ בזה ברמ”א (סוף סי’ קנה, בשם י”א), ואף שהרמ”א לא מסכים עם זה, מ”מ עי’ בפ”ת בשם המהרש”ל שלא לעשות מיאון.
וגם הרמ”א (סע’ א) כתב: “ולכתחלה יש לבית דין ליזהר שלא להשיא יתומה קטנה במקום שנראה להם שיבא לידי מיאון. ואין לדיין בזה אלא מה שעיניו רואות (הגהות מיימוני פרק י”א בשם ר”י)”. עכ”ל.
והמקור לזה הוא מה שנאמר ביבמות (דף קט ע”א) “לעולם יתרחק אדם מן המיאונים”. ועי”ש בתוס'(שם): “ויתרחק מן המיאונים – פר”ח בריש פירקין (לעיל קז ע”ב) בשם גאון דאין לקדש יתומה עד שיביאו ראיה שהיא בוגרת כדי להתרחק מן המיאונים והא דתקינו לה רבנן נישואין כדאמר לקמן(דף קיב ע”ב) צריך לומר לדברי הגאון דהיינו דוקא היכא שיש לחוש שלא ינהגו בה מנהג הפקר ומיהו מהכא אין לו ראיה אלא שלא ילמדוה למאן”.
וכל זה כדי שלא יהא חיי אישות הפקר ועלול להתבטל בקלות. עי”ש בהג’ מיי’ (הל’ גרושין פי”א ס”ק א), שאם יראה בעיני בי”ד שהיא עלולה למאן אסור לקדש יתומה קטנה, וזה כוונת הרמ”א שאין לדיין אלא מה שעיניו רואות. וזה נאמר אפילו בקטנה שאין שם ילדים ואין חשש של חד הוריות, וא”כ ק”ו הנהגת פילגש שהוא דבר שהורס חיי אישות של קביעות, וח”ו יהא חורבן של כל חיי משפחה התקינים וחיי הילדים. ואם ח”ו ינהגו זה היום, הרי כל המטרה כדי שתהא קלה בעיניו להוציאה, או שתהא קלה בעיניה לעזבו, והרי בודאי מחויבים למחות בכל הכח.
פסק הלכה למעשה
אולם למעשה אי”צ לכל זה, כי עיקר הדין כבר הוכרע שפילגש בלי קידושין אסורה, ע”פ הירושלמי. ומכח זה מכריע לנו שגם הבבלי אוסר כגירסת הראשונים הנ”ל, וכמו שהכריע הגר”א.
[1] קושיה זו כבר תירץ הריב”ש (סי’ שצח שהובא לעיל) שהרי הם התירו גם להרוג את דוד וא”כ מה קושיה אם התירו גילוי עריות, וכן הוא במדרש רבה (הובא לקמן) שאחיתופל התיר גילוי עריות:
[2] צ”ל הרמב”ן:
[3] לא הבנתי כלל קושיה זו כי דוד לא לקח אבישג לפילגש רק לשרות ולא בא עליה כלל כמבואר בקרא:
י”ג אב תשסו, הוספה ר”ח כסלו תשעו
מאתר בריתי יצחק – הרב ברנד שליט”א, כאן.
