Richard Posner’s Law and Brisker Laws


Samuel J. Levine


Touro College – Jacob D. Fuchsberg Law Center

San Diego International Law Journal, Vol. 8, No. 1, 2006.
Abstract:

Of the various movements that have surfaced in American legal theory in recent decades, law and economics has emerged as perhaps the most influential, leading some to characterize it as the dominant contemporary mode of analysis among American legal scholars. In this essay, Levine considers law and economics in the context of a comparative discussion of another prominent intellectual legal movement, the Brisker method of Talmudic analysis, which originated in Eastern Europe in the late nineteenth century and quickly developed into a leading method of theoretical study of Jewish law. The Brisker method takes its name from the city of Brisk, home to the movements founder, Rabbi Chaim Soloveitchik. Reb Chaim developed a highly original model that quickly emerged as the predominant form of theoretical study of Jewish law, featuring an emphasis on precise definition and categorization of legal concepts. For the purposes of this Essay, it may be helpful and appropriate to associate law and economics with the theories of the Chicago school and to focus on the approach and contributions of its leading academic proponent, Richard Posner. According to Posner, economics is defined as the science of rational choice in the world–our world–in which resources are limited in relation to human wants. Thus, economic analysis of law provides a broad conceptual framework for the application of the principles of economics in the context of legal issues. Levine aims to examine some of the common elements that have contributed to the success of these intellectual movements. Toward that end, the Essay compares the founding principles of the movements, exploring similarities in their essential characteristics.

From SSRN, here.

The Harmful Effects of Minimum Wage Laws

The Arrogant Elite

By

June 8, 2016

A basic economic premise holds that when the price of something rises, people seek to economize on its use. They seek substitutes for that which has risen in price. Recent years have seen proposals for an increase in the federal minimum wage to $15 an hour. Some states and localities, such as Seattle, have already legislated a minimum wage of $15 an hour.

Nobody should be surprised that fast-food companies such as Wendy’s, Panera Bread, McDonald’s and others are seeking substitutes for employees who are becoming costlier. One substitute that has emerged for cashiers is automated kiosks where, instead of having a person take your order, you select your meal and pay for it using a machine. Robots are also seen as an alternative to a $15-an-hour minimum wage. In fact, employee costs are much higher than an hourly wage suggests. For every employee paid $15 an hour, a company spends an additional $10 an hour on non-wage benefits, such as medical insurance, Social Security, workers’ compensation and other taxes. That means the minimum hourly cost of hiring such an employee is close to $25.

The vision that higher mandated wages (that exceed productivity) produce no employment effects is what economists call a zero-elasticity view of the world — one in which there is no response to price changes. It assumes that customers are insensitive to higher product prices and investors are insensitive to a company’s profits. There is little evidence that people are insensitive to price changes, whether they be changes in taxes, gas prices, food prices, labor prices or any other price. The issue is not whether people change their behavior when relative prices rise or fall; it is always how soon and how great the change will be. Thus, with minimum wage increases, it is not an issue of whether firms will economize on labor but an issue of how much they will economize and who will bear the burden of that economizing.

Fast-food restaurants must respond to higher prices because they have two sets of ruthless people to deal with. We can see that with a hypothetical example. Imagine that faced with higher employee costs, Burger King automates and, as a result of finding cheaper ways to do things, it can sell its hamburgers for $3. Its competitor McDonald’s does not automate and keeps the same number of employees in the face of higher wages, maybe to be nice andcaring. McDonald’s might try to forestall declining profits by attempting to recover higher labor costs by raising product prices — say, charging $5 for a hamburger. However, consumers are not insensitive to higher prices. They would seek cheaper substitutes, thereby patronizing Burger King. The bottom line is that in the wake of higher minimum wages, surviving companies will be those that find ways to economize on labor usage.

There is another ruthless set of people. They are investors. If customers were to flock to Burger King, McDonald’s profits would fall. What is your guess as to what investors would do? My guess is they would sell shares in McDonald’s. An even more dismal picture for McDonald’s would be the specter of corporate takeover attempts. Somebody would see that money could be made by bringing McDonald’s to its senses.

