תור הזהב של היהדות עוד לפניה

… אבל על דרך האמת, הברכות האלה עוד הם ברכות שמים בעליונים, כמו שפירשתי ונתתי שלום בארץ ולא תגעל נפשי אתכם וכן והתהלכתי בתוככם, רמז למדה שקראו רבותינו שכינה, מן ונתתי משכני בתוככם, ואומרים (מנחות פו:) שכינה שורה בישראל, ואמרו בבראשית רבה (יט יג) עיקר שכינה בתחתונים היתה והנה הוזכר כאן גן עדן והעולם הבא ליודעיו ואלה הברכות בתשלומיהן לא תהיינה רק בהיות כל ישראל עושין רצון אביהם, ובנין שמים וארץ שלם על מכונתו, ואין בתורה ברכות שלמות כאלה, שהם דברי הברית והתנאים אשר בין הקב”ה ובינינו:

ודע כי לא השיגו ישראל מעולם לברכות האלה בשלמותן, לא הרבים ולא היחידים מהם, שלא עלתה זכותם לכך, כמו שאמרו (מו”ק טז:) על דוד (והוא עורר את חניתו) על שמונה מאות חלל, והיה מצטער על מאתים, יצתה בת קול ואמרה לו רק בדבר אוריה החתי ועל כן תמצא לרבותינו ז”ל שיזכירו בפסוקים האלה לעתיד לבוא, מלמד שתינוק מישראל עתיד להיות מושיט וכו’ (תו”כ פרק ב ב), עתיד הקב”ה לטייל עם הצדיקים לעתיד לבוא (שם פרק ג ג), כי לא נתקיים, אבל יתקיים עמנו בזמן השלמות:

רמב”ן ויקרא כ”ו י”ב

End the Israeli ‘Central Bureau of Statistics’!

 

Parashas Ki Tisa opens with the instruction to take a national census, providing us with the primary source for a prohibition against counting directly. Moshe Rabbeinu is told to make the count by collecting a half-shekel piece from each person. As the pasuk writes, this is in order “that there be no plague among them when you number them” (Shemos 30:12).

We learn from here that counting may bring along with it an element of danger. Rabbeinu Bachya explains that counting singles out each member of the nation as an individual, separating him from the Divine providence that protects the nation as a whole. This places the counted individual in danger.

The Gemara (Berachos 62b) deduces that there is a prohibition against counting members of the Jewish People. Indeed, the Gemara believes this to be so elementary, that even schoolchildren are aware of it.

Nonetheless, King David erred in the matter and counted the nation, with dire consequences. The Gemara quotes Hashem’s warning in advance of the tragic event: “Behold I will make you stumble over a matter which even schoolchildren know, namely, that which is written, ‘When you take the sum of the Children of Israel according to their number, then shall they give every man a ransom for his soul to Hashem.”

In the present article we will discuss the idea of counting people in halachah. What is the nature of the prohibition, and how is it applied by halachic authorities? What was the error of King David in performing a census? Is it permitted to participate in a national census, and how should this be done?

These questions, and others, are discussed below.

The Prohibition of Counting

The Rambam (Hilchos Temidim U-Musafim 4:4), followed by a number of prominent authorities (including theMagen Avraham, Orach Chaim 156:2; Pri Chadash, Orach Chaim 55:1; Kaf ha-Chayim 13:10 and others), record the prohibition of counting a group of Jews.

It is noteworthy that the Gemara (Yoma 22a), which addresses the count of priests officiating in the Temple, quotes different sources (from Scripture) in establishing a prohibition against a numerical count of Jews. Specifically, the Gemara mentions the census taken by King Shaul prior to his campaign against Nachash of Ammon, and later in advance of the war against Amalek, which he conducted by means of donations (IShmuel 11:8; 15:4).

