הבג”ץ נגד היהדות
בזמן האחרון יש תמיכת הבג”ץ ברפורמים שרצונם לעקור את כל היהדות, וכן אנו רואים יותר ויותר התערבות הבג”ץ נגד כל חקיקה שעוזר ליהדות, וכן עצם התערבות של הבג”ץ בכל הענינים של הכנסת, אשר סותם כל אפשרות להתקדם בעניני יהדות.
ובעצם הם משליטים את עצמם על המדינה, על אף שיש באופן עקרוני שלשה רשויות, הרשות המחוקקת שזה הכנסת, הרשות המבצעת זה הממשלה, והרשות השופטת זה הבג”ץ, אבל כעת יותר ויותר הבג”ץ משתלט כדי שיכולל בתוכו כל שלשה הרשויות.
והם לא נבחרי ציבור אלא בוחרים את עצמם, והם אנטי דת מובהקים, ואנטי ארץ ישראל, וא”כ יש כאן שילטון ערב רב בצורה מובהקת.
התיקון לזה
והשאלה איך ניתן לבער שלטון רשע זו, וכן עצם הממשלה צריך להיות ע”פ תורה, אולם הרשעים הכי גדולים ששולטים כאן זה הבג”ץ.
ונראה שאחד מן התיקונים הגדולים שצריך לעשות הוא על ידי ביעור חמץ כהלכתו בלי הערמה הנוראה של המכירה הנהוגה.
וזה ע”פ הזוהר הקדוש שכתב שהקב”ה הבטיח שבי”ד בניסן בזמן שעם ישראל מבער החמץ, הקב”ה מבער את הערב רב, אולם כמובן שזה רק כשבאמת מבערים את החמץ, [חמץ כפשוטו] אבל לא ע”י המכירה הנהוגה שיש הרבה צע”ג עליה.
וכתבנו כמה מאמרים על זה, וכאן נביא עוד הפעם את המאמר חמץ ושאור דאינון ערב רב:
שאור וחמץ דאינון ערב רב
עי’ בגמ’ ביצה (דף לב ע”ב) “הני מערב רב קא אתו, דכתיב (דברים יג יח) ‘וְנָתַן לְךָ רַחֲמִים וְרִחַמְךָ’, כל המרחם על הבריות, בידוע שהוא מזרעו של אברהם אבינו, וכל מי שאינו מרחם על הבריות, בידוע שאינו מזרעו של אברהם אבינו”.
ועי’ בזה בספר הזוהר כמה פעמים, שיבוא זמן שאנשים עם נשמות הערב רב ישלטו על עם ישראל, והם מכונים בשם שאור וחמץ.
וז”ל הרעיא מהימנא (במדבר פר’ נשא, דף קכו ע”א): “וַאֲנִי חָשִׁיב בְּעֵינַיְיהוּ בֵּין עֵרֶב רַב רַשִׁיעֲיָיא, כְּכֶּלֶב מֵת דְּסָּרַח בֵּינַיְיהוּ, דְּחָכְמַת סוֹפְרִים תִּסְרַח בֵּינַיְיהוּ, בְּכָל קַרְתָּא וְקַרְתָּא, וּבְכָל אֲתָר דְּיִשְׂרָאֵל מְפוּזָרִין בֵּינַיְיהוּ בֵּין מַלְכְּוָון. וְאִתְהַדְּרוּ אִינּוּן עֵרֶב רַב רַעְיָין עַל יִשְׂרָאֵל, עָאנָא דְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא” [= ונעשין הערב רב מנהיגים על ישראל].
ועוד אמרו שם (פר’ פנחס, דף רלב ע”ב): “וּבְגִין דְּעֵרֶב רַב אִינּוּן שְׂאוֹר שֶׁבָּעִיסָה, וְאִינּוּן אוּמִין דְּעָלְמָא דַּמְיָין לְמוֹץ, יַתִּיר מְעַכְּבִין בְּגָלוּתָא עֵרֶב רַב לְיִשְׂרָאֵל, מֵאוּמִין עכו”ם. כְּמָה דְּאוּקְמוּהָ רַבָּנָן (ברכות דף יז ע”א) מִי מְעַכֵּב? שְׂאוֹר שֶׁבָּעִיסָּה מְעַכֵּב. דְּאִינּוּן דְּבֵקִין בְּיִשְׂרָאֵל, כַּשְּׂאוֹר בַּעִיסָּה”.
ועי’ תק”ז (תקון כא, סוף דף נ ע”ב): “וְדָא אִיהוּ חָלַק לִבָּ”ם (הושע י ב), וּמָאן חָלַק לִבָּם? שְׂאוֹר וְחָמֵץ דְּאִינוּן עִרֶב רַב, וְרָזָא דְמִלְתָא וִיהִי מַבְדִּיל בֵּין מַיִם לָמָיִם (בראשית א ו), דַּעֲלַיְיהוּ אִתְּמַר (שמות יב טו) אַךְ בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן תַּשְׁבִּיתוּ שְׂאֹר מִבָּתֵּיכֶם, אַךְ חָלַק, וְאוֹמָאָה דְיִתְמַחוּן [ושבועה שימחו] בְּי”ד, דְּאִינוּן אַרְבַּע סְרֵי יוֹמֵי דְפִסְחָא, לְקַיְימָא (מיכה ז טו) כִּימֵי צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם אַרְאֶנּוּ נִפְלָאוֹת, וכו’, וּבְגִין דָּא(ריש פסחים) אוֹר לְאַרְבָּעָה עָשָׂר בּוֹדְקִין אֶת הֶחָמֵץ לְאוֹר הַנֵּר“. ע”כ.
ביעור הערב רב ע”י ביעור חמץ
ויש לשאול איך אפשר לבער את הערב רב מבינינו, זה שהזוהר מכנה בשם חמץ ושאור, שהם ‘הרעיין על ישראל’, רועים ומנהיגים על ישראל, ושאור שבעיסה מעכב.