The saddest aspect of the minimum wage story is the damage it does to human beings. The current hourly wage for a fast-food restaurant cashier is $7.25 to $9 per hour. That produces a yearly salary of $15,000 to $20,000, plus fringes. That’s no great shakes, but it is honest work and a start in life. It might be the very best some people could do. Enter the arrogance and callousness of the elite. Their vision of what a person should earn, expressed by higher minimum wages, destroys people’s best alternative without offering a superior one in its place. Maybe the elite believe that welfare, unemployment compensation and possibly engaging in illegal activities are a superior alternative to earning an honest and respectable living on a cashier’s salary. That is a despicable vision.

From Lewrockwell.com, here.

ביעור חמץ ללא פיקציות

אל תמכרו חמץ!

 (פורסם גם ב-ynet, בגרסה מקוצרת)
באדיבות שי צ’רקה, מתוך “לצאת מהקווים – מעבר לקו 2”

הסתיו עבר, הגשם חלף הלך לו, הניצנים נראו בארץ ותחת כל אתר רענן מופיע שירות לציבור – מכירת חמץ וירטואלית. ובכל בית כנסת – דף של רב הקהילה, למכירת חמץ מאורגנת. ועכשיו גם בפייסבוק: מכירת חמץ בחינם (כך בדיוק).

דומה שמכל מצוות החג, “מצוות מכירת החמץ” קיבלה מעמד בכיר בשנים האחרונות. עזבו אתכם מביעור חמץ. היום רק מוכרים. השיא הוא כמובן במכירת כל החמץ של המדינה לאחמד או מוסטפא או ג’ורג’.

כמה עולה החמץ שלכם? האם קיבלתם פעם שקל עבור המכירה? האם בא פעם הגוי ותבע את אשר קנה? הוא בכלל יודע איפה אתם גרים ואיפה החמץ שלו? בקיצור: על מי אתם עובדים בדיוק?

עכשיו יבואו החכמולוגים ויסבירו שזה לא משנה שזו פיקציה, מכיון שככה התורה ציוותה, כולל הפיקציות. היא ציוותה על איסור חמץ שיהיה שייך “רשמית” לאדם, ולא אכפת לה שהחמץ יהיה אצלך אם עשית איזו מכירה, עקומה ככל שתהיה, של החמץ.

אבל אם ככה בכלל לא ברור מה הרעיון של איסור “לא יראה ולא ימצא”, אם תכל’ס אין שום בעיה לחתום על איזה מסמך פיקטיבי והכול יהיה טוב ויפה. תאמרו: יש הרבה פיקציות ביהדות? זה מצג שווא. יש מעט מאוד פיקציות, וכמעט כולן מתייחסות לאיסורים של חכמים ולא של התורה, וגם שם הרבה פעמים לקחו את זה רחוק מדי היום. כך למשל נושא הפרוזבול המפורסם, שלהסבר הרמב”ם עוקר רק מצוה מדרבנן (וגם כך זה מקרה מיוחד וקיצוני, ולא נאריך בו כאן). כך גם נושא העירוב, שגם הוא חל רק על ענייני דרבנן, והורחב היום הרבה מעבר לפרופורציות המקוריות שלו (אני בטוח שחז”ל היו מתעלפים אם היו שומעים שהיום מתירים לטלטל בכל ירושלים בגלל איזה חוט שמקיף את העיר. אבל זה נושא לפוסט אחר).

ובאמת, העיגון של הפיקציה הזו במקורות הוא די קלוש (את עיקרי הדברים שלהלן למדתי משיעוריו של מורי הרב שמואל טל).

עניין המכירה נזכר לראשונה בתוספתא (פסחים ב,יב-יג), שבה נאמר:

ישראל וגוי שהיו באין בספינה וחמץ ביד ישראל, הרי זה מוכרו לנכרי ונותנו (=או נותנו) במתנה, וחוזר ולוקח ממנו לאחר הפסח, ובלבד שיתננו לו במתנה גמורה. רשאי ישראל שיאמר לנכרי: “עד שאתה לוקח במנה קח במאתיים, שמא אצטרך ואבוא ואקח ממך אחר הפסח” (דהיינו: קנה ממני בכמות גדולה יותר ממה שתכננת, כי יש סיכוי שאקנה ממך בחזרה אחרי הפסח. ויש פירושים אחרים).

