The Appeal To Authority Fallacy

Following are the words of the book “Tiferes Shlomo” on Beshalach defending the false notion known today as “Da’as Torah”:

“וישובו ויחנו לפני פי החירות”, פרש”י להגיד שבחן של ישראל כו’ אלא אמרו אין לנו אלא דברי בן עמרם. לכאורה למה לא אמרו אלא דברי משה מה זה שהזכירו בשם אביו בן עמרם. אמנם כתיב (שמות יד, לא) ויאמינו בה’ ובמשה עבדו וכן אמרו ז”ל (מכילתא בשלח יד, טו) כדאי הם וזכות אבותיהם והאמונה שהאמינו בי ויצאו לקרוע להם הים. דהנה ידוע שבזכות האמונה נגאלו ממצרים ובפרט בים הוצרכו להתחזק יותר באמונה גדולה עד מאד.

והנה במ”ח דברים שהתורה נקנית בהם נאמר (אבות ו, ו) באמונת חכמים. ושורש אמונת חכמים להאמין בדבריהם של צדיקי הדור אשר רוח ה’ נוססה בם וכל הענין שיאמרו ויעצוהו אף בדבר הרשות ואף שהוא נגד השכל הפשוט ואף כי יאמר שאינו מפי ה’ כמו הנביא. כי בזה חכם עדיף מנביא. כי הנביא אשר ידבר דבר בשם ה’ כה אמר ה’ אינו שייך האמונה בו זולת בדבר ה’ אשר דבר ויאמינו בקול ה’ ע”י נביאו. אבל אמונת חכמים הוא האמונה בדברי החכם עצמו אף שהוא נגד השכל ולא מפי ה’ אעפ”כ נהנין ממנו עצה ותושיה וכאשר יגזר אומר כן יקום בכל דבריו גם בדברי עוה”ז ועצות אנשים בעוה”ז במו”מ וכיוצא.

ובדרך הזה יהיה הגאולה ב”ב כימי צאתך מאמ”צ (מיכה ז, טו) ומי שאינו מאמין בכל זה הנה הוא מעכב הגאולה וגורם גלות כו’ ע”כ כאשר הוצרכו בנ”י לעבור כו’ לזכות לגאולה על ידי דרכי האמונה נתן הש”י להם ע”י משה הנסיון שלא ע”ד השכל הישר ויצום משרע”ה וישובו ויחנו וגו’ אשר לכאו’ נראה דבר זה זר בעיניהם. כי איך נתקרב אל רודפינו. אעפ”כ נתחזקו ישראל באמונתם ואמרו אין לנו אלא דברי בן עמרם. ר”ל דברי בן עמרם אע”פ שאינו משה רבן של כל הנביאים ואף אם יאמר דבר זה מלבו ולא על פי נבואה נשמע לו וזהו ויאמינו בה’ ובמשה עבדו בשתי האמונות האלו עברו וזכו לקריעת ים סוף לנס הגדול הזה השייך לקבלת התורה וגם שם נאמר (שמות יט, ט) וגם בך יאמינו לעולם וזה דרך קניות התורה באמונת חכמים כנ”ל

Credit: DBS

מתפטרים מנוצרירות בדפוסי התנ”ך

להתחיל כמו שצריך: חומש חדש לפי החלוקה היהודית

להתחיל כמו שצריך: חומש חדש לפי החלוקה היהודית
כולם יודעים שבמהלך הגלות הארוכה, הגויים ערכו ויכוחים פומביים עם חכמי ישראל כדי לשכנע אותם בצדקתם ולגרום ליהודים להמיר את דתם. מתברר שהישג  אחד חשוב ומשמעותי היה להם: הם הצליחו להחליף את החלוקה היהודית המקורית של התנ”ך בחלוקה חדשה, המוכרת לכולנו כחלוקת הפרקים.

כל אחד שמצטט פרק ופסוק משתמש ללא ידיעתו בחלוקה שהגויים הכניסו לתנ”ך. חלוקה זו נכנסה לתנ”ך עם המצאת הדפוס בעקבות העובדה שכל המדפיסים היו נוכרים.

בחלוקת הפרקים יש שיבושים רבים- שיבושים שנובעים מטעות בהבנת הפסוקים ושיבושים שמטרתם להכניס רעיונות ודעות נוצריים, הדוגמאות רבות (פרקים א’ וב’ בספר בראשית, רוב פרקי ספר שופטים וספר הושע ועוד). מי שמתעניין בכך יכול לעיין בהקדמה לתנ”ך קורן.