ונראה לומר, שכיון שהזוהר מכנה הערב רב [אשר כעת שולט עלינו] בשם שאור שבעיסה, ונשבע שהכליון של הערב רב יעשה בי”ד בניסן בשעת שמקיימים מצות ביום הראשון תשביתו, א”כ יש לנו ללמוד מזה, שזה מתקיים ע”י שבאמת אנו מקיימים מצוה זו כהוגן.
ויש לשאול האם באמת היום מקיימים זה כהוגן?
ועי’ במעשה רב של הגר”א שחמץ הנמכר אסור גם בדיעבד, וז”ל (סי’ קעז): “אחרי פסח אין ליקח מן השוק מה שאופין מקמח של ישראל ומשמרים ויין שרף ושכר של ישראל, כי המכירה גרועה, ע”כ לא יקנה רק משל נכרי או הקמח של ישראל אם אינה לתותה, ויי”ש ושכר של ישראל לא ישתה עד שיעשה מחדש”. עכ”ל.
קצת מן הבעיות החמורות במכירה הנהוגה
הנה מכירה זו הנהוגה הוא צע”ג מכל הבחינות, הארכנו בחיבור ‘ביום הראשון תשביתו‘, ותמצית הדברים במאמר ‘עורמה במכירת חמץ ובשבת‘.
מקור המכירה בנוי על התוספתא (פ”ב ו-ז) וירושלמי (פ”ב ב): “ישראל וגוי שהיו באין בספינה וחמץ ביד ישראל הרי זה מוכרו לנכרי ונותנו במתנה וחוזר ולוקח ממנו לאחר הפסח ובלבד שיתנו לו במתנה גמורה. רשאי ישראל שיאמר לנכרי עד שאתה לוקח במנה קח במאתים שמא אצטרך ואבוא ואקח ממך אחר הפסח”. ע”כ. והבה”ג מוסיף “ובלבד שלא יערים“.
תוספתא זו הובאה בגאונים, ברא”ש (ב’ ד’) ברמב”ם (הלכות חמץ ומצה פ”ד ה”ו) ועוד הרבה ראשונים, ובשו”ע (סי’ תמח סע’ ד).
הוספת הבה”ג “ובלבד שלא יערים” הובא בגאונים וראשונים: רבינו ירוחם הובא בב”י (סי’ תמח), אור זרוע (סי’ רנו), שו”ת הרשב”א (ס”ס ע), תלמיד הרשב”א (דף לא ע”ב), חידושי רבנו דוד (דף ו ע”א). וכן כל הראשונים שהביאו דברי ר’ עמרם גאון (עי’ לקמן ד”ה אבל). ואין מי שחולק עליו, ועי’ לקמן בכוונתו.
אולם במה שנתגלגל במשך הדורות, יש התרחקות גדולה מן המקור, עד שכעת מוכרים לגוי ונותן דמי קדימה ומחייבים אותו לשלם השאר (עי’ בה”ל סי’ תמח ד”ה בדבר מועט), והוא הערמה מוכחת, ואין כלל גמירות דעת לגוי להתחייב לשלם. וכן אינו מקבל אחריות אונסא וזולא על החמץ (עי’ יבמות דף סו ע”ב ושו”ע סי’ רמו סע’ ד’), וממילא לא חל.
וזה אפילו אילו היינו מסכימים באופן המכירה שכתב בשו”ע (סי’ תמח סע’ ג) שמתיר למכור בדבר מועט וחוזר ולוקח מן הגוי לאחר הפסח, ושם אין כ”כ בעיה מצד גמירות דעת של הגוי, שהגוי אינו מתחייב יותר ממה ששילם, ומצד הישראל יש גמירות דעת, שכדי שלא יעבור על בל יראה ובל ימצא גומר ומקנה (עי’ שה”צ ס”ק מט).
משא”כ היום ששינו המכירה כמבואר בבה”ל הנ”ל, שהדבר המועט שהגוי משלם, הוא רק דמי קדימה והשאר מתחייב לשלם, וכל אחד יודע שאינו מתחייב באמת, ממילא אין כאן גמ”ד מצד הגוי וכ”ש במכירה של כל העיר, שהגוי כלל אינו יודע כמה קונה וכמה מתחייב, אין כלל סיכוי שהגוי יגמור בדעתו להתחייב, וכל מה שעושה, משום שיודע בודאי שלא יגבו ממנו, ומחשיב המכירה כדתי-סימלי שאינו כלום.
ושינוי זה אחרי תקופת הב”י עשו לטובת הישראל, כדי שהגוי לא יוכל ליקח החמץ בדבר מועט, אלא צריך לשלם הכל אם ירצה לקחת, וקלקלו בשינוי זה את המכירה הרבה, שעכשיו אין גמירות דעת מצד הגוי לשלם אם יתבעו ממנו. שמה שבשאר מכירות רגילות יכול אדם לשלם דמי קדימה ולהתחייב על השאר, זה בסחורה שמעונין בו, אבל כאן שאינו מעונין בזה כלל, וכל מה שעושה, זה משום שיודע בבירור שלא יתבעו ממנו הכסף, והוה בלבו ובלב כל אדם כאילו אמר זה מפורש [ועי’ ברמ”א (חו”מ סי’ רז סע’ ד) שאי איכא אומדנה דמוכח נתבטל המקח. וכן עי’ בשו”ע (חו”מ סי’ צט סע’ ז)].
וכן לפי מה שהביא הב”י דברי רבינו ירוחם בשם הבה”ג “ובלבד שלא יערים”, והביאור הכי מיקל הוא ביאור הב”י שכתב שלא יעשה תנאי במכירה, [ביאור זה כתב הב”י בלשון ‘ואפשר’]. וכאן כיון שהגוי אינו מתחייב באמת, נחשב כעשה תנאי שהישראל מוכרח לקבל בחזרה את החמץ אם הגוי רוצה, ותנאי זה הוא אסור כמבואר בחיי אדם (כלל קכד ס”ק ז, ובנשמת אדם שאלה ח), וזה בכלל “שלא יערים” גם לביאור של הב”י.