This also seems to indicate that the prohibition is not a Torah prohibition, since the derivation is not direct and the prohibition is not made explicitly. However, Shut Tzitz Eliezer (Vol. VII, no. 3) writes that the principle derivation is from the Torah verse, and that the prohibition constitutes Torah law, while the Gemara only means to add the explicit prohibition in Shmuel.

King David’s Error

As noted above, the Gemara in Berachos states that King David’s mistake was considered elementary even for schoolchildren. Indeed, we find that Yo’av, Kind David’s military general and a great Torah scholar in his own right, fiercely protested the census: “Why does my lord require this thing? Why will he be a cause of trespass to Israel?” (Divrei Hayamim 21:3)

Yo’av was correct in opposing the census, as the pasuk records: “And G-d was displeased with this thing; therefore He smote Israel” (21:7); “So Hashem sent a pestilence upon Israel from the morning untill the time appointed; and there died of the people from Dan to Beersheba 70,000 men” (II Shmuel 24:15). David himself conceded his guilt saying, “I have sinned greatly in what I have done … for I have done very foolishly” (II Shmuel 24:10; I Divrei Hayamim 21:8).

Yet, neither the verses nor the Gemara mention what exactly David’s mistake was. In the opinion of the Be’er Sheva (commentary to Tamid, chap. 1), David’s error was caused by Hashem hiding the truth from him, and there is no reason for further investigation into the matter. However, biblical commentators have advanced a variety of explanations for the error. We will focus on three explanations, all of which are given by the Ramban.

Prohibition for All Generations

In his commentary on Shemos, the Ramban explains that David erred in believing that the prohibition of counting the nation applied only during the period of wandering in the wilderness, and lapsed upon entry into the Promised Land.

According to this interpretation, David’s census was conducted directly (because he misunderstood the eternal nature of the prohibition), which is why he transgressed the prohibition and brought a plague upon the nation (see Berachos 62b). A count by means of a half-shekel piece, being an indirect count, is not included in the prohibition.

This also appears to be the position of the Rambam, as he writes (concerning the count of Kohanim): “Why do they count the number they have agreed upon by the fingers they stuck out instead of counting the people themselves? Because it is forbidden to count Jews except via another entity, as the verse (I Samuel15:4) states: ‘And he counted them with lambs.’”

Census for a “Purpose”

In his commentary to Parashas Bamidbar (1:3), the Ramban offers a different interpretation, remarking, “To me it [appears] unlikely that David would not be careful with regard to that which the verse states, ‘…that there be no plague among them when you number them.’ If perhaps David did err, why did Yo’av not perform [the census by means of] shekels so that he would not sin?”

On account of this question – why did Yo’av not conduct the census by means of shekel coins or a similar donation – the Ramban proceeds to explain that the census undertaken by David is forbidden even when conducted by means of indirect counting (counting items rather than people). The census of David has a stricter status because it was unnecessary, and not designed to serve a valid need or purpose (tzorech).Rather than for military or other national need, the census was conducted only to gladden his heart by demonstrating that he reigned over a large populace.

The Ramban cites proof of this position from a Midrash, which states that “whenever Israel was counted for a purpose, their number did not diminish; but when they were counted for no purpose, they became diminished. When were they counted for a purpose? In the days of Moshe and for dividing the land. [When were they counted] for no purpose? In the days of David” (Bamidbar Rabbah 2:17; see also Pesikta Rabbati11 :3; Pesikta de-Rav Kahana 2:17; Midrash Tanchuma, Ki Tisa 9).

According to this interpretation, it emerges that an indirect count, even of only part of the nation (such as the priests of the Temple who were counted indirectly), is only permitted when the census is conducted for a specific purpose. When the census has no specific purpose, it is prohibited to count (even part of) the nation even by indirect means.

This position is agreed upon by a number of commentaries and authorities (see Tosafos Rid, Yoma 22b; Radak, I Shmuel 15:4 and II Shmuel 24:1; Tosafos Ri-Halavan, Yoma 2b; Meromei Sadeh, Berachos 62a; see also Or haChayim, Shemos 30:2), some of whom refer specifically to a “purpose of a mitzvah” rather than any “purpose.” One should surely be prudent concerning the matter of conducting unnecessary counts.