במילים אחרות, מה שהותר זה רק מתנה גמורה ומוחלטת, וגם זה במצבים קיצוניים: כשהוא נמצא בספינה וצריך שיהיה לו חמץ אחרי הפסח, או במקרה שממילא הגוי קונה ממנו חמץ, ואז אפשר להגיד לו שיקנה יותר, כי יש סיכוי שהיהודי יקנה ממנו אחר הפסח.

אפשר לראות שהפרוצדורה הזו הגיונית. מדובר במכירה גמורה לכל דבר ועניין, ללא תנאי.

וכך פסק הרמב”ם (מתוך משנה תורה המדויק והמנוקד [עורך משנה: אני], הלכות חמץ ומצה ד, ו-ז):

יִשְׂרָאֵל וְגוֹי שֶׁהָיוּ בָּאִין בִּסְפִינָה, וְהָיָה הֶחָמֵץ בְּיַד יִשְׂרָאֵל, וְהִגִּיעָה שָׁעָה חֲמִישִׁית – הֲרֵי זֶה מוֹכְרוֹ לַגּוֹי אוֹ נוֹתְנוֹ לוֹ בְּמַתָּנָה, וְחוֹזֵר וְלוֹקְחוֹ מִמֶּנּוּ אַחַר הַפֶּסַח; וּבִלְבַד שֶׁיִּתְּנוֹ לוֹ מַתָּנָה גְּמוּרָה.
אוֹמֵר הוּא יִשְׂרָאֵל לַגּוֹי ‘עַד שֶׁאַתָּה לוֹקֵחַ בְּמָנֶה, בּוֹא וְקַח בְּמָאתַיִם’, ‘עַד שֶׁאַתָּה לוֹקֵחַ מִגּוֹי, בּוֹא וְקַח מִיִּשְׂרָאֵל’, ‘שֶׁמָּא אֶצְטָרֵךְ וְאֶקַּח מִמְּךָ אַחַר הַפֶּסַח’. אֲבָל לֹא יִמְכֹּר לוֹ וְלֹא יִתֵּן לוֹ עַל תְּנַאי; וְאִם עָשָׂה כֵּן – הֲרֵי זֶה עוֹבֵר עַל ‘בַּל יֵרָאֶה’ וּ’בַל יִמָּצֵא’.

וגאונים וראשונים רבים גרסו בתוספתא, או פירשו כך, “ובלבד שלא יערים” (תוספתא כפשוטה עמ’ 495-496), ואמרו במפורש שהכוונה היא שלא יעשה זאת כל שנה. כן כתב רב עמרם גאון (אוצה”ג פסחים סי’ מח):

וישראל שמכר חמצו לגוי או שנתנו לו במתנה גמורה, אם משך גוי אֹתוֹ (דהיינו, עשה קניין ממשי ולקחו לרשותו), ואין שם הערמה, ואינו רגיל לעשות כן בשאר שנים אלא מורע (=מאורע) הוא – מותר לישראל לחזור וליקח ממנו אחר הפסח מן הגוי.

ואפשר לראות אצל עוד ראשונים את ההדגשה הזו במכירה, שהדבר חייב להיות רק במכירה גמורה, שהגוי בפועל לוקח אליו את החמץ, וזה חד-פעמי וללא הערמה ו”קריצה”.

רק במאות השנים האחרונות, החל כרסום זוחל בדין הפשוט הזה, בעקבות לחצים כלכליים של מבשלות הבירה וכדומה, ובכל דור נוספו עוד ועוד הקלות – התחילו לוותר על הדרישה להוציא את החמץ מחוץ לבית, לאחר מכן ויתרו גם על ההקפדה שיהיה חדר מיוחד שבו יהיה החמץ, וגם את עניין התשלום הפכו לפיקציה (הגוי משלם פרוטה, ושאר התשלום נחשב כהלוואה עד אחרי הפסח, אבל אז החמץ חוזר אז הוא לא צריך לשלם). אחר כך כבר לא היה צריך שהגוי ידע מה הוא קונה, אלא מוכרים באופן כללי את החמץ, ועוד ועוד. והיום מגדילים אנשים לעשות, ומוכרים את החמץ הבלוע בכלים (!). כיצד הגוי יוכל לממש את הקניין הזה בדיוק, אפילו באופן תיאורטי?

