Restoring Jewish Prophecy

Towards an Authentic Jewish Spirituality

WRITTEN BY YOEL QEREN THURSDAY, 30 AUGUST 2012 17:16 Towards an Authentic Jewish Spirituality Yoel Qeren

What is Jewish spirituality? As with all Torah concepts, exile has clouded our ideas of what spirituality is and what purpose it serves. True spirituality is a personal experience of the ethereal universe and ultimately, of God Himself. In its highest form, Jewish spirituality is prophecy, and prophecy in its highest form will bring about the resurrection of the dead. Our sages tell us that this is the true goal of authentic Jewish spirituality. They called us “B’nei Nevi’im”, the sons, or spiritual heirs of prophets. That is who we are meant to be. Prophecy was once the driving force behind the nation of Israel, its leaders and its military. That was its purpose, to guide the nation according to the will of Hashem. Needless to say, we are a far cry from this lofty ideal today. However, it is our duty, as a nation reconstituted on its ancient homeland, to begin moving back toward this original spirituality, back toward the prophetic ideal.

To begin moving in this direction, we must take small steps. First and foremost is the study of Tanakh. This in and of itself is a great spiritual endeavor. Its pages are a window into the world of the prophets. We can see how they prayed, how they spoke, and the message they brought to Israel. From them we learn of the profound spiritual effects of music and that in addition to communal prayer, one must make time to speak directly to our Father in heaven. The importance of these concepts was recognized throughout history by such luminaries as R’ Nahman of Breslov, who brilliantly expounded on the spiritual benefits of music and meditation, and taught his disciples to engage in free, unscripted conversation with God every day.
 
Next, we must immerse ourselves in the words of our sages, who imparted to us their knowledge of prophecy and its purpose. From them we learn that the prophetic experience exists on many levels. Our sages tell us that every dream is one sixtieth of prophecy. Stop and think about that for a moment. Something as mundane and routine as a dream is actually a small taste of the loftiest spiritual state attainable by man. Even though actual prophecy may seem out of our reach, we must know that it is always with us. And if we train ourselves to think, act and pray in a manner consistent with the way of the prophets, we may gain small glimpses, small flashes of light and clarity that can change us for the better.
 
Lastly and perhaps most importantly is the necessity of having a continual connection with the land of Israel. Prophecy is intimately connected with this land, and eretz Yisrael is the only aspect of Jewish spirituality that is tangible. The land itself is holy and unlike other aspects of qedusha, it can be touched, smelled, tasted. When you touch the land of Israel, you touch and experience holiness. The physical and spiritual planes are united here like nowhere else on earth. Yet they are united in a way that is simply and easily experienced.
 
Do not confuse this with the awe of creation that one might experience upon seeing a beautiful mountain or river. This is also a profound spiritual experience, but it can be found anywhere. The land of Israel is different. It is overflowing, not only with natural beauty, but also with an overpowering sense of history and purpose.
 
When one drinks from the same springs as prophets and kings, when one climbs to the caves his ancestors lived and even died in, he begins to feel a sense of continuity and connection with those who came before him. It is almost as if they are standing beside him. Their words come alive, echoing through the hills and valleys. The lines between past and present, between physical and spiritual, begin to blur.
 
It is at this point that a Jew begins to grasp who he truly is. He begins to understand his relationship with his maker and his people. He attains a clearer vision of his purpose in this world and where he should be headed. These are small yet vital steps toward the ultimate goal of restoring prophecy.
 
Immersion in Tanakh and Hazal, connecting with eretz Yisrael and engaging in honest, heartfelt prayer; this is the way of our fathers. It will do for us what no red string or swinging chicken can. This is authentic Jewish spirituality and like a fiery chariot, it waits to carry our nation to new heights.
 

The Satmar Rebbe’s Forgotten Prediction

“איך גלייב, אזוי ויא איך גלייב באמונה שלימה, אזוי ויא דער אייברשטער האט געגעבען די תורה פאר די אידישע קינדער – אז ס’וועט קיין אידישע מדינה נישט זיין!”

(תרגום: “אני מאמין, כמו שאני מאמין באמונה שלימה בנתינת התורה מאלקים לבני ישראל – שמדינה יהודית לא תקום!”) דברים שאמר הרבי יואליש מסאטמאר לפני קום המדינה.

