It’s been seven years, eight years since we had the last recession in the US, and normally, historically we have them every four to seven years for whatever reason—at least we always have. It doesn’t have to happen in four to seven years, but look at the debt, the debt is staggering.”
The debt is indeed staggering, and that’s not the only sign of trouble on the horizon. But by and large, the mainstream just doesn’t get it. Last week, the government revised GDP growth up to 1.0% for the fourth quarter of 2015. It was at 2.0% in Q3. That led to extensive cheerleading.
But once again, mainstream analysts put on rose-colored glasses and it’s blinded them to reality. Digging just beneath the surface, we find a lot of reasons to be less optimistic about future economic prospects.
Yes, this new estimate of 1.0% real growth in 4q 2015 is better than the original estimate of 0.7% growth, but it is still half of the 3rd quarter growth. For those who rely on these numbers, why are we supposed to be happy that the annualized growth rate fell in half from 3rd to 4th quarter 2015?…Even according to the White House’s own chart (posted above), we can see that the recent announcement is hardly grounds for breaking out the champagne. In the chart above, we added everything in red. Look at how the quarterly 2015 growth figures compare to 2007. Why is all of this good news?”
In fact, analysts in several mainstream publications suggested all of this good economic news may well put Federal Reserve rate hikes back on the table. But again, they ignore important underlying data. While the number of jobs rose, wages unexpectedly declined, “dashing hopes that reduced slack in the labor market was starting to benefit all Americans.” Bloomberg went on to point out, “Average hourly earnings dropped, the first monthly decline in more than a year, and workers put in fewer hours.” That means lower productivity.
In related employment news, a headline at CNBC proclaimed “US Layoffs Ease in Feb, Totaling 61,599.” But again, a little context takes the shine right off the headline. All you have to do is read three paragraphs into the story before you hit that uh-oh moment:
Despite the month-to-month fall, downsizing in February was 22% higher than in February 2015. In the January-February period, announced layoffs were 32% higher than during the first two months of 2015.”
This leads us to other troubling signs that the media brushed off while cheerleading jobs and GDP. The US trade deficit expanded to $45.7 billion in January. Exports fell for the fourth straight month. And US factory orders tumbled for the 15th straight month. As ZeroHedge pointed out, in 60 years, the US economy has not suffered a 15-month continuous year-on-year drop in factory orders without being in recession.
Markit Economics’ monthly flash services purchasing manager’s index, a preliminary reading on the sector, fell into contraction for the first time in over two years. The tentative February index was reported Wednesday at 49.8. That’s below 50, the border between expansion and contraction.”
The media and government spokespeople can keep spinning it all they want, but raw data doesn’t lie.
So, what should you do? Jim Rogers said he’s long the US dollar, even while calling it a potential bubble in the making. Bubbles pop. But historically, gold and silver provide a safe haven during times of economic trouble. In fact, that’s exactly why gold continues to climb in what many are now calling a bull market. Investors don’t seem to be buying the economic sales pitch. But they are buying gold and silver.
כעת ז’ אדר א’ תשע”ו, כבר קרוב לחמישה חודשים שאנו באינתיפאדה כבידה, ולא רואים שום עצה איך לצאת מזה, וכמעט כל יום יש פיגועים או נסיון פגוע, לפעמים כמה פעמים ביום.
ונוסף על זה ריבוי מיתה של ילדים קטנים בעריסה. וכן תאונות דרכים, ובפרט מה שקרה בליל ו’ אדר א’ בקו 402 הריגת ששה יהודים, שכל נפש מזדעזע מזה, וכמה פצועים מזה, הקב”ה ינחם האבלים וישלח רפואה שלימה לפצועים.
ועל אף שיש חיוב למנוע בכל דרך את התאונות בזהירות בדרכים, ומקרא מלא דיבר הכתוב(דברים פרק ד טו) “וְנִשְׁמַרְתֶּם מְאֹד לְנַפְשֹׁתֵיכֶם”, מ”מ יש גם חלק גזירה מן השמים, ואין דברים אלו סותרים זה את זה, כידוע על פי הפסוק (שמות כא יג) “וְהָאֱ-לֹקִים אִנָּה לְיָדוֹ”, והפסוק (דברים כב ח) “וְלֹא תָשִׂים דָּמִים בְּבֵיתֶךָ כִּי יִפֹּל הַנֹּפֵל מִמֶּנּוּ”, כי מגלגלים זכות ע”י זכאי וחובה ע”י חייב (שבת דף לב ע”א, וש”נ).
ורואים שכל הצרות האלו לא פוסחים על שום חוג, לא משנה איזה צבע של כיפה אדם לובש, או בלי כיפה, וזה מראה שכל אחד צריך להתחזק בשמירת התורה והמצוות.
ובודאי צריך להחליף לממשלה על-פי תורה שיודעת ללחום נגד האויב, אבל הא גופא קשיה, שכעת אין אנו יודעים איך עושים זה.
וא”כ מה שנשאר לנו לעשות כעת הוא לתקן מעשינו, וזה יביא להקמת ממשלה ע”פ תורה, ובסופו של דבר לבנין בית המקדש והקרבת קרבנות והקמת מלכות בית דוד.
[ב] פיגועים ותמיכה בינלאומית לחורבן יישובים
רואים שהרבה אומות העולם נגדינו ודוחפים לעשות שלום מזוייף עם אויבינו, שכל אחד יודע שזה לא שלום אלא חורבן יישובים והרחבת הפיגועים ח”ו, צא למד כמה צרות יצא מכל הויתורים עד עכשיו, ונתקיים במילואו מה שנאמר בשו”ע (או”ח סי’ שכט סע’ ו).
איך עושים שהגוים יכירו במעלת עם ישראל, וישתעבדו לישראל, אמרו חז”ל שאחד מן הדברים הוא לבישת ציצית שבתוכו תכלת.
והריני מעתיק מה שכתבתי במאמר “בכנף איש יהודי” על זה (כ”ח אייר שנת תשס”ט):
[ג] אם לובשים תכלת, אז יתהפך כל העולם לטובה
ביאור מכח הפסוקים וחז”ל, שאם לובשים תכלת, יתהפך כל העולם, והגוים שרוצים ללחום על ירושלים, יתהפכו וישתעבדו ליהודים
מסכת שבת (דף לב ע”ב) “אמר ריש לקיש: כל הזהיר בציצית זוכה ומשמשין לו שני אלפים ושמונה מאות עבדים, שנאמר כה אמר ה’ צב-אות בימים ההמה אשר יחזיקו עשרה אנשים מכל לשנות הגוים והחזיקו בכנף איש יהודי לאמר נלכה עמכם וגו'”.
ופי’ רש”י: “בכנף איש יהודי – בשכר הכנף יחזיקו בכנף עשרה אנשים מכל לשון, הרי שבע מאות לשבעים לשון, וארבע כנפות יש לו – הרי אלפים ושמנה מאות”. עכ”ל.
הנה, הדבר פשוט שמה שאמר ריש לקיש “כל הזהיר בציצית” היינו לבן עם תכלת, כשיגיע הזמן שיתגלה התכלת. כי מי שהולך רק עם לבן בלי תכלת כשיש תכלת, לא נקרא שזהיר במצות ציצית, כי הרי מבטל מצות תכלת.
וכן מבואר יותר בפסוק עצמו, שהרי כתוב “בכנף איש יהודי”, ולא כתוב “בכנפות”, על אף שאח”כ לומדים על כל הכנפות כמבואר בדברי ריש לקיש, עי’ רש”י, ובזה מבואר שעיקרו על התכלת, שהרי בשעה שמדברים על הלבן כתוב בתורה הכנפות בלשון רבים (במדבר טו לח) “וְעָשׂוּ לָהֶם צִיצִתעַל כַּנְפֵי בִגְדֵיהֶם”, וכן נאמר (דברים כב יב) “גְּדִלִים תַּעֲשֶׂה לָּךְ עַל אַרְבַּע כַּנְפוֹת כְּסוּתְךָ”. ואילו כשמתחילים לדבר על התכלת מדברים בלשון יחיד (במדבר טו לח) “וְנָתְנוּ עַל צִיצִת הַכָּנָף פְּתִילתְּכֵלֶת”, ומן הראוי היה לכתוב “ונתנו על ציצית הכנפות פתילי תכלת”, שהרי באמת צריך ליתן על כל ארבע כנפות את פתיל התכלת. אלא יש בזה סיבה, משום שפתיל לשון יחיד, כדעת הראב”ד ולא כתוס’, ועי’ בספר בכנף איש יהודי (סי’ ה אות יג) ואכמ”ל. אולם עכ”פ בנביא שמתבטא בלשון כנף ולא כנפות, ורק אח”כ מכפילים זה לארבע, מבואר שמדבר בעיקרו על התכלת, כמו שכתוב בתורה.
וכן כתב המלבי”ם, שמה שהגוים אומרים שה’ עמכם, בגלל שתכלת דומה לים וים לרקיע ורקיע לכסא הכבוד (מנחות דף מג ע”ב).
ועי’ במלב”ם על הפסוקים שלפני זה שכתוב (זכריה פרק ח, כב) “וּבָאוּ עַמִּים רַבִּים וְגוֹיִם עֲצוּמִים לְבַקֵּשׁ אֶת ה’ צְבָ-אוֹת בִּירוּשָׁלִָם וּלְחַלּוֹת אֶת פְּנֵי ה'”, שיהא מצב שהגוים רוצים את ירושלים, אולם מבזים את היהודים, ורק אח”כ ירצו להשתעבד ליהודים כשיראו ששם שמים עליהם.