ומה הבעיה? שהיום אנשים מסתמכים על הפרוצדורה המפוקפקת הזו כנוסחת קסם הפותרת את כל הבעיות. אפשר לאחסן פיתות או בצק במקפיא ורק למכור, והופס במוצאי החג כבר אפשר לעשות מופלטות למימונה. יש ספק כלשהו אם משהו חמץ או לא? מה הבעיה – תמכור. זו התשובה הרגילה בשו”תים האינטרנטיים למיניהם.

ראו את האבסורד: אנשים כל כך מקפידים ומדקדקים בדיני פסח, וכידוע נהגו ישראל להחמיר בפסח עוד יותר מבשאר ימות השנה, בכל מיני ספק-ספקות של חימוץ, וכבר שמן שעשוי מקטניות לא מתבטל בשישים, ואסור לאכול במבה וחומוס, שלא לדבר על “שרויה” – אבל מכירת חמץ, שכולם יודעים שהיא פיקטיבית, ושלפי המקורות נראה שמי שמסתמך עליה סביר שימצא את עצמו עובר על איסורי תורה – על זה אין פוצה פה ומצפצף.

בקיצור, אני פונה את הלב שלכם: עזבו את מכירת החמץ. אל תמכרו אותו. בערו אותו. זה לא כזה קשה.

—————
הרחבות ותשובות להערות (יתעדכן בעז”ה ככל שאקבל יותר תגובות):

  • לא רק לפי רב עמרם גאון והרמב”ם, אלא גם לפי השו”ע והאחרונים, המכירה המתקיימת היום אינה תקפה. הט”ז למשל כתב שאם הוא לא מייחד את החמץ בחדר ומוסר לגוי את המפתח, הוא עובר בבל יראה ובל ימצא.
  • יש לדעת שאפשר שאם מוכרים את החמץ, הביטול לא חל עליו (שהרי אתה לא רוצה לבטל אותו. אתה מכרת אותו. והוא לא שלך בכלל. כך פסק החתם סופר ועוד). לכן כל אלה שמוכרים את החמץ שיש להם ספק לגביו או שקשה להם לנקות אותו, כמו זה שבטוסטר וכדומה, יכול להיות שדווקא המכירה מכניסה אותם לבעיה הלכתית של “בל יראה”.
  • מה עושים עם חמץ של “ליתר ביטחון”? מבערים עד מקום שהיד מגעת. מנקים את הטוסטר וכולי, ובסוף מבטלים בלב את החמץ שנותר. זה מה שחז”ל אמרו: “בודק עד מקום שידו מגעת, והשאר מבטלו בלבו ודיו”. הם לא אמרו “והשאר מוכרו לגוי”!
  • מה עם חמץ שלאחר הפסח בחנויות? זה כבר פחות חמור כי זה רק איסור דרבנן של חמץ לאחר הפסח, אבל גם איסור דרבנן הוא איסור. אז בודקים ומקפידים לקנות רק מה שנאפה לאחר הפסח. אבל: “חמץ נוקשה”, שלא היה במצב אכילה בפסח, כמו פסטות, אין צורך להקפיד עליו (לפי הרב טל).
  • מה יעשו בתי העסק הגדולים? אם הם רוצים באמת לקיים את הפסח כהלכתו, הם יכולים להיערך ולמכור את החמץ מבעוד מועד. ואולי בשבילם אפשר לעשות מכירה אמיתית מיוחדת, שתהיה בה ממשות.

מאתר בלוגרשוני, כאן.

Derech Eretz – Don’t Forget Normalcy and Good Sense

Real Segulot

Rabbi Steven Pruzansky

The most important contribution that Jewish mysticism has made, especially in recent times, has been the proliferation of segulot — magical amulets, incantations, entities, tchotchkes, vials of water, red strings, etc. — among the people of Israel. We have thus been able to ascertain with great clarity the varying levels of reverence for G-d, knowledge of Torah, commitment to Mitzvot, and common sense that exist among our people. We have seen how, at one end of the spectrum, Judaism has become almost unrecognizable in its metamorphosis from a religion of reason and rationality, into a series of scams and gimmicks that rob people of a true connection to Hashem.

