Restore Original Israeli Shekels

This is what would happen if Israel were under the gold standard

Cars as an example: The Money Printer vs the Money Saver

Imagine for a moment that I want to buy a car for 100,000 shekels. I’d rather not work and save, so instead I decide to simply print 100,000 shekels in cash so I can buy the car. I print it, I hand the pile over to the car dealer, and the car is now mine.

What just happened here? I counterfeited 100,000 shekels and increased the money supply by 100,000 when I handed those shekels over to the car dealer. The average person, the kind that has to work for his money would say that I stole 100,000 shekels. But today’s economic experts like Stanley Fischer and Ben Bernanke and Paul Krugman would say that I gave “economic stimulus to the automobile industry.” So what really happened?

When an average person works in the private economy and saves money to buy a car, he produces more than he consumes, hence savings. In other words, he puts more into the economy than he takes out, the difference represented by the money he saves. There is now more value in the economy, more stuff because he worked harder, and he takes that real value represented by the money saved and buys a car for 100,000 shekels.

The car dealer now has 100,000 shekels of real value to invest in expanding his business, and thanks to the value that the saver added to the economy through saving, there is now more value in the economy with the same money supply. The value of the shekel goes up and prices drop just a little bit, and everyone owning shekels gets a bit richer thanks to the saver. The car dealer can now expand his business and safely assume the demand is there to match his increase in supply. The economy grows.

Now, if I simply print up 100,000 shekels and give it to the car dealer, I added zero value to the economy. There is no more useful stuff. Just paper. I did not save a thing. All I am doing is taking from the economy without adding anything to it. Worse, the 100,000 shekels I added to the money supply makes the value of the shekel go down a little bit, since more shekels are now chasing the same amount of goods. Prices go up. Everyone gets poorer, except for me of course, because I got to buy the car before the money supply went up. The act of me buying the car was itself the action that made the money supply go up in the first place. I, the money printer and the first new money user, am up one car. Yay for me. But everyone else besides the first person to use newly printed money loses.

Now, let’s say I stop printing money and the car dealer expands his business with the new shekels. Since everyone is now poorer, there is no new demand to match his new supply. The signal he got of new demand for his cars was wrong, because the 100,000 shekels I printed did not represent added value to the economy through saving. Demand is not there, his business overexpands and he has to cut back and contract by selling cars for cheaper and taking a loss. His business shrinks or “goes into recession”, but cars get less expensive for everyone else.

But let’s say I keep printing 100,000 shekels every day and buy another car with it day after day after day. The car dealer will keep misinterpreting the sales as new demand that doesn’t actually exist. He will keep expanding. It will look like the economy is growing and growing, the statistics the government puts out on car sales will skyrocket. But really, only I and the car dealer are benefiting. Everyone else is suffering inflation and getting poorer and poorer every time I print. At some point I will have to print more than 100,000 to buy each car since the money supply is expanding so rapidly, but that’s no big deal for me. It takes the same effort to print 150,000 as it does to print 100,000. I keep getting richer. Inflation doesn’t bother me. The car dealer keeps expanding and cars become so expensive that no one can buy them. Then let’s say suddenly I stop printing shekels and stop buying cars. The car dealer’s business totally crashes, and he goes out of business in a bankruptcy sale. All the cars get sold to the public for ultra cheap. His business “goes into depression,” but cars are suddenly cheap for everyone else.

So we see that every time money is printed:

  1. The ones who receive it first are the ones who benefit the most
  2. The ones who receive it first also become entirely dependent on it
  3. The ones who receive it last suffer inflation and a rising cost of living

And we see that every time I stop printing money:

  1. Those who were receiving it first, suffer the most
  2. Everyone else benefits from deflation and a falling cost of living

What happens in reality?

But this is not exactly how it happens in reality. The institution in charge of printing shekels, the Bank of Israel headed by Stanley Fischer, does not “stimulate the automobile industry”. No no. That’s not his job, at least not directly. When Fischer expands the money supply, he buys none other than government bonds with printed money and stimulates the government. The government is always the first to get the new money.

The government then puts most of the money into the banking system, and uses a small tiny percentage of it to hire more government ministers in order to satisfy coalition partners, give raises to government workers in order to keep up with consumer prices (because God forbid a Knesset Member should suffer the ravages of inflation), cave in to unions like the Histadrut when they threaten a general strike which gives them even more power to shut the country down in future spats, and pass out more welfare to the four corners of the Earth to get more voters. So the first ones to receive new money from Fischer are:

  1. The government and its workers
  2. The banks

Who is the next in line? After buying votes and coalition stability with printed money, the banks then take most of the money and invest it in the stock market and mortgage loans. So the next in line are:

  1. The stock market
  2. The real estate market

As the real estate market rises, so do rent prices, not only on the middle class wage earner who is always last to get the new printed money, but on other renters like Supersol and Rami Levy, so your food bill goes up, too. Meanwhile the government and the banks expand blissfully, and the stock market goes up, but you don’t have enough money to invest there because, with inflation and rent and food going up, you are going into debt. To the banks of course.