וא”כ רואים מכח חז”ל שביארו שכנף היינו מצות ציצית, ששינוי המצב מהתקופה שהגוים רוצים רק את ירושלים ולא את היהודים, למצב שהגוים רוצים להשתעבד ליהודים, הוא בזמן שהיהודים לובשים מצות ציצית בשלימות, והיינו לבן עם תכלת, ואז כל האומות ישתעבדו מרצון ליהודים.
הנה כעת המצב שכל הגוים רוצים את ירושלים, אולם אינם רוצים את היהודים, אדרבה לוחמים נגדם, ומבואר מכאן שאחד מעיקרי הסיבות הוא בגלל שהיהודים אינם רוצים תכלת, ואם היו רוצים תכלת כבר היה התקדמות שכל העולם יתהפך לטובת היהודים.
וביאור הענין נראה, שמה שאפשר לתבוע מן הגוי, שיכיר שהקב”ה עם היהודי, זה רק כשהיהודי בעצמו מתחבר עם הקב”ה, והיינו ע”י מצות ציצית שכולל גם תכלת, וכמו שאמרו חז”ל (ספרי במדברטו לט, סח; וע”ע מנחות דף מג ע”ב, וש”נ) “ר’ מאיר אומר: ‘וּרְאִיתֶם אוֹתָם’ לא נאמר, אלא ‘וּרְאִיתֶם אוֹתוֹ’, מגיד הכתוב שכל המקיים מצות ציצית מעלה עליו הכתוב כאילו הקביל פני שכינה, שתכלת דומה לים וים דומה לרקיע ורקיע דומה לכסא הכבוד שנאמר (יחזקאל א כו) ‘וּמִמַּעַל לָרָקִיעַ אֲשֶׁר עַל רֹאשָׁםכְּמַרְאֵה אֶבֶן סַפִּיר דְּמוּת כִּסֵּא'”. ע”כ. אולם כשהיהודי בעצמו אינו מוכן להכריז ע”י לבישת הבגד שלו שהוא מחובר עם הקב”ה, א”א לתבוע מן הגוי שיכיר שהיהודי מחובר עם הקב”ה. והחיבור עם הקב”ה הוא רק במה שהקב”ה מצווה ולא מהני תחליף לזה, והיינו רק ע”י לבן עם תכלת.
[ד] ציצית בשלימות מציל ממיתה
וז”ל חז”ל במשנת רבי אליעזר (פרשה יד, המתחיל בעמוד 263): “ר’ יהודה בן שלום אומ’: גדולה היא הציצית, שהיא מצלת מן המיתה. שהרי שאול היה רודף אחרי דוד, והיה מותר לדוד להרגו, אלא שהיה זהיר בציצית, שנ’ (שמואל א, כד ד) ‘וַיָּקָם דָּוִד וַיִּכְרֹת אֶת כְּנַף הַמְּעִיל‘“. ע”כ.
וענין זהיר בציצית היינו שמקיים בשלימות ולא רק חלקית, וזה ע”י מצוות תכלת.
[ה] מלכות שבקדושה תלוי בתכלת
עי’ במאמר “מלכות בזמן הזה, תכלת, ועצורי דומא” שהארכנו בענין מלכות שבקדושה, שאחד מן הדברים הוא קיום מצוות תכלת, [וגם נתבאר שם סיבת עיכוב הכרת התכלת מצד גדולי ישראל], ואעתיק קטע משם:
שמואל (א, פרק כד פסוק כ): “וְעַתָּה הִנֵּה יָדַעְתִּי כִּי מָלֹךְ תִּמְלוֹךְ וְקָמָה בְּיָדְךָ מַמְלֶכֶת יִשְׂרָאֵל”.
וז”ל חז”ל במשנת רבי אליעזר (פרשה יד, המתחיל בעמוד 263): “ד”א ואמר (שמואל א, כד יב) ‘וְאָבִי רְאֵה גַּםרְאֵה’. אמר לו, ראה שנפלת בידי ורחמתי עליך, גם ראה שאלו נפלתי בידך, לא היית מרחם עלי. מי גרם לו שינצל, הציצית שהיה זהיר בה. ולא עוד, אלא ששרת עליו רוח הקדש ונתנבא, שנ’ (שם כא) ‘וְעַתָּה הִנֵּה יָדַעְתִּי כִּי מָלֹךְ תִּמְלוֹךְ’ וגו’ [וְקָמָה בְּיָדְךָ מַמְלֶכֶת יִשְׂרָאֵל]. מה הוא ‘וְקָמָה’. כאדם שהוא נופל וקם. אמר לו, עתיד אתה שתמלוך, ומתנודדת ממך [המלוכה] בימי אבשלום ובימי שבע בן בכרי, ואחר כך היא קמה בידך”. ע”כ.
וממילא כדי שנוכל להקים מלכות בית דוד צריך ללבוש תכלת, ואחד מן הדברים במעלות מלכות בית דוד הוא שיכול ללחום נגד כל האויבים שאינם רוצים להיות משועבדים תחת עם ישראל, והמלכות של עכשיו אינו מסוגלת להתמודד עם זה.
חלק ההלכה
[ו] מצוות תכלת נתגלה בדורינו באופן ברור
הנה בעצם מצוות תכלת (ארגמן קהה קוצים, ולא הדיונון של האדמו”ר מראדזין) שנתגלה בדורינו כבר האריכו בהרבה ספרים, ואין כלל מקום לפקפק על זה.
שאחרי שהרב מנחם בורשטיין בספרו “התכלת” הציע את החלזון הזה עם הרבה מקורות, באו והאריכו והכריעו הרב אליהו טבגר שליט”א ב”כליל תכלת” והרב שלמה טייטלבוים ב”לולאות תכלת” בראיות חזקות ביותר. וכן כתבנו מאמרים “חוט תכלת“, “הכר נא למי החותמת והפתילים“, ו”בכנף איש יהודי“. וכן “התכלת וחידושה” מהרב שמואל אריאל, וכן “מצוות תכלת בזמננו” של הרב יהושע ינקלביץ, ואחרון חביב הרב בנימין זאב הורביץ בחיבור “חותם של זהב“, שאסף כל טענות המתנגדים לתכלת וביטל כל טענותיהם והוכיח שאין בהם ממש, ונשאר רק סברה שלא רוצים דבר חדש, טענה שאין בו ממש. וכעת יותר ויותר ת”ח הולכים בתכלת, יש בצנעה ויש בפרהסיא.
[ז] במספר החוטין
אולם במספר החוטים, כידוע שיש בזה ג’ שיטות, דעת הרמב”ם: חוט אחד של תכלת מתוך שמונה. דעת הראב”ד: שני חוטי תכלת מתוך שמונה. דעת התוס’: ד’ חוטי תכלת מתוך שמונה. וכתבנו באריכות במאמר “בכנף איש יהודי” שהעיקר כדעת הראב”ד שנים תכלת וששה לבן, ושגם לדעת הרמב”ם אם עושה כהראב”ד יצא ידי חובתו (עי’ בעיקר בעמוד נב ועמוד סז).
ואני מעתיק מקודם הקיצור להכרעה זו ואח”כ הקיצור שבקיצור, ומי שרוצה לעיין באריכות, יעיין שם ואכמ”ל.
[ח] כעת נבאר למה לפסוק כדעת הראב”ד [מכח המקורות]
א] ראיה מן הספרי
וז”ל הספרי פר’ שלח: “מכמה גדילים אתה עושה, אין פחות משלושה דברי ב”ה, וב”ש אומרים שלשה של צמר ורביעית של תכלת והלכה כב”ש”. ע”כ. ומבואר בפשטות דעת ב”ש שהלכה כמותם [עי’ מנחות (דף מא ע”ב)] כדעת הראב”ד ששנים מתוך ח’ דהיינו אחד שלם תכלת וג’ שלמים לבנים.
וז”ל הספרי פר’ כי תצא [לפני תיקון הגר”א]: “‘גְּדִלִים תַּעֲשֶׂה לָּךְ’ (דברים כב יב) למה נאמר, לפי שנאמר (במדבר טו לח) ‘וְעָשׂוּ לָהֶם צִיצִת’ שמע אני יעשה חוט אחד בפני עצמו ת”ל ‘גְּדִלִים’, כמה גדילים נעשים אין פחות מג’ חוטין כדברי בית הלל וב”ש אומרים מד’ חוטין של תכלת וד’ חוטין של לבן של ד’ ד’ אצבעות והלכה כדברי ב”ש. בד”א בתחילה אבל שיריה וגרדומיה כל שהוא. על ארבע, יצאו בעלי שלשה ובעלי ה’ ובעלי ו’ ובעלי ז’. ד”א ‘גְּדִלִים תַּעֲשֶׂה לָּךְ’ זה לבן מנין לרבות את התכלת ת”ל (במדבר טו לח) ‘וְנָֽתְנוּ עַל צִיצִת הַכָּנָף פְּתִיל תְּכֵֽלֶת'”. ע”כ.
ופשטות מרישא של הספרי כי תצא יוצא כדברי התוס’ (מנחות דף לח ע”א; שם דף מא ע”ב ד”ה ב”ש; בכורות דף לט ע”ב) ורש”י (ריש הפרק).