Counting the Entire Population

A third explanation advanced by the Ramban is that David erred in assuming that the entire population may be counted by indirect means. In fact, even when counting half-shekels or another item, a census may include only those twenty years of age and older, unlike David’s that included anybody over the age of thirteen.

According to this, it is never permitted to count the entire nation, even indirectly, and even for a legitimate purpose.

The Ramban also cites a Midrash explaining David’s error as counting the nation directly instead of by means of half-shekel pieces. See Shut Tzitz Eliezer, Vol. XII, no. 3, concerning how the Gemara in Berachos can concur with the explanations offered by the Ramban.

Chasam Sofer’s Position

In a responsum published only in recent years, the Chasam Sofer adopts a position at variance with that of other authorities. According to Chasam Sofer, the permissibility of indirect counting is not due to the indirectness, but simply because indirect counting admits of error and is, by its very nature, imprecise. (Kovetz Shaalos uTeshuvos Chasam Safer, sec. 8, 24; see also chiddushin of Chasam Sofer to Yoma 22b).

Although each person, rich or poor, is commanded to contribute a half-shekel, no more and no less, there is no guarantee that the directive will be adhered to scrupulously. Imprecision is also likely to result when the census is taken by counting lambs or bits of pottery, as performed in the counts of Shaul. Similarly, in numbering the forefingers extended by the priests, it is possible that error will occur because some may not extend a forefinger and some may extend several fingers.

When any group within Israel is counted with precision, the Chasam Sofer maintains that the prohibition is always incurred, even if the means are indirect.

Moreover, even when the count is imprecise, Chasam Sofer states that the count is only permitted by means of a half-shekel piece, which serves as ransom of sorts. Alternative items are not valid for making the count. To defend this position, the Chasam Sofer explains that the priests of the Temple were not numbered, but were rather assigned roles in the performance of the sacrificial ritual, selecting priests by means of choosing an arbitrary number and counting outstretched fingers. In a similar vein, the shards and lambs collected by Shaul were not designed to establish a census, but meant to assign various roles in combat.

Performing a Census

What is the halachic ruling concerning a national census?

According to the first approach of the Ramban, a census is permitted, providing that filling out census forms (either hard or virtual copies) is considered an indirect count. This will probably be the case if the count is computerized, since no human agent is actually counting. Where the count is by human agency, it remains doubtful. According to the second approach, however, the ruling will also depend on whether a national census is conducted for a legitimate purpose.

Do the usual purposes of a national census qualify?

Seridei Eish (Rabbi Yechiel Y. Weinberg; Vol. II, sec. 140) writes that economic planning and national security, which require an accurate census, suffice as a purpose. Additionally, he writes that the tallying of names is considered an indirect method of counting, and a census – even in Israel, where the count is predominantly of Jews – is thus permitted. This is also the opinion of Shut Mishpetei Uziel, Choshen Mishpat,Kelalim, no. 2; see also Torah Sheleimah, Vol. 21, 168).

The Tzitz Eliezer is prepared to accept that a census has legitimate purpose, but questions the legitimacy of a second census, where its purpose is only to update the figures from the first census (Vol. 7, sec. 3, no. 53).

Rabbi Chaim Kanievsky, however, issued a statement in the year 5732 prohibiting participation in the Israeli census, despite the fact that it was conducted by means of a written questionnaire. Quoting from Ketav Sofer(who quotes from Chasam Sofer), he wrote that there is no distinction between written and verbal counting, and added that the purposes of a national census are not considered valid purposes.

Counting in People’s Absence

The Pe’as Ha-Shulchan (Sefer HaYovel, Mossad HaRav Kook 5700) permits counting people when such counting is not carried out in their presence.