וכבר הקשו קושיה זו בתבואת שור בבכור שור ובמחצית השקל ועוד, ובת”ש תירץ, שיש כבר ביטול חמץ וממילא יש רק איסור דרבנן ועל זה מהני מכירה שבדרבנן מותר להערים. וזה צע”ג משני טעמים, חדא, שאין למדים הערמות זו מזו [עי’ רא”ש (שבת כ’ ה’) הובא בב”י (סי’ שלט) וריטב”א(שם קלט ע”ב)] וכ”ש כאן שנאמר מפורש שאסור להערים. שנית, מה שכתב שביטל, כבר דחו האחרונים, שאין כאן ביטול, כיון שרצונו לזכות ולמכור, וכן דעתו לזכות אחר פסח אין זה אצלו עפרא דארעא, [עי’ מ”ב (סי’ תלו ס”ק יז) ומקורו משו”ת הרשב”א (סי’ ע) בשם רב האי גאון].
ועוד תירץ החיי”א, שהגוי יכול למכור החמץ ולשלם עי”ז. אולם לפי המציאות, גוי שאינו רוצה בחמץ אינו מוכן לכך ובודאי לא בסכומים ענקים והוא אינו סוחר בכך וסומך בהנחה גמורה שהישראל לא יגבה ממנו.
וכן נאמרו תירוצים אחרים על זה שאינו מתרץ בעצם הקושיה החזקה.
התגלות תשובת רב עמרם גאון
אבל יותר מזה, שגם מכירת השו”ע, צע”ג להמשיך, אחרי שנתגלה תשובת רב עמרם גאון, שהובא בהרבה ראשונים שלא היו לפני הב”י, שמבאר דברי הבה”ג שכתב על המכירה של התוספתא “ובלבד שלא יערים”, שכל מכירה שמוכרים לגוי וחוזרים וקונים ממנו המבואר בתוספתא, הוא רק בפעם אחת, אבל בלבד שלא יעשה בשנה הבאה, שאז זה כבר הערמה, ואם עשה כך נאסר גם בדיעבד לאחר הפסח.
[וכנראה המקור של רע”ג הוא מן המשנה (בכורות דף לה ע”א) בענין שגוי שעשה מום בבכור, ובפעם הראשון לא ידע הגוי שזה יתיר הבכור, ומש”ה מותר, ובפעם שנית כבר ידע הגוי, ומש”ה הבכור אסור. וכן כאן, ההיתר של התוספתא הוא משום שזה רק ספק אם הישראל יקנה בחזרה, כמו שכתוב בתוספתא “שמא אצטרך ואבוא ואקח ממך אחר הפסח”, אבל בפעם שניה נחשב כודאי שהישראל יקנה בחזרה].
וזה לא היה ידוע להב”י, שאף שהב”י הביא דברי רבינו ירוחם בשם הבה”ג שכתב ובלבד שלא יערים, אבל הביאור מה זה ערמה לא ידע, ולא ראה דברי רע”ג בזה, ועל כן מנסה לפרש ובלבד שלא יערים היינו שלא יעשה תנאי במכירה, ובודאי אילו ראה הב”י תשובת רע”ג, היה מסכים לדבריו.
[ותשובה זו הובאה בהרבה ראשונים שלא היו ידועים להב”י, כמו תשו’ גאוני מזרח ומערב (סי’ קי), המאירי (דף ו), מהר”ם חלואה (דף ל ע”ב), אהל מועד (שער הפסח דרך יב ריש נתיב ט), חידושי הריטב”א (דף כא ע”א), נמוקי יוסף (דף ו ע”א). וכעת נתגלה תשובת רע”ג המקורית (גיאוניקא ב’ עמוד 326 שנכתב בירחי כלה קס”ט דשטרות), שמבואר שם כל מה שנאמר בשמו, ואין שום פקפוק על אמיתיות התשובה. ועי’ בזה ברמ”א (חו”מ סי’ כה סע’ ב בסוף ההג”ה) וברא”ש (סנהדרין פ”ד ס’ ו’) שאם מצאו תשובת הגאונים מה שלא ראו מקודם, ונראה בעיניו צריך לחזור בו, ורק אם רואה שהגאון אינו צודק יש לו רשות לחלוק, וכאן לא ראינו ראשון שאומר שראה דברי רע”ג וחלק עליו].
וא”כ בודאי כל הרבנים שליט”א היו צריכים להפסיק מכירת חמץ, וכ”ש מכירה שאחרי הב”י שהתדרדר הרבה הרבה, וכ”ש אחרי מכירה של כל בני העיר, וכ”ש של כל בני המדינה.
והלכתי לזקני הדור, ואף אחד לא השיב על הקושיה ולא אמר שהטענה אינה צודקת. [בפרטות מה ששאלתי לכמה זקני הדור ומה שאמרו, עי’ במאמר ‘עורמה במכירת חמץ ובשבת‘, והיוצא מזה שאין להם תשובה, וממילא לא שייך כאן “אפילו אומר לך על ימין שהוא שמאל”, עי’ רמב”ן (על ס’ המצות שורש א’, דפוס פרנקל עמ’ כו קטע ‘ויש בזה תנאי’)].
ההשלכות של מכירת חמץ
אולם מטרת מאמר זה שלא להאריך בזה, כי לזה צריך חיבור מיוחד, איך הלכו כל ההשתלשלות במשך הדורות והתדרדרות של המכירה. ואיך נתגלגל אח”כ למכירת ארץ ישראל להפקיע שביעית, ושם כבר אין גמירות דעת גם מצד הישראל לתת לגוי, [בהיתר מכירת א”י יש עוד הרבה בעיות, שאסור למכור לגוי ואסור להפקיע שביעית, וגם לדעת כמעט כל הראשונים אסור לעבוד בקרקע של גוי]. וכן עשיית גרות פיקטיבית, שמקבלים מצות רק בפה, וכולם יודעים שאין אמת בדבריהם. הכל התחיל בהערמה של מכירת חמץ, שתחת הכותרת שנאמר במכירת חמץ “ובלבד שלא יערים”, ובכל זאת עושים הערמה שאין גרוע מזה, למדו מזה מקור ויסוד שבכל התורה אפשר לעשות הערמות, עד שבסופו של דבר ח”ו לא ישאר הרבה מן התורה.