אולם תוס’ (בכורות דף לט ע”ב) הקשו על זה דלשון חוטין של ב”ה ושל ב”ש אינן דומין, דבב”ה הכונה חוטין שלמין, ובב”ש הכונה חצי חוטין. ולא תירצו. ויש עוד להקשות דסיפא של הספרי ד”א גדילים וכו’ מאי קמ”ל שיש מצות תכלת, זה כתוב בתורה. וכן קשה שבדברי ב”ה למדנו מן הפסוק שאין פחות מג’ שגדיל היינו ג’, אולם בדברי ב”ש לא כתוב המקור בפסוק, רק בסוף בא”ד כתבו ענין חוטין, ולא כתוב שם מספר והפסיק באמצע בדברים אחרים.
הנה הגר”א בספרי כי תצא גורס באופן שלא יסתרו שני הספרי אהדדי וג”כ לא קשה קושית התוס’ ושאר קושיות, שהוא גורס וז”ל: “‘גְּדִלִים תַּעֲשֶׂה לָּךְ’ (דברים כב יב), למה נאמר, לפי שנאמר(במדבר טו לח) ‘וְעָשׂוּ לָהֶם צִיצִת’ שומע אני יעשה חוט אחד בפני עצמו, ת”ל ‘גְּדִלִים’, כמה גדילים נעשים, אין פחות מג’ חוטין של ג’ אצבעות כדברי ב”ה, ובש”א בג’ חוטין של לבן ורביעית של תכלת של ד’ אצבעות. גדילים זה לבן, מנין לרבות רביעית של תכלת, ת”ל (במדבר טו לח) ‘וְנָֽתְנוּ עַלצִיצִת הַכָּנָף פְּתִיל תְּכֵֽלֶת’. והלכה כדברי ב”ש”. עכ”ל.
וע”כ הולך ג”כ הספרי על דרך הראב”ד. ולא כתוס’ ולא כהרמב”ם. ולפי גרסתו מיושבים כל הקושיות בספרי עצמו וכן מן הספרי שלח, שהסיפא של הספרי העתיק אחרי דברי ב”ש וזה הדרש ללמדינו המקור בתורה למספר לבן שהוא ג’ ותכלת אחד.
ב] מצד משמעות הפסוק
מצד משמעות הפסוק “פתיל תכלת” שהוא לשון יחיד, כל זמן שאין ראיה בהיפוך, ואין שום גמרא שמפקיע משמעות הזה, וכן תוס’ בעצמו כתבו (מנחות דף מא ע”ב) שפשטות הפסוק הוא חוט אחד והוצרכו לומר שלשיטתיה שתכלת שני חוטים שהפסוק הוא לאו דוקא, רק שביארו דעת ב”ש, שסברה היא להשוות תכלת ללבן, אולם סברה זו היא לא דבר מובן מאליו, שהרי יש סברה לומר שלבן יותר חיוב במספר מפני שאין בו מעלה של צבע אז צריך מעלה של מספר משא”כ תכלת שיש לו מעלה של צבע תכלת וזה נותן לו את החשיבות, ועוד, הרי ב”ה ס”ל שתכלת רק חוט אחד ולבן שנים, וא”כ ע”כ לא ס”ל שצריך להשוותם, וא”כ אילו ב”ש היו ס”ל שמפקיעים פשטיה דקרא ממשמעותיה ולחדש סברה שצריך להשוותם, היה צריך להיות גמרא מפורשת על זה, וכיון שאין גמרא מפורשת על זה, ונאמר רק ענין שלב”ש זה ד’ חוטין, ממילא נשמע שבנקודה שתכלת הוא אחד כפשטיה דקרא, אין על זה מחלוקת.
]סברה זו הוזכר גם בתשו’ הרמב”ם (לחכמי לוניל, עי’ כסף משנה הלכות ציצית פרק א הלכה ז) “שנאמר פתיל תכלת, פתיל אחד ולא שנים”, רק מה שלמד מזה הרמב”ם רק חצי חוט אין לזה ראיה שהרי גם להראב”ד הוא אחד רק שכופלים אותו, ואף שדרשה זו לא נמצא בחז”ל, אבל כך סתימת הדברים שלא מצאנו במקרא חיוב יותר מחוט אחד.
ועי’ ריש ברכות “מאימתי קורין את שמע בערבין”, ואומרת הגמרא (שם) “תנא אקרא קאי”, והייינו מה שנכתב בתורה אין צורך לתנא לכתוב, ומטרת התנא לכתוב דברים שלא כתובים מפורש בתורה.
וא”כ כאן שאין גמרא מפורשת כמה חוטי תכלת נותנים, ומדברים רק על כללות החוטין, וא”כ בפשטות ניתן לומר, ששתיקת הגמרא על זה הוא בגלל שכך סתימת המקרא, ואין צורך לפרש את זה].
אולם כתבו תוספות (מנחות דף לח ע”א ד”ה התכלת): “דגדיל שנים גדילים ארבעה דדרשינן מיניה שנים לבן ושנים תכלת”. ומשמע לכאורה כאילו בגמרא כתוב זה, אבל זה צע”ג, דבגמרא כתוב (דף לט ע”ב): “גדיל – שנים, גדילים – ארבעה”, ולא הוזכר כלום כמה לבן וכמה תכלת.
וכן הרמב”ן (פרשת תצוה, שמות כח לז) בענין ציץ כתב שלשון פתיל הוא אחד. וגם רש”י שחולק שם, זה רק משום שכתוב שני פעמים בתורה לענין ציץ לשון פתיל תכלת, ובנוסח אחר, ולמד מזה רש”י שהם חוטין נפרדים, משא”כ בציצית כתוב רק פעם אחד, ודאי כך פשטות הקרא, וממילא מכיון שהגמרא לא מפרש כמה חוטין תכלת נותן, סומכת על פשטיה דקרא.
ונביא כמה ראיות שאם בלשון הפסוק הוא לשון יחיד, הדין הוא שרק אחד, כל זמן שהגמרא לא דורשת דרש לרבות עוד.
סוכה (דף לד ע”ב): “רבי עקיבא אומר: כשם שלולב אחד ואתרוג אחד כך הדס אחד וערבה אחת”. ופירש רש”י: “כפת תמרים אחד – משמע, דכפת כתיב. ענף – חד, עץ חד, עבות חד“. וגרסינן שם (עמוד א) “אמר ליה רבא תוספאה לרבינא: ואימא תרתי כפי דתמרי! – כפת כתיב. – ואימא חדא! – לההוא כף קרי ליה”.
וגם רש”י בענין ציץ כתב לשון רבים בגלל שכתוב שני פעמים פתיל ובלשון אחרת, וס”ל לרש”י שיש כאן גילוי שיש שני פתילים, אבל בלי גלוי לא היה כותב זה.
מנחות (דף לד ע”ב): “ת”ר: לטטפת לטטפת לטוטפת – הרי כאן ד’, דברי רבי ישמעאל; ר”ע אומר: אינו צריך, טט בכתפי שתים, פת באפריקי שתים. ת”ר: יכול יכתבם על ד’ עורות ויניחם בד’ בתים בד’ עורות? ת”ל: (שמות יג ט) ולזכרון בין עיניך, זכרון אחד אמרתי לך ולא ב’ וג’ זכרונות, הא כיצד? כותבן על ד’ עורות ומניחן בד’ בתים בעור אחד, תנו רבנן: כיצד כותבן. תפלה של יד כותבה על עור אחד, ואם כתבה בארבע עורות והניחה בבית אחד – יצא; וצריך לדבק, שנאמר: (שמות יג ט)והיה לך לאות על ידך, כשם שאות אחת מבחוץ כך אות אחת מבפנים, דברי ר’ יהודה; ר’ יוסי אומר: אינו צריך. א”ר יוסי: ומודה לי ר’ יהודה ברבי, שאם אין לו תפילין של יד ויש לו שתי תפילין של ראש, שטולה עור על אחת מהן ומניחה”. ע”כ.
וכן ראייה שלשון יחיד הוא אחד ולא רבים ממילת “ציצית” בתורה, שהרי המילה כולל כמה חוטין כמו שער ראש ציצית הראש, אבל להוסיף עוד ציצית אסור כמבואר בסוגיה של הטיל למוטלת (דף מא ע”ב), והפשטות הוא משום שלשון ציצית היינו מכלול חוטים אחד ולא מכלול חוטים שתים, וא”א לומר שלמדים מלשון הפסוק (דברים כב יב) “עַל אַרְבַּע כַּנְפוֹת כְּסֽוּתְךָ” ולא חמש שאסור לשים על חמש כנפות חוטים, שהרי הוא לא שם על חמש כנפות אלא על ארבע רק שהוא שם על כנף אחד יותר מציצית אחד, אלא ודאי שלשון ציצית היינו מכלול אחד ולא מכלול שתים, וא”כ הפשטות שה”ה פתיל הוא אחד כל זמן שאין לנו דרוש מפורש על זה, ומה שמרבים כמה חוטין מלשון גדילים, זה מרבה על לשון ציצית שהוא הלבן או הכולל לבן ותכלת [לשון ציצית בתורה שני פעמים הראשונים הם הלבן, ופעם השלישית הוא לבן ותכלת ביחד] כי בתוך ציצית אחד אפשר להוסיף הרבה חוטין כי זה לשון ציצית הראש, אבל לשון פתיל הוא אחד כל זמן שאין גילוי מפורש לזה, על כן שיטת הראב”ד היא המובחרת שבכל השיטות.
