ונמצא גם בספר רציתי לשאול אותך פרופ’ ליבוביץ … מכתבים אליו וממנו, עמ’ 54
פתח מסמך ב-Word
ב”ה, ל’ אדר א’, תשכ”ב
לכבוד פרופ’ י.ליבוביץ
א.מ.נ.
רצו”ב בזה מכתב מעניין באנגלית מהרבי מליובאוויטש רבי מנחם מענדל שניאורסון מברוקלין, אל אחד הפרופסורים בארה”ב.
אני תקוה שכב’ ימצא ענין רב בתוכן מכתב זה.
בתודה ובברכה
ח’
ב’ אדר ב’ תשכ”ב
לכבוד מר ח’ הנכבד,
תודתי נתונה לך על מכתבו של הרבי מליובאוויטש שהואלת לשלוח לי.
קראתיו בעיון ובשימת לב רבה, אולם לא אכחד שלא נהניתי ממנו ושאינני רואה את שיטתו כנאותה לקירוב האדם לאמונה ולקבלת עול מלכות שמים ועול תורה ומצוות. לפי עומק הכרתי, משגה חמור וטעות גמורה הוא להשתדל “להציל” (כביכול) את אמיתת התורה ע”י הטלת ספק בוודאות של הכרות מדעיות וע”י הנסיון להוכיח ולהסביר ש”אמת מדעית” אינה ענין של ודאות אלא ענין של הסתברות בלבד, ואילו האמת של התורה היא ודאית ומוחלטת.
כל העושה זאת מעיד על עצמו שהוא מתייחס לתורה הקדושה באותו אופן שהוא מתייחס לספר-לימוד בפיסיקה, כימיה, ביולוגיה וכו’. ז”א – שהוא מעריך אותה מבחינת היותה מקור של אינפורמציה לאדם – ואין בינה לבין ספר לימוד מדעי אלא שהאינפורמציה שהתורה מוסרת מהימנה יותר.
בכך האדם מעיד על עצמו שאין הוא מבין כלל את המשמעות של כתבי-הקודש, שהרי כל עניין של אספקת אינפורמציה לאדם – ככל עניין של סיפוק צורך אנושי – חולין הוא ולא קודש, ובנדון זה אין שום הבדל בין סיפוק צורך הגוף, כגון מאכל ומשתה, ובין סיפוק צורך הנפש, כגון ידיעה והשכלה.
עניינה של התורה הקדושה ושל כל כתבי הקודש אינו אלא מעמדו של האדם לפני ה’ וחובת עבודת ה’ – ולא הקניית ידיעות על העולם, על הטבע, על ההיסטוריה ואפילו לא על האדם עצמו. והוא הדין גם בהלכה ובתושבע”פ.
הסעיף הראשון של השו”ע או”ח הוא: “יתגבר כארי לקום בבוקר לעבודת ה'” – לא “לקום בבוקר כדי לדעת איך נברא העולם”. לדעת איך ומתי נתהווה העולם – דבר זה חשוב רק מבחינת המחקר המדעי, והוא אירלבאנטי מבחינת הדת והאמונה . מעמדו של האדם לפני ה’ וחובתו לאלוקיו אינם תלויים ואינם מותנים בכך, אם העולם קדמון או מחודש, אם נברא ומתי נברא ואיך נברא ומה היו תולדותיו ותולדות האנושות.
כל אלה הן דאגות של האדם, דאגות אנושיות, אינטרסים של ידיעתו והכרתו, ובהם עוסק המדע ואילו לדת ולאמונה, לתורה ולמצוותיה, יש דאגות אחרות לגמרי – דאגות קדושות, כפי שהן מנוסחות באותו סעיף ראשון של שו”ע.
ממש מגוחך הוא הרעיון שהתורה ניתנה לבני אדם כדי ללמד אותם פרק במדעי הטבע, או במדעי ההיסטוריה, ושהשכינה ירדה על הר סיני כדי למלא תפקיד של פרופסור לפיסיקה, ביולוגיה, אסטרונומיה וכו’ – רק שהשי”ת הוא פרופסור טוב יותר מאשר הפרופסור באוניברסיטה! רעיון זה הוא לא רק מגוחך אלא ממש חירוף וגידוף.
כל הניגש לתורה מבחינת האינפורמציה המדעית שהיא מספקת (או לא מספקת), מעיד על עצמו שאין הוא ניגש אליה מבחינת הכוונה לעבוד את ה’ אלא מבחינת הכוונה שה’ (כביכול) יעבוד אותו וישרת אותו ע”י מתן אינפורמציה לסיפוק צרכי ידיעתו; לשון אחרת: הוא אינו מאמין בתורה ובנותן התורה אמונה לשמה, אלא אמונה שלא לשמה, אמונה שהיא לצרכיו הוא.
