Someone has said there are just too many jobs in the pursuit of a cancer cure to allow any therapy to be proven and put into practice. Recognize the nation is dotted with cancer research centers that hold billions of dollars of debt. For example, the Fred Hutchinson Cancer Research Center in Seattle, Washington holds $176 million of debt. [Moody’s Investor Service] Sloan-Kettering Cancer Center in New York, the nation’s cancer research center, holds $1.9 billion of debt. [Moody’s Investor Service] A cancer cure would leave research centers like these on the hook for loans that could not possibly be paid back.
Better for cancer research centers to live off the $4.95 billion of research grants that get divvied out by the National Institutes of Health each year than to find a cure.
In light of this revelation, the public may be better served by private enterprise that is not reliant on public funding to find a cure for cancer.
While Facebook co-founder Sean Parker has pledged $250 million towards a “moon shot” attempt to cure cancer, donating his money to six cancer research centers [USA Today April 13, 2016], another entrepreneur operating clinics he founded in Austria and Germany is way ahead of the pack having successfully treated thousands of patients, though he had to resurrect a dismissed cancer therapy from its grave, undergo closure of his company by health authorities and incur severe criticism to do it.
משנה מסכת כלים (פרק א משנה ו): “עשר קדושות הן, ארץ ישראל מקודשת מכל הארצות, ומה היא קדושתה? שמביאים ממנה העומר והבכורים ושתי הלחם, מה שאין מביאים כן מכל הארצות”.
מכאן אנו למדים שיסוד קדושת ארץ ישראל הוא שניתן להביא ממנו קרבנות היסוד, שהם תחילת אכילת האדם ואכילת המזבח.
שהרי לפני שהביאו קרבן העומר, אסור לאכול מחמשת מיני דגן של חולין. ולפני שהקריבו קרבן שתי הלחם בחג השבועות, אסור להקריב כל קרבן מנחה מתבואה החדשה, וכן אסור להביא ביכורים. וא”כ אלו הם בסיסי קרבנות המנחה, ומזה נובע קדושת ארץ ישראל, שמכל מקום בארץ ישראל ניתן להקריב קרבנות יסוד האלו.
אכילת לחם רק אחרי קרבן העומר, בבחינת שיירי מנחות
וצריך להבין כאן, שיש לכאורה דבר שהוא סתירה, הרי קרבן העומר הקמיצה שלו עולה על-גבי המזבח, ואילו קרבן שתי הלחם שהוא חמץ אינו עולה על-גבי המזבח. ויקרא (פרק ב יב): “קָרְבַּן רֵאשִׁית תַּקְרִיבוּ אֹתָם לַיְקֹוָק וְאֶל הַמִּזְבֵּחַ לֹא יַעֲלוּ לְרֵיחַ נִיחֹחַ”.
רש”י (שם): “קרבן ראשית תקריבו – מה יש לך להביא מן השאור ומן הדבש קרבן ראשית שתי הלחם של עצרת הבאים מן השאור, שנאמר (ויקרא כג יז) חמץ תאפינה, ובכורים מן הדבש, כמו בכורי תאנים ותמרים”.
וא”כ יש לשאול, למה לחם חולין כפוף להקרבת קרבן שעולה ע”ג המזבח, ואילו קרבנות מנחה שעולים ע”ג המזבח, כפופים לקרבן שתי הלחם שאינו עולה ע”ג המזבח.
ונראה לבאר ענין של קרבן העומר שכפוף לו איסור חדש, שאסור לאכול כל חמשת מיני דגן לפני שהקריבו קרבן העומר, שזה בבחינת שיירי מנחה, והיינו כמו שכל מנחה אסור לאכול השיריים שלו לפני שהקריבו את הקומץ על-גבי המזבח, וכמו שפסק הרמב”ם (הלכות פסולי המוקדשין פרק יח הלכה ז)”הַקֹּמֶץ וְהַלְּבוֹנָה מַתִּירִין הַשְּׁיָרַיִם לַכּוֹהֲנִים”, כך לחם חולין אסור לאכול כל זמן שלא הקריבו את העומר על המזבח, וא”כ יש בכל לחם בחינת שיירי מנחה.
ויסוד של שיירי מנחה הוא שהכהנים אוכלים משולחן גבוה, כמו שאמרו חז”ל (ביצה דף כא עמוד א)”דכהנים כי קא זכו – משלחן גבוה קא זכו”. אז כל לחם חולין גם כן יש בו בחינת “משולחן גבוה קא זכו”.
שתי הלחם ואיסור להביא קרבנות מנחה לפני זה, יסוד של השראת השכינה
וכעת נבאר יסוד של שתי הלחם ואיסור להביא מן החדש כל מנחות לפני שהקריבו שתי הלחם, היינו קרבן שאינו עולה על המזבח.
ונראה לבאר משום שהקב”ה מתחבר כאן עם כלל ישראל, עי’ בזה ברמב”ן שיסוד של השראת השכינה בישראל הוא ע”פ פשט לצורך הדיוט וע”פ סוד לצורך גבוה ושניהם אמת.
וז”ל הרמב”ן (שמות פר’ תצוה, פרק כט פסוק מו): “אבל רבי אברהם אמר כי לא הוצאתי אותם מארץ מצרים רק בעבור כי אשכון בתוכם, וזהו ‘תעבדון את הא-להים על ההר הזה’ (לעיל ג יב). ויפה פירש.
“ואם כן יש בענין סוד גדול, כי כפי פשט הדבר השכינה בישראל צורך הדיוט ולא צורך גבוה, אבל הוא כענין שאמר הכתוב (ישעיה מט ג) ‘ישראל אשר בך אתפאר’, ואמר יהושע (יהושע ז ט) ‘ומה תעשה לשמך הגדול’, ופסוקים רבים באו כן: ‘אוה למושב לו’ (תהלים קלב יג); ‘פה אשב כי אויתיה’ (שם יד); וכתוב ‘והארץ אזכור’ (ויקרא כו מב)”. עכ”ל.
וא”כ ניתן לפרש כאן ענין של עומר ושתי הלחם, שהקב”ה אומר: אל תאכלו לחם עד שתביאו לפני קרבן שעולה על המזבח, ואני לא מוכן לקבל קרבן עד שתביאו לחם שנאכל רק לכהנים ואינו עולה על המזבח, כי עי”ז נשלם ההתחברות בין כלל ישראל להקב”ה.
ובזה מובן ענין של ספירת העומר שהוא לזכור קרבן העומר במשך מ”ט יום עד שיקריבו קרבן שתי הלחם, בחג השבועות, היינו שצריך האדם להתבונן במשך מ”ט יום שכל הלחם שהוא אוכל הוא בבחינת משולחן גבוה ולהתחבר עי”ז להקב”ה, עד שזוכים למדריגה שהקב”ה מתקרב גם הוא לכלל ישראל ומוכן לקבל קרבנות בגלל שהקריבו קרבן שנאכל רק לכהנים.