וכ”כ בתוס’ (ריש התכלת דף לח ע”א) ובתוס’ הרא”ש (סנהדרין דף פח ע”ב) וז”ל: “ובהטיל למוטלת דוקא אמרי’ עובר משום בל תוסיף משום דציצית אחד אמר רחמנא על כנף ולא שנים“.
הלכות קטנות למרדכי (מנחות פרק התכלת רמז תתקמב) וז”ל: “אבל אם עשה ציצית כהלכתה וחזר והטיל בו ציצית אחר ודאי איכא בל תוסיף דציצית אחד אמר רחמנא ולא שנים כדהכא.
סנהדרין (דף ל ע”א): “ותניא: ממשמע שנאמר (דברים יט טו) לֹא יָקוּם עֵד [אֶחָד בְּאִישׁ לְכָל עָוֹן וּלְכָלחַטָּאת בְּכָל חֵטְא אֲשֶׁר יֶחֱטָא עַל פִּי שְׁנֵי עֵדִים אוֹ עַל פִּי שְׁלֹשָׁה עֵדִים יָקוּם דָּבָר], איני יודע שהוא אחד? מה תלמוד לומר ‘אֶחָד’ – זה בנה אב, כל מקום שנאמר ‘עֵד’ – הרי כאן שנים, עד שיפרט לך הכתוב, ‘אֶחָד’. ואפקיה רחמנא בלשון חד – למימר: עד דחזו תרווייהו כחד”. ופירש רש”י: דתניא ממשמע שנאמר כו’ – עד אחד משמע. ואפקיה רחמנא בלשון חד – דכתיב והוא עד.
סוטה (דף יח ע”א) “כתבה על שני דפין – פסולה, ספר אחד אמר רחמנא, ולא שנים ושלשה ספרים”; וכן בגיטין (דף כ עמוד ב) (דברים כ”ד) “דספר אחד אמר רחמנא – ולא שנים ושלשה ספרים.
וכן בתרגום המכונה יונתן [כנראה שנכתב ונאסף בתקופת הגאונים] וז”ל (ריש פרשת קרח במדבר טז ב): “וְקָמוּ בְּחוּצְפָּא וְאוֹרוּ הִילְכְתָא בְּאַנְפּוֹי דְמשֶׁה עַל עֵיסַק תִּיכְלָא, משֶׁה אָמַר אֲנָא שְׁמָעִית מִן פּוּםדְקוּדְשָׁא יְהֵא שְׁמֵיהּ מְבָרַךְ דְצִיצִיית יְהוֹן מִן חִיוַור וְחוּטָא חַד דְתִיכְלָא יְהֵי בֵּיהּ. קרַח וְחַבְרוֹי עָבָדוּגוּלְיַין וְצִיצְיַיתְהוֹן כּוּלְהוֹן דְתִיכְלָא מַה דְלָא פַקֵיד ה'”. וכ”כ ברש”י (במדבר טז א): “התחילו לשחק עליו אפשר טלית של מין אחר חוט אחד של תכלת פוטרה, זו שכולה של תכלת לא תפטור את עצמה”. ואף שיש נפ”מ בין היונתן לרש”י במעשה קרח, שלרש”י לקח קרח טלית שכולה תכלת ולא עשה כלל ציצית של תכלת, ולהיונתן לקח טלית שכולה תכלת וכל הציצית של תכלת, מ”מ כ”ע ס”ל שמשה אמר חוט אחד של תכלת.
וכן במדרש משלי (פי”א כז): “אמר לה כך דרש ואמר נאמר לי מפי הגבורה שתעשו לכם ציצית על כנפי בגדיכם וכדי שיהא חוט אחד תכלת שנאמר (במדבר טו לח) עַל צִיצִת הַכָּנָף פְּתִיל תְּכֵלֶת וכו'”.
וכעין לשון זה באגרת אסתר (פ”ה י”א) וז”ל: “ואמרה לו ראה האיך הוא יושב ומשחק בכם תדע לך שהוא כן שהוא אומר עשו חוט אחד של תכלת אני עושה לך טלית שכולה תכלת מיד נתעטף בה קרח ועמד לפני משה אמר לו מה עשית אמר לו אתה אמרת לי חוט אחד של תכלת על הכנף ואני עשיתי טלית שכולה תכלת וכו'”.
ועוד בתנחומא (ישן ב): “אמר לו קרח למשה רבינו, משה טלית שכולו תכלת מהו שתהא פטורה מן הציצית אמר לו קרח טלית שכולו תכלת אינו פוטרת עצמה, וארבע חוטין פוטרין אותה”. עכ”ל. ומשמעות הפירוש שד’ חוטין היינו שבצירוף כל ד’ הכנפות יש רק ד’ חוטין, ואין כלל המשמעות שיש ד’ חצי חוטין שעושים בכל כנף. שהרי מדברים עכשיו על כללות הטלית. אלא ודאי חוט אחד בכל כנף. [אולם כל אלו אין בו הכרעה בין הראב”ד והרמב”ם כמובן, רק יש הכרעה נגד שיטת התוס’].
הנה אילו היה לנו הכרעה ברורה מן הגמרא כאיזה שיטה לא היינו סומכין לא על הזוהר ולא על הספרי ולא על המדרשים, אולם בגמרא הדבר סתום מאוד, ומאידך מכל המדרשים והזוהר וכן בספרי שלח הדבר יוצא שרק חוט אחד, זה מספיק להכריע עכ”פ או כהרמב”ם או כהראב”ד. ויותר מזה, סתימת הגמרא מראה כפשטות הפסוק שהוא אחד.
וכן מראים אגדות חז”ל בגמרא של אברהם אבינו (חולין דף פט ע”א) “בשכר שאמר מחוט ועד שרוך נעל זכו בנין לחוט של תכלת“, עי’ במהרש”א (שם ח”א).
וכן מאמר חז”ל של רשב”י (מנחות דף מג ע”ב) ש’וּרְאִיתֶם אֹתוֹ’ (במדבר טו לט) מכוון גם כלפי הקב”ה, שנאמר (דברים ו יג) ‘וְאֹתוֹ תַעֲבֹד’, וכמו שביאר המהרש”א, שזה מראה שתכלת הוא חוט אחד.
ד] מצד שבנויים על גרסא קשה בספרי
מצד שרוב ראשונים בדעת תוס’ בנויים על גרסא קשה בספרי, שב”ש וב”ה לא מדברים באותו נוסח, וכמו שתוס’ בכורות (דף לט ע”ב) בעצמו הקשה, וכן תיקן הגר”א הגרסאות הסותרות בספרי, וכן תיקן הגרסא בזוהר ביהל אור כדי שהזוהר ידבר על מספר חוטי תכלת לדעת הראב”ד וכתב שם שני פעמים שעיקר כהראב”ד (הועתק לקמן), וחזר ממה שכתב בביאור השו”ע, [שיטתיה בשו”ע קשין מאוד, וכן בנוים הם על הגרסא הקשה בספרי כי תצא שב”ש וב”ה לא מדברים באותו נוסח, ולא הזכיר כלום שם מגרסא בשלח לך ג’ לבן ורביעית תכלת, וזה גם דלא כתוס’ בדעת ב”ה, שהתוס’ ס”ל בדעת ב”ה אחד שלם תכלת ושנים לבן והגר”א שם כתב ג’ חצי לבן וג’ חצי תכלת, ולא יתכן שהביאור בשו”ע כתב אחרי שאר תיקוני הגרסות בספרי, שאין אדם מתקן גרסא טובה כדי לעשות גרסא קשה, וכן היה צריך להזכיר בשו”ע איזה רמז שבא לתקן גרסא שכבר היה מתקן פעם אלא ודאי שמה שכתב בשו”ע היה לפני שתיקן הגרסא בספרי]. וכן באמרי בינה (ברכות דף ט ע”ב) כתב הגר”א שהפוסקים חולקים על התוס’ וסבירה להו שרק חוט אחד.
ה] שלא יהיה סתירה בדברי רשב”י
בספרי שלח כתוב כהראב”ד, ובספרי כי תצא לפני התיקון כתוב כמו התוס’ ואחרי התיקון של הגר”א כתוב כהראב”ד, ויש ראיה לזה שיש לגרוס כהראב”ד, שהרי בזוהר שלח לך מפורש שתכלת הוא חוט אחד, וסתם זוהר הוא רשב”י, וכן סתם ספרי כרשב”י (סנהדרין דף פו ע”א) ושם בגלל הכלל הזה מגיה ברייתא, וא”כ בשלמא לפי גרסת הגר”א, אז אין כאן סתירה אבל לפי הגרסא הישנה יש כאן סתירה בסברת רשב”י.
ו] הכרעה מכח המקורות
מצד שהרבה מן האחרונים כולל הב”י והתוס’ יו”ט היה להם גרסא משובשת בראב”ד ולא הכירו כלל שיטת הראב”ד, וע”פ זה פסק המ”ב ואלו האחרונים שהמ”ב בנה עליהם כדעת התוס’, ולא היה כאן הכרעה מקורית, וממילא לנו שיש את האפשרות לפסוק ע”פ הכרעה מקורית, צריכים לפסוק כך, ויוצא כאן שלא פוסקים כאן ע”פ כללי פסק רגילים.