האדם המאמין באמת (ברוח האמונה של יהדות ההלכה, התורה והמצוות) אינו דורש מן התורה שתלמד אותו משהו על אודות העולם, הטבע, האדם וההיסטוריה; אם הוא מעוניין בבעיות הללו – הוא מטריח את עצמו ואת מדעו כדי לברר אותן, ואין הוא מתחצף להטריח בכך את השי”ת.
מן התורה הוא מבקש דבר אחד בלבד : שתורהו ללכת בדרכי ה’, לפיכך הוא מבין שכל מה שהתורה אומרת על אודות העולם והטבע לא נאמר לשם הקניית ידיעות לאדם – שזהו ענין של חול ולא עניין של קודש – אלא מתוך מגמה דתית, שדבר אין לה ולאינטרס המדעי.
כל החיטוט הרעיוני בשאלות כגון: “האם ברא ה’ את העולם, מתי בראו ואיך בראו” וכו’ – יש בו הרבה ממיתולוגיה ומהגשמת ה’. כל מי שתפס את כל עומק משמעותו של “שה’ יתברך אינו גוף ולא ישיגוהו משיגי הגוף ואין לו שום דמיון כלל” – מבין שאין הבדל בין הפסוק “בראשית ברא . . .”וכו’ לבין הפס’ “וירד ה’ על הר סיני”, ושהשי”ת אינו פונקציונר של עולם, כדי שאפשר יהיה להקשות ממה שאנו יודעים על העולם (מן המדע) על מה שהתורה האלוקית מצאה לנכון להגידם, וד”ל.
ע”י התפיסה האמונית-דתית של התורה, מתבטלת מעצמה כל הבעיה של הניגוד בין התורה ובין מה שידוע לנו מן המדע, בלי כל תירוצים דחוקים ובלי כל ויכוח סרק עם הידיעות וההכרות שאנו רוכשים לעצמנו מן המדע.
http://thejewishheritageproject.com/ MK Moshe Feiglin explains his Jewish State Solution with ground breaking ideas to solve the problems confronting Jews in the internal matter of the Arab Israeli conflict in Judea, Samaria and the Temple Mount.
בזמן האחרון התחילו הרפורמים לפעול בצורה גלויה וחזקה לעקירת התורה, ואין מי שיתנגד להם.
וזה כולל מקום ברחבת הכותל. וכן בגיור, בין מה שמחייבים לגייר במקוואות עיריות לקבל גיור רפורמי ובין מה שכבר מזמן מתערבים הרפורמים בגיור של הצבא. וכן ההחלטה של הרמטכ”ל להעביר ה”תודעה היהודית” לידיים חילוניות, הוא ג”כ פעולת הרפורמים.
[ב] הרב יצחק יוסף: גיורי הצבא מעורב ברפורמים
עי’ במאמר המצורף של הראשל”צ הרב יצחק יוסף שליט”א שכבר כמה שנים הרפורמים מתערבים בגיור הצבא.
“בגלל רבנים ששתקו לפני 4 שנים – אנחנו משלמים את המחיר”
הרב הראשי תקף את העובדה שאף רב לא יצא נגד המצב בו רבנים רפורמים מרצים לחיילי צה”ל המבקשים להתגייר והאשים שבגללם הרפורמים ממשיכים לקבל הישגים: “שתקו אז, לא הקימו קול צעקה, מה התוצאה? התוצאה עכשיו, התחילו אז וראו שזה עבר להם ועכשיו מקוואות, למה אז לא הקימו קול צעקה, אבל שתקו אז וזה המחיר שאנחנו משלמים עכשיו”.
“כשהרפורמים הרצו לחיילים – לא הקימו קול צעקה. עכשיו אנחנו משלמים על זה”. בהקלטה שהגיעה ל”כיכר השבת” תוקף הראשון לציון והרב הראשי את הרפורמים ואת הרבנים ששתקו בעבר
מתקפה חריפה: הראשל”צ והרב הראשי לישראל הגאון רבי יצחק יוסף, יוצא במתקפה נוספת נגד הרפורמים וההחלטה לחייב את המעצות הדתיות לאפשר להם להטביל מתגיירים. בהקלטה שהגיעה ל”כיכר השבת” נשמע הרב מבקש מיו”ר ש”ס אריה דרעי למנוע את קיום פסיקת בג”צ באמצעות חקיקה בכנסת ובממשלה ואומר כי הרפורמים הם “הרס וחורבן ליהדות”. בהמשך, נשמע הרב כשהוא תוקף את הרבנים ששתקו לפני ארבע שנים, כאשר בג”צ איפשר לרפורמים להרצות בצה”ל.