טעם ספר החינוך
אולם עי’ בחינוך טעם של ספירת העומר בכיוון אחר, שעיקרו משום מתן תורה בחג השבועות.
וז”ל ספר החינוך (מצוה שו): “משרשי המצוה על צד הפשט, לפי שכל עיקרן של ישראל אינו אלא התורה, ומפני התורה נבראו שמים וארץ וישראל, וכמו שכתוב [ירמיהו ל”ג, כ”ה] ‘אם לא בריתי יומם ולילה’ וגו’. והיא העיקר והסיבה שנגאלו ויצאו ממצרים כדי שיקבלו התורה בסיני ויקיימוה, וכמו שאמר השם למשה [שמות ג’, י”ב] ‘וזה לך האות כי אנכי שלחתיך בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את הא-להים על ההר הזה’, ופירוש הפסוק כלומר, הוציאך אותם ממצרים יהיה לך אות שתעבדון את הא-להים על ההר הזה, כלומר שתקבלו התורה שהיא העיקר הגדול שבשביל זה הם נגאלים והיא תכלית הטובה שלהם. וענין גדול הוא להם, יותר מן החירות מעבדות, ולכן יעשה השם למשה אות צאתם מעבדות לקבלת התורה, כי הטפל עושין אות לעולם אל העיקר.
“ומפני כן, כי היא כל עיקרן של ישראל ובעבורה נגאלו ועלו לכל הגדולה שעלו אליה, נצטוינו למנות ממחרת יום טוב של פסח עד יום נתינת התורה, להראות בנפשנו החפץ הגדול אל היום הנכבד הנכסף ללבנו, כעבד ישאף צל, וימנה תמיד מתי יבוא העת הנכסף אליו שיצא לחירות, כי המנין מראה לאדם כי כל ישעו וכל חפצו להגיע אל הזמן ההוא. וזהו שאנו מונין לעומר, כלומר כך וכך ימים עברו מן המנין, ואין אנו מונין כך וכך ימים יש לנו לזמן, כי כל זה מראה בנו הרצון החזק להגיע אל הזמן, ועל כן לא נרצה להזכיר בתחילת חשבוננו ריבוי הימים שיש לנו להגיע לקרבן שתי הלחם של עצרת.
“ואל יקשה עליך לומר, אם כן, אחר שעברו רוב הימים של שבעה שבועות אלו, למה לא נזכיר מיעוט הימים הנשארים, לפי שאין לשנות מטבע החשבון באמצעו. ואם תשאל, אם כן למה אנו מתחילין אותו ממחרת השבת ולא מיום ראשון, התשובה כי היום הראשון נתייחד כולו להזכרת הנס הגדול והוא יציאת מצרים, שהוא אות ומופת בחידוש העולם ובהשגחת השם על בני האדם, ואין לנו לערב בשמחתו ולהזכיר עמו שום ענין אחר, ועל כן נתקן החשבון מיום שני מיד”. עכ”ל.
אולם דחק עצמו הרבה, למה לא סופרים הפוך, וכן הרי לא מזכירים בספירת העומר כלל מתן תורה אלא מצוות הקרבת העומר בין בברכה ובין בספירה עצמו. ולפי מה שכתבנו שענין ספירת העומר לחזק ענין של בחינת שיירי מנחות ניחא הכל, שאנו צריכים לחזק עצמינו במשך מ”ט יום לדעת שכל האוכל הוא משיירי קמיצת המנחת העומר, עד שהקב”ה הוא בבחינת “ירד לתחתונים” להתחבר עמנו דרך שתי הלחם שאינו עולה על המזבח. ובודאי בדרך רמז ניתן לומר מה שכתב החינוך, אבל מה שכתב שזה על דרך הפשט צ”ע.
חג השבועות בתורה שבכתב מחמת עומר ושתי הלחם, ובחז”ל הוסיפו זמן מתן תורה
עיקר היסוד של חג השבועות הוא הקרבת קרבן שתי הלחם, והמשך של קרבן העומר, וזה מה שנאמר מפורש בתורה, ואילו שזה חג מתן תורה הוא רק נרמז בפסוקים אבל לא מפורש.
לשון התורה על חג השבועות הוא חג הביכורים, וחג השבועות וחג הקציר, ולא הוזכר בתורה שזה חג מתן תורה.
אולם חז”ל מדגישים הרבה שחג השבועות קשור למתן תורה, עי’ פסחים (דף סח עמוד ב): “רב יוסף ביומא דעצרתא אמר: עבדי לי עגלא תלתא. אמר: אי לא האי יומא דקא גרים, כמה יוסף איכא בשוקא?
“אמר רבי אלעזר: הכל מודים בעצרת דבעינן נמי לכם. מאי טעמא – יום שניתנה בו תורה הוא”. ע”כ.
וכן אומרים זה בתפילה, וכן בקריאת התורה שקוראים פרשת עשרת הדברות.
וכן היום שקובע בו חג השבועות הוא לא ממש יום של מתן תורה שהרי יום של מתן תורה פליגי תנאים אם זה היה בו’ בסיון או בז’ בסיון, עי’ שבת (דף פח ע”ב), ואילו חג שבועות שהוא יום חמישים לעומר בזמן שקדשו על פי הראייה היה יכול לחול בה’ בסיון או בו’ או בז’.
וכבר הקשה כך המגן אברהם (ריש סימן תצד), וז”ל: “קשה לי היאך אנו אומרים בשבועות יום מתן תורתינו הלא קי”ל כר”י דאמר בז’ בסיון נתנה תורה דהא קי”ל דבעי לפרושי ו’ עונות כמ”ש בי”דסי’ קצ”ו (וכמדומה שראיתי קושיא זו באיזו פוסק), ולדידן לעולם שבועות בו’ בסיון ובאמת הרמב”םפרק ה’ מהלכות אבות הטומאה פסק דא”צ לפרוש רק ג’ עונות וכתב הכסף משנה בגירסת הרמב”ם והרשב”א דחכמים סבירא להו ג’ עונות ופסק כוותייהו ע”ש – וא”כ מנהגנו הוא על פי הרמב”ם ומ”ש בי”ד כר’ יוסי היינו לחומרא ומה שקשה עוד דהתורה ניתנה ביום נ”א לספיר’ דהא יצאו ממצרים ביום ה’ והתורה ניתנה בשבת, כבר תי’ הי”מ דבא לרמוז לנו י”ט שני של גליות ואפשר דהיינו דקאמר יום א’ הוסיף משה מדעתו ואין כאן מקומו”. עכ”ל.