וביררנו גם, שמכונות גרמא שנעשו ע”י מכון צומת ומכון טכנולוגיה, שהם טעות גמורה וחייבין חטאת על זה, וכן מאיים לעקירת כל השבת, כי אפשר לעשות כל ל”ט מלאכות בזה, כל זה הוא תוצאה של מכירת חמץ.
גדולי ישראל
ומה שנעשה ע”י גדולי ישראל, אף שאנו זקוקים ומחויבים לגדולי ישראל באופן כללי, מ”מ דבר זה אינו כולל מה שנתברר שהוא נגד התורה, וכמו שאצל שלמה המלך, שאנו משתמשין בספרים שכתב כמו משלי שיר השירים וקהלת, מ”מ מה שעשה שלא כדין לא מקבלים. ועי’ שמו”ר (פר’ ו ד”ה א): “באותה שעה עלתה יו”ד שב’ירבה’ ונשתטחה לפני הקב”ה ואמרה, רבון העולמים, לא כך אמרת אין אות בטלה מן התורה לעולם, הרי שלמה עומד ומבטל אותי, ושמא היום יבטל אחת ולמחר אחרת עד שתתבטל כל התורה כולה, אמר לה הקב”ה, שלמה ואלף כיוצא בו יהיו בטלין, וקוצה ממך איני מבטל”. ועי’ סנהדרין (דף פב ע”א): “כל מקום שיש חילול השם – אין חולקין כבוד לרב”. ואשמדאי ישב על כסא שלמה בגלל חטאיו (גיטין דף סח ע”א).
למעשה
ולמעשה, כל אחד ידאג שלא ישאר אצלו הרבה חמץ והשאר ישרוף, וכן שלא לאכול חמץ שנמכר, דהיינו חמץ שבודאי נעשה לפני פסח, וכמבואר במעשה רב.
במדריך הכשרות של העדה החרדית הובא הרבה מוצרים, ובפרט בעניני ויטמינים שאין בהם חמץ.
ובטוחים אנו, שאם באמת יפסיקו כל הפיקטיביות, מכירת חמץ, מכירת הארץ, מכונות גרמא, גרות פיקטיבית, וישמרו שבת ושביעית כהלכתו, זה יעזור שהקב”ה יבטל שלטון הערב רב, ונוכל להקריב קרבן פסח בלי לעבור על “לֹא תִזְבַּח עַל חָמֵץ דַּם זִבְחִי” (שמות כג יח), ונזכה לבנין בית המקדש ולגאולה שלמה בקרוב בב”א.
ע”כ המאמר שאור וחמץ דאינון ערב רב.
חיבורים נוספים בענין
יש כמה חיבורים על זה, הבסיס הוא הספר הארוך “ביום הראשון תשביתו“. מאמרים: “שאור וחמץ דאינון ערב רב“, “ערמה במכירת חמץ ושבת“, “ההבדל בין מכירת חמץ למכירת בכור“, “הסכם עם איראן אור לארבע עשר – שוה למכירת חמץ” [במאמר הזה יתבאר ההשגחה העליונה שההסכם האומלל עם איראן נעשה דוקא בליל ארבע עשר נסין תשע”ה בזמן שיש חיוב לבדוק והתחיל בביעור החמץ, וחיוב זה כולל גם בדיקה בהלכות מכירת חמץ].
ביטול הבג”ץ על ידי ביעור חמץ בלי ערמה
ועל ידי שאנו מבערים החמץ מבתינו ומרשותינו בצורה נכונה, בזה יכולים להתפלל “כשם שאנו מבערים החמץ מבתינו ומרשותינו כך תבער כל החיצונים וכל הקליפות ותבער ממשלת זדון מן הארץ”, והיינו רק כשמבערים בצורה אמיתית, אבל כשמבערים בצורה פיקטיבית, ממילא בתוך התפילה כלול רק שהקב”ה יבער כל הקליפות בצורה פיקטיבית.
ומובן לפי”ז גם למה דוקא הבג”ץ הוא ששולט, משום שהבג”ץ הוא מערכת המשפט, ואנו צריכים כאן לתקן מערכת המשפט של התורה, שאלו הרבנים שעומדים בראש, יתנהגו ע”פ התורה ולא ע”פ ההערמה של מכירת חמץ, ואם הרבנים העומדים בראש לא מוכנים לזה, צריך זה לבוא מכח הצבור מלמטה.
[וע”ע במאמר “החרימו עולים להר הבית – קיבלנו ריפורמים“, שנתבאר שמערכת הרבנים היום באופן כללי לא מוכנים לקיים חלקי התורה שנתחדש אפשרות קיומם, והם מקיימים רק מה שהיה מקודם, ואילו מצוות שנתחדש אפשרות קיומם, צריך לבוא מכח הציבור מלמטה.
וכן מצאנו כעת על החייל החשוב בחברון שזכה בפורים לקיים מצוות ביעור הרשע, שההנהגה בשלטון הוא מואשם ברצח, ואילו הציבור מלמטה תומך בחייל. ושמעתי שיש לזה מקור בתנ”ך כמו שנאמר (שמואל א, פרק יד מד) “וַיֹּאמֶר שָׁאוּל כֹּה יַעֲשֶׂה אֱל-ֹהִים וְכֹה יוֹסִף כִּי מוֹת תָּמוּת יוֹנָתָן: (מה)וַיֹּאמֶר הָעָם אֶל שָׁאוּל הֲיוֹנָתָן יָמוּת אֲשֶׁר עָשָׂה הַיְשׁוּעָה הַגְּדוֹלָה הַזֹּאת בְּיִשְׂרָאֵל חָלִילָה חַי ה’ אִם יִפֹּל מִשַּׂעֲרַת רֹאשׁוֹ אַרְצָה כִּי עִם אֱ-לֹהִים עָשָׂה הַיּוֹם הַזֶּה וַיִּפְדּוּ הָעָם אֶת יוֹנָתָן וְלֹא מֵת”].