(דרשות ברך משה, פרשת לך לך תשמ”ח בשם דודו, עיין שם איך אמר זאת בסערת רגשות וכו’)

“I believe, in the same fashion as I believe with perfect faith that the Almighty gave the Torah to the children of Israel, that a Jewish state will not be!”

  • Rabbi Yoel Teitelbaum, (1887-1979)

From Atzor Kan Choshvimhere.

 

שיר ‘וירא בצר להם’ מאת שלמה ל”י ג’ורנו

הושיענו מנדי ג’רופי Hoshienu mendi jerufi

Uploaded on Aug 25, 2009

ביצוע: מנדי ג’רופי. לחן: שלמה לוי”צ ז’ורנו.
“אמר רבי אלעזר אין ישראל נגאלין אלא מתוך חמשה דברים, מתוך צרה ומתוך תפלה ומתוך זכות אבות ומתוך תשובה ומתוך קץ. מתוך צרה – שנאמר וירא בצר להם, מתוך תפלה – שנאמר בשמעו את רנתם. מתוך זכות אבות – שנאמר ויזכור להם בריתו. מתוך תשובה – שנאמר וינחם כרוב חסדיו. מתוך קץ בשעה שהקב”ה שומע מעם ישראל הושיענו ה’ אלקינו וקבצנו מן הגוים”. פרש”י תהילים קו. כשלמדתי פירוש רש”י זה החלו שפתותי מנגנות השיר המוגש לפניכם.

From YouTube, here.

גדולה מלאכה

ששת ימים יעשה מלאכה

“אדם אחד מאלף מצאתי”. ונשאלת השאלה מה דינם של תשע מאות תשעים ותשע הנכנסים שלא הגיעו למטרה הסופית, האם כל אחד ואחד מהם במקומו הוא במצב נחות, שנכשל בדרכו ובדלית ברירה עליו להסתפק לחיות במציאות של בדיעבד?

הרב יעקב הלוי פילבר
כ אדר תשע”ה, 11/03/2015 12:03

על האדם האידיאלי אמרו חז”ל (ברכות יז א): “אשרי מי שגדל בתורה ועמלו בתורה ועושה נחת רוח ליוצרו וגדל בשם טוב ונפטר בשם טוב מן העולם”. אבל יחד עם זאת אמרו חז”ל (קה”ר ז מט): “בנוהג שבעולם אלף בני אדם נכנסין למקרא, יוצאים מהן מאה למשנה, יוצאין מהן עשרה לתלמוד, יוצא מהן אחד להוראה, ההוא דכתיב: ‘אדם אחד מאלף מצאתי'”. ונשאלת השאלה מה דינם של תשע מאות תשעים ותשע הנכנסים שלא הגיעו למטרה הסופית, האם כל אחד ואחד מהם במקומו הוא במצב נחות, שנכשל בדרכו ובדלית ברירה עליו להסתפק לחיות במציאות של בדיעבד. או שעלינו לראות את החיים הישראלים מיוסדים לכתחילה בכמה מסלולים, שכל אחד מהם רצוי לפני מי שאמר והיה העולם, בבחינת “אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכווין לבו לשמים” (ברכות ה ב). כשאנו מתבוננים בדברי התורה וכמו שפירשו אותם חז”ל אנו רואים שהתורה הציבה את המלאכה לא כדבר של בדיעבד אלא כמשימה של לכתחילה, כמו המאמר (מכילתא דרשב”י יתרו יט): “כשם שנצטוו ישראל על מצות עשה של שבת כך נצטוו על המלאכה”. או דברי המשנה (אבות פ”א מ”י): “אהוב את המלאכה”  שעליה אמרו ב”אבות דרבי נתן (פרק יא): “מלמד שיהא אדם אוהב את מלאכה ואל יהיה שונא את המלאכה. כשם שהתורה ניתנה בברית כך המלאכה ניתנה בברית שנאמר: ‘ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך ויום השביעי שבת לה’ אלקיך'”. וכך פירשו בילקוט שמעוני (תתקפט) את הכתוב בקהלת (ט ט): “ראה חיים עם האשה אשר אהבת כל ימי חיי הבלך” והביאו שם בשם ‘עדה קדושה’: “קנה לך אומנות עם דברי תורה, מה הטעם? ‘ראה חיים’ – זו תורה, ‘עם אשה’ – זו אומנות”. ושאלו שם בילקוט: “למה קורין אותה עדה קדושה? שהיו משלשין את היום: שליש לתורה, שליש לתפילה, שליש למלאכה. ויש אומרים: על שהיו יגעים בתורה בימות החורף ובמלאכה בימות הקיץ”. כך או כך לומדים אנו שקדושתה של העדה היא לא בלימוד התורה בלבד אלא בשילוב לימוד התורה ועבודת ה’ שלהם עם המלאכה.