הנה דחק עצמו הרבה בתירוץ קושיה זו, אולם יותר נקרא שזמן מתן תורתנו אינו ממש באותו יום אלא בערך באותו זמן, וכמו שנקרא גם חג הקציר, ועל אף שלא קוצרים ביו”ט של שבועות ממש, מ”מ התקופה היא זמן הקציר.
ועכ”פ מה שברור שעיקר חג השבועות הוא היום שמקריבים שתי הלחם, וזה תמיד בדיוק. וגם בזמן שאין בית המקדש קיים ואין שתי הלחם בפועל, אבל עכ”פ זה היום שהיו צריכים להקריב שתי הלחם. משא”כ בענין מתן תורה הוא רק בערך, וזה טעם מִשְׁנִי שחז”ל הוסיפו, ולא עיקר הטעם.
וממילא כפי שנתברר, שעיקר היום טוב הוא בגלל שתי הלחם, ובזה נשתנו קרבן שתי הלחם שכולל גם כבשי עצרת משאר קרבנות החג, ששאר קרבנות החג באים בגלל החג, ואילו שתי הלחם זה הפוך, שהחג בא בגלל שתי הלחם, וזה מפורש בתורה:
ורואים מכל זה שה”מקרא קודש” בא בעקבות הקרבות שתי הלחם וכל הקרבנות שנטפלים לשתי הלחם.
וכן מבואר שחג שבועות בגלל שתי הלחם ובגלל שבע שבועות אחרי קרבן העומר, במדבר (פרק כח כו): וּבְיוֹם הַבִּכּוּרִים בְּהַקְרִיבְכֶם מִנְחָה חֲדָשָׁה לַה’ בְּשָׁבֻעֹתֵיכֶם מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ: (כז) וְהִקְרַבְתֶּם עוֹלָה לְרֵיחַ נִיחֹחַ לַה’ פָּרִים בְּנֵי בָקָר שְׁנַיִם אַיִל אֶחָד שִׁבְעָה כְבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה”. ע”כ.
רש”י (שם כו): “וביום הבכורים – חג השבועות קרוי בכורי קציר חטים על שם שתי הלחם, שהם ראשונים למנחת חטים הבאים מן החדש”. עכ”ל.
וכאן מדובר בקרבנות מוסף, והיינו שיסוד החג הוא שתי הלחם ושבע שבועות אחרי קרבן העומר, ובעקבות זה יש יו”ט שאסור במלאכה ובעקבות היו”ט יש קרבנות מוסף.
עוד מקורות שעיקר חג שבועות בגלל שתי הלחם, שמות (פרק כג טז): “וְחַג הַקָּצִיר בִּכּוּרֵי מַעֲשֶׂיךָ אֲשֶׁר תִּזְרַע בַּשָּׂדֶה”.
ופי’ רש”י (שם): “וחג הקציר – הוא חג שבועות. בכורי מעשיך – שהוא זמן הבאת בכורים, ששתי הלחם הבאים בעצרת היו מתירין החדש למנחות ולהביא בכורים למקדש, שנאמר (במדבר כח כו)וביום הבכורים וגו’. עכ”ל.
ופי’ רש”י (שם): “בכורי קציר חטים – שאתה מביא בו שתי הלחם מן החטים: בכורי – שהיא מנחה ראשונה הבאה מן החדש של חטים למקדש, כי מנחת העומר הבאה בפסח מן השעורים היא”. עכ”ל.
וא”כ עיקר חג השבועות הוא הבאת שתי הלחם שמתיר את הקרבת קרבנות מן החדש וכן הביכורים של יהודי בשדה שלו משבועות.
מקור ששבועות הוא בגלל שזה אחרי שבע שבועות של קרבן העומר, דברים (פרק טז ט): “שִׁבְעָה שָׁבֻעֹת תִּסְפָּר לָךְ מֵהָחֵל חֶרְמֵשׁ בַּקָּמָה תָּחֵל לִסְפֹּר שִׁבְעָה שָׁבֻעוֹת: (י) וְעָשִׂיתָ חַג שָׁבֻעוֹת לַה’ אֱ-לֹהֶיךָ”.
למה חג השבועות נוהג גם בזמן שאין בית המקדש
ויש להקשות, הרי שבועות נוהג גם בזמן שאין בית המקדש קיים, ואין מביאים עומר ושתי הלחם, וא”כ איך ניתן להבין שעיקר חג השבועות בגלל עומר ושתי הלחם.
ובאמת הרמב”ן הסביר למה הוצרכה התורה לומר שנוהג שבועות בכל דורותיכם, זה משום שהיינו יכולים לחשוב מכיון שעיקר החג בגלל קרבן עומר ושתי הלחם, זה נוהג רק בזמן שנוהג עומר ושתי הלחם, על כן כתבה תורה שתמיד נוהג.
וז”ל הרמב”ן (ויקרא פרק כג): “הוצרך לומר ‘חוקת עולם לדורותיכם בכל מושבותיכם’ באיסור החדש(פסוק יד) ובשביתת חג השבועות (פסוק כא), מפני שהוא תלוי בהנפת העומר ובמנחה חדשה, לומר שאפילו אחרי גלותנו בחוצה לארץ שאין עומר ומנחה, יצוה בהם, כי החדש אסור מן התורה בכל מקום”. עכ”ל.
וא”כ כמו שאיסור חדש בודאי עיקרו בגלל קרבן העומר, והתורה מרבה בזה שגם בזמן שאין קרבן העומר מ”מ נוהג איסור חדש עד יום שאמורים להקריב קרבן העומר, ממילא מובן שגם חג השבועות קשור בעיקרו לקרבן עומר ושתי הלחם, רק שהתורה מחייבת גם בזמן שאין קרבן שתי הלחם בפועל אלא יום שאמורים להקריב בו שתי הלחם ושבע שבועות של יום שאמורים להקריב קרבן העומר.
למעשה מזכירים שתי הלחם בזמננו רק מעט
אולם למעשה מזכירים שתי הלחם בחג השבועות מעט מאוד, והיינו במפטיר מזכירים הפסוק “וּבְיוֹם הַבִּכּוּרִים בְּהַקְרִיבְכֶם מִנְחָה חֲדָשָׁה לַה’ בְּשָׁבֻעֹתֵיכֶם מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ”.
ובנוסח האשכנזים מזכירים פסוק זה גם בתפילת מוסף.