בנאום שמסר אמש (רביעי) בכנס רבנים בירושלים והקלטה שלו הגיעה ל”כיכר השבת” אמר הגר”י יוסף: “בג”צ פסק עכשיו שכל המועצות הדתיות בארץ צריכות לפתוח את השערים של המקוואות ולתת לרפורמים להטביל”. הגר”י יוסף פנה לרבנים: “אתם צריכים לקום ולחזק את הרבנות הראשית לישראל”.
הרב הראשי יצא נגד החלטת בג”צ: “בשום פנים ואופן, איך אפשר לעשות את זה… בהוראה של הבג”צ? היא תכתיב לנו את ההלכה? חס ושלום. ההלכה שלנו מסורה לדורי דורות, אתה מסייע לידי עוברי עבירה? לפתוח מקוואות בשביל הרפורמים?”.
הרב התייחס לעצם ה’גיור’ הרפורמי ותקף: “מה הרפורמים רוצים להתגייר? מה יש להם? הרי גיור זה מילה וטבילה ותרי”ג מצוות, קבלת מצוות זה מעכב, אי אפשר בלי קבלת מצוות. תרי”ג מצוות – הפירוש הוא לקבל את כל התורה כולה. הם שומרים את זה? הרי רפורמים מחתנים יהודים עם גויה, מתחתנים… דברים נוראים. לא צריכים להגיד את זה, הם הרס וחורבן ליהדות”.
“שילכו ויטבלו מה שהם רוצים, שיטבלו באוקיינוס, מה הם רוצים מאתנו? לצערנו יש להם גיבוי של בג”צ. אתם צריכים להשמיע את הקול שלכם ולתת גיבוי לרבנות הראשית” אמר לרבנים.
הרב פנה ליו”ר ש”ס שישב לצידו: “אני סמוך ובטוח שידידנו אריה דרעי שיפעל יחד עם שאר הנציגים שלנו, יפעלו בכנסת – בממשלה, צריכים שורה תחתונה: לעצור את הדבר הזה. שלא יהיה דבר כזה שמועצות דתיות יבואו ויטבלו גיור רפורמי, נורא ואיום”.
“לפני כמה שנים, בית המשפט, הבג”צ, קיבל החלטה שגם הרפורמים צריכים להיות מעורבים בהליך הגיור בצה”ל. אני לא הייתי מודע לזה. כשנבחרתי לרבנות הראשית, נפגשתי עם אנשי הגיור של צה”ל ונודע לי הדבר הזה, שיש בתוך צה”ל ארגון ‘נתיב’ ובניהם מביאים רפורמים להרצות לאותם חיילים וחיילות שרוצות להתגייר, לפני כמה שנים, ארבע חמש שנים”.
[ג] הרפורמים הורסים את מעט היהדות שבצבא
עי’ במאמר המצורף שנתגלה שמי שעומד מאחורי העברת “תודעה יהודית” בצבא לחילונים, הם הרפורמים.
המסמך שחושף:
הרמטכ”ל נכנע לעמדה הרפורמית
לא רק פשרת הכותל, ולא רק המקוואות. מסמך שהגיע לידי סרוגים מעלה כי הרפורמים הם הדוחפים את ההחלשה של הרבנות הצבאית והכפפת תודעה יהודית לחיל חינוך
לפני מספר שבועות, התנהלה בכנסת ישיבת ועדת חוץ וביטחון בשאלת הכפפת תודעה יהודית לאכ”א. לישיבה, שהוזמנה על ידי ח”כ בצלאל סמוטריץ הבית היהודי, ח”כ מיקי זוהר מהליכוד, וח”כ עליזה לביא מיש עתיד, הוזמן גם אהרן קרוב שמרצה בתודעה יהודית, על מנת שיציג מדוע אין לדעתו לבצע את המהלך. בנוסף, הוזמן לישיבה גם הרבצ”ר לשעבר תא”ל הרב ישראל וייס.
אלא, שכאן לא תמה רשימת המוזמנים. לכמה נוספים היה חשוב מאד לבוא לישיבה: הראביי גלעד קריב מנכ”ל התנועה הרפורמי; ‘הרבה’ סיון מס שעוסקת בהכשרת רבנים חילונים ומשמשת כיו”ר עמותת ‘יהדות חילונית’; מיכל ברמן מנכ”ל ‘פנים’ איגוד ארגוני ההתחדשות היהודית. אם למישהו יש ספק שמא השלשה נקלעו לשם בטעות, דף עמדה של התנועה הרפורמית שהתגלגל לידינו שופך אור על הכוונות:
“השתלטותו של ענף תודעה יהודית הביאה לפגיעה קשה בזכויות היסוד של חיילי צה”ל לשיוויון ולחופש דת“, כך נכתב שם. בהמשך מברכים בתנועה את החלטת הרמטכ”ל והם מבטיחים לפקח שבגוף החדש שיוקם ינתן שיוויון לגופים ליברלים, על מנת לאפשר לחיילים להכיר את כל סוגי היהדות.