וכן לפסוק לאשכנזים כדעת רוב ראשונים אשכנזים, כהיום במצוה שנתחדש אפשרות קיומו מחדש בשעה שהספרדים והאשכנזים מעורבים, אין לנו ללכת ולפסוק ע”פ כללים אלו. עי’ בזה ‘בכנף איש יהודי’ על הרחקה מהנהגה זו מכמה טעמים. ואחד, שכיום כולם תלמידים של כולם, כולם לומדים בין התוס’ והרמב”ם וכל הראשונים, וכל יסוד חילוק בין ספרדים ואשכנזים בנוי מתקופה קדומה שהאשכנזים היו יותר תלמידים של ראשונים אשכנזים, והספרדים היו יותר תלמידים של ראשונים ספרדים, וגם אח”כ כבר נמשך הנהגת פסק זה גם לדורנו, ואילו היו לנו יכולים לבטל הנהגה זו היינו מבטלים, רק שכעת זה קשה לעשות, וכל זה בדבר שכבר נפסק מקדמת דנא, אבל בדבר שלא נפסק אז בגלל שלא היה תכלת, אז כעת שזה נושא חדש, אין לנו ללכת אחרי כללים אלו אלא להכריע מכח המקור.
[ט] אין צריכים להכרעה שלנו, הדבר כבר הוכרע מן הראשונים והאחרונים
הנה, ההכרעה כנגד רוב הראשונים לא התחיל לא ממני אלא מן אחרוני הראשונים הלא הוא הריא”ז, שהוא ראה שרוב ראשונים ס”ל כהתוס’ ובכל זאת חלק עליהם והכריע בראיות כדעת הראב”ד. וז”ל הריא”ז (הלכות קטנות הל’ ציצית אות ח): “רוב המפרשים אומרים שחציין הן חוטי לבן וחציין חוטי תכלת ורבינו משה אומר שהשבעה הן חוטי לבן והאחד חוט תכלת, ולא נראה שהששה הן חוטי לבן והשנים חוטי תכלת כמבואר בקונטרס הראייות וכן מבואר בספרי”. עכ”ל.
וא”כ יש כאן הכרעה ברורה כדעת הראב”ד, בין לקולא ובין לחומרא, למי שהיה לפניו רוב ראשונים וידע את זה ובכל זאת הכריע כדעת הראב”ד ע”פ ראיות מקוריים, ולצערנו אין לנו את קונטרס הראיות, ונשאר לנו רק מה שכתב שכך מבואר בספרי, והיינו הספרי בשלח לך, והרי הוא ידע שתוס’ גרס בספרי כי תצא גרסא אחרת ובעל כרחך שראה שעיקר הגרסא כגרסת הספרי בשלח, ובודאי נכנס לעומק הסוגיה והכריע כדעת הראב”ד כנגד רוב ראשונים וכנגד סבו הרי”ד, ואין זה כתלמיד שמעתיק מרבו.
וא”כ יש כאן הכרעה של בתרא ונתבטל כל כח של רוב ראשונים.
הריא”ז היה בדורו של הטור, וכנראה שספרו נתפשט רק אחרי הטור, והרי לשון ריא”ז היינו ר”תרבנו ישעיה האחרון ז“ל, ולא כותבים לשון ז”ל רק אם הספר נתפשט אחרי פטירתו, ואילו הטור לא הביא הכרעה אלא כמעתיק כדרכו דעת אביו הרא”ש.
המאירי (יבמות דף ה ע”ב) פסק כדעת הראב”ד, והוא היה בדורו של הרא”ש והטור, והמאירי לא מעתיק סתם אלא מכריע, וז”ל: “והאחד הכרוך על הגודל ארוך מכלן כדי לכרוך בו שאר החוטין ומכניס ראש הארבעה חוטין בנקב הטלית וכופלן ונמצאו שמנה ואחד מהם ארוך והוא במקום התכלת כמו שידוע בזמן התכלת שאחד מן הארבעה היה תכלת והוא ארוך מכלם עד שכשהם נכפלין היו שנים תכלת וששה לבן”. עכ”ל.
ויש כאן לשון מאוד חזק “כמו שידוע“, והיינו זה היה אצלם כדבר פשוט שהלכה כהראב”ד, ולא מצד שלא ידע הרמב”ם והתוס’ שלא שייך כלל לומר זה על המאירי, שהרי בכל הספרים שלו מביא בכל אורך הדרך חכמי הצרפתים וגדולי המחברים [ה”ה הרמב”ם] אלא משום שזה היה אצלם כדבר ברור שכאן הלכה כהראב”ד.
וכן הגר”א (בספרי) הכריע כהראב”ד הנהגה בין לקולא ובין לחומרא, וכן ביהל אור כתב והעיקר כדעת הראב”ד, והוסיף שכן הוא בספרי שלנו, והיינו שבא להכריע כאן ולא רק כדרך פירוש. וז”ל ביהל אור (ביאור על הזוהר פר’ פנחס, דף רכח ע”ב): “ואיהו משולשת בעמודא דאמצעיתא, כליל תלת ענפי אבהן דאינון ש’ מן שבת, שכינתא בת יחידא חוליא תכלת שבציצית, דחוליא ראשונה לבן ג’ כריכות, ג’ אבהן, ואח”כ חוליא של תכלת ג”כ כלילא מנהון, ויותר נראה דלא גרסינן כלל חוליא, אלא כן צ”ל בת יחידא תכלת שבציצית, והוא חוט רביעית, כדעת הראב”ד וכמש”ש שכ”ה עיקר, וכ”ה בספרי שלנו, כלילא מג’ חוטין לבן אות ד’ שבשם וכן עיקר”. עכ”ל.
מה שכתב “וכמש”ש שכ”ה עיקר, וכ”ה בספרי שלנו“, ומשמע שחוץ מן הספרי יש עוד מקום שכתב על זה. [ועי’ בהקדמה של המ”ב שכ’ “ובפרט בביאור הגר”א שהוא אורן של ישראל ויתד שהכל תלוי בו וכדאי להכריע הדבר”].
מהר”ר וידאל הצרפתי (בספרו צוף דבש ס”פ שלח, לפני כארבע מאות שנים) הובא בחיד”א (חומת אנך ס”פ שלח), כתב וז”ל “והנה סברת הרמב”ם ז”ל שבעה חוטי לבן ואחד תכלת, וסברת הרא”ש ז”ל בתשובה ארבע חוטי לבן וארבע חוטי תכלת, והנכון סברת הראב”ד ז”ל ששה חוטי לבן ושני חוטי תכלת”. הספרים נמצאים באוצר החכמה, (מהדורא חדשה של צוף דבש עם מראי מקומות וביאורים ומבוא ארוך, יצא לאור בבני ברק תש”נ).
החיד”א תיאר את מהר”ר וידאל הצרפתי (שם הגדולים ערך מהר”ר וידאל הצרפתי) “אחד מגאוני המערב הקדמונים ואב”ד דק”ק פיס, וכתב פ’ על הספרא”, וזה מצטרף לפסק הגר”א שהלכה כמו הראב”ד.
מנהג השו”ע בענין גרדומין שהביא (או”ח סי’ יב סעי’ א) דברי ר”ת שאם נפסקו שלשה חוטין פסול משום שצריך להיות שנים נגד לבן ושנים כנגד תכלת, לא מכריע כדעת תוס’ במספר החוטין, כי זה מנהג לחומרא ולא מנהג לקולא, והנהגה לחומרא לא נקרא הכרעה. וכן אם יש עוד צירופים לא חוששין לדעת ר”ת, עי’ בענין פירוק השזירה (סי’ יא סעי’ ג ס”ק יז).
וראיה ברורה לזה, שהרי הסמ”ג (עשין כו) שהובא בב”י (סי’ יב) פסק מפורש כדעת ר”ת בענין גרדומין ולא הביא כלל שיטת הר”י בזה, אף שבענין מספר חוטי תכלת מסתפק אם כהתוס’ או כהראב”ד (הובא בב”י סי’ יא). וא”כ מוכרח שמה שפוסקים כדעת ר”ת בענין גרדומין זה לא מחייב שיש כאן הכרעה בענין מספר חוטי תכלת. וא”כ השו”ע והרמ”א שהביאו דברי ר”ת בענין גרדומין, זה לא מחייב שמכריעין במספר חוטי תכלת. ונשאר בדעת השו”ע כמו שכתב בב”י (סי’ יא) בביאור הסמ”ג, שכיון שלא היה להם תכלת לא הכריעו במספר החוטין [ועי’ לקמן (ס”ק יא) ביאור אחר בדעת הסמ”ג].