וכן הוזכר ברמ”א לענין מנהג לאכול מאכלי חלב (שו”ע או”ח הלכות פסח סימן תצד סעי’ ג): “ונוהגין בכל מקום לאכול מאכלי חלב ביום ראשון של שבועות; ונ”ל הטעם שהוא כמו השני תבשילין שלוקחים בליל פסח, זכר לפסח וזכר לחגיגה, כן אוכלים מאכל חלב ואח”כ מאכל בשר וצריכין להביא עמהם ב’ על השלחן שהוא במקום המזבח, ויש בזה זכרון לב’ הלחם שהיו מקריבין ביום הבכורים”. עכ”ל.
וכן מנהג הספרדים והחסידים שמזכירים ב”הנני מוכן ומזומן” של ספירת העומר את קרבן העומר ושתי הלחם, שאומרים הפסוקים (ויקרא כג טו) “וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם אֶת עֹמֶר הַתְּנוּפָה שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה: (טז) עַד מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת הַשְּׁבִיעִת תִּסְפְּרוּ חֲמִשִּׁים יוֹם וְהִקְרַבְתֶּם מִנְחָה חֲדָשָׁה לַה'”.
אולם יחסית לא מדברים הרבה בענין שתי הלחם, אלא בענין מתן תורה. ונראה מצד שלא נוהג כעת שתי הלחם בפועל, לא מאריכים בזה, משא”כ התורה נוהגת תמיד. אולם הגיע הזמן שאי”ה אנו קרובים לבנין בית המקדש, שידברו בשבועות הרבה בענין שתי הלחם.
שתי הלחם רק מארץ ישראל, עיקר חג השבועות חג של ארץ ישראל ובית המקדש
הנה להלכה מביאים קרבן העומר רק מארץ ישראל, אולם יש דעה בתנאים שניתן להביא גם מחוץ לארץ, אולם שתי הלחם בודאי בא רק מארץ ישראל.
וז”ל הרמב”ן (ויקרא פרק כג טו): “ואין ‘ממושבותיכם תביאו לחם תנופה’ (פסוק יז) כמו ‘מכל מושבותיכם’, אבל טעמו ‘מארץ מושבותיכם’ להוציא חוצה לארץ, כמו שנאמר (במדבר טו ב) כי תבואו אל ארץ מושבותיכם אשר אני נותן לכם. וכך שנינו (מנחות פג ב) כל קרבנות הצבור והיחיד באין מן הארץ וחוצה לארץ חוץ מן העומר ושתי הלחם. ואפילו לדברי האומר עומר בא מחוצה לארץ (שם פד א), מודה בשתי הלחם שאינן באין אלא מן הארץ”. עכ”ל.
ועכ”פ יוצא, מכיון ששתי הלחם צריך להביא דוקא מארץ ישראל וא”כ גם כל החג מתייחס בעיקרו לארץ ישראל, ואף שבודאי חג השבועות נוהג גם בחו”ל, אבל יסוד הענין הוא של ארץ ישראל.
ועוד יוצא ממה שעיקר החג בא בעקבות קרבן שתי הלחם, זה מראה שעיקר החג הוא בנוגע לבית המקדש והקרבות קרבנות.
ועוד יוצא ממה שארץ ישראל מקודשת שמקריבים ממנה עומר ושתי הלחם וביכורים, שכל אלו שלשה דברים מתייחסים לחג בשבועות, עומר, שהרי השם “חג השבועות” היינו שבע שבועות מקרבן העומר; שתי הלחם, משום שמקריבים בו שתי הלחם; ביכורים משום שניתן להביא ביכורים רק מחג השבועות ואילך כשהקריבו את שתי הלחם. וא”כ חג השבועות הוא שנותן הקדושה על כל ארץ ישראל, וא”כ זה בעצם חג של ארץ ישראל, וחג של הקרבות קרבנות.
למה עיקר שבועות בשביל שתי הלחם ורק טעם משני הוא יום מתן תורה
ונראה לומר משום שעיקר התורה היא בארץ ישראל, כמבואר בחז”ל שכל מה שצריך לקיים מצוות גם בחו”ל עיקרו משום ‘הציבי לך ציונים’, וממילא מובן, שיום מתן תורתינו כפוף ליום שעיקר השמחה היא בגלל קדושת ארץ ישראל ויותר מזה להתקרב לבית המקדש, שהרי כל ארץ ישראל עיקר מטרתו למקום המקדש ששם מתחברים כלל ישראל עם הקב”ה בצורה הגדולה והעיקרית.
המקור שעיקר מצוות התורה הם בארץ ישראל
עי’ ספרי (דברים פרשת עקב פיסקא מג) וז”ל: “דבר אחר ‘ואבדתם מהרה, ושמתם את דברי אלה’ וגו’, אף על פי שאני מגלה אתכם מן הארץ לחוצה לארץ, היו מצויינים במצות, שכשתחזרו לא יהו עליכם חדשים.
“משל למלך בשר ודם שכעס על אשתו וטרפה בבית אביה, אמר לה הוי מקושטת בתכשיטיך, שכשתחזרי לא יהו עליך חדשים. כך אמר הקדוש ברוך הוא לישראל: בני, היו מצויינים במצות, שכשתחזרו לא יהו עליכם חדשים.
“הוא שירמיהו אומר (ירמיה לא כ) ‘הַצִּיבִי לָךְ צִיֻּנִים וגו’ [שִׂמִי לָךְ תַּמְרוּרִים, שִׁתִי לִבֵּךְ לַמְסִלָּה דֶּרֶךְ הָלָכְתְּ, שׁוּבִי בְּתוּלַת יִשְׂרָאֵל שֻׁבִי אֶל עָרַיִךְ אֵלֶּה’] – אלו המצות שישראל מצויינים בהם; ‘שִׂמִי לָךְ תַּמְרוּרִים’ (שם) – זה חורבן בית המקדש, וכן הוא אומר (תהלים קלז ה – ו) ‘אם אשכחך ירושלם וגו’ תדבק לשוני’ וגו’; ‘שִׁתִי לִבֵּךְ לַמְסִלָּה דֶּרֶךְ הָלָכְתְּ’ – אמר להם הקדוש ברוך הוא לישראל: ראו באלו דרכים הלכתם ועשו תשובה מיד אתם חוזרים לעריכם, שנאמר (שם) ‘שׁוּבִי בְּתוּלַת יִשְׂרָאֵל, שֻׁבִי אֶל עָרַיִךְ אֵלֶּה’.
וכ”כ רש”י (דברים פרק יא יח): “ושמתם את דברי – אף לאחר שתגלו היו מצויינים במצות, הניחו תפילין, עשו מזוזות כדי שלא יהיו לכם חדשים כשתחזרו. וכן הוא אומר (ירמיה לא, כ) הציבי לך ציונים”. עכ”ל.