[צילומים מנייר העמדה של התנועה הרפורמית ראה בסוף המאמר]
בגלל חייל טבעוני הצבא כולו צריך להיות טבעוני
מלבד השקר בעצם הטענה כאילו פעילות תודעה יהודית מועברת בכפייה, תוך התעלמות מהמציאות בה דוקא חיל חינוך הוא שמקנה לחיילים פעילויות שרובן מוגדרות כפעיליות חובה, הרגישות הגדולה שמפגינה התנועה הרפורמית לסבלם של חיילי צה”ל, מהם נמנע בכפייה ובזרוע להכיר את כל זרמי היהדות מתעלמת מרצונם של חילי צה”ל עצמם. יש להעריך שבכל צה”ל כולו משרתים לא יותר מכמה עשרות חיילים שמשתייכים באופן מובהק לתנועה הרפורמית או התנועה ליהדות מתחדשת. לא יהיה מפתיע לשמוע שמספרם אף נמוך יותר. גם הביקוש האדיר ממנו נהנות הרצאות תודעה יהודית בקרב היחידות לא מבלבלות את עיניהם של אנשי התנועה שחרדים לתרבותם של החיילים. על פי חשבונם של הרפורמים הצבא צריך להיות כולו טבעוני כי יש בו פרומיל אחוז טבעונים.
בהמשך נכתב כי “פעילות הענף היתה בבחינת כפייה דתית שהופעלה על קהל שבוי… מצב בו גוף בעל אג’נדה דתית פוליטית מתווה כיצד יראה החינוך לזהות יהודית הוא מסוכן, אנטי דמוקרטי ושומט את היסודות של צה”ל כצבא העם.” על כך שדמוקרטיה היא הכרעת הרוב כנראה לא שמעו שם.
מסתבר שבתנועה הרפורמית מבינים טוב מהי משמעותו של מהלך הכפפת תודעה יהודית לאכ”א, והם לא מתכוונים לוותר בקלות. במסמך המדובר נכתב שהתנועה תוודא שהשבתות הנערכות לחיילים יערכו על ידי גופים פלורליסטים שמציגים באופן שוה את זרמי היהדות בישראל. כמו כן, יש לעמוד על כך שהרבנות הצבאית תתעסק בהספקת צרכי דת בלבד.
נתון נוסף שקצת נעלם או הועלם הוא שאל”מ יעל הס רמ”ח חינוך במפקדת קצין חינוך ראשי היא אשתו של ראש התנועה המסורתית (הקונסרבטיבית) יזהר הס. לא שמענו על גילוי נאות או ניגוד עניינים בכל העיסוק בפרשה.
הנה עוד מישהי שמבינה היטב את משמעות המהלך. ככה כותבת מיכל ברמן, מנכלית ארגון פנים ליהדות חילונית ומתחדשת בעיתון ישראל היום: “המהלך יאפשר לחיילים להחשף למרצים מדיסציפלינות שונות ומתפיסות עולם שונות. רבנים שמרנים יוזמנו להרצות לצד הוגים, מנחים ומנהיגים משלל תפיסות עולם“. הבנתם?
נראה שהרפורמים יודעים טוב מה הם עושים. לא עבר זמן קצר, וכבר הספיקו באכ”א לבטל כמה פרוייקטים חשובים של ענף תודעה יהודית, פרוייקטים שנחשבו להצלחה. כיום, מפקד שמעוניין כחלק מהשתלמויות אותם הוא צריך לעבור לבחור בהשתלמות שתועבר על ידי חיל הרבנות אינו יכול לעשות כן. ההשתלמויות למפקדים נמצאות בבעלות גמורה של חיל החינוך. כך לדוגמא, כל רב סרן בקבע, נצרך לעבור קורס בשם ‘ייעוד וייחוד’, על פי מסמך ייעוד וייחוד של חיל החינוך.
בקורס, שנערך ב”ישיבה” החילונית ‘מכון בינה’, ניתן למצוא מספר מרצים בעלי רקורד מעניין. על תורותיה של פרופ’ רוחמה וייס לדוגמא לא צריך להכביר במילים. שיטוט קצר במאמריה הפזורים באינטרנט יבהירו מהר מהן עמדותיה של הפרופסורית על חז”ל, התורה או כל דבר אחר שריח של קודש נוטף ממנו.