ונמצא מה שאפשר להרויח מביעור חמץ כהלכתו בלי הערמה, ביטול הבג”ץ, ביטול ממשלה החילונית, ביטול סכנת איראן, ביטול המחבלים, וכן כל ביטול רשע שבעולם, וזה יבוא מכח הציבור מלמטה.
קצת תוספת דברים בנוגע למכירת חמץ
על אף שבתוך המאמר הנ”ל “חמץ ושאור דאינון ערב רב” מבואר עיקר היסוד שמכירת חמץ הנהוגה לא חל, מ”מ אכתוב יסוד אחד שמבואר בו הרבה ענינים.
אסור לישראל להתחייב לקנות בחזרה את החמץ שזה תנאי שאסור לעשות
וז”ל החיי אדם (חלק ב-ג כלל קכד סעיף ז): “ואסור להתנות עמו שיחזור ויקנה ממנו לאחר הפסח. אבל מותר להבטיח לו שיקנה ממנו לאחר הפסח ויתן לו ריוח”. וכתב בנשמת אדם (חלק ב-ג כלל קיט אות ח): “ואי משום שהוא עני, מה איכפת לן הרי יכול הנכרי למכור החמץ לאחרים”.
ויש לעיין למה כתב בנשמת אדם בהיתר למכור לגוי אף שהגוי עני ואין לו מה לשלם, משום שיכול הגוי למכור החמץ ולשלם, הרי יותר פשוט שיכול להחזיר את החמץ בתור תשלום.
אלא ע”כ שאם רק אפשרות זו קיימת, זה נקרא שהישראל עושה תנאי עם הגוי שהישראל מחויב לקבל בחזרה את החמץ, וזה אסור.
מקור של איסור זה שלא להתחייב לקנות בחזרה הוא בכל הגרסאות בתוספתא ובירושלמי, ובמה שהעתיקו כמעט כל הראשונים כתוב רק שמא אחזור ואקנה ממך לאחר פסח.
וז”ל התוספתא (מסכת פסחים פרק ב הלכה יב): “ישראל וגוי שהיו באין בספינה וחמץ ביד ישראל הרי זה מוכרו לנכרי ונותנו במתנה וחוזר ולוקח ממנו לאחר הפסח ובלבד שיתנו לו במתנה גמורה.
הלכה יג: “רשיי ישראל שיאמר לנכרי עד שאתה לוקח במנה קח במאתים שמא אצטרך ואבוא ואקח ממך אחר הפסח”.
ורק בטור דילג לשון שמא, והאחרונים הקילו משום זה גם בהבטחה אבל לא בהתחייבות, אבל באמת גם בהבטחה הוא צע”ג.
מה שכתבתי שאסור לעשות תנאי שהישראל מחויב לקנות בחזרה את החמץ מן הגוי, זה מפורש בדברי החיי”א רק אני בא להסביר הדבר. וגם החת”ס (סי’ קיג המועתק לקמן) אמר רק שמותר לומר לגוי שקרוב לוודאי יקנה בחזרה, אבל בהתחייבות לקנות בחזרה אסור. וכהיום שמוכרים חמץ של כל בני העיר, זה נחשב התחייבות גמורה, כי שום גוי לא מוכן לקנות אם היהודי לא מתחייב לקנות בחזרה, אף שלא אמר זה מפורש אבל זה נחשב בלבו ובלב כל אדם, כי לא שייך שהגוי יתחייב לשלם מיליון שקלים, וגם לא יודע כלל כמה קנה, ודבר שכל אחד יודע נחשב כאילו אמר (חו”מ סי’ צט סע’ ז, וסי’ רז סע’ ד ברמ”א).
ויש כאן שאלה, מה הבעיה שהגוי יכול לכוף את הישראל לקנות בחזרה.
והתירוץ הוא שהבעיה בזה הוא מכיון שהגוי יכול לכוף את הישראל שיקנה בחזרה, א”כ אין זה באמת גמירות דעת גמור להגוי לקנות, מכיון שסמך על זה שיכול להחזיר את החמץ בוודאי, וזה כאילו לא החליט עדיין לקנות את החמץ, כי מכירה חלוטה דמהני לענין חמץ זה כשמשני צדדים אין אפשרות להחזיר בכח את המקח.
שיטת רב עמרם גאון שהיתר מכירת חמץ הוא רק חד פעמי ולא בשנה הבאה
הבה”ג כתב שאסור להערים במכירת חמץ, וכתב הב”י (סי’ תמח) שמה שהבה”ג אוסר בעקבות הערמה זה רק כשעושה תנאי מפורש. אבל רב עמרם גאון כתב שלא יעשה כן בשנים אחרות, וזה הפירוש האמיתי, רק שהב”י לא ראה אותו, ומשום זה נתקשה בדברי הבה”ג. והארכתי בזה בספר ביום הראשון תשביתו (חלק ראשון, וכן הרבה אח”כ). [כל הראשונים שהביאו דברי רע”ג לא היו בפני הב”י, ודברי רע”ג מעבר שהוזכר בהרבה ראשונים, יש לנו כבר המקור עצמו (ספר גיאוניקא 2 עמוד 338), הערכתי בזה בהוכחות גמורות בספרי ביום הראשון תשביתו].
טרגדיה הלכתית בעקבות השמטת לשון “עכ”ל”
אני מעתיק דברי הב”י שחסר לשון “עכ”ל”, ואח”כ דברי החת”ס שטעה בזה, ואח”כ מה שיצא מכח הטעות הזה בנוגע לאיסור הערמה במכירת חמץ.
