על עירוב השלטון בכלכלה

על מה הריב עם הרגולטור?

איך יודעת הרגולטורית, שעומדת בראש מועצת הרשות השנייה, מה בדיוק צריך להיות אורכה של מהדורת חדשות 10? “מחריפה המתיחות בין ערוץ 10 לרגולטור…”. על מה הריב המתוקשר?

כתבנו על משקולת הרגולציה הרובצת על ערוץ 20 – האיסור החמור המוטל על הערוץ לשדר חדשות, או משהו שעלול להיראות כמו חדשות. ההתכתשות עם ערוץ 10 היא עם אותו גוף מפקח, “מועצת הרשות השנייה”, האנשים החכמים שיודעים טוב מאתנו מה ראוי שנצפה ומי ראוי לשדר חדשות.

מסתבר ש”המנהיגים החכמים”, יודעים גם מה צריכה להיות אורכה המדויק של מהדורת החדשות בערוץ 10. ובכן, הערוץ מעדיף מהדורת חדשות ארוכה (כשעה ועשרים דקות), ואילו “המועצה” (“סובייט” ברוסית) אוסרת על הערוץ לשדר מהדורת חדשות הארוכה משעה אחת. הערוץ עתר לבג”צ נגד האיסור להאריך את מהדורת החדשות ב-20 דקות.

גלובס מצטט את יו”ר מועצת הרשות השנייה, אוה מדז’יבוז‘ ש”מסירה את הכפפות” במלחמתה נגד הערוץ:  “פשוט לא נתנו להם את ההארכה שהם ביקשו. מה לעשות, לא שכנעתם מועצה ציבורית שהאינטרס המסחרי שלכם גובר על האינטרס הציבורי של הצופים… תפקידי כרגולטור זה להתערב. ואם החוק אומר שהרגולטור צריך לאשר לוחות שידור ולקבוע את אורך המהדורות ומועדן, אני אוכפת אותו”.

הרגולטורית הקשוחה יודעת בדיוק מה הציבור רוצה; איך היא יודעת?

אחותה בקרית ביאליק אמרה לה: “…צריך לצאת מבועת תל אביב ולראות את המשפחות בפריפריה, למשל את אחותי שגרה בקריית ביאליק… אלה משפחות שרוצות לבלות בתשע מול הטלוויזיה, כי זה הבילוי היחיד שיש להן. אין להן מינגלינג בתל אביב. אין אירועים. לילדים שלהן יש למחרת בית ספר, והם רוצים להספיק לראות את ‘לעוף על המיליון’ או את ‘בית ספר למוזיקה’ כבילוי משפחתי, אבל דוחים להן אותו לתשע וחצי”.

אנחנו מרבים להצביע על האידיאולוגיה הטוטליטרית שבבסיס התערבות המדינה בחיי הפרט ובהעדפותיו. על פי אידיאולוגיה זו, כמעט כל תחום מחיי האזרח צריך להיות “מפוקח”, “מוסדר”, ו”מורשה” באמצעות חקיקה, תקנות ורישיונות. כדי ליישם את החוקים והתקנות צריך להקים גופים ממשלתיים ו”מועצות”. השקפה טוטליטרית זו הולידה, בין היתר, את הסובייט העליון של התקשורת “מועצת הרשות השנייה” – זה רק אחד מהסובייטים שמפקחים על התקשורת.

ייתכן שהשימוש בכינוי סובייטי צורם לחלק מהקוראים שרואים בו הפרזה לשונית. אין לנו זכות ראשונים על הכינוי. מאז 2013 מתגלגלת במסדרונות המחוקקים שלנו הצעת חוק “לייעול” הרגולציה על התקשורת. במקום מועצות פיקוח נפרדות שהתפתחו עם השנים – יש כוונה לאחד, במסגרת הצעת החוק, את כל גופי הפיקוח תחת קורת גג אחת – ברית הסובייטים. הרעיון מתעכב מן הסתם בגלל אובדן צפוי של מספר ג’ובים נחשקים. שמה הרשמי של הצעת החוק הוא “ברית המועצות“! לא בדיחה. 