מרצה נוסף מתהדר בתואר כבוד של מנהל תנועת הנוער של מפלגת מר”צ לשעבר. מרצה אחר כותב בקביעות בעיתון הארץ. עם כזה רזומה של מרצים, לא פלא שהמכון זוכה לתמיכה נדיבה מהקרן החדשה לישראל ונמצא ברשימת הממולצים של התנועה הרפורמית בישראל וקרן פוזן.
מימון חיצוני – הקרן החדשה
הפעילות המוגברת של הרפורמים ממומנת בעיקר על ידי מימון חיצוני, בהם קרן פוזן שמצהירה על עצמה כקרן שמממנת כנסים וחומרי הסברה בנושאי יהדות מנקודת מבט חילונית וכמובן על ידי הקרן החדשה לישראל שמעלליה כבר ידועים דים בציבור. אך הפעילות נגד תודעה יהודית, פעילות שכרגע הוכתרה כהצלחה מרובה, מהוה רק חלק מסדרת פעולות מחושבות, ממומנות ומאורגנות היטב של התנועה הרפורמית ושלל ארגונים שעוסקים בעמל רב בניסיון להפוך את דמותה היהודית של המדינה.
העובדה שבכל מדינת ישראל קיימים מספר בתי כנסת רפורמים אותם ניתן למנות בעזרת כמה אצבעות לא מונעת בעדם להפעיל את כל כובד המשקל בדחיפת חברי כנסת ואנשי ציבור לחוקק חוקים שמחזקים את הפרדת הדת מהמדינה, כמו פניות השכם והערב למשכן ה”צדק” ו”זכויות כבוד האדם וחירותו” – בג”ץ.
המגרש הביתי – בג”ץ
בבג”ץ הרפורמים כבר למודי הצלחה. באצטלה של כבוד האדם וחירותו והזכות לחופש דת, הכריח לאחרונה בג”ץ את משרד הדתות לאפשר טבילה רפורמית במקוואות הפרושים ברחבי הארץ. יש להעריך שמדובר במספר חד ספרתי של נשים בחודש במקרה הטוב, אך הנזק העקרוני כבר נעשה. אמנם בג”ץ יכל לסרב לבקשה בנימוק של פגיעה ברגשות הציבור, כפי שהוא נוהג לעשות רבות כאשר מדובר בקדשי דת מוסלמים וכדומה, אך הרפורמים כנראה ידעו שבהיכל ה”צדק” וה”משפט” מובטחת להם הצלחה.
ההתערבות הרפורמית בכל מה שקשור לדת ומדינה, עם אימת פסיקת הבג”ץ הביאה לאחרונה לקבלת ‘פשרת הכותל’ ההיסטורית, שהוגדרה על ידי הרפורמים כיום חג וסמל להכרה מלאה בקרוב בנועה הרפורמית תוך ביטול מונופול הרבנות הראשית. בנייר עמדה פנימי שהוכן על ידי התנועה הרפורמית אחרי הצגת ‘פשרת הכותל’ הובהר שהתנועה לא מתכונת לוותר על כך שהרחבה החדשה תוגבה ותושווה לרחבה הרגילה מבחינת גודל, תקציב וציוד. אם לא תתממש התביעה, מאיימים שם, נחזור לתביעתינו המקורית, לחלק את הרחבה המרכזית לשלשה חלקים ולהכשיר שם רחבה פלורליסטית שיוויונית.
הדברים האמורים כאן, עם עוד רבות שלא נכתב, מעלים תמונה מדאיגה. התנועה הרפורמית והמסורתית עם עוד גרורות בדמות עשרות ארגונים פועלים כאן היטב כבר שנים רבות. כעת הם מתחילים לקצור את הפירות. כעת, כפי שנראה, אין גוף רציני מהעולם האורתודוכסי שמוכן לקחת על עצמו להלחם ולהאבק בדמותה היהודי של המדינה בכלים בהם הרפורמים פועלים. ימים יגידו.
[ד] לחברי הכנסת החרדים יש חלק בתמיכה ברפורמים אף שמתנגדים
ואף שחברי כנסת החרדים מתנגדים בדיבור אבל לא במעשה, הרי אחד מכל חברי הכנסת יכול להפיל את הממשלה, אולם הכל תלוי בכסף, כי צריך כסף ותמורת הכסף מוכנים לעשות דברים שהורסים את היהדות.
והתיקון הוא שצריך לדאוג למקורות אחרים של כסף.
[ה] ההסכם על רחבת כותל הרפורמי תמורת כסף כבד
מעבר לכך, כל הסיכום על רחבת הכותל לתת חלק הדרומי לרפורמים הוא תמורת כסף כבד.