הגר”א בשו”ע הוא לא הכרעה כשיטת התוס’, שהרי הוא חולק בתקיפות על התוס’ שסבירא להו שיש מחלוקת בין ב”ש וב”ה אם זה חוט אחד תכלת או שני חוטין אלא זה שיטה חדשה לגמרי, שגם לב”ה הוא שווין, וכוונת ב”ה ג’ חוטין היינו אחרי הכפל, ודבר כזה שלא מצאנו בשום מקום בין הראשונים, וגם קשה מצד עצמו לומר שלב”ה עושים חצי חוטי של לבן וחצי של תכלת, ונכנסים לבעית הרמב”ם של חצי חוט, וכבר כתבו תוס’ (בכורות דף לט ע”ב) שלא יתכן כלל לפרש ג’ לב”ה אחרי הכפל, ורק את הרמב”ם אפשר לתרץ שס”ל שאפשר לעשות חוט שלם רק שסגי בחצי חוט, אבל לומר דבר כזה שצריך לעשות דוקא חצי חוט תכלת וחצי חוט לבן, זה כבר דבר מחודש ביותר, וכל אלו שרצו לפסוק כדעת התוס’, זה לא ע”פ שיטת הגר”א בשו”ע אלא ע”פ רוב ראשונים כהתוס’, והגר”א בשו”ע הוא לא הכרעה כתוס’ אלא שיטה חדשה לגמרי, שהיא קשה מאוד, וחולק על כל הראשונים. וכן ברב עמרם גאון (גיאוניקה, ח”ב עמוד 334) מפורש שבין ב”ש ובין ב”ה מדברם לפני הכפל. [ויש כלל רב תנא הוא ופליג, ובכל זאת לא קיי”ל הלכה כרב בזה עי’ עירובין(דף נ ע”ב) וברי”ף שם ועוד מקומות, אולם כשאמורא מכריע כדעה אחת של תנאים אפילו נגד רוב תנאים, פוסקים כדעת האמורא ולא כרוב תנאים, וממילא אף אם תמצא לומר שהגר”א הוא בגדר גדול כזה שיכול לחלוק על כל הראשונים, מ”מ לא קיי”ל להלכה כהגר”א הזה, משא”כ בספרי ובזוהר מכריע הגר”א כדעת הראב”ד, ובזה בודאי יש כח להגר”א להכריע, וכ”ש כשהולך בעקבות הריא”ז שג”כ הכריע כהראב”ד].
ע”ע בענין זה שני מאמרים של הגאון ר’ אליהו טבגר [הוא בעל התכלת של זמננו, שבירר וליבן כל הלכות תכלת בספרו “כליל תכלת”, והוא שהקים את המפעל אגודת פתיל תכלת] בענין ביאור הגר”א, שמתוכו מבואר היטב שדעת הגר”א למסקנתו לפסוק כדעת הראב”ד, ובאמת מוכרח שהגר”א בשו”ע לא היה לו הגרסא המתוקנת בספרי ג’ לבן ורביעית של תכלת, שהרי בזמן שכתב שם כדעת הראב”ד דחק עצמו לפרשו כפי הגרסא ד’ לבן וד’ תכלת, ואילו היה לפניו הגרסא ג’ לבן ורביעית של תכלת לא היה לו לדחוק את הראב”ד בצורה כ”כ קשה, וכן לא הזכיר שם שום גרסא אחרת אלא ד’ לבן וד’ תכלת, אלמא שהגרסא בספרי שלח לך ג’ לבן ורביעית של תכלת בא לו רק אח”כ, וכשהגיע לו הגרסא המתוקנת פסק במוחלט כדעת הראב”ד. וכן במאמר שני של הרב אליהו טבגר (הובא במאסף התורני ישורון, חלק כה תשרי שנת תשע”ב) הוכיח מהרבה מקומות בביאור הגר”א על השו”ע שלא היה לפניו הגרסא המתוקנת בספרי שלח).
וכן הגאון ר’ יצחק שלמה זילברמן זצ”ל שנהג כל דבר ע”פ הגר”א, נהג והנהיג בישיבתו הלכה למעשה כדעת הראב”ד, ע”פ הגר”א בזוהר ובספרי.
והיחיד שפסק לקולא כדעת התוס’ הוא המלבי”ם שהובא במ”ב (סי’ ט ס”ק יד) לענין שני חוטין מצמר ושני חוטין ממין הבגד באותו כנף עצמו, ובזה כבר הארכנו במ”א שהמלבי”ם לא היה לפניו כלל שיטת הראב”ד ואין כאן הכרעה, וכן מנהג אין כאן, שהרי המלבי”ם כתב שם במפורש שלא נהגו לעשות כך.
[י] סיכום של הכרעת מספר חוטי תכלת כדעת הראב”ד ולא כתוס’ ולא כהרמב”ם
העיקרון בנוי על זה, שאין גמרא מפורשת כמה חוטי תכלת צריך לשים, ואילו כל שאר חלקי תורה שיש מספרים, יש משנה או גמרא מפורשת על זה, כמו מספר חוטים כלליים בציצית (מנחות דף מא ע”ב), בתי תפילין (מנחות דף לד ע”ב), מספר של כל אחד מארבע מינים (סוכה דף לד ע”ב), אזוב (פרה פרק יא משנה ט) וכל הש”ס מלא מזה. שתיקת הגמרא כאן מחייב שיש מידע קדומה וברורה שלא היה עליו עוררין, ובגלל זה לא היה צורך לפרט את זה.
וממילא בשלמא לפי הראב”ד, מבוססת מידע קדומה זו על פשטות המקרא שזה פתיל תכלת שהוא אחד. ויסוד זה למדים במשנה ריש ברכות מאמתי קורין את שמע, ולא כתוב שיש חיוב לקרות את שמע, והגמרא מבארת על זה שאין צורך במשנה לבאר מה שמוסכם מכח הפסוק, וכל מטרת התורה שבעל פה הוא לבאר מה שאינו ברור במקרא, [וניתן ללמוד ממשנה זו שקודם המשנה צריך ללמוד חומש]. וכן בשאר המדרשים והזוהר מפורש חוט אחד, וכן סתימת דברי אגדה בגמרא, וכן הוא בספרי פר’ שלח.
אבל לפי התוס’ שיש שני חוטים, ומודים שזה לא פשטות המקרא (דף מא ע”ב ד”ה ב”ש), וכן מודים שלדעת ב”ה יש רק חוט אחד, והסברה שאמרו שמסתבר להשוות תכלת ללבן, נתחדש רק בב”ש שהלכה כמותם, והוא לא דבר מובן מאליו, וא”כ חסר כאן בגמרא הבירור המפורש כמה חוטי תכלת צריך לשים, וא”כ דברי תוס’ קשין. וכן הספרי כי תצא איך שהתוס’ גורסין, מוקשין מאוד שב”ה וב”ש לא מדברים באותו נוסח, ובכל המכתבים שקיבלתי לא ראיתי מי שמיישב את הספרי כהוגן, וכבר תיקן הגר”א הגרסא כדעת הראב”ד.
ודעת הרמב”ם לטוות חצי חוט לבן וחצי תכלת הוא דבר חריג ביותר, ואילו היה חיוב לעשות כך, היה צורך לגמרא לפרט, וא”כ סתימת הגמרא מוכח כדעת הראב”ד, וכן הרמב”ם נגד פשטות הספרי. [בדוחק ניתן לתרץ הרמב”ם, שגם הרמב”ם מודה שניתן לעשות כדעת הראב”ד, עי’ בפירוש המרכבת המשנה. ועכ”פ אם עושים כהראב”ד בודאי יוצא גם דעת הרמב”ם].
וכך מסקנת הגר”א להלכה, וכך פסקו המכריעים הריא”ז והמאירי, והרב וידאל צרפתי, והשאר עי’ לעיל (במאמר בכנף איש יהודי).
[יא] שיטת הסמ”ג שניתן לעשות כמו הראב”ד או כתוס’
אולם בכל זאת רציתי כאן להביא מאמר בתוך שיטת הסמ”ג, שגם אם נקבל כל הראיות שמספיק חוט אחד, מ”מ אם עושה שני חוטין תכלת ושני לבן היינו אחר הכפל ארבע חוטין תכלת וארבע לבן, יצא ידי חיוב שני מינים עכ”פ לדעת הסמ”ג, ואין לנו ראיות חזקות נגד שיטה זו, וממילא נעתיק כאן מה שכתבנו בדעת הסמ”ג.
ביאור הסמ”ג במספר חוטי התכלת
וז”ל הסמ”ג (ספר מצוות גדול עשין סימן כו): “פירוש [ארבעה] חוטין נותנין בכנף בתוך שלש \אצבעות\, שתים של לבן ושתים של תכלת או שלשה של לבן ואחת של תכלת כדכתיב ונתנו על ציצית הכנף פתיל תכלת, וכופלו לשמונה, וחוט של כרך מן המנין”. עכ”ל.
שיטה זו העתיק גם ר’ עובדיה מברטנורא (מסכת מנחות ריש פרק התכלת פרק ד משנה א): “התכלת אינה מעכבת את הלבן – אף על גב דמצוה לתת שני חוטין של תכלת ושני חוטין של לבן, או חוט אחד של תכלת ושלשה חוטים של לבן, אפילו הכי אין זה מעכב את זה, ואם נתן ארבעתן [של תכלת או ארבעתן] של לבן, יצא”. עכ”ל.
מה שכתב הסמ”ג “שתים של לבן ושתים של תכלת או שלשה של לבן ואחת של תכלת”, יש לדון בכוונתו, האם הוא מסתפק אי כהראב”ד או כהתוס’ או שס”ל ששני האופנים כשרים. [כשהם כפולים דעת תוס’ ד’ לבן וד’ תכלת, דעת הראב”ד ו’ לבן וב’ תכלת, דעת הרמב”ם ז’ לבן וא’ תכלת].