וממילא בלי שעם ישראל עתיד לחזור לארץ ישראל אין כלל מקום למצוות בחו”ל, וממילא כבר יום מתן תורה הוא היום שעיקר החג מתייחס לארץ ישראל.
“ממחרת השבת” שנאמר בעומר ובשתי הלחם
יש לעיין למה כתבה התורה בענין קרבן העומר שהתאריך הוא “ממחרת השבת” וקיבלו חז”ל שהכוונה ממחרת יו”ט ראשון של פסח, והיה בזה הרבה התנגדות מצד הבייתוסים, עי’ מנחות (דף סה עמוד א) שאמרו שקרבן העומר הוא ביום ראשון של השבוע וממילא גם חג השבועות: “מתמניא ביה ועד סוף מועדא איתותב חגא דשבועיא דלא למספד, שהיו בייתוסין אומרים: עצרת אחר השבת”, והרבה מאבקים היו על זה, ולכאורה כדי להוציא מן הערעור היה יותר טוב לכתוב בתורה “ביום ששה עשר לחודש הראשון”, ואז יצאנו מכל פקפוק, ולמה התורה כתבה בצורה כזו של “ממחרת השבת”?
ואולי ניתן לפרש שהתורה כאן כתבה לשון “ממחרת השבת” כדי לעורר לנו למה באמת דוקא ביום זה, והטעם בזה נראה משום שהתורה באה לומר שבעצם זה המשך ממש ליום שמזכירים יציאת מצרים, והיה יכול להיות גם בחמשה עשר, אולם מכיון שיום חמשה עשר הוא יו”ט ואסור במלאכה, דחתה התורה את קצירת העומר ליום המחרת.
ואף דקיי”ל שאם חל יום ששה עשר בשבת דוחים את השבת, עי’ מנחות (סה ע”ב) מ”מ יש הבדל בין שביתת השבת לשביתת יום טוב, שעיקר סיבת שביתת השבת הוא להדבק בשביתת הקב”ה בשבת בשעת בריאת העולם, אבל שביתת יו”ט הוא כדי שאדם לא יהא טרוד בעניני חול ויכול להתמקד לכל מה שנוגע בעניני היום ושמחת יו”ט ולכן הותרה מלאכת אוכל נפש, שזה אינו מסיח דעת מעניני היו”ט, שהרי הכנת אוכל ליו”ט היא גופא התעסקות בעניני יו”ט.
וממילא אילו התורה היתה קובעת קצירת העומר ביום טוב, והיו צריכים לצאת לשדות, ולפעמים רחוק מן היישוב לקצור העומר, היה זה מפריע לעיקר התעסקות של היום באכילת קרבן פסח מצה מרור וסיפור יציאת מצרים, ועל-כן דחתה התורה קצירת העומר ליום המחרת.
ומ”מ זה צריך להיות סמוך ממש ליום הזה.
ואף שקצירת העומר דוחה שבת, מ”מ לא כל שנה חל בשבת, ומכיון שהתורה קבעה לסמוך ליציאת מצרים, לא חילקה התורה בין אם חל ששה עשר בחול או בשבת וממילא דוחה שבת.
וזה לשון התורה “ממחרת השבת” היינו שמאותו סיבה שיש שביתת יו”ט שאסור במלאכה, זה גם הטעם למה לא קוצרים ביו”ט את העומר, כדי שלא יפריע להתעסקות של מצוות יום ראשון.
ואילו היתה התורה כותבת “ביום ששה עשר לחדש הראשון” לא היינו יודעים סיבת יום זה, והיו חושבים שיום ששה עשר מצד עצמו סיבה לקרבן העומר ולא משום שזה המשך של יום ראשון של פסח, אבל למעשה יום ששה עשר הוא לא סיבה מצד עצמו אלא רק משום שזה המשך של יום ראשון של פסח. (יש בודאי עוד סיבות לזה רק כתבנו כאן מה שנראה לפי הפשט).
וכן מבואר עוד בהמשך הפסוקים לענין ממחרת השבת שנאמר בחג השבועות (ויקרא כג טז) “עַד מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת הַשְּׁבִיעִת תִּסְפְּרוּ חֲמִשִּׁים יוֹם וְהִקְרַבְתֶּם מִנְחָה חֲדָשָׁה לה'” (“השבת” כאן היינו שבוע), וזה פשוט שהתורה רצתה לומר כאן שחג השבועות יהא סמוך ממש לגמר שבעה שבועות ולא קשור כלל לתאריך של החדש, (ובאמת לא תמיד יוצא באותו תאריך). והיינו משום שהיום נקרא גם חג השבועות שזה החג על שזכינו לגמור התיקון של שבעה השבועות שהתייחס לקרבן העומר, ועל זה מביאים כעת קרבן שתי הלחם, ולכאורה היה אמור להיות ביום האחרון של שבעה שבועות, שזה מורה חג השבועות, אולם התורה קבעה לאחר שבעה שבועות כדי שיהיו שבעה שבועות תמימות, כי התיקון של הימים שמתייחסים ישר לקרבן העומר צריכים להיות בשלמות ועל כן נדחה יום חג השבועת ליום המחרת, אבל הוא בוודאי קשור לימים של שבעה שבועות, שהרי זה החג של השבעה שבועות שבגלל זה נקרא חג השבועות, וזה ענין של ממחרת השבת השביעית, שהוא סמוך לו אבל לא בתוכו, וזה גם קרבן העומר שהוא ממחרת השבת של יום ראשון של פסח שהוא סמוך לו ומשתייך אליו אבל לא ממש אותו יום.
ועי’ באחרונים על המנהג שלא להקדים תפילת ערבית בחג השבועות, וכתב המשנה ברורה (סימן תצד א): “ביום נ’ לספירת העומר וכו’ – ומאחרין להתפלל ערבית בכניסת שבועות בצאת הכוכבים כדי שיהיו ימי הספירה מ”ט יום תמימות”. עכ”ל.
למה צריך להיות העומר ממש סמוך ליום ראשון של פסח
אחרי שנתבארו שני הקדמות, אחד, שעיקר המסלול של קרבן העומר וספירת העומר וחג השבועות הוא כדי לחגוג ענין של ארץ ישראל ומצוות התלויות בארץ שעי”ז להתקרב להקב”ה. שנית, שעיקר התורה היא בארץ ישראל, ניתן להבין שהתורה קבעה יום קצירת העומר סמוך ליום יציאת מצרים, כדי להראות שעיקר יציאת מצרים הוא כדי להגיע לארץ ישראל, על-כן מתחיל המסלול הזה של ארץ ישראל תיכף אחרי יום של יציאת מצרים, והתורה הדגישה נקודה זו בתיאור “ממחרת השבת” שני פעמים, שיהא קצירת העומר סמוך ליציאת מצרים וחג השבועות סמוך לשבעה שבועות.