As proof of this he quotes a Mishnah in Shabbos (148b), which states that a person may count his guests orally on Shabbos. Pe’as Ha-Shulchan explains that the prohibition against counting does not apply under such conditions because the counting is done in preparation for the meal, prior to the arrival of the guests. The Chasam Sofer defers the proof by interpreting the count as an assignment of roles – yet this involves a departure from the interpretation of Rashi and other classical commentaries.

This reason, coupled with the inevitable inaccuracy of large-scale counts, has been cited as additional grounds to permit a census.

In the Israeli census of 5743 a number of modifications were introduced as a result of an agreement between the government and the Chief Rabbinate. This agreement made provisions that only names of family members would be recorded, that the accompanying numbers on the blank lines provided for this purpose would be eliminated and that the number of persons in the household would not be totaled by the census-takers.

The agreement further provided that the tabulation of all demographic information be performed entirely by electronic devices and that the process in no way involve calculations performed by human beings (Techumin, IV, 336; Mispar Bnei Yisrael p.38).

As the years progress, the place of humans in tallying the count get progressively smaller, and as the role of computers grows, there seems to be more general grounds for leniency. Nonetheless, we can expect the dispute over participation in the national census to rage on.

From Din, here.

Judaism Is Not Anti-Family

 

Family Feeling

I argued in Covenant and Conversation Kedoshim that Judaism is more than an ethnicity. It is a call to holiness. In one sense, however, there is an important ethnic dimension to Judaism.

It is best captured in the 1980s joke about an advertising campaign in New York. Throughout the city there were giant posters with the slogan, “You have a friend in the Chase Manhattan Bank.” Underneath one, an Israeli had scribbled the words, “But in Bank Leumi you have mishpochah.” Jews are, and are conscious of being, a single extended family.

This is particularly evident in this week’s parsha. Repeatedly we read of social legislation couched in the language of family:

When you buy or sell to your neighbour, let no one wrong his brother. (Lev. 25:14)

If your brother becomes impoverished and sells some of his property, his near redeemer is to come to you and redeem what his brother sold. (25:25)

If your brother is impoverished and indebted to you, you must support him; he must live with you like a foreign resident. Do not take interest or profit from him, but fear your God and let your brother live with you. (25:35-36)

If your brother becomes impoverished and is sold to you, do not work him like a slave. (25: 39)

“Your brother” in these verses is not meant literally. At times it means “your relative”, but mostly it means “your fellow Jew”. This is a distinctive way of thinking about society and our obligations to others. Jews are not just citizens of the same nation or adherents of the same faith. We are members of the same extended family. We are – biologically or electively – children of Abraham and Sarah. For the most part, we share the same history. On the festivals we relive the same memories. We were forged in the same crucible of suffering. We are more than friends. We are mishpochah, family.

The concept of family is absolutely fundamental to Judaism. Consider the book of Genesis, the Torah’s starting-point. It is not primarily about theology, doctrine, dogma. It is not a polemic against idolatry. It is about families: husbands and wives, parents and children, brothers and sisters.

At key moments in the Torah, God himself defines his relationship with the Israelites in terms of family. He tells Moses to say to Pharaoh in his name: “My child, my firstborn, Israel” (Ex. 4:22). When Moses wants to explain to the Israelites why they have a duty to be holy he says, “You are children of the Lord your God” (Deut. 14:1). If God is our parent, then we are all brothers and sisters. We are related by bonds that go to the very heart of who we are.

The prophets continued the metaphor. There is a lovely passage in Hosea in which the prophet describes God as a parent teaching a young child how to take its first faltering steps: “When Israel was a child, I loved him, and out of Egypt I called my son … It was I who taught Ephraim to walk, taking them by the arms … To them I was like one who lifts a little child to the cheek, and I bent down to feed them.” (Hosea 11:1-4).

