Hyehudi.org

“ידידתנו ובעלת בריתנו” – ארצות הברית

אין מנהיג ישראלי שלא השמיע אמירה זו בתורו, כחלק בלתי נפרד מהתבטאויות הנאותות הדיפלומטית – האומנם כך?

דר’ הנרי קיסינג’ר, יהודי מוכשר וחריף שכל, יליד גרמניה, שימש כיועץ בכיר הלוחש לאזנם של הנשיאים קנדי, ג’ונסון, ניקסון ופורד. קיסינג’ר היה גם ראש המועצה לביטחון לאומי ושר החוץ של ארצות הברית. לקיסינג’ר מיוחסת האמרה: “לאמריקה אין ידידים או אויבים, אלא אינטרסים בלבד” “America has no permanent friends or enemies, only interests”. (אין לו זכות יוצרים על האמרה שצוטטה כבר לפניו).

פרופ’ עזרה זהר הוציא לאור ספר בשנת 1994 – “פילגש במזרח התיכון” – על יחסי ישראל ארצות הברית. לקראת יום העצמאות נצטט מספרו (ציטוט מקוצר וערוך) את מערך היחסים לפני ואחרי שנת הקמת המדינה, 1948.

פרנקלין רוזוולנט כיהן כנשיא ארצות הברית ממש במקביל לעידן הנאצי בגרמניה (1932 – 1945). אין ספק שהנשיא וממשלו ידעו על השתלשלות ההתעללות ביהודים מליל הבדולח ועד ל”פיתרון הסופי” בשנות הארבעים. הנשיא ג’ימי קרטר העניק שי למנחם בגין, תצלומי אוויר מפורטים של מחנה אושוויץ. האמריקאים נמנעו מ”לבזבז” פצצות על האטת מכונת השמדת היהודים בטיעונים שונים והמשיכו בקו ש”היהודים לא מעניינים”. ערב המלחמה הורה הנשיא רוזוולנט להחזיר לאירופה את אוניית הפליטים היהודיים, “סנט לואיס” שהגיעה לחופי אמריקה, ארץ המהגרים. חלקם נספו בשואה.

עם מותו של רוזוולט ב-1945 הושבע הארי טרומן כנשיא עד 1952. משרד החוץ האמריקאי (“מחלקת המדינה”) מאמצת כמעט באופן עקבי, מאז ועד לימינו, עמדה פרו-ערבית. עמדת משרד החוץ שהתנגד להקמת מדינה יהודית, ולאחר הקמתה דרש להצר את שטחה – השפיע רבות על עמדתו הפתלתלה של טרומן.

כל ראשי הצבא האמריקאי אמרו לטרומן שליישוב היהודי בארץ ישראל אין כל סיכוי מול מדינות ערב ותמיכה בהקמת מדינה יהודית עלולה לסבך את ארה”ב. טרומן הודיע במכתב לרבנים אמריקאים (ערב הבחירות ב-1946) על תמיכתו בחלוקת ארץ ישראל ובעליית פליטים יהודיים לארץ ישראל, אך מיד הודיע לבריטים שארצות הברית לא תהיה מעורבת מעשית.

בכ”ט בנובמבר 1947 הצביעה ארצות הברית בעד תוכנית החלוקה, אבל מיד לאחריה הטילה אמברגו על משלוח נשק “למזרח התיכון”. זהו הצעד החמור ביותר שאמריקה נקטה אי פעם נגד ישראל. “המזרח התיכון” זה ישראל! כי לכל מדינות ערב שסבבו את ישראל היו צבאות סדירים מצוידים בטנקים ובמטוסים. לרשות ה”הגנה” היהודית עמדו בעיקר רובים, חלקם מיושנים. כל זאת על רקע הערכות אמריקאיות שצפויה “שואה” שנייה בארץ ישראל. נראה שמשרד החוץ האמריקאי פעל כדי שתחזיותיו על “תבוסת היהודים” יתבררו כנכונות.

בתחילת 1948, בעיצומו של המאבק מול ערביי ארץ ישראל, לחץ משרד החוץ האמריקאי שהמנדט הבריטי יוחלף במנדט של האו”ם במקום חלוקה לשתי מדינות. טרומן סרב בתוקף להיפגש עם נשיא ההסתדרות הציונית פרופ’ חיים וייצמן. טרומן נאות לפגישה רק לאחר שידידו ושותפו לשעבר לעסקים, יהודי בשם אדי יעקובסון, שכנע אותו. הפגישה החטופה (וייצמן הוכנס לבית הלבן מכניסה עורפית) לא הועילה וארצות הברית בעצם נסוגה מתמיכתה בתוכנית החלוקה ובהקמת מדינה יהודית ואף הביאה הצעת החלטה ברוח זו למועצת הביטחון של האו”ם. עקב התנגדות ברית המועצות ומדינות אחרות ההצעה לא הועלתה להצבעה.   