עיקר יציאת מצרים כדי להגיע לארץ ישראל
ומה שעיקר מטרת יציאת מצרים כדי להגיע לארץ ישראל, מפורש בתורה הרבה פעמים (הארכנו בזה במאמר “ארבעה כוסות“).
יוסף אמר לאחיו שעיקר הפקידה הוא לצאת ממצרים לעלות לארץ ישראל, וכמו שנא’ בבראשית(פרק נ כד): “וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל אֶחָיו אָנֹכִי מֵת וֵא-לֹהִים פָּקֹד יִפְקֹד אֶתְכֶם וְהֶעֱלָה אֶתְכֶם מִן הָאָרֶץ הַזֹּאת אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב”. ע”כ.
וזה ע”פ ההבטחה של יעקב אבינו, שנא’ בבראשית (פרק מח כא): “וַיֹּאמֶר יִשְׂרָאֵל אֶל יוֹסֵף: הִנֵּה אָנֹכִי מֵת, וְהָיָה אֱ-לֹהִים עִמָּכֶם, וְהֵשִׁיב אֶתְכֶם אֶל אֶרֶץ אֲבֹתֵיכֶם”.
ופי’ רש”י (שם ג): “וָאֵרָא – אל האבות: בְּא-ל ש-דָּי – הבטחתים הבטחות ובכולן אמרתי להם אני א-ל ש-די: וּשְׁמִי ה’ לֹא נוֹדַעְתִּי לָהֶם – ‘לא הודעתי’ אין כתיב כאן אלא ‘לא נודעתי’, לא נכרתי להם במדת אמתות שלי שעליה נקרא שמי ה’ נאמן לאמת דברי, שהרי הבטחתים ולא קיימתי“. עכ”ל.
הפירוש ‘לא קיימתי’, היינו שלא קיימתי לתת להם את ארץ ישראל, וכמו שמבואר בהמשך רש”י(שם ד) וז”ל: “וְגַם הֲקִמֹתִי אֶת בְּרִיתִי וגו’ – וגם כשנראיתי להם בא-ל ש-די הצבתי והעמדתי בריתי ביני וביניהם”.
המשך רש”י (שם ד) וז”ל: “לָתֵת לָהֶם אֶת אֶרֶץ כְּנָעַן – לאברהם בפרשת מילה נאמר (בראשית יז א)‘אני א-ל ש-די’ וגו’, ‘ונתתי לך ולזרעך אחריך את ארץ מגוריך’ (בראשית יז ח); ליצחק (בראשית כו ג)‘כי לך ולזרעך אתן את כל הארצות האל והקימותי את השבועה אשר נשבעתי לאברהם’; ואותה שבועה שנשבעתי לאברהם בא-ל ש-די, אמרתי ליעקב (בראשית לה יא – יב) ‘אני א-ל ש-די פרה ורבה וגו’ ואת הארץ אשר’ וגו’, הרי שנדרתי להם ולא קיימתי:
“(ה) וְגַם אֲנִי – כמו שהצבתי והעמדתי הברית יש עלי לקיים, היינו לקיים השבועה לתת להם את ארץ ישראל לפיכך שמעתי את נאקת בני ישראל הנואקים: אֲשֶׁר מִצְרַיִם מַעֲבִדִים אֹתָם וָאֶזְכֹּר – אותו הברית. כי בברית בין הבתרים אמרתי לו (בראשית טו יד) ‘וגם את הגוי אשר יעבודו דן אנכי’:(ו) לָכֵן – על פי אותה השבועה”. עכ”ל.
וכן בדברים (פרק ו כג): “וְאוֹתָנוּ הוֹצִיא מִשָּׁם לְמַעַן הָבִיא אֹתָנוּ לָתֶת לָנוּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֵינוּ”.
מכל זה נשמע שעיקר יציאת מצרים הוא להגיע לארץ ישראל. וממילא הקפידה התורה שהמסלול של קצירת העומר; ספירת העומר; וחג השבועות שהוא שתי הלחם; יהא צמוד ליום יציאת מצרים, להראות שעיקר יציאת מצרים הוא להגיע לארץ ישראל.
וכן מובן גם שחג מתן תורה הוא כפוף לחג שעיקרו ארץ ישראל, יום שתי הלחם שמביאים רק מארץ ישראל, כדי להראות שהתורה אין לו מציאות עצמי אם זה לא קשור לארץ ישראל, מכיון שעיקר התורה בארץ ישראל, לא מבעיה מצוות התלויות בארץ אלא גם מצוות שאינן תלויות בארץ, עיקר חיובם משום שבסוף יגיעו לארץ ישראל, כמו שאמרו לנו חז”ל עי’ לעיל, וזה יסוד שכתבה התורה “ממחרת השבת” ולא “יום ששה עשר לחדש הראשון” על אף שיצא תקלה מזה, משום שיסדו של הכפיפות של יום קצירת העומר ליום יציאת מצרים הוא יסוד ועיקר של כל הענין.
המסלול של ספירת העומר וחג השבועות הוא אותו מסלול של שמיטה ויובל
וכתב הרמב”ן (ויקרא פרק כג טו) וז”ל: “והנה מספר הימים מיום התנופה עד יום מקרא קדש כמספר השנים משנות השמיטה עד היובל, והטעם בהם אחד, על כן “תספרו חמשים יום” שיספור שבע שבתות תשע וארבעים יום ויקדש יום החמשים הנספר בידו, כמו שאמר ביובל. וזה טעם “תמימות”, שתהיינה מכוונות לא פחות ולא יותר, כטעם ‘תמימים יהיו’ (במדבר כח יט), שהיתר כמו החסר איננו תמים”. עכ”ל. מכל זה רואים שזה אותו יסוד.
וכל זה קשור לארץ ישראל ולמצוות התלויות בארץ, וא”כ רואים שיסוד של חג השבועות הוא אותו יסוד של יובל, רק שזה בימים וזה בשנים.
ואחד מן הנקודות העקריות של יובל היא “ושבתם איש אל אחוזתו”, היינו שחלק ארץ ישראל שכל יהודי מקושר עי”ז להקב”ה שנתן לו חלק בארץ ישראל, וכעת מחמת עניותו הוצרך למכור, ועי”ז הוא מרוחק קצת מהקב”ה, ולכן בשנת היובל היא חוזרת אליו.