The same image is continued in rabbinic Judaism. In one of the most famous phrases of prayer, Rabbi Akiva used the words Avinu Malkenu, “Our Father, our King”. That is a precise and deliberate expression. God is indeed our sovereign, our lawgiver and our judge, but before He is any of these things He is our parent and we are His children. That is why we believe divine compassion will always override strict justice.

This concept of Jews as an extended family is powerfully expressed in Maimonides’ Laws of Charity:

The entire Jewish people and all those who attach themselves to them are like brothers, as [Deuteronomy 14:1] states: “You are children of the Lord your God.” And if a brother will not show mercy to a brother, who will show mercy to them? To whom do the poor of Israel lift up their eyes? To the gentiles who hate them and pursue them? Their eyes are turned to their brethren alone.[1]

This sense of kinship, fraternity and the family bond, is at the heart of the idea of Kol Yisrael arevin zeh bazeh, “All Jews are responsible for one another.” Or as Rabbi Shimon bar Yohai put it, “When one Jew is injured, all Jews feel the pain.”[2]

Why is Judaism built on this model of the family? Partly to tell us that God did not choose an elite of the righteous or a sect of the likeminded. He chose a family – Abraham and Sarah’s descendants — extended through time. The family is the most powerful vehicle of continuity, and the kinds of changes Jews were expected to make to the world could not be achieved in a single generation. Hence the importance of the family as a place of education (“You shall teach these things repeatedly to your children …”) and of handing the story on, especially on Pesach through the Seder service.

Another reason is that family feeling is the most primal and powerful moral bond. The scientist J. B. S. Haldane famously said, when asked whether he would jump into a river and risk his life to save his drowning brother, “No, but I would do so to save two brothers or eight cousins.” The point he was making was that we share 50 per cent of our genes with our siblings, and an eighth with our cousins. Taking a risk to save them is a way of ensuring that our genes are passed on to the next generation. This principle, known as “kin selection”, is the most basic form of human altruism. It is where the moral sense is born.

That is a key insight, not only of biology but also of political theory. Edmund Burke famously said that “To be attached to the subdivision, to love the little platoon we belong to in society, is the first principle (the germ as it were) of public affections. It is the first link in the series by which we proceed towards a love to our country, and to mankind.”[3] Likewise Alexis de Tocqueville said, “As long as family feeling was kept alive, the opponent of oppression was never alone.”[4]

Strong families are essential to free societies. Where families are strong, a sense of altruism exists that can be extended outward, from family to friends to neighbours to community and from there to the nation as a whole.

It was the sense of family that kept Jews linked in a web of mutual obligation despite the fact that they were scattered across the world. Does it still exist? Sometimes the divisions in the Jewish world go so deep, and the insults hurled by one group against another are so brutal that one could almost be persuaded that it does not. In the 1950s Martin Buber expressed the belief that the Jewish people in the traditional sense no longer existed. Knesset Yisrael, the covenantal people as a single entity before God, was no more. The divisions between Jews, religious and secular, orthodox and non-orthodox, Zionist and non-Zionist, had, he thought, fragmented the people beyond hope of repair.

Yet that conclusion is premature for precisely the reason that makes family so elemental a bond. Argue with your friend and tomorrow he may no longer be your friend, but argue with your brother and tomorrow he is still your brother. The book of Genesis is full of sibling rivalries but they do not all end the same way. The story of Cain and Abel ends with Abel dead. The story of Isaac and Ishmael ends with their standing together at Abraham’s grave. The story of Esau and Jacob reaches a climax when, after a long separation, they meet, embrace and go their separate ways. The story of Joseph and his brothers begins with animosity but ends with forgiveness and reconciliation. Even the most dysfunctional families can eventually come together.

The Jewish people remains a family, often divided, always argumentative, but bound in a common bond of fate nonetheless. As our parsha reminds us, that person who has fallen is our brother or sister, and ours must be the hand that helps them rise again.

[1] Mishneh Torah, Laws of Gifts to the Poor, 10:2.

[2] Mekhilta de-Rabbi Shimon bar Yohai to Ex. 19:6.