הישגי רב הכותל: גיוס כספים בחו”ל ופירוק “קרן הרשב”י”
החלטות ממשלה שהתקבלו לאחרונה מעניקות שורה של הישגים לרב הכותל והמקומות הקדושים הרב שמואל רבינוביץ. ביניהם: גיוס כספים בארץ ובחו”ל, ופירוק “קרן הרשב”י”
“כיכר השבת” חושף כי רב הכותל הרב שמואל רבינוביץ רשם שורה של הישגים במספר החלטות ממשלה שהתקבלו לאחרונה, ומעניקות לו אפשרות לגייס כספים בארץ ובחו”ל כמו גם מביאות לפירוקה של “קרן הרשב”י”.
ההישג העיקרי והמשמעותי ביותר הוא מהחלטת ממשלה מס’ 1081, שניתנה בממשלה בצורה די חשאית, כ-4 ימים לאחר אישור מתווה הפשרה על הכותל הרפורמי בממשלה. בהחלטתה אישרה הממשלה לרב הכותל והמקומות הקדושים הרב שמואל רבינוביץ’ לעסוק בגיוס תרומות בארץ ובחו”ל לטובת העמותה הממשלתית “המרכז הארצי לפיתוח המקומות הקדושים”.
בנוסף, הממשלה קיבלה החלטה משמעותית נוספת – מדובר בהחלטה מס’ 1009 המחליטה על פירוק החברה הממשלתית “קרן רשב”י ומורשתו” והעברת כל סמכויותיה ותקציביה ל”מרכז הארצי לפיתוח המקומות הקדושים” הפועלת תחת אחריותו של רב הכותל והמקומות הקדושים.
תקציב “הקרן” שפורקה הוא כמה מיליוני שקלים בשנה, שבעבר נגרע מתקציב “המרכז לפיתוח המקומות הקדושים”, ויוחזר עתה לתקציב “המרכז” שינהל את הפעילויות באתר.
לפי דברי ההסבר שצורפו להחלטת הממשלה, ההחלטה על פירוק החברה הממשלתית מבוססת על הקביעה הראשונית ב-2011 כי החברה תוקם לפרק זמן של חמש שנים. זאת ועוד, “החברה” מעולם לא הוקמה כראוי בשטח – לא מונו מספר חברי דירקטריון כנדרש, ולא מונה מנכ”ל שיניע את פעילות החברה. פירוק החברה מאפשר למעשה ל”מרכז הארצי” ולרב רבינוביץ חופש פעולה מנהלתי ותקציבי לניהול האתר.
הישג נוסף שהושג הפעם בתוך מסגרת החלטת הממשלה בנוגע להסדרי התפילה בכותל המערבי הוא הסעיף הנוגע למתחם קבר רשב”י במירון, וקובע כי יש “להטיל על השר לשירותי דת לפעול, בתוך 30 ימים, לתיקון תקנות השמירה על מקומות קדושים ליהודים, התשמ”א-1981, כך שבתוספת הראשונה יירשם: “מירון קבר רבי שמעון בר יוחאי, ובכלל זה חלקה 12 בגוש 13676 בשלמות וחלקה 70 בגוש 13688 בשלמות” במקום “מירון קבר רבי שמעון בר יוחאי”. ככל הנראה, מדובר בשטחים שהופקעו ע”י הממשלה בעבר וכעת נכנסים רשמית ובצורה ברורה בחוק לחלק ממתחם הרשב”י.
יצויין, כי בעקבות פסיקת בג”ץ ב-2008, הוקמה ועדה לניהול האתר בראשות הרב רבינוביץ’ (כנציג המדינה) לצד נציגי גופי ההקדש השונים אשר החזיקו באתר בעבר (“ועדת החמישה”). הוועדה נתקלה במהלך השנים בהתנגדויות רבות ופעילות המתנגדים אף הביאה בעבר להתפטרותו הרב רבינוביץ’, ומינוי אלכס ויז’ניצר במקומו לתקופה. כיום, עומד הרב רבינוביץ בראשות הוועדה.
[ו] הפתרון: שלא יהיו זקוקים כ”כ לכסף המדינה
עי’ במאמר תורתו אומנתו, פרנסה, והגאון רע”י שלזינגר, על הגאון רבי עקיבא יוסף שלזינגר שכתב בנוגע ליישוב ארץ ישראל שחלק מהציבור צריך להתעסק באומנות, וע”י זה יכולים לפרנס המוסדות, ואין צורך להיות כפופים לכסף המדינה, שגורם לקלקולים עצומים שמוכרים את היהדות תמורת הכסף.
וכמו בחו”ל שהמדינות לא מפרנסים המוסדות, ובכל זאת יש מוסדות בכל מקום, וזה ע”י שבעלי הבתים מפרנסים את המוסדות, אבל צריך תנאי שבני תורה מחשיבים גם את הבעלי הבתים.
וכן בחדרים צריך ללמוד דברים שמועיל למקצועות, בתנאי שלימודי קודש יהיו העיקר.