וכן עבד עברי שע”י עניותו או גניבתו הוצרך להיות עבד ליהודי אחר או לגוי, וזה מרחיק אותו מהקב”ה, כמו שאמרו חז”ל, ראה רש”י (שמות פרק כא ו): “ר’ שמעון היה דורש מקרא זה כמין חומר מה נשתנו דלת ומזוזה מכל כלים שבבית, אמר הקדוש ברוך הוא: דלת ומזוזה שהיו עדים במצרים כשפסחתי על המשקוף ועל שתי המזוזות ואמרתי “כי לי בני ישראל עבדים” – עבדי הם ולא עבדים לעבדים, והלך זה וקנה אדון לעצמו, ירצע בפניהם. עכ”ל.
כאן ביובל חוזר לחירותו וכעת יכול להיות משועבד להקב”ה לגמרי. וגם עבד נרצע שרצונו להיות משועבד לכל החיים לשני, הוא משתחרר בעל כורחו, עי’ בבא קמא (דף כח עמוד א): “ת”ש: מניין לנרצע שכלו לו ימיו ורבו מסרהב בו לצאת, וחבל ועשה בו חבורה, שהוא פטור? ת”ל: ‘לא תקחו כופר… לשוב’ – לא תקחו כופר לשב! ר”נ בר יצחק אמר: בעבד שמסר לו רבו שפחה כנענית, עד האידנא היתירא, והשתא איסורא”. ע”כ.
מכל זה נלמד גם על יסוד של חג השבועות שהוא שחרור מעול בשר ודם להיכנס לעול מלכות שמים ע”י יציאת מצרים, ולהיכנס לעול תורה בשעת מתן תורה, וזה כולל גם להכנס לארץ ישראל שלא יהא משועבד לעול אומה אחרת.
היתר מכירה מרוקן מתוכו את יסוד מטרת ארץ ישראל
הארכנו בזה בהרבה מאמרים איך ע”י היתר מכירה שמוכרים ארץ ישראל לגוי כדי לפטור משביעית, זה מרוקן את יסוד של ארץ ישראל להיות מקושר להקב”ה ע”י ארץ ישראל, ומכיון שמוכרים ארץ ישראל לגוי נחלש הרבה חשיבות ארץ ישראל.
וזה יסוד של גלות שבא ע”י שמיטה, כמו שנאמר (ויקרא פרק כו לד): “אָז תִּרְצֶה הָאָרֶץ אֶת שַׁבְּתֹתֶיהָ כֹּל יְמֵי הֳשַׁמָּה וְאַתֶּם בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיכֶם אָז תִּשְׁבַּת הָאָרֶץ וְהִרְצָת אֶת שַׁבְּתֹתֶיהָ: (לה) כָּל יְמֵי הָשַּׁמָּה תִּשְׁבֹּת אֵת אֲשֶׁר לֹא שָׁבְתָה בְּשַׁבְּתֹתֵיכֶם בְּשִׁבְתְּכֶם עָלֶיהָ”. ע”כ.
וגלות בבל שהיה במשך שבעים שנה היה בגלל שמיטה כמפורש בקרא דברי הימים (ב פרק לו כ): “וַיֶּגֶל הַשְּׁאֵרִית מִן הַחֶרֶב אֶל בָּבֶל וַיִּהְיוּ לוֹ וּלְבָנָיו לַעֲבָדִים עַד מְלֹךְ מַלְכוּת פָּרָס: (כא) לְמַלֹּאות דְּבַר יְה’ בְּפִי יִרְמְיָהוּ עַד רָצְתָה הָאָרֶץ אֶת שַׁבְּתוֹתֶיהָ כָּל יְמֵי הָשַּׁמָּה שָׁבָתָה לְמַלֹּאות שִׁבְעִים שָׁנָה”. ע”כ.
ועל אף שהיה עוד סיבות לגלות בית ראשון בגלל ע”ז גילוי עריות ושפיכת דמים, עי’ יומא (דף ט ע”ב)אבל משך זמן של שבעים שנה היה בגלל שמיטה.
אולם בזמן גאולת-בעתה הקב”ה מביא עם ישראל לאר”י אפילו בלי שום זכות, וזה כולל גם מי שמזלזל בענין אר”י באיזה דרך שהיא, אבל הנהגת הקב”ה שאלו שהם שומרי תורה ומצוות באופן כללי אבל מזלזלים באיזה דרך באר”י או מצד היתר מכירה או מצד שמוכנים לוותר על חלקי אר”י, לא זוכים להיות בראש, רק החילונים, כדי שידעו שומרי תורה ומצוות שגם להם יש דברים לתקן, ועי’ במאמר ושבתי את שביתהן את שבות סדום ובנותיה.
והקב”ה יעזור שעל-ידי מצוות ספירת העומר וחג השבועות נזכה לקיים כל התורה שכולל כל מצוות התלויות בארץ, ושמירה על ארץ ישראל בשלימות בלי שום ויתורים, ונזכה בקרוב להקריב קרבן העומר ושתי הלחם בבנין בית המקדש במהרה בימנו אמן.
Shin Bet says information obtained in interrogations prevents terrorism and saves lives.
The High Court of Justice declared torture illegal in 1999, but according to an NGO, the Shin Bet (Israel Security Agency) never stopped using torture as an interrogation tool.
The Public Committee Against Torture in Israel told The Jerusalem Post that the famous 1999 ruling was a positive turning point, but that the state and the Shin Bet have interpreted that ruling in a way that has led to “less brutality, but not less torture.”
PCATI announced last week that the Israel Prison Service had placed Palestinian minors suspected of crimes in outdoor cages during the height of the winter storm. (Justice Minister Tzipi Livni confirmed and eventually stopped this mistreatment.) In the wake of this revelation, the NGO spoke to the Post about some of its recent major activities and its view of changes the state is making in its treatment of Palestinian detainees.
The Shin Bet, meanwhile, denied it had committed torture or taken improper actions with detainees. It said all of its actions were consistent with Israeli law, court rulings and international law, and carried out under the close supervision of the attorney-general, the courts, detainees’ lawyers and visits from the International Red Cross.
PCATI gave an overview of what it considers progress, albeit incomplete, in what it called a battle against torture and human rights violations by the Shin Bet and, to a lesser extent, other arms of law enforcement.
The NGO said that whereas it views the 1999 High Court decision as “declaring torture illegal,” the Shin Bet has interpreted the decision as declaring that “anything not specifically prohibited is permitted” in a much more unqualified manner than there had been prior to the ruling.
The state’s interpretation finds its basis in the court’s discussion of a “ticking bomb” scenario as an exception to its declaration that torture is illegal.
Following the ruling, the state started declaring more and more detainees whom it interrogated to be potential ticking bombs, and has significantly over-expanded the envelope originally intended by the court, PCATI said, though it added that the court also has turned a blind eye.