הנה הב”י (סי’ יא) כתב שהסמ”ג הסתפק אי כהרמב”ם או כהתוס’, ומפרש דברי הסמ”ג, ג’ לבן ורביעית חציה תכלת, ומה שכתב צד ראשון כהרמב”ם, זה משום שלא הכיר שיטת הראב”ד [שהיה גורס בראב”ד ב’ לבן וב’ תכלת ולא כהגרסא האמיתית ב’ תכלת וו’ לבן וחשב שהראב”ד כדעת התוס’, וא”כ כעת שיש לנו גרסת הראב”ד האמיתי מוכרחים לומר שספק הסמ”ג הוא או כהראב”ד או כהתוס’], והטעם שהסמ”ג לא הכריע, כתב הב”י משום שאין לנו תכלת.
אולם יש מקום לפרש בדעת סמ”ג, שהוא ס”ל שיש שני אפשרויות ושניהם כשרים, וזה יותר משמעות הסמ”ג, כי לפי הב”י היה צריך להוסיף באמצע לשון “וי”א”, אלא משמע שס”ל שבאמת שניהם כשרים, ורק שצריך לבאר הסברה.
והטעם ניתן לומר בזה, שהרי לב”ה שס”ל סך הכל ג’ חוטין (מנחות דף מא ע”ב), נותנים אחד תכלת ושנים לבן, וא”כ מבואר שסגי באחד תכלת וא”צ יותר וכן שנים לבן וא”צ יותר, והם דורשים באחד משני אופנים, או גדיל שנים כמו בגמרא (דף לט ע”ב), ומוסיפים שלישית בשביל תכלת, ולא דרשינן גדילים עוד הפעם, או שדרשינן גדיל שלוש כמו בספרי שלח לך, וס”ל שהתכלת כלול בתוך הג’. ועי’ תוס’ (דף מא ע”ב ד”ה ב”ש ביאור א’ וג’).
ועכשיו לב”ש דעת הספרי שלח לך דדרשינן גדיל ג’ ומוסיפים עוד אחד בשביל התכלת, אולם בבבלי (דף לט ע”ב) דרשינן לב”ש גדיל שנים גדילים ד’, וא”כ ע”כ שס”ל שהתכלת כלול בתוך גדילים, אולם לא הוזכר כאן כמה מלבן וכמה מתכלת, רק מב”ה לומדים שסגי אחד תכלת כפשטיה דקרא, וא”כ עושה ב’ לבן, אולם מצד שני מכיון שלמדנו מב”ה שסגי בב’ לבן, וא”כ לב”ש שדרשינן גדיל ב’ גדילים ד’, ומוכרחים להוסיף עוד חוט, לא שמעינן שמה שמוסיף מוכרח להיות של לבן, שהרי גדיל גדלים כולל לבן ותכלת, וממילא החוט הנוסף ניתן לעשות ממה שרוצים. [קיי”ל כב”ש].
אולם פחות מב’ חוטין לבן אי אפשר, שהרי לשון ציצית הוא פרודה וכציצית הראש (מנחות דף מב ע”א) וזה שייך רק לכל הפחות בשנים, והרי כתוב “ונתנו על ציצית הכנף פתיל תכלת” וציצית הכנף היינו לבן שהוא מין כנף (דף לח ע”א), וא”כ כבר לבן לבד צריך להיות פרודה וזה לכל הפחות שנים, אבל עכ”פ בב’ מתקיים זה כמו שרואים מדברי ב”ה, וממילא יוצא שב”ש מודים לב”ה שא”צ יותר מחוט אחד של תכלת, וכן לכל הפחות שנים לבן אבל א”צ יותר, ורק הם חולקים בפרט זה על ב”ה וס”ל שבסך הכל מוכרח להיות ד’ מכיון שדורשים גדיל ב’ גדילים ד’, וממילא החוט הרביעי עושה ממה שרוצה.
ולפי פירוש זה בסמ”ג יוצא, שכשאין תכלת, אז מה שעושים ארבע חוטין, זה לא בגלל “במקום תכלת” כמו שהזכירו כמה ראשונים, אלא שיש דין ד’ חוטין להשלמה, גם כשיש תכלת, שהרי גם כשיש תכלת, אז חיוב הצבע הוא רק בג’ חוטין ששם אחד תכלת ושנים לבן, אבל חוט הרביעי הוא תמיד רק השלמת החוטין ואינו מחייב איזה צבע, וממילא גם כשאין תכלת, אז צריך ד’ חוטין להשלמה ואין צורך לפרש שזה “במקום תכלת” אלא דין השלמת ד’ חוטין.
וכשאין לו לבן רק תכלת עושה הכל תכלת ולא משום “במקום לבן” אלא לקיים דין ד’ חוטין, וענין של ציצית שהוא פרודה נתקיים אז בתכלת וכמו שדרשו חז”ל (דף לח ע”א) לדעה זו והיה לכם לציצית וראיתם אותו כל חד לחודא משמע.
הנה במהלך זה מיושב כמה דברים, שמצד אחד יש לנו הרבה מקורות שחיוב תכלת הוא רק חוט אחד, מן המדרשים בין מתוך הגמרא ובין מחוץ לגמרא, וכן סתימת הפסוק פתיל משמע אחד כל זמן שאין דרש מפורש שמוסיף עוד חוט, הארכנו בספר בכנף איש יהודי, ומצד שני אין לנו מקור בגמרא למספר חוטי לבן, רק בכללות החוטין, והמקור היחיד לג’ חוטי לבן הוא הספרי שדרש אין גדיל פחות מג’, וצריך להוסיף רביעית של תכלת, וא”כ הרי בדרש זה הגמרא חולקת ודורשת גדיל שנים גדילים ארבע, וממילא אין ראיה גמורה מן הספרי שגם הגמרא ס”ל שצריך ג’ חוטי לבן, רק הגר”א (בזוהר פנחס) שפסק כהראב”ד ע”פ הספרי והריא”ז שפסק כהראב”ד ע”פ הספרי, ס”ל שאין מחלוקת בענין זה להלכה, או שס”ל שגם לפי דרש הגמרא יוצא כך, שלא שייך לומר שאין מספר מדויק ללבן, וממילא כיון שבכללות יש חיוב ד’ חוטין ורק אחד חיוב תכלת ממילא יוצא שיש חיוב של ג’ לבן שלשון ציצית שהוזכר בלבן ניתן לפרש גם על ג’, אבל מ”מ הסמ”ג ס”ל שיש מחלוקת להלכה, ולהגמרא אין דין של ג’ חוטי לבן שאין לנו מקור לזה, אלא יש דין של ד’ חוטין בכללות, ורק הדין שא”צ יותר מחוט אחד תכלת נשאר, שאין לנו מקור בגמרא לחיוב יותר, וכמו לב”ה, וממילא נשאר הדין שחיוב תכלת אחד וחיוב לבן שתים, ובסך הכל יש חיוב ד’, וממילא יוצא שהרביעית עושה מה שהוא רוצה.
כל זה כתבנו בביאור הסמ”ג, שכן הכריע הדין במספר חוטי תכלת ויצא לו שיש שני אפשרויות, וזה אחרת ממה שביאר הב”י דברי הסמ”ג, ועכ”פ לפי שיטת הב”י שלא ניתן לפרש את הסמ”ג באופן כזה, ואז כוונת הסמ”ג בשני האפשרויות, משום שהיה מסתפק כהראב”ד או כהתוס’ ולא הכריע בגלל שלא היה לו תכלת, וכן שאר הראשונים לא ס”ל כדעת הסמ”ג אלא או כהראב”ד או כהתוס’ ומוכרחים להכריע, אז כעת שיש לנו תכלת וצריך להכריע, אז ההכרעה הוא כדעת הראב”ד, וכמו שהארכנו באריכות בכנף איש יהודי, שיש מספיק ראיות שחיוב תכלת הוא רק אחד [רק פשוט שמצוות ציצית בכללות תמיד יוצא לכל הדעות, דלא גרע מכולו לבן או כולו תכלת שקיים מצוות ציצית רק שחסר לו בשני מינים].
[יב] ביאור הסמ”ג בגרדומין
וז”ל הסמ”ג (ספר מצוות גדול עשין סימן כו): “עוד שמעתי בשם רבינו (יצחק) [יעקב] (מנחות דף לח עמוד ב, תוס’ ד”ה אלא) שעכשיו אם נפסקו שלשה חוטין מציציות שלנו אפילו נשאר כדי לענבו פסולין דלא מכשר גרדומין אלא כשנשאר אחד מן המינין שלם שזהו דבר חשוב כדקאמר התם אי גרדם לבן וקאי אתכלת אי גרדם תכלת וקאי אלבן ועכשיו שאין לנו תכלת אין נשאר דבר חשוב אלא אם כן ישאר חצי החוטין שלימים וכשנפסקו השלשה חוטין שמא הרוב נפסקו”. עכ”ל.
וכעת מה שכתב הסמ”ג בענין גרדומין שכשאין תכלת, אם נפסקו שני חוטין כשרים ואם נפסקו ג’ פסולים, אז לפי מהלך הב”י שהסמ”ג מסתפק אי כהראב”ד או כהתוס’, מפרשים דברי הסמ”ג כאן, שזה הולך כדעת שיטת תוס’, שב’ לבן וב’ תכלת, כשיש תכלת, וכשאין תכלת אז ב’ במקום תכלת וב’ במקום לבן, וצריך להשאר מין אחד בשלמות, וממילא כשנפסקו רק ב’, אומרים שזה אחד משני המינים אבל כשנפסקו ג’ אז בהכרח נפסקו חלק משני המינים וכמו שביאר במ”ב (סי’ יב ס”ק ח), וא”כ מהלך זה הולך רק לפי שיטת התוס’ אבל לפי שיטת הראב”ד שמספיק חוט אחד תכלת לכאורה גם אם נפסקו ג’ אמור להיות שכשר, שהרי ניתן לומר שמה שנשאר הוא במקום התכלת.