עורך החומש החדש, בצלאל אריאל מסביר ששלילת חלוקת הפרקים אינה העניין המרכזי: “הרעיון הוא לשוב להשתמש בחלוקה יהודית מקורית. חלוקה המבטאת את ערכי היהדות, חלוקה שלימודה הוא בעצמו לימוד תורה”.

האם הייתה בשימוש חלוקה יהודית מקורית? אריאל מפתיע: “בהחלט כן. כיום אנו נוהגים לקרוא בתורה לפי מנהג בבל שמסיימים את התורה פעם בשנה, אך מנהג ארץ ישראל היה שונה ולפיו סיימו את הקריאה בתורה בשלוש שנים.”

“חלוקה זו נמצאת בשולי תנ”ך קורן, תנ”ך מוסד הרב קוק ותנ”ך כתר ירושלים ובעוד הוצאות, אך היא החלוקה היחידה שמופיעה בכתבי היד היהודיים לפני המצאת הדפוס.”

עושים לייק לסרוגים ונשארים מעודכנים!

חלוקה אופטימית

כאמור, חלוקה זו מלמדת אותנו ערכים והשקפת עולם יהודית. דוגמאות? בבקשה.

סדר א’ של חומש בראשית כולל בתוכו את יום השבת, היום המסיים את השבוע, היום הקדוש ביותר בשבוע. סדר ב’ מתחיל בתיאור המקביל של הבריאה. לעומת זאת, בחלוקה המופיעה כיום בתנ”כים פרק א’ מסתיים בסוף יום שישי.

סדרי ארץ ישראל עוסקים בחיים ואינם מדגישים את המוות. ולכן מות שרה [ויהיו חיי שרה], מותו של יעקב אבינו [ויחי יעקב] וגם מות משה [וילך משה] אינם התחלת סדר אלא חלק מסדר גדול יותר.

סדרי ארץ ישראל מלמדים שהקורבנות הם צורכו של המקריב! בניגוד לתפיסה האלילית שהם צורכו של האל. כמו שירמיהו מדגיש [בהפטרת פרשת צו]: כִּי לֹא דִבַּרְתִּי אֶת-אֲבוֹתֵיכֶם, וְלֹא צִוִּיתִים, בְּיוֹם הוֹצִיאִי אוֹתָם, מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם עַל דִּבְרֵי עוֹלָה וָזָבַח. כִּי אִם אֶת הַדָּבָר הַזֶּה צִוִּיתִי אוֹתָם לֵאמֹר, שִׁמְעוּ בְקוֹלִי וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹקים, וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי לְעָם, וַהֲלַכְתֶּם בְּכָל הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר אֲצַוֶּה אֶתְכֶם, לְמַעַן יִיטַב לָכֶם.

ולכן אין סדר הפותח בציווי להביא קורבן! למעט קורבן חטאת בו ברור לכל שהוא צורך המקריב ולא צורך גבוה.

ולסיום, פרשת ויצא היא פרשה [סתומה] ארוכה מאוד. יש בה 148 פסוקים! גם החלוקה הנוכרית וגם החלוקה היהודית חילקו אותה למספר חלקים. הפסוקים הפותחים את הסדרים שלנו הם פסוקי חמלה ורחמים, השגחת ה’ והגנתו את החלשים! במה פותחים הפרקים? חפשו בעצמכם.

מימין חלוקת הפרקים והפסוקים היהודית. משמאל חלוקת הפרשיות היהודית

לגאול את התנ”ך

ומה משמעות השם ‘שיבה לביצרון’? אריאל מצטט את דברי הנביא זכריה שאומר: “שׁוּבוּ לְבִצָּרוֹן אֲסִירֵי הַתִּקְוָה גַּם הַיּוֹם מַגִּיד מִשְׁנֶה אָשִׁיב לָךְ” ומסביר על פי רש”י שמדובר בפסוק שקורא לנו לחזור לכוחנו ולכבודנו, ולחדש את משנה התורה ששכחנו.

לפי תפיסתו של אריאל קריאתו של הנביא אלינו מתממשת גם על ידי שנחזיר למקומה את החלוקה היהודית – חלוקת הסדרים.