עד למאי 1948 הופעל לחץ אמריקאי כבד על בן גוריון, גם באמצעות ארגונים יהודים אמריקאים, להימנע מהכרזה על הקמת המדינה. אליהו אילת שהיה נציג הסוכנות היהודית בוושינגטון, ולאחר מכן השגריר הישראלי הראשון בארה”ב, כתב בספרו שבכירי הממשל האמריקאי היו האיום החמור ביותר למפעל הציוני וראו בהקמת מדינה יהודית, בחלק קטן של ארץ ישראל, סכנה לאינטרסים האמריקאים.

הניצחונות הצבאיים של ישראל בשלבים הראשונים של מלחמת השחרור יחד עם שנת הבחירות באמריקה שכנעו את טרומן להכיר במדינת ישראל שהוכרזה בהא באייר. גם הכרה זו הייתה מסויגת: ארצות הברית הכירה במדינת ישראל דה-פקטו אך לא דה-יורה. הכרה כעובדה קיימת אך לא מכוח זכות וחוק.

אליהו אילת כותב שאמריקה שלאחר מלחמת העולם השנייה יכלה בקלות למנוע את פלישת צבאות ערב לישראל ב-15 למאי, פלישה שהייתה צפויה. הערבים קיבלו חיזוק מצעדי האמברגו וההיסוס האמריקאי להכיר במדינת ישראל.

המשך לקרוא…

מאתר קו ישר, כאן.

Bye Bye Bogy: By Moshe Feiglin

The best thing that has resulted from the political storm churning through Israel is the ouster of current Defense Minister Bogy Ya’alon. That was not Netanyahu’s original intent. He wanted to bring the Left into the government, and it is a good thing that Labor MK Shelly Yehimovitz prevented that from happening. My assessment is that the new government will not be qualitatively different from its predecessor and except for a change of style, it will be more of the same. But all of that is behind us now. The most important thing is that Ya’alon was ousted. We can only hope that it is not too late.

Bogy Ya’alon, trumpeted as the new savior by the Right and settlers, turned out to be (surprise, surprise) a strategic disaster for Israel’s security – and no less than that – for the state of its democracy and liberty. I believe Ehud Barak’s testimony that Ya’alon was the man who tipped the scales against an attack on Iran’s nuclear facilities. Such an attack – even if it had failed to achieve its tactical goal – would have restored Israel’s strategic stance according to which the State of Israel was not established to once again rely on US or British pilots. Even if an attack on Iran’s nuclear facilities had failed, it would have made it crystal clear that Israel’s strategy is based on the adage of our Sages, “If someone rises to kill you, kill him first” – whether the attacker is a powerful country overseas or a knife-wielding terrorist in Hebron. But Ya’alon preferred the strategy of containment upon which he was raised in his youth on a leftist kibbutz. He upgraded Iran’s world status and opened the door for its great victory over Israel.

Two years ago, during Operation Protective Edge, Ya’alon led the strategy of containment of the Hamas. The political-security echelon, headed by Ya’alon, emitted confused orders, laden with concepts that included everything – except victory. The result was that after almost two months of goal-less fighting, the IDF had suffered 70 casualties in the tunnels and alleyways of Gaza, left two bodies of Israeli soldiers behind – and retreated. Bugy Ya’alon is leaving behind an army that has become the most sophisticated junkyard of modern arms and advanced technology that exists. He leaves behind the largest, strongest and most inflated army that Israel has ever seen. But it is an army that is incapable of winning any battle. Except for the real battle that Ya’alon introduced: the battle against the settlers.

Under the instruction and with the encouragement of Ya’alon, a new stage in Israel’s history has unfolded. Under pressure from the media and the Left, tens of minors were arrested and severely tortured (with the full support of the Jewish Home party) for no reason other than to keep the Left happy with Bogy. The absolute majority of the youth were released without an indictment – but they did suffer serious emotional damage that will likely haunt them the rest of their lives. (Apparently, the house in Duma was burned by the Arab locals, as was the case before and after the event in question).

But worst of all was Ya’alon’s participation in the quiet ‘trend’ of the military coup that was beginning to take form in Israel.

The shooting of the terrorist in Hebron presented Israeli society with a choice between two approaches: The Jewish perspective, according to which the elimination of a terrorist willing to die in order to murder Jews is ethical and imperative –  and the European approach, lacking morality, seamlessly equating  between good and evil: The type of approach that turns Nazis into victims and the Jews into the new Nazis.

The upper echelons of the IDF, educated and advanced over the years on the basis of loyalty to these ideas, suddenly became the great hope of the Left. The soldier from Hebron was turned into a national enemy. The Chief of Staff explained that “If someone rises to kill you, kill him first” is not the IDF’s strategy. The Deputy Chief of Staff equated those who subscribe to that value with Nazis. The radical Left Ha’aretz newspaper rather openly called for a military coup and the Defense Minister, Moshe Bogey Ya’alon, backed up and encouraged this entire process on every stage and at every ceremony.

I have no great expectations of Lieberman. Rightist ideology and power bereft  of clear purpose always becomes  a double-edged sword. It would behoove us all to remember former Prime Minister Ariel Sharon, who was no less rightist and forceful than Lieberman. But all that we can say to Ya’alon is good-bye and good riddance.

From Jewish Israel, here.