במסכת ברכות (לה ב) נחלקו רבי ישמעאל ורבי שמעון בר יוחאי האם צריך להנהיג עם דברי תורה גם מנהג דרך ארץ, ואמרו שם בגמרא בשם אביי: “הרבה עשו כרבי ישמעאל (הסובר שיש להנהיג תורה עם דרך ארץ) ועלתה בידן, כרשב”י ולא עלתה בידן”. והקביעה הזו של אביי לפי החתם סופר, לא הייתה רק לדורו אלא היא נכונה לאורך כל ההיסטוריה של העם היהודי, וצריך לומר שמחלוקתם היא רק לגבי הדרך של הרבים, וגם אם דרכו של רשב”י לדעת החולקים אינה דרך רבים, הרי הכל מסכימים שדרכו של רשב”י הוא דרכם של יחידים. כמו שכתב החת”ס (בספרו תורת משה [דברים פר’ וילך] עמ’ סו א): שפרשה ראשונה של קריאת שמע נאמרה בלשון יחיד, ושם לא נכתב “ואספת דגנך” מפני שהיא נאמרה ליחידי סגולה. ואילו פרשה שניה שנאמרה בלשון רבים, שהיא מופנית לכלל הציבור שם נכתב “ואספת דגנך” הנהג בהם מנהג דרך ארץ, ומוסיף החת”ס: “עדיין לא זכינו מעולם שיהיה ציבור כולו מחמדים כרשב”י, ‘והרבה עשו כרשב”י’ דייקא, ולא עלתה בידן”. גם לגבי השאלה מדוע הרבים שעשו כרשב”י לא עלתה בידן? מסביר זאת רבי צדוק הכהן מלובלין (צדקת הצדיק אות רכד): מפני “שאין זה רצון השם יתברך“, ומוסיף שם וכותב: כי “בעולם הזה הקב”ה רוצה בישוב העולם, ולא תהו בראה”.

גם הטענה כאילו הצורך של האדם במלאכה הוא עונש לאדם כתוצאה מחטא אדם הראשון שבגללו קולל: “בזעת אפך תאכל לחם”, גם היא אינה נכונה, שהרי ב”אבות דרבי נתן” (פרק יא) מובא ההיפך מזה: “רבי שמעון בן אלעזר אומר: אף אדם הראשון לא טעם כלום עד שעשה מלאכה, שנאמר: ‘ויניחהו בגן עדן לעבדה ולשמרה’ ואח”כ ‘מכל עץ הגן אכול תאכל’.” מכאן שהצורך של האדם למלאכה הוא כבר מאז בריאת האדם עוד קודם החטא. רבים הם מאמרי חז”ל שמהם אנו למדים שאין הקב”ה רוצה לראות את החברה היהודית כחברה פושטת יד מקבצת נדבות החיה על חשבון אחרים, אלא כדברי הכתוב (תהלים קכח ב): “יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך” וכפירוש חז”ל (אבות פ”ד מ”א): “אשריך בעולם הזה וטוב לך לעולם הבא”. אמנם הרמב”ם בהל’ תלמוד תורה (פ”ג ה”י) דורש דרישה זו אף מחברת הלומדים והמלמדים, שגם הם צריכים לעסוק במלאכה, אבל גם לפי ה”כסף משנה” שמציין שראינו כל חכמי ישראל קודם הרמב”ם ואחריו נוהגים ליטול שכרם מן הציבור, ולדעתו גם אם ההלכה כהרמב”ם, הרי החכמים “עשו זאת משום עת לעשות לה’ הפרו תורתך, שאילו לא היתה פרנסת הלומדים והמלמדים מצויה, לא היו יכולים לטרוח בתורה כראוי והייתה התורה משכחת ח”ו, ובהיותה מצויה יוכלו לעסוק ויגדיל תורה ויאדיר”. אבל בודאי שאין דברי ה”כסף משנה” אמורים על חברת הבטלנים המשוטטים ברחובות העיר ומתפרנסים מן הצדקה בשם התורה במקום לעסוק באותו זמן במלאכה.

מאתר כיפה, כאן.