 

כאשר מוזכר הביטוי הכבד “אידיאולוגיה”, יעדיפו רוב הקוראים לעבור לצפות ב”אח הגדול”. אבל ההשלכות מעשיות מאד. ראו על מה הם מבזבזים ימים ארוכים של דיונים והתכתשויות: עשרות (או מאות) אנשים מקבלים שכר גבוה עבור “דיונים אל תוך הלילה”, עורכי דין עושים ימים ולילות בניסוח עתירות וכתבי הגנה, משכורות נדיבות משולמות לעובדי “המועצה”. אפילו עיתונאים מבזבזים זמן על דברים בטלים ומיותרים.

באותו גיליון של גלובס מופיעה ידיעה “משמחת” נוספת: בסוף השבוע תמונה מועצה מפקחת חדשה, יסוכם הרכבו של סובייט חדש שיפקח על תאגיד השידור הציבורי החדש (מחליף את רשות השידור שבדרך ל”סגירה”). בתוך כך הודיעה לנו שרת התרבות מירי רגב כי “סיכמה עם ראש הממשלה” על הקמת ערוץ חדש – ערוץ “נוסטלגיה”. מירי רגב אוהבת שירים עבריים ישנים ו”מותו של הזמר גבי שושן הציף את הצורך לתת במה ליוצרים וותיקים”. מירי שוב דואגת לתרבות העם.

את אורכה של מהדורת החדשות במדינה חופשית צריכים לקבוע הצופים באמצעות שלט הטלוויזיה. לא מוצא חן בעיניכם אורך המהדורה? תעברו לערוץ אחר. אתם סובלים מאורך הפרסומות? תזרזפו אל ערוץ כבלים שמתחייב להיות נקי מפרסומת. המדינה לא צריכה כלל להתערב בתקשורת המונים. כל יזם יוכל להקים עיתון או לשדר.

מישהו משלם על על הטירוף של בחישת המדינה בתקשורת – זה יקר. מישהו מממן את תעשיית האוויר הזאת. ההשלכות נוגעות לכיס של כולנו; כל העיוותים מתנקזים לבסוף למקום הנמוך ביותר – אל מנגנון המחירים בשוק. לכן המילקי והקוטג’ יקרים. לכן בתי המשפט עמוסים.

עשרות אלפי אנשים מוכשרים במדינת ישראל “מועסקים” בתעשיית האוויר הזו. מייצרים כלום ומקבלים משכורות גבוהות. היועצת המשפטית המיותרת, של הרשות השנייה המיותרת עוד יותר, עו”ד הילה שמיר מגייסת את מיטב כישרונה המבוזבז בהרעיפה דברי שבח על שולחיה מהסובייט: “יו”ר המועצה וחברי המועצה, אשר עשו וימשיכו לעשות את שליחותם הציבורית והמקצועית נאמנה”. גיבוב מילים ריק, והכול “למען העם” –  כדברי “שמש העמים” – יוסף סטאלין.  

מוטי היינריך

מאתר קו ישר, כאן.