ויש לו על מי לסמוך, הוא מציין כי “הרב יהודה קרויזר והרב זלמן מלמד אמרו לי שמדובר בנדבך נוסף בגאולת ישראל”.

באתר ניתן למצוא את ברכות הרבנים שמברכים על המהלך, תוכנה להמרה בין החלוקה הקיימת בתנ”כים והחלוקה היהודית, פורום שאלות והצעות וכן מאמרים נוספים שנכתבו על הנושא.

קיבלתם תיאבון? כנסו לאתר “שיבה לביצרון” ולדף הפייסבוק וגם אתם תוכלו לומר שהייתם בין הראשונים שהניעו את משק כנפי הפרפר.

מאתר סרוגים, כאן.

Charedim Now Forced to Comment on Libertarianism

Liberation Theology

3874922926_a80521383f_bIn the summer of 1776, Benjamin Franklin proposed that the Great Seal of the United States should depict Moshe Rabbeinu at the Yam Suf, his staff lifted high and the Mitzriyim drowning in the sea. Jefferson urged a different design: Klal Yisrael marching through the Midbar, led by amud ha’eish and amud he’anan, the pillar of fire and the pillar of smoke.

American slaves in the 19th century famously adopted the imagery and language of Yetzias Mitzrayim to express the hopes they harbored to one day be free. In one famous spiritual, they sang of “When Israel was in Egypt land… oppressed so hard they could not stand,” punctuating each phrase with the refrain “Let My people go.”

Similar references to our ancestors’ liberation from Mitzrayim informed the American labor and civil rights movements as well. In his celebrated “I’ve Been to the Mountaintop” speech, Martin Luther King pined to “watch G-d’s children in their magnificent trek from the dark dungeons of Egypt… on toward the promised land.” And he sought to assure American blacks that “the Israelites” suffered much before gaining their freedom, and so neither should his listeners give up hope.

It says much that so many have modeled their aspirations on the Divine extraction of goy mikerev goy, “a nation from the midst of a nation” (Devarim 4:34). To the Western world, the account of our ancestors’ release from slavery is the mother of all liberation movements. And, at least in a way, one supposes, it is.

But the reading of freedom as mere release from repression is sorely incomplete. Because after Shalach es ami, “Let my people go,” comes a most important additional word: viyaavduni – “so that they may serve Me” (Shmos 9:1). Klal Yisrael wasn’t merely taken from slavery to “freedom,” in the word’s simplest sense. We were taken from meaningless, onerous oppression to… a different servitude, the most meaningful kind imaginable: serving Hashem.

The Hebrew word for freedom, of course, is cheirus, evoking the word charus, “inscribed,” the word the Torah uses to describe the etching of the words on the Luchos, the “Tablets of the Law.” Chazal see a profound truth in the two words’ similarity, and teach us: “The only free person is the one immersed in Torah.”

What in the world, others might ask us, does immersion in an intellectually taxing corpus of abstruse texts, subtle ideas and legal/ritual minutiae have to do with freedom?

They would claim to feel most free lying on beach chairs in their back yards on a day off from work, sunshine on their faces and cold beverages within reach, with nothing, absolutely nothing, to do. And, to be sure, there are in fact times when we all need to relax, to recharge. But that’s not the meaning of freedom, at least not in the Torah’s view.

In the words of Iyov, adam l’amal yulad, “Man is born to toil” (5:7). What we simplemindedly think of as “freedom” is not true cherus. We’re here to labor, to study, to control ourselves, to apply ourselves, to accomplish things. Our “freedom” is release from the meaningless servitude some pledge to a master like money, chemicals, or this or that transient pleasure; and entry into meaningful servitude to something transcendent.

Truth be told, the freedom touted by “the velt” doesn’t even yield the fulfillment it promises. Or even happiness. Winning the lottery and moving to Monaco to indulge one’s whims may be a common daydream, but, as countless accounts have borne witness, release from economic straits and the embrace of hedonism have yielded more suicides than serenity.

True freedom, ironically, comes from hard work. Applying ourselves to our Divine mandate liberates us from the limitations of our inner Egypts, and brings true fulfillment, true joy.

Yesh chachmah bagoyim, Chazal tell us. Listen to the words of the Indian poet and Nobel laureate Rabindranath Tagore:

“I have on my table a violin string. It is free to move in any direction I like. If I twist one end, it responds; it is free.