Born in Riga, Leibowitz studied chemistry and philosophy at the University of Berlin, where he received his doctorate in 1924. He also studied medicine and became a medical doctor in 1934 at the University of Basel. In 1935 he settled in Palestine and joined the staff of the Hebrew University. He was appointed professor of organic and biochemistry and neurophysiology. His research was concerned with saccharides and enzymes in chemistry and with the nervous system of the heart in physiology. He was the head of the biological chemistry department at the Hebrew University and professor of neurophysiology at the HU Medical School. He also taught the history and philosophy of science. Yet Leibowitz was not only an academician. He was involved in public affairs and had a unique approach to Judaism. As such he was a popular lecturer, who loved to appear before diverse audiences, also frequently on radio and television. Leibowitz served as editor in chief of several volumes of the Encyclopedia Hebraica. His writings are found mostly in periodicals: Gilyonot, De’ot, Be-Terem, Petaḥim, and Moznayim, and also in the newspaper Haaretz. A selection of lectures and articles from the period 1942–53 was published in book form, entitled Torah u-Mitzvot ba-Zeman ha-Zeh (1954). His book of collected essays, Yahadut, Am Yehudi u-Medinat Yisrael (“Judaism, Jewish People, and the State of Israel,” 1975) stated his philosophy and views. Other books (published in 1965 and 1982) testify to his broad knowledge and great interest in Jewish life. He also wrote on Maimonides, The Sayings of the Fathers, and the weekly Torah-portion. In 1992 Eliezer Goldman published a collection of Leibowitz’s essays in English under the title Judaism, Human Values and the Jewish State, making him known internationally.Yeshayahu Leibowitz was an Israeli scientist and philosopher.
Leibowitz regarded Judaism as a religious and historical phenomenon, which is characterized by a recognition of the duty to serve God in performing mitzvot. The service of God according to binding halakhic norms must be “for its own sake” (li-shemah), and its purpose is not designed to achieve personal perfection or to improve society. Religion is thus not a means toward any specific end. Judaism is for Leibowitz not humanism, or a sentiment or a bundle of memories. Jews have the obligation to take upon themselves the yoke of Torah and mitzvot. Leibowitz’s standpoint is thus neither anthropocentric or ethnocentric, but theocentric. Consistent with his own reasoning, Leibowitz refused to be called a “humanist,” because this is an anthropocentric notion that envisages the human being as a supreme value. Under the influence of Maimonides, Leibowitz stressed the transcendence of God, whom we cannot know. His thought also contains Kantian elements. Kant’s critique of pure reason led to a theological agnosticism, whereas his critique of practical reason led him to affirm that the realization of values follows from a person’s autonomous decision. There is a tension between Leibowitz the philosopher who read Kant on human autonomy, and regarded politics and ethics as domains where human autonomy is decisive, and the halakhic man who lived in conformity with his strict halakhic, theocentric conception of Judaism. For Leibowitz, morality is thus an atheistic category. Kant’s influence on Leibowitz is also clear when he states that the value of a religious act is determined by the intention. Only when one performs an act because it is a divine commandment does it possess a religious value.
Leibowitz repeatedly expressed his opinions on the religious aspect of Jewish life in Israel. Before the state of Israel was established, he stressed the religious importance that national independence would assume, provided it would bring about halakhic legislation designed to mold the character of the state. After the establishment of the state, he advocated the separation of the Jewish religion from the state and its confrontation with it. He adopted a negative attitude toward the system of party rule, including the religious parties with their economic and rabbinical institutions.
Leibowitz emphasized the necessity for innovation in the halakhah, due to the changed circumstances created by the establishment of the State of Israel. He wanted halakhic decisions to cope with the challenge of today. One can note a change in his thought concerning the state in the course of time, although he himself would have denied this. Leibowitz refused to grant to the state religious status: the aim of the state would be the fulfillment of the needs of the individual and of the community, nothing more. He thought it was idolatry to ascribe holiness to the land or the state, which is not (in the words of religious Zionism) “the beginning of the redemption.” The state – just like history – had for Leibowitz no religious significance. He was a Zionist, but he emphasized that the state need not realize values, it has merely to satisfy needs. The Jewish people, on the other hand, has to realize values. Against Ben-Gurion, he pleaded for the separation of state and religion. Whereas Ben-Gurion wanted religion to be an instrument in the hands of the state, Leibowitz asserted that religion had to be in opposition to the state. For Judaism, only God is holy, whereas country, nation, and state lack that status. The state is not a value in itself; indeed, “seeing the state as a value is the essence of the fascist conception.” Rather, Leibowitz argued, the state is an instrument, a means to an end. Its existence allowed him not to be ruled by the goyim. In addition, Leibowitz criticized the “sacred cow of national unity,” pointing out that the Jewish religion had always divided the people, whether between prophets and kings or between religionists or secularists.