וז”ל הבית יוסף (אורח חיים סימן תמח): “ואם מכרו או נתנו לגוי וכו’. תוספתא (פסחים פ”ב ה”ו – ז) כתבה הרא”ש בפרק כל שעה (שם) ישראל וגוי שהיו בספינה וחמץ ביד ישראל, הרי הוא מוכר לגוי או נותנו לו במתנה, וחוזר ולוקח ממנו אחר הפסח, ובלבד שיתנהו לו במתנה גמורה. ורשאי ישראל שיאמר לגוי עד שאתה לוקח במנה קח במאתים שמא אצטרך ואקח ממך אחר הפסח.
“וכן כתב הרמב”ם בפרק ד’ (ה”ו – ז), וסיים בה אבל לא ימכור ולא יתן לו על תנאי, ואם עשה כן הרי זה עובר על בל יראה ובל ימצא. וכתב הרב המגיד מה שכתב ואם עשה כן הרי זה עובר וכו’ הוא כפי דעתו שכתב (ה”ב) שהמפקיד חמצו ביד גוי עובר בלאו, וכבר נתבאר זה בסימן ת”מ (קפג. ד”ה ישראל).
“רבינו ירוחם (נ”ה ח”ה מו.) כתב על תוספתא זו בשם בה”ג (הל’ פסח כט ע”ג) ובלבד שלא יערים [כאן חסר לשון “עכ”ל” רבינו ירוחם]. ואיני מבין דבריו, דהא שרי ליתנו לגוי במתנה ולחזור וללקחו אחר הפסח, ואין לך הערמה גדולה מזו, ואפילו הכי שריא, מאחר שמוציאו מרשותו לגמרי. ואפשר דשלא יערים דקאמר היינו לומר שלא ימכור לו ולא יתן לו על תנאי“. עכ”ל הבית יוסף.
דברי החת”ס שלמד מזה שמותר להערים במכירת חמץ
וז”ל שו”ת חתם סופר (חלק א אורח חיים סימן קיג): “וז”ל תוספתא דמייתי ב”י סי’ תמ”ח, ישראל ונכרי בספינה וחמץ ביד ישראל הר”ז מוכר לנכרי או נותנו לו במתנה וחוזר ולוקח ממנו אחר הפסח. וכתב עליו בה”ג ובלבד שלא יערים. וכתב רי”ו [=רבינו ירוחם] ואיני מבין דברי בה”ג, דהא שרי ליתנו לגוי במתנה ונחזור וללקחו אחר הפסח ואין לך הערמה גדולה מזו ואפ”ה שרי מאחר שהוציאו מרשותו לגמרי, ואפשר דשלא יערים דקאמר היינו שלא ליתנו לו על תנאי, עכ”ל. כוונתו מבואר, דהערמת מכירה זו היא היתר גמור מן התורה בלי שום פקפוק שהוא מוכר מכירה גמורה באחד מהקנינים שהגוי קונה, אף על פי ששניהם יודעים שרוצים בחזרת החמץ לאחר הפסח, מ”מ השתא מכור הוא ויכול הלוקח למכרו ולאוכלו להקדישו להאבידו מבלי מוחה, אלא שהוא אוהבו ואינו עושה כן ומשמרו עד לאחר הפסח וחוזר ומכרו לישראל היתר גמור הוא בלי פקפוק, ואחריות החמץ כל ימי הפסח על הגוי, ואפילו בפירוש יכול לומר להגוי אם נשאר החמץ בידך עד אחר הפסח ותרצה למוכרו אז קרוב לודאי שאקחנו ממך במקח השוה”. עכ”ל החת”ס.
קרה כאן טרגדיה הלכתית, בנוגע להערמה במכירת חמץ, שהחת”ס בתשובה הנ”ל חשב שזה רבינו ירוחם ששואל על הבה”ג בלשון “ואיני מבין דבריו”, ומכח זה הסיק שרבינו ירוחם סובר שמותר להערים במכירת חמץ, וזה שגגה היוצאת מלפני השליט, שהרי זה לא רבינו ירוחם ששואל, כי לא נמצא שאלה זו ברבינו ירוחם, אלא זה הב”י שמקשה על רבינו ירוחם, [רק שחסר בדברי הב”י אחר שהביא דברי רבינו ירוחם לשון “עכ”ל”, ומשום זה חשב החת”ס שמכאן ואילך זה המשך דברי רבינו ירוחם, אבל באמת שכאן נגמרו דברי רבינו ירוחם, וההמשך הם דברי הב”י].
והב”י נתקשה למה אסור להערים, הרי מותר לתת חמץ לגוי במתנה ולקחת ממנו אחר פסח ואין לך הערמה גדולה מזו, ומכח זה ריכך דברי רבינו ירוחם בשם הבה”ג שאינו אוסר אלא בתנאי מפורש.
אולם מאיפה ידע הב”י שזה מותר, זה רק מכח התרומת הדשן, שהביא הב”י אח”כ, שמותר לתת חמץ לגוי במתנה אף שיודע שהגוי יחזיר לו זה אחר הפסח, ועל זה טען הב”י שהרי זה הערמה ובכל זאת מותר, ועל כן מסיק הב”י שההערמה שהוזכר בבה”ג הוא רק בתנאי מפורש. אולם באמת דברי התרומת הדשן גופא צ”ע, שבתוספתא כתוב שמותר למכור לגוי או לתת במתנה ולוקח ממנו אחר הפסח, והכוונה “ולוקח” היינו בכסף מלא, כמו שאם מכר החמץ לגוי לפני פסח בוודאי אם לוקח בחזרה היינו בכסף, שאם זה בלי כסף לא שייך שהגוי קנה בכסף ונותן בחזרה בחינם, ולשון התוספתא כולל מכירה ומתנה בבת אחת, ועל כל זה כתוב שלוקח ממנו אחר פסח, וא”כ לשון “לוקח” היינו בכסף כמו לשון “מוכר ולוקח” שלשון לוקח היינו בכסף לפי המחיר. וממילא אם נתן במתנה גמורה ואחר הפסח לוקח הישראל בכסף ממש אין זה הערמה, שהגוי הרויח כאן כל מחיר החמץ, והישראל הפסיד כל המחיר, ורק התרוה”ד חידש שמותר גם לקחת בחזרה בחינם, ועל זה טען הב”י שזה הערמה ובכל זאת מותר, וממילא נתקשה בדברי הרבינו ירוחם בשם הבה”ג למה אסור להערים.