הקולות בעירובין בדין רשות הרבים

ירושלים היא רשות הרבים

הנביא ירמיהו על טילטול בשבת

הנביא ירמיה מוכיח את עם ישראל, שאם יזהרו מלהוציא משא בירושלים יתקיים מלכות בית דוד ובית המקדש (פרק יז כא): “כֹּה אָמַר ה’ הִשָּׁמְרוּ בְּנַפְשׁוֹתֵיכֶם וְאַל תִּשְׂאוּ מַשָּׂא בְּיוֹם הַשַּׁבָּת וַהֲבֵאתֶם בְּשַׁעֲרֵי יְרוּשָׁלִָם:   (כב) וְלֹא תוֹצִיאוּ מַשָּׂא מִבָּתֵּיכֶם בְּיוֹם הַשַּׁבָּת וְכָל מְלָאכָה לֹא תַעֲשׂוּ וְקִדַּשְׁתֶּם אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת כַּאֲשֶׁר צִוִּיתִי אֶת אֲבוֹתֵיכֶם:   (כד) וְהָיָה אִם שָׁמֹעַ תִּשְׁמְעוּן אֵלַי נְאֻם ה’ לְבִלְתִּי הָבִיא מַשָּׂא בְּשַׁעֲרֵי הָעִיר הַזֹּאת בְּיוֹם הַשַּׁבָּת וּלְקַדֵּשׁ אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְבִלְתִּי עֲשׂוֹת בּו כָּל מְלָאכָה:   (כה)וּבָאוּ בְשַׁעֲרֵי הָעִיר הַזֹּאת מְלָכִים וְשָׂרִים יֹשְׁבִים עַל כִּסֵּא דָוִד רֹכְבִים בָּרֶכֶב וּבַסּוּסִים הֵמָּה וְשָׂרֵיהֶם אִישׁ יְהוּדָה וְיֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלִָם וְיָשְׁבָה הָעִיר הַזֹּאת לְעוֹלָם:   (כו) וּבָאוּ מֵעָרֵי יְהוּדָה וּמִסְּבִיבוֹת יְרוּשָׁלִַם וּמֵאֶרֶץ בִּנְיָמִן וּמִן הַשְּׁפֵלָה וּמִן הָהָר וּמִן הַנֶּגֶב מְבִאִים עוֹלָה וְזֶבַח וּמִנְחָה וּלְבוֹנָה וּמְבִאֵי תוֹדָה בֵּית ה’:   (כז) וְאִם לֹא תִשְׁמְעוּ אֵלַי לְקַדֵּשׁ אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת וּלְבִלְתִּי שְׂאֵת מַשָּׂא וּבֹא בְּשַׁעֲרֵי יְרוּשָׁלִַם בְּיוֹם הַשַּׁבָּת וְהִצַּתִּי אֵשׁ בִּשְׁעָרֶיהָ וְאָכְלָה אַרְמְנוֹת יְרוּשָׁלִַם וְלֹא תִכְבֶּה”.

ופירש הרד”ק (שם) וז”ל: “ומה שצוה להזהירם על השבת והיו כמה עברות אחרות בידם ואף ע”ז, לפי ששמירת שבת עיקר גדול באמונת הא-ל בחדוש העולם ובאמונה באותות ובמופתים ובקיום כל התורה, וכל המשמר השבת באמונה ישרה לא במהרה הוא חוטא בשאר המצות, ואמרו רבותינו ז”ל (שבת דף קיח ע”ב) “כל המשמר שבת כהלכתה אפילו עובד ע”ז כדור אנוש מוחלין לו, שנאמר (ישעיה נו ב) ‘אַשְׁרֵי אֱנוֹשׁ יַעֲשֶׂה זֹּאת וכו’ [וּבֶן אָדָם יַחֲזִיק בָּהּ שֹׁמֵר שַׁבָּת מֵחַלְּלוֹ’] כל שומר שבת מחללו, אל תקרי מחללו אלא מחול לו”. והמצוה הראשונה שנצטוו ישראל קודם מתן תורה היא שבת, [א”ה: הכוונה על איסור הוצאה בפרשת המן שנא’ (שמות טז כט) “אַל יֵצֵא אִישׁ מִמְּקֹמוֹ בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִֽי”], ואתה רואה כמה גדולה שמירת שבת שהרי תלה חורבן ירושלים בשמירת שבת”. עכ”ל.

כמעט בכל תיקוני עירובין בזמנינו יש מכשולים גדולים

ברשות הרבים לא מהני צורת הפתח

איתא בגמרא עירובין (דף ו ע”ב, ודף כב ע”א) “אמר רבי יוחנן: ירושלים אלמלא דלתותיה נעולות בלילה, חייבים עליה משום רשות הרבים. ואמר עולא: הני אבולי דמחוזא אלמלא דלתותיהן ננעלות חייבין עליהן משום רה”ר וכו’.[משום דאתי רבים ומבטלי מחיצות, כדאיתא בעירובין (דף כב ע”א)דלא כרבי אלעזר (דף כ ע”א)]. ודבר זה נפסק כמעט בכל הראשונים [דר’ יוחנן ור”א הלכה כר’ יוחנן, וכן הלכה כרבים], וכן בשו”ע (סי’ שסד סעי’ ב) וברמ”א (סי’ שמה סעי’ ז). וממילא למדים שבכל מקום שיש רשות הרבים לא מהני צורת הפתח שעושים היום, רק דלתות נעולות בלילה מהני, וזה כמעט לא קיים.