And so it goes, that every time the Bank of Israel prints money, the government and the banks and the land owning tycoons get richer and the middle class gets poorer. The wealth transfer from middle class to rich is a necessary part of this process. Why? Because if, for example, the Bank of Israel wants to raise the money supply by 5% and instead of giving the money to the government and the banks, it simply adds 5% to all of our bank accounts overnight, the prices of everything would go up 5% in a day or two and the Bank of Israel would have accomplished nothing but stark and immediate price inflation. The trick is to give it to one group and its buddies, being the government and the banks first. That way it takes time for inflation to affect prices and people don’t even realize they’re getting poorer, or if they do, why it’s even happening.

Continue Reading…

From The Jewish Libertarian, here.

קריאה להפרדת כלכלה ממדינה

העיתונות הכלכלית בישראל – תמונת ראי של כלכלה מעוותת

אני אוחז בגיליון אקראי של העיתון הכלכלי “גלובס”, המהדורה המודפסת 21-22 במרץ 2016. גיליון שאינו יוצא דופן מקודמיו ומאלה שיודפסו אחריו. גיליון שאינו שונה בהרבה בתוכנו מעיתונים ומוספים כלכליים אחרים כמו “דה מרקר” ו”כלכליסט”. סתם יום של חול בעיתון כלכלי בישראל.

הכותרות בעיתון אינם סתם סיפורים – הן סוקרות אירועים ותהליכים בכלכלה האמיתית. מאחורי כל ידיעה יש אנשים, אינטרסים, מנגנונים, שכר ותקציבים. כל כותרת בעמודי העיתון מייצגת עשייה כלכלית. רוב הכתבות מספרות על אירועים כלכליים שמקורם בממסד הפוליטי, תוצר של בחישת המדינה בכלכלה: רגולציה מיותרת, חברות ורשויות ממשלתיות מיותרות, ביזה חוקית של כספי משלם המיסים.

כשלושה רבעים של הכתבות והידיעות, בהערכה גסה, עוסק באירועים שנובעים מהמבנה המעוות של הכלכלה והחברה בישראל (להשקפתנו). סיפורים עיתונאיים שנובעים מעצם קיומו של משטר כלכלי המבוסס על בחישת המדינה ומעורבותה בעסקאות שהיו צריכות להתבצע בין שני צדדים של אנשים חופשיים ובהסכמה ביניהם ללא מעורבות השלטונות. אירועים “עסקיים” שהפכו ל”חדשות כלכליות” בגלל רמיסת חופש הפרט, הגבלת הזכות לקניין והצרת החופש הכלכלי. כמעט כל כותרת ראויה לכתבת תגובה ב”קו ישר”.

הכותרת הראשית באותו גיליון גלובס: “חשש בשוק ההון: חברות היי-טק ‘יברחו’ אם יורחב החוק להגבלת שכר הבכירים לשאר המגזרים“. ה”סיפור” העיתונאי נובע כולו מההחלטה של “המדינה” להתערב בהחלטות הדירקטוריונים של חברות ציבוריות (בשלב זה “רק” במוסדות פיננסים…) כיצד יתחלקו רווחי החברה בין דיבידנדים לבעלי המניות לבין משכורות העובדים הבכירים. שהרי, אם מגבילים את שכר המנהלים – יגדלו מן הסתם רווחי החברה ויחולקו כדיבידנדים לבעלי המניות. למה צריכה המדינה בכלל להתערב בקביעה כמה א’ מוכן לשלם מכיסו ל-ב’ עבור שירותיו?

הכותרת הראשית היא דוגמה לנושא שכלל לא היה מופיע כ”חדשות” במדינת חופש. שני עמודים מלאים מוקדשים לעיוותים שהחקיקה יוצרת ולעלויות המידיות הכבדות של החוק החדש.

בעמוד הבא מופיעה כותרת: “בנק ישראל: הביקוש לחשמל צפוי לרדת, אך הצורך בתחנות כוח לשם גיבוי יגבר“. בנק מרכזי הוא מוסד מיותר לדעתנו. מקור הידיעה הוא במחלקת המחקר המיותרת של הבנק המרכזי המיותר. “מחקרים מעניינים” מסוג זה צריכים להתבצע באקדמיה, במוסדות פיננסים ואחרים ולא על חשבון משלם המיסים. אבל כנראה שצריך למצוא תעסוקה למחלקת המחקר של הבנק הממשלתי. בגוף הכתבה מודה לראשונה גוף ממשלתי שהשקעות הענק באנרגיה סולארית מחייבות השקעות ענק בתחנות כוח קונבנציונאליות כי אי אפשר לסמוך על תנודתיות הפקת חשמל מרוח ושמש. שוב, סבסוד ממשלתי כבד ואכיפת תשלומי יתר על צרכני החשמל (כמיליארד שקלים בשנה) יצרו “נושא כלכלי” שראוי לכתבה שמקורה בגוף ממשלתי.