[3] Edmund Burke (1729–1797).  Reflections on the French Revolution. The Harvard Classics.  1909–14.

[4] Democracy in America, Chapter XVII: Principal causes which tend to maintain the democratic republic in the United States.

From OU, here.

רב אליהו סולוביצ’יק על עריכה תורנית

היבטים וראשי פרקים בעריכה התורנית

בהמשך להרצאה בוידאו “עריכה תורנית” חלק א’ להלן תמלול ההרצאה.

הפילוסופיה של העריכה התורנית

“כוהנית כפונדקית”?

במסגרת “יום עיון לעריכת ספרי קדמונינו” (תשס”ג), מסר הרה”ג רבי אברהם שושנה, ראש מכון אופק, הרצאה, בה ביכה את השרלטנות הקיימת בציבור התורני, בכל מה שקשור לעריכתם של ספרי הראשונים. “לא תהא כוהנית כפונדקית” זעק הרב שושנה, באומרו שלהבדיל, כל כתביו של ‘שיקספיר’ כבר עברו מזמן ‘עריכה מדעית מושלמת’, ולמעיין לא נשאר אלא להתעמק בהם מתוך בטחון שבידיו הנוסח הקרוב ביותר למה שיצא מתחת ידו של שקספיר, בעוד שהתלמוד וספרי הראשונים, רחוקים מלעמוד ברמה הזאת. טענה זו באה על רקע העובדה שהרמה המקצועית בקרב העוסקים בעריכת ספרי הקדמונים נמוכה, העבודה היא חובבנית ובמקום שתישען על עבודה שיטתית ועקבית, לבנה על גבי לבנה, בדיקה ומחקר ללא משא פנים, היא נעשית כמו שיעור יומי, ולפעמים כמו ‘שיעור כללי’ בישיבה. טענה זו נשמעת צודקת וזועקת ויש בה להכתים אותנו כחברה, על התרשלות בעריכתם של ספרי קדמוננו.

אבל הסיפור מורכב יותר, וחלילה לראות במצב הנוכחי תוצאה של הזנחה מכוונת או אי שימת לב. יש לנו היסטוריה עשירה מאד מתקופת ההשכלה, והיהדות התורנית התנסתה במגוון מצבים, והמצב שאנו עומדים בה כעת, הוא תוצאה ישירה ממה שקרה בעבר.

כבסיס לדיון חייבים לחזור למטרה הסופית של לימוד התורה, ונדמה שיהיה נכון לקבוע שבמשך רוב שנות ההיסטוריה חכמי ישראל לא למדו אז ולא לומדים כיום, כדי להחכים ולהתעשר בידיעת השקפת התורה על עניני החיים. אלמלא כן, היו עושים כל מאמץ אישי וקבוצתי, לחקור אחר הנוסחאות העתיקות ביותר, ולהציב משמרת על משמרת למניעת טעויות העתקה בהעברת השמועות מהכא להתם ומהתם להכא, כדוגמת ההקפדה בספר תורה. עיקר ענינה של לימוד התורה היה ויהיה כדי לדעת אותה על מנת לקיים את הנאמר בה, כאן ועכשיו ולעתיד לבוא. מחויבות זו לתוצאות מיידיות מובילות לתובנה: “אי הוי דייקינן כולי האי לא הוי תנינן” ועדיף לתלמיד חכם להתפרס על פני כל ים התלמוד מאשר להקדיש יותר מדי זמן לבדוק כל נוסח עד היסוד, לנסות לפענח כל משפט מסובך, ללמוד להכיר ספרים שלא כל כך נחוצים להלכה, כמו תוספתא, ירושלמי, מדרשי הלכה. ומאחר שלא ייתכן להקדיש יותר מדי זמן בשביל ללכת בכל דבר עד הסוף, מגיעה המסקנה המתבקשת: “אין לדיין אלא מה שעיניו רואות” ונשאר לנו עניין אינדיבידואלי של כל חכם, מה רואות עיניו תוך כדי לימודו[1].