האם צריך ס”ר להגדרת רשות הרבים

והמחבר (סי’ שמה סעי’ ז) פסק שרשות הרבים זה רחוב מפולש, רחב ט”ז אמה, אף שאין בו ס’ רבוא. וי”א שרק אם עוברים ס”ר בכל יום. וכתב המ”ב שדעת המחבר והרמ”א שהעיקר כדעה הראשונה.

שישים ריבוא היינו בכל העיר

בשנת תשמ”ז הוצאתי הספר בריתי יצחק על עירובין, להוכיח שעיירות גדולות הם רשה”ר מדאורייתא גם לדעת המצריכים ס”ר, משום שמצרפין כל העיר, כמבואר ברש”י שזה עיקר השיטה של ס”ר, שהזכיר עיר של ס”ר ולא הרחוב, [וז”ל (עירובין דף ו ע”א ד”ה ר”ה): “משמע רחב שש עשרה אמה ועיר שמצויין בה ששים ריבוא”, והמקור הוא מביאורו בעיר של רבים (דף נט ע”א) דהיינו ס”ר, עי’ ד”ה ונעשית של רבים – “שנתוספו בה דיורין או נקבעו בה שווקים”. וכ”כ רש”י במקו”א(דף כו ע”א, ד”ה ערסייהו). וכן בטור (סי’ שצב), הגהות מיימוניות (הלכות עירובין פרק ה), רבנו ירוחם (נתיב יב חלק יז), ורמב”ן (עירובין דף נט ע”א) בדעת רש”י. וכל אלו שהולכים בשיטת ס”ר מפרשים עיר של רבים היינו ס”ר, אלמא שתלוי בעיר. וכן עי’ בגר”א (ר”ס שצב) שביאר לשיטת רש”י שצריך ס’ ריבוא בכל העיר ולא ברחוב. וכ”כ המג”א (סי’ שנז ס”ק יא).

והוכחנו זה מדגלי מדבר גופא שאחד מרשות הרבים היה מקום לקיטת המן שהיה סביב המחנה(עי’ תוס’ השני ריש שבת), וכן למ”ד שהלכו כתיבה (רש”י במדבר י כה), לא הלכו כל הס”ר באותו רחוב של טז”א שהלכו העגלות (עי’ שבת דף צט ע”א). וכ”כ באגרות משה (ח”א או”ח סי’ קלט ענף ה)].

אי”צ ס”ר בכל יום

וכן אי”צ שיעבור בכל יום ס”ר, כמבואר במ”ב (סי’ שמה ס”ק כד, ובשע”צ ס”ק כה) שכל הראשונים הזכירו רק שמצויין בה ס”ר.[ואף שרבינו ירוחם (נתיב יב חלק ד) הזכיר זה בשם רש”י אבל ברש”י לא כתוב. וכן הר”ן (דף כו) והרמב”ן (דף נז) הביאו זה בשם ספר התרומה, [רק שהם חלקו על עצם ענין של ס”ר], אבל בספר התרומה (דף סד אות ריד) לא הזכיר כל יום. וע”כ צ”ל שגם אלו שהזכירו כל יום, כתבו זה בלאו דוקא. וזה כמו לשון חז”ל, והא מעשים בכל יום וכו’ (כתובות דף סח ע”ב), וכן (יומא לח.) בכל יום היו נוטלים י”ב מנה, דעי’ רש”ש (שם) שזה לא יתכן כפשוטו, והביא רש”י (שבועות דף י ע”ב ד”ה מפרישים)שהכוונה בגמ’ יומא בכל יום, היינו בכל שנה. וא”כ מסכימים עם לשונות כל הראשונים שהזכירו מצויים ס”ר, ולא הזכירו כל יום. ועוד הרי רש”י רמב”ן בשיטת רש”י והרי”ו כתבו שמצרפים כל העיר כנ”ל].