באותו עמוד מופיעה ידיעה קטנה על פסילת המינוי ליו”ר רשות החשמל. עוד רשות ממשלתית מיותרת שקיומה נובע מההלאמה ההיסטורית של ייצור החשמל במדינה. כסף כבד נגזל מכיסנו בתהליכי מינוי כאלה. ניתן ללמוד על עלויות מנגנון המינויים הממשלתי מרשימת המעורבים בבישול: עורכי דין ויועצים משפטיים, נציבות שירות המדינה, הוועדה לבדיקת מינויים ממשלתיים.

הכותרת הבאה שייכת ל”פרויקט לאומי” שהיה כבר בכותרות עשרות פעמים במאה השנים האחרונות: “תעלת הימים” המפורסמת שתזרים מים מהים התיכון לים המלח. חברות החשמל ו”מקורות” הממשלתיות כבר הודיעו, ליתר ביטחון, שהפרויקט הדמיוני לא יקום אם הן לא יהיו מעורבות בו… הניסיון מלמד שפרויקטים מגלומניים כאלה במדינות “חברתיות” מזרימים בעיקר את כספי משלם המיסים לכיסי “היזם” ולטרמפיסטים. אירועים כאלה היו הופכים לנדירים מאד במדינת חופש.

“הממשלה תאשר בשבוע הבא הקצאה של 265 מיליון שקל לסיוע למגזר העסקי“ – זו הכותרת הבאה – “לעודד השקעות”. גם לי יש “עסק קטן”; מישהו יודע אולי איך אוכל לקבל משהו? ביררתי בין מכרים וחברים בעלי עסקים קטנים… לאף אחד אין מושג ירוק איך אפשר “להתעודד” מהסכום הזה. אומרים שהכסף כבר חולק מראש. בכתבה תוכלו למצוא את רשימת הגופים הרגילה שזוכה בכספי ה”עידוד”: המדען הראשי, מינהל סחר החוץ, מרכז ההשקעות. לא סתם בחר הכתב בשרגא ברוש, נשיא התאחדות התעשיינים, להתראיין לכתבה. במדינת חופש הממשלה לא מחלקת את הכסף שלי ושלכם לאנשי עסקים ולרשימת המוסדות המיותרים שנמנו. במדינת חופש לא הייתה מופיעה ידיעה כזאת בעיתון. לא היו “חדשות כאלה”.

טרם הגעתי לעמוד האמצעי בגיליון של “גלובס” והנה כתבה פרושה על שני עמודים אודות “הקרב בין מועצת הדבש לבין מגדלי הדבורים“. אילו לא הייתה קיימת מועצת הדבש המיותרת, ולא היו רישיונות הממשלתיים לגידול דבורים וגם לא הרגולציה בענף – לא היה נולד נושא לכתבה של שני עמודים. מי שרוצה לגדל דבורים ולייצר דבש – שיגדל; מי שרוצה להיות נגר שיפתח נגריה – המדינה לא צריכה להגביל ולהכתיב את מקורות הפרנסה של אזרחיה וכך לפגוע בחופש הפרט.

מדור הרכב של העיתון מביא כתבה על חוק רישוי שירותי רכב שעומד להתקבל בכנסת. מאות סעיפי חוק ותקנות “יסדירו” מחדש את ענף יבוא הרכב, החלפים והמוסכים. מטרת החוק הוא “צמצום הביורוקרטיה” ו”הגברת התחרות”. אנחנו מנחשים שהחוק רק יחליף ביורוקרטיה ישנה בחדשה, ואולי בעצם רק יוסיף את החדשה על גבי הישנה. למה המדינה בכלל מעורבת ביבוא מכוניות וחלפים? גם חדשות אלו מקורן בעשייה ממשלתית מיותרת.

לקראת סוף הגיליון ניכרים בי סימני עייפות. “ועדת הכלכלה של הכנסת צריכה להכריע: מה ההבדל בין אקטואליה לחדשות

התעייפתי סופית. בגיליון זה של גלובס יש ידיעות נוספות מסוג זה, כגון “הרפורמה לריסון הרפואה הפרטית” ועוד.