דברי הב”י בשם תרומת הדשן
וז”ל הבית יוסף (אורח חיים סימן תמח): “כתוב בתרומת הדשן (ח”א) סימן ק”כ מי שיש בידו עניני חמץ ורוצה לתתם לגוי חוץ לבית במתנה גמורה ואותו גוי הישראל מכירו ויודע בו שלא יגע (בו) [בהם] הגוי כלל אלא ישמרם לו עד לאחר הפסח ויחזור ויתנם לו, יראה דשרי, רק שיתנם לו במתנה גמורה בלי שום תנאי או שימכרם לו מכירה גמורה בדבר מועט, אבל מתנה על מנת להחזיר לא מהני משום חומרא דחמץ כדאיתא בהגהות מיימון בהלכות שבת (פ”ו אות ב). ונראה מדברי בעל תרומת הדשן בתשובה זו ובתשובה שקודם לה (סי’ קיט) דלא מהני נתינת חמץ לגוי אלא אם כן הוא גוי שמחוץ לבית”. עכ”ל.
אבל האמת הוא שדברי התרה”ד צ”ע, כי חידש כאן היתר הערמה, שהב”י כתב על זה ואין לך הערמה גדולה מזו, ובבה”ג כתוב שאסור להערים, וממילא הפירוש בדברי הבה”ג שאסור להערים הוא כולל גם נגד היתר התה”ד, וכן שאסור לעשות מכירה זו בשנה הבאה כמבואר ברב עמרם גאון. [כבר העירו בהערות על שו”ת החת”ס טענה זו על החת”ס שלא הרגיש שכאן נגמרו דברי רבינו ירוחם, וזה נגרם בגלל שהב”י לא כתב לשון “עכ”ל” אחרי דברי רבינו ירוחם, וזה כשגגה היוצאת מלפני השליט].
וזה אחד מהשתלשלות הטעות בהמשך, שאומרים שמותר להערים במכירת חמץ, בו בזמן שבבה”ג כתוב שאסור להערים במכירת חמץ. ומרן הב”י צימצם האיסור שלא לעשות מפורש תנאי, וכל דור ודור הקילו יותר שאח”כ עשו מכירה כללית של כל בני העיר נחשב כאילו עשו תנאי שהישראל מחויב לקנות בחזרה. עד שמכח מכירת חמץ נעשה כלל גדול להיתר הערמה בכל חלקי התורה, עי’ בזה במאמר ממכירת חמץ לגיורים פיקטיבים.
אבל גם לדברי הב”י, אסור להערים באופן שעושה תנאי מפורש, וכן אסור לומר שהישראל מחויב לקנות בחזרה, וגם החת”ס כתב זה, וכן כתב שצריך שאחריות החמץ על הגוי.
סיבת איסור מתנה ע”מ להחזיר
ועכ”פ גם מדברי הב”י שמפרש דברי רבינו ירוחם בשם הבה”ג שאסור לעשות תנאי משום שזה הערמה, יוצא שמה שאסור לומר מתנה ע”מ להחזיר, זה לא רק משום שאולי לא יחזיר ויעבור על התנאי ויתבטל המכירה. אלא אף אם לא יעבור על התנאי ובאמת מחזיר, זה בכלל הערמה, והיינו שאסור לעשות פטנט שהגוי לחוץ להחזיר את החמץ.
וזה דלא כמו שכתב המ”ב שהאיסור לעשות תנאי הוא משום שמא יעבור הגוי על התנאי ויתבטל המכירה.
וז”ל המשנה ברורה (סימן תמח ס”ק טז): “בלי שום תנאי – דשמא יעבור הנכרי על התנאי ותבטל המתנה למפרע ועבר על ב”י וכדלקמן בס”ד”. עכ”ל.
ובוודאי שלשון הב”י שאיסור לעשות תנאי הוא משום הערמה זה גם אם באמת הגוי קיים התנאי, עצם מה שהוצרך לקיים התנאי זה ההערמה ולא משום שאולי לא יקיים התנאי.
מתנה ומכירה על תנאי האם זה מצד חומרא דחמץ מדרבנן או מדאורייתא
הנה ההגה’ מי’ (הל’ שבת פ”ו אות ב) כתב מה שאסור לתת מתנה ע”מ להחזיר הוא מצד חומרא דחמץ, היינו שיש בזה רק איסור דרבנן, אולם מן הרמב”ם נשמע שזה איסור דאורייתא, [הובא בב”י לעיל “כתב הרמב”ם בפרק ד’ (ה”ו – ז) וסיים בה אבל לא ימכור ולא יתן לו על תנאי ואם עשה כן הרי זה עובר על בל יראה ובל ימצא”].
ומשמעות הדברים שמה שיש איסור ב”י וב”י זה גם כשהגוי קיים התנאי, ויש כאן איסור דאורייתא.
וכ”כ בכנסת הגדולה (הגהות בית יוסף אורח חיים סימן תמח ב) בשם הרדב”ז וז”ל: “ע”ב שטה ח’: וסיים בה: אבל לא ימכור ולא יתן לו על תנאי וכו’. נ”ב: ואף על גב דמתנה על מנת להחזיר שמה מתנה, שאני הכא דכל זמן שהתנאי תלוי הוי כפקדון, ואם נתקיים התנאי אף על פי שנמצא למפרע שהחמץ היה של נכרי בשעת קיום התנאי, כבר עבר עליו הישראל ולא יועיל קיום התנאי לבטל הלאו שכבר עבר. הרדב”ז ח”ה סימן מ”ג”. עכ”ל. והובא גם בפר”ח (סי’ תמח סע’ ג).