Leibowitz further denied that Zionism had any religious significance, stating that, since the intention of many of its propagators had been completely nonreligious, it could not be retrospectively assigned religious value. In the same way, he refused to acknowledge any messianic significance in the creation of the State of Israel, citing Maimonides’ warning against such messianic fervor. He did, however, ascribe immense moral significance for the Jewish people to the establishment of the Jewish state: “Now – and only now,” he wrote,”with the attainment of the independence of the Jewish nation – will Judaism be tested as to whether indeed it has a ‘Torah of life’ in its hand …. Certainly there is no guarantee that the struggle on behalf of the Torah within the framework of the state will be crowned with success, but even so we are not free to desist from it, for this struggle is itself a supreme religious value, independent of its results.”
Leibowitz was well known in Israel for his provocative utterances on the political situation. After the 1967 Six-Day War, his position on the occupation of the Palestinian territories was sharply critical. His uncompromising stance and forceful, biting language made him a known and much-discussed figure in religious as well as secular circles. In his opinion, partition of the country would be the rational and moral resolution of the Israeli-Palestinian conflict. With the outbreak of the Lebanon War in 1982, Leibowitz called upon the Israeli soldiers to refuse to serve in Lebanon. He also supported conscientious objection regarding military service in the territories on the grounds that occupation morally corrupts. His outspokenness on matters of conscience led to his vilification by those who saw him as a threat to their values, and the protest that ensued upon the announcement that he had been awarded the Israel Prize in 1993 was such that he turned it down.
In his antimystical approach to Judaism, Leibowitz wanted Jews to reach out toward transcendence, which is approached in the mitzvot that have to be performed without reward. Whereas *Levinas links morality and religion, Leibowitz differentiates between them and even separates the two. Levinas believed that the appeal of the other person is heteronomous, whereas Leibowitz maintained that only the divine command is heteronomous and that morality is autonomous. Therefore, their views on the relationship between religion and morality are radically opposed: for Levinas, religion and morality are intrinsically linked, for Leibowitz, ethical laws are religiously relevant only if a person accepts them as commanded by God. Another crucial difference between Levinas and Leibowitz lies in the fact that the former emphasizes the performance of the ethical act itself, whereas the latter highlights the intention of the act: an act is religious if performed “for the sake of heaven,” it is not religious when performed as a function of human needs and based upon a person’s arbitrary will. Since morality is autonomous, based upon human thought and will, and therefore not “for the sake of heaven,” but “for the sake of man,” it is not religious. Towards the end of his life, Leibowitz appreciated Levinas, but his concept of Torah and mitzvot prevented him from agreeing with him.
Leibowitz had a very negative view of Christianity as well as of modern Jewish thinkers like *Rosenzweig and *Buber, who showed intellectual and religious interest in Christianity. In contrast to scholars and thinkers like David *Flusser, who investigated the Jewish roots of Christianity, Leibowitz wrote that the very concept of a “Judeo-Christian heritage” is a square circle. A synthesis or symbiosis is impossible; Christianity is for Leibowitz the adversary of Judaism. In his view, Christianity is the heir who does not want to admit that the testator is still alive. Judaism and Christianity cannot coexist, because Christianity claims that it is true Judaism, and is interested in the liquidation of Judaism as the religion of Torah and mitzvot.
In his essays, Leibowitz produced sharp and thought-provoking insights on many subjects such as the nature of holiness, chosenness, Messianism, prayer, redemption, and general and personal providence. His consistent and provocative thought gave him a prominent position in contemporary Jewish thought, especially in Israel. His thinking, even when contested, is stimulating and powerful and invites or even forces people to respond by formulating their own views.
In 2005, Leibowitz was voted the 20th-greatest Israeli of all time in an online poll conducted by an Israeli newspaper.
A. Kasher and Y. Levinger, Sefer Yeshayahu Leibowitz (Heb., 1977); H. Kasher, “‘Torah for Its Own Sake,’ ‘Torah Not for Its Own Sake,’ and the Third Way,” in: The Jewish Quarterly Review, 89:2-3 (1988-89), 153-63; A. Sagi (ed.), Yeshayahu Leibowitz. His World and Philosophy (Heb., 1995); Yeshayahou Leibowitz: le retour du sadducéen par Ami Bouganim (1999); A.Z. Newton, The Fence and the Neighbor: Emmanuel Levinas, Yeshayahu Leibowitz and Israel among the Nations (2001); D. Banon, “E. Levinas et Y. Leibovitz,” in D. Cohen-Levinas and S. Trigano (eds.), Emmanuel Levinas: Philosophie et judaisme (2002), 57-86.