העיתונות הכלכלית היא מראה שמשקפת מציאות עגומה. מציאות שרק מיעוט זעיר בכל שכבות הציבור מבין את נזקה הרב. נזק שמתנקז כולו אל מנגנון המחירים במשק. הציבור רובו ככולו מבחין רק בתוצאה הסופית: יוקר החיים ועל כך הוא מוחה ו”מקטר” בכל הזדמנות.

קשה מאד להבחין בחוט המקשר שבין פגיעה בחופש הפרט וזכות הקניין למען אינטרסים פוליטיים, “לאומיים” ו”חברתיים” לבין מחירי הדירות והמילקי.

מוטי היינריך

מאתר קו ישר, כאן.

Thoughts on the Brussels Bombings

A Better Approach to Terrorism

By

Mises.org

March 24, 2016

People of goodwill naturally attempt to make sense of terrible events like today’s bombings in Brussels, to help themselves address the psychological discomfort that occurs when seemingly incomprehensible violence occurs. We have a hard time processing the world where random bombs go off and kill peaceful travelers in airports or subway stations because it threatens our equilibrium and sense of personal well-being. This discomfort has intensified in our era of 24-hour global news, whereas just a few generations ago our ancestors simply didn’t know about all the trouble in the greater world. The worldseems more dangerous today, regardless of whether it actually is more dangerous.

Just as politicians and media attempt to create a narrative that explains and influences events, individuals reflexively apply their personal narrative to the world around them. It’s human nature to want reality to comport with our personal worldview or ideology.

Needless to say, the news channels today are full of ideological perspectives regarding what should be done. Western conservatives generally advocate a more rigorous prosecution of the “war on terror” as the solution to Muslim terrorism, accompanied by the dilution of civil liberties as needed to assist that in prosecution. Western progressives generally advocate humanitarian aid, open borders, and greater assimilation of Muslims by making countries more tolerant and multicultural (i.e., the same welfare/education/housing arguments they make to address homegrown criminality). Both of these approaches reflect certain inherent biases which are fundamentally incorrect, to put it mildly.

Libertarians also stand accused of trying to fit real-world events into their ideology, rather than the other way around. In fact, libertarians are perceived as particularly dogmatic in their anti-state bias — especially regarding so-called public goods. The argument seems reasonable enough, at least on its face: terrorism, and the specter of groups like ISIS, demonstrate the need for coordinated action by governments.

But if market failure is the justification for state-provided public goods like security at airports, what is the argument when such state services utterly and predictably fail to protect anyone? Do economists then clamor about “bureaucratic failure” and propose privatization to break up the state’s unnatural monopoly on police and intelligence services?

On the contrary, nobody blames government agencies or government police when terrorist acts are not thwarted. If anything, state actors are rewarded with increased budgets, personnel, and powers when horrific things happen on their watch. After the 9/11/2001 attacks in New York, for example, whole new federal agencies and departments were created. Federal intelligence agencies were vastly expanded. State and local police went on buying sprees for new militarized equipment.

The point here is not to blame anyone other than the actual malefactors involved in Brussels. Islamic terrorism is a very real problem, but so is American and European foreign policy.

The point is that conservatives think “liberal” policies (soft on crime and foreign policy) lead to terrorism while the Left thinks “conservative” policies (cultural intolerance and aggression) lead to terrorism. But there is one policy that all governments everywhere share: the policy of not allowing markets, including markets for security, to operate freely.

If allowing markets to operate represents an “ideology” to most people, so be it. I would argue that markets represent a lack of ideology. More importantly, markets provide far and away the most practical approaches to difficult problems like terrorism. It is conservatives and progressives, in fact, who are the dreamers: no matter how many times governments fail to prevent terrorism, the same tired policies are revamped and the same tired state apparatus are “reformed.” A more libertarian approach requires no great change of public opinion or politics, just a willingness to begin privatizing security at a few airports, train stations, and the like.

Crime and violence exist in every society. The goal is to minimize crime and violence within the framework of available resources and at a reasonable overall cost, economic and otherwise. Governments are uniquely ill-suited to provide competent security services or prevent terrorist attacks for the same reasons they are ill-suited to provide housing, food, or medical care: they cannot rationally calculate costs vs. benefits. They are also hopelessly bureaucratic and completely political in everything they do. They are process-oriented rather than results-oriented.

Only private actors, with their own money at risk, can provide the “appropriate” (i.e., market) level of security in any given environment. Only private property can be properly protected, surveilled, and insured by self-interested owners. Only private actors worry about bottom-line market share and business reputation. Only private actors, including airlines, are fully subject to an imperfect but extant system of tort liability. Only an insurance model, where private actors directly bear the costs of their action or inaction, can provide the proper incentives andalign the interests of security providers with those being protected. In short, only private actors have all of the right incentives to keep people safe.

Note: The views expressed on Mises.org are not necessarily those of the Mises Institute.

From Lewrockwell.com, here.