“But it is not free to sing. So I take it and fix it into my violin. I bind it, and when it is bound, it is free for the first time to sing.”

What a perceptive mashal, and how inadvertently apt.

From Cross-Currents, here.

The Anti-state Anthem

Hashem Hu Malkeinu ה’ הוא מלכנו

Hashem Hu Malkeinu, v’Lo anu avadim

HaTorah HaKedoshah Hi Chukoseinu, u’bah anu ma’aminim

Hashem Hu Malkeinu, v’Lo anu avadim

HaTorah HaKedoshah Hi Chayeinu, v’lah anu meshubadim

B’Shilton HaKofrim ain anu ma’aminim, ain anu ma’aminim

U’b’chukoseihem ain anu mischashvim, ain anu mischashvim

B’Derech HaTorah Neileich, b’aish u’b’mayim

B’Derech HaTorah Neileich, L’Kadesh Sheim Shamayim – oy – L’Kadesh Sheim Shamayim!
ה’ הוא מלכנו ולו אנו עבדים
התורה היא חוקותינו ובה אנו מאמינים

ה’ הוא מלכנו ולו אנו עבדים
התורה הקדושה היא חיינו ולה אנו משועבדים .

בשלטון הכופרים אין אנו מאמינים – אין אנו מאמינים

ובחוקותיהם אין אנו מתחשבים – אין אנו מתחשבים

בדרך התורה נלך באש ובמים
בדרך התורה נלך לקדש שם שמים –
אוי – לקדש שם שמים!

Translation:
Hashem is our King and to him we are servants,
The Torah is our law and unto it we are believers

Hashem is our King and to him we are servants,
The Holy Torah is our life and unto it we serve

To the Rule of the heretics we are not believers,
We are not believers!

And their laws we do not honor,
we do not honor!

In the way of the Torah we walk,
through fire and water.
In the way of the Torah we walk, to sanctify the Holy Name.
Oy! To sanctify the Holy Name!

Information:
Translation from Wikipedia; available under the Creative Commons Attribution-ShareAlike License.

Song written by Rav Amram Blau; words are on Wikipedia and presumed to be in the public domain.

Load recordings (there is 1 recording)

From Zemirot Database, here.

Rabbi Hirsch on Capital Formation

The First Stirrings of Capitalism1

And Adah bore Yaval. He was the first of those who dwell in tents and raise cattle. The name of his brother was Yuval. He was the first of all who handle the harp and flute. And Tzilah, too, bore Tuval-Kayin, who sharpened all cutting implements of copper and iron.

To any but the most casual student of Chumash, the question “What’s in a name?” borders on silliness. Names throughout Tanach are saturated with meaning. We have only to look at the names – and the reasons for their selection – that the first humans gave their sons to learn that names speak volumes about the mindset of parents, and the times in which they lived. The progressive change in mood in the names that Leah assigned to her sons adds powerfully to our sense that names are important[2]. We cannot help but note that with the birth of each son, Leah sees herself growing in her importance to her husband, and capturing more of the love she thought had been reserved for Rachel alone. With each birth, her attitude shifts from the desperation of affliction to proudly becoming the undisputed mother of the lion’s share of the projected twelve shevatim.

Some names are more subtle. We would miss their significance if we didn’t notice the words appear in slightly altered form elsewhere. In the march of the generations from Kayin, we find it easy to tune out, and treat the psukim as many variations on the theme of Ploni begat Almoni. Occasionally, we take note as one of them jogs our memory, and we realize that we have seen that word before someplace else. If we bothered to compare the names with those on the list of progeny of Shais, we might be shocked to see the enormous overlap in names – almost as if the Torah were describing an almost inexorable pattern of cultural and spiritual development[3], with each name indicating an important cultural change from the generation that preceded it.

In one set of psukim in our parshah, three generations all take essentially the same name, changing only grammatical construction. Three generations all take names based on the root Y-B-L. Thus we have Yaval, who fathers Yuval, and is followed by Tuval-Kayin. The root essentially means to bring, or bring in. Applied to a mostly agrarian society in the early days of mankind, Y-B-L can be assumed to have something to do with the produce that is brought in from the field to be used by people.