ולפי”ז ממילא גם יורד סברת התה”ד שהתיר לתת מתנה לגוי ולקחת במתנה בחזרה, וטענתו משום שגם במתנה ע”מ להחזיר הוא רק חומרא בחמץ והבא דלא להוסיף עלה, אבל לפי הרמב”ם שזה איסור תורה, אין מקור להתיר. אולם בלא”ה דברי התה”ד קשין מן התוספתא שכתב לשון ולוקח היינו בכסף, וכן מן הבה”ג שכתב שאסור להערים במכירת חמץ וכנ”ל.
פעם שאלתי רב אחד, הרי נותנים פתקים לגוי על כל מי שמכר לו החמץ ואם ירצה הגוי לקרות את כל הפתקים עד שעת איסור חמץ אין לו זמן לזה, ואיך שייך להתחייב מה שאינו יודע כלל. והשיב לי שגם אם ירצה לקרות את כל הפתקים עד סוף פסח לא יהא לו זמן…
התירוץ על כל זה הוא שהגוי לא מתחייב כלום, ואצלו ברור שהיהודי יקח ממנו בחזרה בהתחייבות גמורה, והוא מחשיב את כל המכירה רק כדתי סימלי, כמו שגם רוב יהודים חילונים חושבים כך.
ויש גם רבנים שבאמת חושבים שמכירה זו היא רק לענין בל יראה, אבל לא באמת על עצם החמץ שיכול לקחת החמץ. וכן מי שתומך בהיתר מכירה של שביעית, אף שאין גמירות דעת גם מצד הישראל למכור מ”מ גומר בדעתו שהגוי קונה לענין הפקעה משביעית, אבל לא לענין שבאמת הגוי יוכל לקחת, כך נשמע מדברי הראי”ה קוק זצ”ל עי’ מה שהעתקתי להלן. אבל הדבר צע”ג, כי לפי”ז מה צריך התוספתא לדבר על שוה של מאה ומאתיים הרי כל החמץ לענין בל יראה ולא עצם החמץ לא שוה כלום וכל זה תמוה ביותר.
ואני מעתיק דברי הגאון הראי”ה קוק זצ”ל בענין היתר מכירה וחמץ על הבעיה שאין כאן גמירות דעת, וז”ל:
“אלא, שבכלל אין נראה שהא דלא סמכא דעתי’ יהי’ מעכב רק בקרקע, ומסתבר דאם באמת לא סמכא דעתי’ בכל דבר לא מהני, והא דלא סמכא דעתי’ שהוא משום קנין אחר הבא אח”כ, כדנקט רש”י (קדושין, הנ”ל) משום שסופו לכתוב אשטר עיקר דעתי’ אשטרא, – זה מצינו כה”ג גם במטלטלין גבי דין קנין ד’ אמות (ב”מ י’ א’) “כיון דנפל גלי דעתי’ דבנפילה ניחא ליה דליקני, בד”א לא ניחא ליה דליקני”; ואעיג שיש בזה מחלוקת בין הפוסקים אי קיי”ל כן לדינא (כמבואר בחו”מ סי’ רס”ח סעיף א’ בהגהה)מ”מ לא מחלקינן בזה בין קרקע למטלטלין. ואם נאמר, דבהערמה מקרי לא סמכא דעתי’, לא מצינו ידינו ורגלינו גם במכירת-חמץ ובכור, ועוד כמה דברים שהתירו בהם חז”ל בקנין דרך הערמה, כהא דמע”ש (פ”ד משנה ד’ וה’), דהוי רק מתנה של הערמה כדי לצאת ידי חובת הדין ומ”מ שפיר דמי. א”ו דצ”ל, דבמקום שעושה קנין לשם עסק ודאי עיקר כונתו הוא קיום העסק, וכיון שאינו בטוח בקיום העסק או שהוא מתכוין לחזקו בדבר יותר אלים אין דעתו סומכת כלל לקנות בזה, אבל במקום שכל עיקר הקנין היא כדי להפקיע האיסור, וקנין כזה גמר המקנה להקנות והקונה – לקנות, שפיר סמכא דעתי’.
“וחוץ מה שאין לומר סברת “לא סמכא דעתי'” גבי המכירה בהיתר השמיטה, משום שהקנין של מכירה זו, הוא, ע”פ הנהוג, קנין לזמן, וי”ל דדמי לשכירות לענין סמכא דעתי’, כסברת הסמ”ע דכיון שהוא לימים קצובים סמכא דעתי’ גם בלא שטר, ומשמע אפי’ אם נהגו לכתוב שטר. (אלא שאין זה ענין לנידון דידן, דאם בהערמה לא סמכה דעתי’ א”כ לא סמכה דעתי’ כלל ולא אהני בזה מה שהוא לזמן. אלא דעכ”פ י”ל דלא גרע בזה ממטלטלין, וכיון דבמטלטלין ע”כ אנו צריכין לומר דאין חוששין ללא סמכא דעתי’ בהערמה ה”נ במכירה לזמן) – חוץ מכל זה, העיקר הוא כאמור דלא שייך כלל כאן לא סמכא דעתי’, דעל מה שהוא בא לקנות, דהיינו שתחשב שלו לענין הפקעת דין שביעית, ע”ז ודאי סמכא דעתי’ וניחא ליח לישראל להקנות ולנכרי לקנות בכה”ג ואין לנו לדון כ”א על דין הערמה בעיקריה”. עכ”ל הראי”ה קוק.
וע”ע במאמר “הבדל בין מכירת חמץ למכירת בכור“, ובמאמר המוכר א”י רק לענין הפקעה.
מאתר בריתי יצחק – הרב ברנד, כאן.