      בימים ההם בזמן הזה

חשוב להדגיש שהרגילות בבדיקות חיצוניות בלימוד התורה, אינו אחיד אצל חכמי ישראל לדורותיהם. כפי שנראה בהמשך הקורס, הרמב”ם חקר הרבה אחר נוסחה עתיקה מזמן כתיבת התלמוד, רב האי גאון חקר אחר פירוש מלה בתנ”ך אצל הנוצרים, רבינו תם אומר לרבנו משולם שנוסחאותיו משובשים כי אין לפניו נוסחאות ישנים, בעל ‘הערוך’ חיבר ספר ביאור וליקוט על מלות הקשות והזרות שבתלמוד וכדומה.

הבעיה התחילה עם התקדמות שיטות המחקר בעולם הכללי והמעבר מחכמים כוללים הבקיעים בכל השבע חכמות, להתמקצעות בתחומי עניין פרטניים. במקביל החלה התעוררות בתחומי הידע התורניים, שאלות של היסטוריה, סדר הדורות, נוסחאות, ספרים חיצוניים, ועוד. ההתעוררות פשטה גם אנשי התורה, ואנו רואים את הרד”ל ואת ר’ אברהם בן הגר”א שהקדישו מאמצים מחקריים לבירורים הנוגעים לספרות חז”ל. לאחריהם הקדיש הנצי”ב חיבורו על השאילתות. אבל העבודה שבכל זאת הלימוד המסורתי לא כלל ‘מחקרים’, גרם לכך שעיקר העיסוק במחקר התורני, נעשה על ידי הקבוצה שקראה לעצמה ‘חכמת ישראל’ ובאופן כוללני וגס, מקובל להניח שהמוטיבציה שלהם לא הייתה יראת שמים, וכך נוצר פער בין הלימוד המסורתי לבין המחקר התורני. מה עוד שהמחקר התורני יצר מצבים רגישים, כמו המקרה הידוע של רבי שמעון שקופ שכתב שמצווה לפרסם את טעות הדפוס ביד רמה, שנעתקה בספר הטור להלכה, והחזון איש עשה מאמץ מלאכותי להוכיח שההלכה לא נפגעה מגילוי זה. דחיית רגלי המחקר התורני על ציבור יראים, היה לה השפעה שלילית על העוסקים במחקר, שנהפכו בעיני עצמם, לפעמים שלא בצדק, מחוץ למחנה.

שיטת וואלוזין האבודה

חייבים גם לספר במסגרת זו על “שיטת וואלזין האבודה” בה היה דגש חזק על דרישת האמת ללא משא פנים, וזה כלל גישות מחקריות קלאסיות. זה לא המקום להיכנס לפרטים, ואציג אותו בקצרה: (הגעתי לזה ממאמרו של הרב פרופ’ נריה גוטל):

נדה דף כא עמוד א: א”ר אלעזר בר’ צדוק, שני מעשים העלה אבא מטבעין ליבנה: מעשה באשה שהיתה מפלת כמין קליפות אדומות, ובאו ושאלו את אבא, ואבא שאל לחכמים, וחכמים שאלו לרופאים, ואמרו להם: אשה זו מכה יש לה בתוך מעיה שממנה מפלת כמין קליפות,תטיל למים, אם נמוחו – טמאה. ושוב מעשה באשה שהיתה מפלת כמין שערות אדומות, ובאה ושאלה את אבא, ואבא שאל לחכמים, וחכמים לרופאים, ואמרו להם: שומא יש לה בתוך מעיה, שממנה מפלת כמין שערות אדומות, תטיל למים, אם נמוחו – טמאה. אמר ריש לקיש: ובפושרין.