The appearance of three forms of the same name in succession is surely important. Significant as well is the fact that all three are credited with being originators of a new idea or practice, contributors of a new wrinkle in the growing cloth of human civilization.

It starts with Yaval, who becomes the “father of those who dwell in tents and breed cattle.” We wonder what it was that he fathered! What was his innovation? Shepherds had been around since the time of Hevel. We can find a clue in the attitude that the Egyptians had to shepherds. On the one hand they utterly despised them; on the other, Pharoh found putting Yosef’s brothers in charge of the royal flocks an honorable position.

It is quite likely that the Egyptians did not find sheep abhorrent, nor those who tended to them. Rather, they looked down upon nomads – those people who possessed no land and no roots – the Roma of the ancient world – and therefore had to shepherd their sheep wherever they could find food for their animals. Yosef therefore introduced his brothers to Pharoh as “roeh tzon,” who had previously been “anshei mikneh.[4]” We can take this to mean that they appear at the moment, having just left their homeland, as common shepherds. Yosef excuses and justifies this impression. They may look like landless, nomadic shepherds, but they in fact are anshei mikneh – landed gentry, members of the group founded in our parshah by Yaval.

Yaval was not a shepherd. He managed a mikneh empire, while reclining in the shade and comfort of a tent. He was a sheep entrepreneur, reaping – bringing in- the profit from the raising of sheep without having to tend to them himself. In a sense, he industrialized the sheep business, expanding upon it, systematizing it enough that he could realize great profit by focusing on the commercial end of it, rather than fraternizing with the animals. This was indeed an innovation, and a trend in society that would in time apply to all other jobs and vocations. The successful capitalist would reap large profits, leaving the laborious work to others.

The next generation did not have to produce. It was heir to wealth, and had the luxury of not having to produce. In the case of Yaval, this did not mean a next generation of lazy souls involved in dissolute behavior. The consequence of an abundance of discretionary capital, as we call it today, is a generation that can look beyond simply providing the means for survival. With more time available for non-essentials, the generation after Yaval turned to music. Yuval became the father of those who would play harp and flute. He could only arise in a generation that had the means to support him.

In the days between Adam and Noach, with G-d consciousness waning, turning to culture was an important step for mankind. The line of Kayin, estranged from G-d, needed desperately to restore the inner equilibrium and harmony that comes from a person’s relationship with HKBH. Nothing can begin to replace that relationship, but on a societal level, turning to culture is an important first step on the road back. Minimally, music and art suggest to Man that he is not the be-all and end-all of existence. There are concepts and ideas that Man – even Man estranged from G-d – can recognize as more important than his own being. Music and art appeal to Man’s emotions without much effort; in time, he can learn of the more ethereal realm of the Idea, of truth and intellectual contemplation, and learn to appreciate these as well.

Tuval appears in the following generation. The word means “bringing,” not in the active sense, but as an abstraction. It is not about producing, but production itself. By fashioning the first cutting implements, Tuval enables production on a qualitatively and quantitively different plane. Tuval introduces what, in time, would be called the “means of production.” Implements would become machinery would become large factories. Those who owned them would reap much benefit from the labor of many.

Ironically, with the emergence of this generation, Kayin seems to have defeated his curse of forever roaming in constant exile. Owning land has now become much less important. Tuval’s full name is Tuval-Kayin. Through Tuval, Kayin has regained all the land he lost, without owning an inch of it. By producing the tools that all others use to gather their produce, Tuval gains a share in everybody’s production.

Kayin was once able to survey the world in front of him, and imagine himself possessor of much of it. He forfeited all of it when he murdered his brother. Generations later, his ingenuity and ambition have morphed into a Tuval-Kayin, needed no expanse of land to find security and wealth. His creative mind was a fertile enough field in which to nurture abundant produce. Kayin could have triumphed, were it not for the fact that a society in which G-d is moved to the periphery will have no permanence. The next generation after Tuval-Kayin is that of Lemech. He looks at the changes through the generation, as well as his own family, and is left with thoughts of foreboding and guilt.

After him will come the Flood.


1. Based on the Hirsch Chumash, Bereishis 4:20-23

2. See the Hirsch Chumash, Bereishis 29:32-35

3. Rabbi Samson Raphael Hirsch, of course, uncovers precisely such patterns in his treatment of the two lines.

4. Bereishis 46:32

From Torah.org, here.