Almost as importantly, it has sparked a real interest in the genuine segulot — those tried and tested remedies that have come to us through the Torah and the words of Chazal — all of which are guaranteed to connect us to the Creator and bring us closer to His service. I was recently given this list below of segulot by one of my congregants, found in its original form at www.cross-currents.com, and offered here with some of my amendments and additions, which I urge all Jews who yearn for authentic spiritual growth, and a need to ameliorate pressing issues in their lives, to immediately implement.

How fortunate are we that the Creator of the Universe has granted us the secrets to a happy, fulfilling, meaningful and productive life.

Segulah for longevity (I) — lead a healthy lifestyle (Rambam, Hilchot De’ot 4:20)

Segulah for longevity (II) — charity and kindness (Mishlei 21:21)

Segulah for longevity (III) — do not speak lashon hara (Tehillim 34:13; Avoda Zara 19b)

Segulah for recovery from illness — go to a doctor (Berachot 60a, Bava Kamma 46b)

Segulah for marriage — go out and find a suitable wife (Kiddushin 2b)

Segulah for shalom bayit — love and patience (Sanhedrin 7a, Bava Metzia 59a)

Segulah for a happy wife — be a good husband (Rosh Hashana 6b)

Segulah for a happy husband — be a good wife (Shabbat 152a)

Segulah for children — prayer to Hashem (Breisheet 25:21; I Shmuel, Chapter I)

Segulah for Yir’at Shamayim — learning Torah (Avot 2:5)

Segulah for spirituality — learning Torah and observing mitzvot (Megila 6b)

Segulah for answered prayers — pray for someone else who has that same request (Bava Kamma 92a)

Segulah for kavanah in prayer — take it seriously (Berachot 5:1)

Segulah for averting evil decrees — repentance, prayer and charity (Musaf, Yamim Nora’im)

Segulah for avoiding sin — avoid temptation (Sanhedrin 107a)

Segulah for pure faith — don’t believe in segulot (Devarim 18:13)

Segulah for honest parnassah — learn a profession (Kiddushin 30a)

Segulah to prevent drowning — learn how to swim (ibid)

Segulah for happiness — seek out Hashem (Tehillim 105:3)

Segulah for children who will love to learn Torah — be a parent who loves to learn Torah (common sense)

Segulah for the coming of Moshiach today — listen to Hashem’s voice (Sanhedrin 98a)

Segulah for anything and everything — daven directly to Hashem! (Source: G-d; I Melachim 8:28; Yeshayahu 65:24)

From Mesora, here.

You Are Entitled To Your Own Opinions, Not Your Own Facts

Excerpted from here:

What Lithuanian yeshivas do or say makes a difference because they are the gold standard by which everything else is measured. Why do some groups learn? They have to show “we learn Torah too!”  Even Reform and Conservative have to measure themselves by means of the standard set by the Litvaks (Lithuanian Jews). If the Litvaks think something is kosher, that makes it kosher by definition. If they think it is not it makes it not kosher – by definition. Everything has to get past that hurdle. Nothing and no one is exempt, even if they don’t like it. Especially if they don’t like it.

You want to claim something is Jewish? You say the Chazon Ish said it was OK! Or Reb Moshe. Or Reb Aaron Kotler. You don’t say “They learn it in a Breslov yeshiva.” You don’t say some Reform Rabbi says it is OK.

For example when the Na Nach Breslov Chasidim want to show that the “petek” (letter that Reb Odesser thought he received from Reb Nachman) is kosher they go around plastering up copies of the letter of approval (Haskama) that Reb Moshe Feinstein gave to Reb Odesser. Just walk into the synagogue of Reb Nachman in Uman and you will find copies of Reb Moshe’s letter plastered all over the place–and most importantly right in the official notices section. That means if you want to say something is kosher you have to get approval of a Litvak Gadol. Without that nothing can even start.

No one says Reb Moshe is kosher because Breslov learns his books. If you want to say a person in Breslov like Rav Cheshin knows how to learn you say he learns at the Mir yeshiva. You don’t say someone knows how to learn because they learn in Breslov.