אתי רבים ומבטלי מחיצות

וכן לימוד זכות של החזו”א (סי’ קז ס”ק ד) שפסק כרבי אלעזר שלא אתי רבים ומבטלי מחיצות, ודלא כרבי יוחנן, מוקשים מראשונים מפורשים, ונגד פסק השו”ע והרמ”א [החזו”א כתב שהרי”ף והרא”ש פסקו דלא כרבי יוחנן, משום שהביא סתם משנה (פ”ב) כחכמים ולא כרבי יהודה, ואילו במלחמות כתב שהרי”ף פסק כרבי יוחנן וכרבי יהודה, שהביא המימרא דר”י בפ”ק. והחזו”א כתב ספרו במלחמה ולא היה לו ספרים אפי’ מלחמות ורז”ה (עי’ סי’ פב ס”ק יד). וכן יש מהלך בחזו”א דבמקום שיש שם ד’ מחיצות לא אתי רבים ומבטלי מחיצות, וגם זה נגד כל הראשונים שכתבו שרבי יוחנן מדבר בעיר מוקפת חומה שיש שם ד’ מחיצות, וכן הוא בשו”ע (סי’ שמה סעי’ ז) שעיר מוקפת חומה צריך דלתות נעולות בלילה].

אי”צ ישר כסרגל

וכן מה שיש טוענים שרשה”ר צריך להיות ישר כמקל שבלי זה אינו מפולש, מופרך מן הריב”ש (סי’ תה) שרה”ר כמין ד’ הוה רשה”ר. וכן אחד מן המקורות של תנאי מפולש הוא דף נט ע”ב אין לו אלא פתח אחד, [עי’ רש”י (שם ד”ה ואין לה), ובביאור הגר”א (סי’ שמה סעי’ ז ד”ה אם הם)], ושם בא לאפוקי רק אם הוא כמין ח’ שחוזר לאותו רוח אינו מפולש, אבל כד’ הוה מפולש, [עי’ מאירי בשם גדולי המפרשים, הוא הראב”ד (עי’ ס’ המאורות עמ’ נו)]. וכן רש”י (דף נט ע”א ד”ה לחי) שסתם רחוב בעיר שאין לו חומה הוא מפולש, אף שאין סתם רחוב ישר. והארכנו בזה במאמר בענין רשות הרבים שצריך מפולש משער לשער, עי”ש, ובספר פתיחת שערי העיר בעוד ראיות, ואכמ”ל.

ביטול ההיתרים בענין

אחר כך הוציא הרב פנחס קורנפלד חיבור ‘רחובות העיר’ לישב העירוב באנטוורפן [בגלל שכתבתי בבריתי יצחק שאנטוורפן הוא רשה”ר דאורייתא]. והוצאתי חיבור נוסף בשנת תשנ”א בשם פתיחת שערי העיר, לבטל כל ההיתרים שניסו לומר בענין זה. וכן להוכיח מכ-30 ראשונים נגד היתר החזו”א, ורק במ”מ בדעת הרמב”ם (פי”ז דשבת הל’ י ולג) כתב כך. וכמה ראשונים בדעת הרמב”ם גופא [כמו חידושי הר”ן (דף ו ע”ב) והרשב”א (שם, הובא בכ”מ שם) והמאירי (דף ו ע”א סד”ה כבר ביארנו, ודף כ ע”א ד”ה כבר ביארנו)] כתבו, כדי לישב המקומות שהרמב”ם מצריך דלתות נעולות בלילה כדעת ר’ יוחנן (פי”ד דשבת הל’ א, ופ”א דערובין הל’ א, ופה”מ ר’ שבת), שברשה”ר גמורה מודה שצריך דלתות נעולות בלילה, ובלי זה חייב חטאת. [וע’ מאירי שהרמב”ם יש לו גירסא אחרת שאין סתירה בין ר’ יוחנן ור”א], וגם לדעת המ”מ צריך דלתות ולא סגי בצורת הפתח כמבואר ברמב”ם, וזה אין לנו.