Examples of alleged torture or human rights violations used following the 1999 ruling (some of which have since been stopped or curtailed) that PCATI gave included: shaking detainees, forcing them to sit in a “frog” position with their body bent into difficult positions, sitting in a chair designed to pressure the spine with hands tied behind the chair in a way that pressures other parts of the body, constantly blasting loud music at detainees and sleep deprivation.
Other demeaning complained-of behaviors include urinating and spitting on detainees.
The question of which “enhanced interrogation measures,” of those listed or otherwise, are considered “torture” by international law is hotly debated. What some consider torture, others consider to be abuse that is short of torture, or measures vital for collecting intelligence to save lives.
Regarding sleep deprivation, PCATI accused the Shin Bet of being “smart” about its flouting the law and taking advantage of the fact that only sleep deprivation for the sake of deprivation is illegal, not sleep deprivation indirectly caused from an extended interrogation.
PCATI said that the Shin Bet had interspersed interrogations with “breaks” to achieve extended sleep deprivation while being able to claim that everything it was doing was related to the interrogation.
Following various petitions to the High Court, some as recent as 2010, PCATI said that some of these techniques have been curbed. There are now prohibitions on constant blasting of loud music, and on use of the chair which pressures the spine, PCATI said, and the hands of detainees are now tied to the sides of their chairs, instead of behind their backs, and somewhat more loosely.
Another tactic that the organization said it had succeeded in rolling back through the courts was threats to rape and torture the family members of detainees.
Beyond rolling back tactics though, PCATI said that Shin Bet agents are never held accountable, noting that since 2001, out of 800 complaints filed with the Shin Bet, not a single one led to even opening a criminal investigation, let alone an indictment or a conviction.
A 2010 Justice Ministry report and the 2012 quasi-state Turkel Commission’s second report both sounded similar notes to PCATI, stating that the Shin Bet had not been investigating itself sufficiently (though the commission gave the IDF much higher marks for self-investigating).
Pressed as to why the NGO would believe detainees, some accused of serious crimes, over Shin Bet agents, who are tasked with defending national security, a PCATI spokesman admitted that it does not always know whether detainees’ complaints are truthful. He said, however, that the group often rejects following up on complaints if it appears that the detainee who made them might have acted violently in custody.
Also, PCATI said that it uses forensic evaluations, including psychological and medical professionals trained in the Istanbul Protocol, to evaluate the trustworthiness of detainees whose cases for physical abuse it follows up on.
The Shin Bet responded that “every interrogated detainee can complain directly or through others regarding the manner of his interrogation, and many do. Every complaint is checked seriously by the official responsible for checking detainee complaints and who is exclusively guided by a prosecutor from the State Attorney’s office.”
The Shin Bet added that “information obtained in Shin Bet interrogations facilitates frustration and prevention of murderous terror actions, and many Israeli civilians owe their lives to these actions.”
Another complaint from PCATI is that even as the state is providing slightly more of an explanation when it refuses to indict an agent for allegedly abusing a detainee, the explanations are still extremely delayed and inadequately succinct.
The NGO said that before, “it took five years to get a two-line answer,” and now, “it takes one year to get a four-paragraph answer with no supporting documents.”
On a recent complaint, PCATI said that essentially all it was told was that when the detainee said his interrogator hit him, the interrogator denied hitting him.
The spokesman asked rhetorically: “Who should I believe is lying? What kinds of questions were asked and was the questioning of the agent serious and independent?” PCATI expressed some cautious optimism that with the creation of a new, more independent department within the Justice Ministry in June 2013 to investigate complaints against the Shin Bet (following the recommendation of the Turkel Commission), there would be a change.
It complained that as of December 2013, it had still not received any formal updated responses to inquiries on several cases, despite assurances of receiving responses by October 2013. However, it said it was a good sign that it had recently had a “positive and constructive informal” meeting with Col. (res.) Jana Modgrashvili, head of the Justice Ministry’s new department.
The Justice Ministry said that as the Shin Bet complaints department is “still at the stage of being established,” it is “expected to be complete soon and is not yet operating at full capacity.”
Also on the positive side, PCATI noted a new practice in which it sometimes gets to “review uncensored material prior to having to file an appeal, setting a new legal precedent, and according to [a] declaration from the Justice Ministry’s High Court petitions division, represents a change in policy.”
Another major issue that PCATI has worked on recently surrounds a July 2013 report focusing specifically on allegations of torture and human rights violations against female Palestinian security detainees.
The report said that the Palestinian security detainees’ testimonies “paint a grim picture of the conditions under which” they are “imprisoned and interrogated,” citing “inferior conditions of imprisonment, violence in interrogation” and other issues.
But the report said that in addition, Palestinian female prisoners face “violations derived solely from their womanhood: the exploitation of aspects of their culture for the purpose of humiliation, failure to provide for their hygienic and medical needs and injury to their religious sensitivities.”
Next, the report alleged that the Prison Service’s rules regarding security prisoners lack certain basic explicit safeguards for Palestinian female prisoners’ rights, and that even those safeguards which are stated in writing are not enforced.
The report demanded that Israel uphold the 2012 Bangkok Rules for the treatment of women prisoners and the UN’s Standard Minimum Rules for the Treatment of Prisoners, as well as adopting gender sensitive guidelines.
More specifically, the report recommended that the state allow Palestinian female prisoners to file complaints with the international Committee Against Torture and increase access for international observers.
Other specific complaints were religiously grounded. These included female detainees needing to shower in the men’s wing of the prison, being forced at times to wear pants and to not have a head-covering, having insufficient availability of hygienic pads and problems with needing to request more from male guards, as well as insufficient medical equipment for pregnant women.
Despite repeated requests, PCATI did not provide information about any of the concrete charges against the security prisoners, protesting that treatment should be divorced from the charges and making a general reassurance that the worst of the group had stabbed people, but were not “ticking bombs.”
While some might agree with PCATI that women’s human rights in prison are unrelated to their crimes, others might have less sympathy for the sensitivities of dangerous security prisoners and improper treatment of female detainees is an even newer niche in the international debate on defining “torture.”
The Israel Prison Service responded that it “waves the flag of the value of human life and dignity in its treatment of prisoners and detainees.”
It added that all of its actions are “consistent with international conventions and even go beyond” in terms of humane treatment.
As to certain specific allegations, it said some “relate to very old incidents, some relate to security policies in place in IPS detention centers and some are being addressed on an ongoing basis.”
A group of PCATI workers also wanted to emphasize that “We aren’t a bunch of anti-Israel looney-tunes like Im Tirzu portray us. We are within a consensus of people extremely worried” about democracy in the country.