שו”ת מהרש”ם חלק א סימן יג: והנה בס’ מנחת עני להרב מוה’ ארי’ ליב מו”ץ בקאמיניץ דליטא ברוסיא הביא, בענין אשה שיש לה וסת קבוע, רק בכל יום היתה פעמים שופעת דם עכור… והרופאים הגדולים שפטו עליה, שהמקור שלה מוכה ופצוע…  והביא מכמה שו”ת שלמדו מהש”ס דנדה הנ”ל, מהב’ מעשים שהעלה ר”צ ששאל לחכמים, וחכמים שאלו לרופאים ואמרו להם, אשה זו מכה יש לה וכו’, תטיל למים, אם נמוחו טמאה, ואר”ל ובפושרין. ומוכח דהחכמים לא סמכו על הרופאים. ושאל שאלה זו להרב הגאון מו”ה יעקב אבד”ק קארלין בעהמ”ח ס’ משכנות יעקבוהשיב לו שבטעות נדפס המאמר: תטיל למים אם נמוחו טמאה, בשני המעשים הנ”ל. כי במשנה ר”פ המפלת נאמר שם: המפלת כמין קליפה כמין שערה כמין עפר וכו’, תטיל למים אם נמוחו טמאה וא”ל טהורה. וזה התטיל למים אם נמוחו טמאה אינו שייך להמעשה הב’ הנאמר בגמ’ שם, רק הוא מסומן על המשנה, וע”ז אר”ל ובפושרין; והמדפיס הראשון שהדפיס הש”ס טעה וסבר ששייך להמעשה, ולכך הדפיס גם במעשה הא’ תטיל למים וכו’, ובאמת הוא טעות הדפוס. וראיה לזה, דהא בתוספתא נדה נאמרו שם שני המעשות האלו, ולא נכתב שם כלל הא דתטיל למים וכו’, לא במעשה הראשונה ולא בשני’. וכן בירושלמי נדה ג”כ נאמרו ב’ המעשים הללו, וג”כ לא נאמר בהם הא דתטיל למים. ונמצא לפ”ז דהחכמים שאלו לרופאים וסמכו עליהם. והרב המאוה”ג מו”ה יוסף אבד”ק הוראדנא אמר לי ששמע מפי רבנים, שהגאון מו”ה חיים ז”ל מוולאזין אמר ג”כ זאת, ויוכל להיות שהה”ג מו”ה יעקב הנ”ל שהיה תלמידו של מוהר”ח הנ”ל שמע זאת ממנו.

יש כאן נקודה נוספת שאני רואה לנכון להעלותו. אפשר לדמות את השבר, או הקונפליקט בין הלימוד המסורתי לסוגיות במחקר התורני, הנדרשת בעריכת ספרי הקדמונים, לקונפליקט המוכר בשם “תורה ומדע”. כאשר התברר לראשונה ש’כנה’ פרה ורבה, יכלו פוסקים מסוימים (נדמה לי פני יהושע) לומר, שלפי הידע החדש, אסור להרוג כנה בשבת. אבל כאשר הידע המדעי התרחק כמטחווי קשת מהידע העממי, ונהפכו סדרי שמים וארץ, שוב אין טעם בחיבור שבין דיני התורה לידע המדעי. הגישה הרווחת כיום בשאלת ‘תורה ומדע’ (ראה ‘המעיין’ גליון 204) היא, שהתורה מתייחסת לידע האנושי בעיניים אנושיות, ועל פיה יישק דבר ההלכה. על אף שבזמן חז”ל יש להניח, שחיפשו את האמת המדעית בבירור המציאות. כך הדבר במחקר התורני, במשך השנים התפתח מאד המחקר התורני, והרוצה לזכות בכתר תורה לא יכול להקדיש יותר מדי זמן לבירורים טכניים, כי רבים הם מספור. כאן נכנס תפקידם של העוסקים במלאכת העריכה, לרכז את כל הידע המקצועי הקיים ולהעמידו לפני הלומד, להבין ולהורות, לשמור ולעשות.

מאתר מטמוני ארץ, כאן.

[לינק חסר]