וא”כ הסמ”ג כאן כתב לחומרא כפי התוס’, עד כאן למדנו עד עכשיו, כפי מהלך הב”י.
אולם אם נפרש כעת שהסמ”ג ס”ל ששני אופנים כשר, אז תראה שהסמ”ג כאן מפרש ענין נפסק ג’ פסול גם אם ס”ל שסגי תכלת באחד, אלא ס”ל שאה”נ אם יש לו בפועל תכלת אז נפסקו ג’ הלבן, כשר, משום שנשאר תכלת אחד שהוא דבר חשוב, אבל כשאין לו תכלת, אז צריך דבר חשוב וזה לכל הפחות שישאר החצי אבל אם נפסק הרוב פסול, וזה מדויק בלשון הסמ”ג “שעכשיו אם נפסקו שלשה חוטין מציציות שלנו אפילו נשאר כדי לענבו פסולין דלא מכשר גרדומין אלא כשנשאר אחד מן המינין שלם שזהו דבר חשוב כדקאמר התם אי גרדם לבן וקאי אתכלת אי גרדם תכלת וקאי אלבן ועכשיו שאין לנו תכלת אין נשאר דבר חשוב אלא אם כן ישאר חצי החוטין שלימים וכשנפסקו השלשה חוטין שמא הרוב נפסקו”. עכ”ל.
והיינו שכשאין תכלת אין חוט אחד לבד חשוב אבל ב’ חוטין הם דבר חשוב אף כשאין לנו תכלת משום שהרי ב’ שהם החצי, זה חשוב, אבל כשנפסק הרוב זה לא חשוב. ובגלל זה לא כתב הסמ”ג שמא נפסקו משני מינים אלא שמא נפסק הרוב וכן לשון חשוב ולא חשוב מבואר שכשיש תכלת מהני שנשאר אפילו בחוט אחד שאילו גם שם צריך ב’ חוטין, היה לו לומר ששם יש ב’ חוטין וממילא שה”ה כשאין תכלת צריך ב’ חוטין אלא משמע שכשיש תכלת מהני גם בחוט אחד משום חשיבות וכשאין תכלת יש חשיבות רק בב’ [מה שהזכיר לשון שמא ולא ודאי, זה משום שמדובר שנפסקו ג’ מתוך שמונה חוטין, וזה רק שמא נפסקו מתוך ג’ חוטין שלמים שהרי יתכן שנפסקו רק מב’ חוטין שלמים ומה שנפסקו ג’ היינו ג’ ראשין ששנים מהם מאותו חוט].
וא”כ דברי הסמ”ג בענין גרדומים לא מחייב שהולך כאן לפי שיטת התוס’, שגם להראב”ד נכון כל זה.
ועכ”פ מכל זה נראה שהשו”ע שהביא דין של גרדומין (סי’ יב סעי’ א) בשם ר”ת [הדעה הראשונה הוא הרא”ש יש לו שיטה אחרת בגרדומין שגם אם כולם נגרדו כשר], אין זה רק כדעת התוס’ דבעינן שני חוטי תכלת, אלא גם להראב”ד הוא נכון, שהרי הסמ”ג אף שכתב עכ”פ כצד אחד לפי הראב”ד, ולפי פירוש כאן יוצא ששניהם כשרים, מ”מ בגרדומים כשאין תכלת, אז אם נפסקו ג’ חוטין פסול לדעת שיטת ר”ת גם אם ס”ל שמספיק חוט אחד של תכלת, שמה דמהני שנשאר חוט אחד שלם, זה רק כשיש בפועל תכלת, שאז אם נפסקו ג’ הלבן ונשאר א’ תכלת כשר, אבל כשאין תכלת בפועל, אז צריך דבר חשוב שזה לכל הפחות שני חוטין.
ובאמת כתבנו בכנף איש יהודי (מהדורא שלישית) שאף אם השו”ע הולך כאן כשיטת התוס’ מ”מ אין ראיה שפסק כך, רק שחשש לחומרא כדעת התוס’ משום שלא הכריע, ולפי מה שנראה כאן שיטה זו של ר”ת נכון גם לפי הראב”ד.
[יג] מי שאינו מכריע המספר החוטין, יוצא בכל אופן מצוות ציצית
וכל זה כתבנו לענין ההכרעה כשיטת הראב”ד, אבל אף מי שאינו רוצה להכריע כך, ועושה כאיזה שיטה שעושה, אז לכל היותר אינו מקיים מצוות ציצית בשלמות לבן ותכלת לכל הדעות רק למקצת דעות, אבל אין שום מציאות שלא מקיים שום מצוה, שבכל מצב שהיא כשר בין מדין כולו לבן שכשר ובין מדין כולו תכלת שכשר, ולא מפסיד שום דבר מאילו היה הולך הכל בלבן, וא”כ אין שום מניעה ללכת עם תכלת.
[יד] הריוח ממסקנת המאמר הזה
ועכ”פ הרווחנו במאמר הזה בשיטת הסמ”ג, שגם שיש לנו ראיות חזקות שמספיק חוט אחד של תכלת, אבל לגבי אם צריך ג’ לבן אין כ”כ ראיות מן הגמרא, וממילא יש לימוד זכות עכ”פ לדעת הסמ”ג לומר שגם למי שעושה כדעת התוס’ יוצא מצוות שני מינים, אף אם מקבלים כל הראיות שסגי בחוט אחד תכלת. ומיהו למעשה בודאי יש לעשות כדעת הראב”ד. שכך הכריעו המכריעים, הריא”ז והמאירי ובסוף הגר”א (יהל אור פר’ פנחס) שכתב העיקר כדעת הראב”ד.
“It is not proper to collect money in Israel for institutions that are outside of Israel. The money is needed in Israel. Additionally, every tzedaka fund should have separate people as its fundraiser and director. When it comes to peoples’ money given to tzedaka, one needs to be extremely careful to make sure that people will not be suspicious of fraud. This concern is in addition to bearing in mind what G-d says about the use of tzedaka funds.”
[Igros Kodesh Lubavitcher Rebbe vol. 21 letter 8165]
Two signatures required
“I was satisfied to hear that your tzedaka institution requires two signatures on any cheque written. This is in accordance with the instruction of our holy sages.”
[Igros Kodesh Lubavitcher Rebbe vol. 21 letter 7978]
March 19, 2014 Laws of Megilla and Hanukka, 1:4-5:
Every city, whether in Eretz Yisrael or in the diaspora, that was surrounded by a wall at the time of Joshua bin Nun should read the Megillah on the fifteenth ofAdar. This applies even when a wall does not surround the city at present. Such a city is called a כרך.
Every city that was not surrounded by a wall at the time of Joshua bin Nun should read the Megillah on the fourteenth of Adar. This applies even when there is a wall surrounding the city at present. Such a city is called an עיר.
In the capital of Shushan, the Megillah is read on the fifteenth of Adar although it was not surrounded by a wall at the time of Joshua bin Nun, because the miracle occurred within it and at that time, the Jews celebrated on that day, as Esther 9:18 states, “And they rested on the fifteenth.” Why was the matter made dependent on the time of Joshua bin Nun? To give honor to the cities of Eretz Yisrael that were in ruin at the time of the Purim miracle. Although they are in ruin at present, this would allow them to read the Megillah on the fifteenth as do the inhabitants of Shushan, since they were surrounded by a wall at the time of Joshua. Thus the commemoration of the miracle would include a remembrance of Eretz Yisrael.
One will notice that few cities in Israel actually do observe Shushan Purim, although it seems the intention all along was for them to observe it. Why not? As Wikipedia states, “Further doubts have arisen as to whether other cities were sufficiently walled in Joshua’s era. It is therefore customary in certain towns including Hebron, Safed, Tiberias, Acre, Ashdod, Ashkelon,Beersheva, Beit She’an, Beit Shemesh, Gaza, Gush Halav, Haifa, Jaffa, Lod, Ramlah and Shechem to celebrate Purim on the 14th and hold an additional megillah reading on the 15th with no blessings.” That is, the Talmud makes the observation contingent on a positive Masora, tradition, that a cry was walled, and how do we know that those cities had walls?
The answer is, of course, that we know those cities had walls. All of the cities that were worth mentioning in biblical times were by definition walled. In our days, the problem is not knowing which cities were walled; rather it is finding where those walls were. In Talmudic times maybe it was possible to see the remnants of some, or there were still some positive traditions where they had been, but we would need to resort to archeology to answer the question now. And, because archeology and deciding halacha don’t mix – Rabbis don’t care to ask the archeologists where the walled cities were, and archeologists don’t care to keep religious holidays – the information is not shared, and the pious Jewish masses and their leaders continue to insult the Land of Israel by observing Purim on the 14th of Adar.
War: first, one hopes to win; then one expects the enemy to lose; then, one is satisfied that the enemy too is suffering; in the end, one is surprised that everyone has lost.