דעת המ”ב לא לסמוך על המקילים

הנה המ”ב כתב בכמה מקומות שאין לסמוך על תיקוני ערובין אף במקום שאין ס”ר, משום שעיקר השיטה שאי”צ ס”ר (סי’ שמה ס”ק כג ובה”ל שם), ואף שכתב שאין לנו כח למחות ביד המקילין, מ”מ מוכח מדבריו בכמה מקומות שאין לסמוך כלל על המתירין אפילו בשעת הדחק, לענין הוצאה ע”י ישראל (בה”ל סי’ שה סד”ה ופוקק, וסי’ שיא ס”ק ב, ושע”צ ס”ק יח, שיב ס”ק ח, שכה שע”צ ס”ק יג, שסד בה”ל ד”ה ואחר).

וכל זה כתב אפילו בעיירות קטנות, אבל בעיירות גדולות שיש בהם ס”ר אף שס”ר אינן בכל יום, הוה רה”ר, וכן מצרפין כל העיר, כנ”ל. וכן מצרפין אלו שרגילים לבא לשם, כמו שהביא הבה”ל מן הריטב”א.

בערים הגדולים יש ס”ר

וא”כ הערים הגדולים בא”י כמו ירושלים יש להם ס”ר. וכן ב”ב אף שאין ס”ר בעיר עצמו, אבל הכל עיר אחת עם ת”א ר”ג וכו’, וזה כמו דגלי מדבר שנחשב הכל כאחד, אף שהיו רחוקים אחד מן השני הרבה יותר מב”ב לר”ג ות”א שהם סמוכים ממש. וכן בעיירות בחו”ל כמו אנטוורפן ולונדון ונוי יורק וכו’.

גוי הדר בעיר פוסל את העירוב

וחוץ מזה יש עוד הרבה בעיות בעירובין, וכן בענין שכירות רשות מן הגוי, שגוי הדר בעיר אוסר את כל העיר, ורק אם מי שיש לו רשות להניח הכלים בתוך בית הגוי אפשר לשכור ממנו, וכהיום אין לנו מי שיש לו הכח הזה [עי’ בה”ל (סי’ שפב סעי’ יא ד”ה או משכירו)], וסומכים על דברים מאוד רחוקים להתיר זה.

“קוּלות מתחת הקרקע”

[אחר שהוצאתי הספר בריתי יצחק, כשנסעתי מצרפת לאנטוורפן, שאלתי את הגאון ר’ אליהו שטרנבוך שליט”א, על מה סומכים לעשות ערוב באנטוורפן, הרי יש כאן רשה”ר דאורייתא לדעת רוב ראשונים, ועוד דברים קשים. ואמר לי שהרי תמיד בעירובין גררו קוּלות מתחת הקרקע. [לדוגמא עי’ ערוך השולחן (סי’ שמה) היתר תמוה, והוא מופרך ממחוזא (דף ו ע”ב ודף ס ע”א)].

עוד שאלתי את הראש ישיבה של אנטוורפן הרב טרעגער, חתן הגרש”ז אויערבך זצ”ל, איך הקילו כ”כ בדברים רחוקים בעירובין, ואמר לי שזה ידוע שבעירובין יש הרבה קושיות, ובכל זאת עושים. ואמר לי בשם חותנו, שפעם אמר לו אברך אחד, שלמד טוב כל מסכת עירובין, והגרש”ז שאל אתו, האם הוא מטלטל בשבת, והשיב האברך כן, ואז אמר לו, א”כ לא למדת עירובין…].

גדולי ישראל על העירוב בלונדון

ובשנת תשנ”א שמעתי שבלונדון רוצים לעשות עירוב, ונסעתי לאנגליה למחות על זה, והוצאתי חוברת בשם אל יצא איש ממקומו, שלונדון הוא בודאי רשה”ר דאורייתא. והבאתי את דברי המנחת יצחק (ח”ב סי’ קיד אות ט), שכתב שלונדון הוא רשה”ר מדאורייתא לכל השיטות. וכן הכרוז של הגאון ר’ משה פיינשטיין שאין לתקן עירוב בברוקלין שהוא מדינא רשה”ר מדאורייתא, ומי שיסמוך על העירוב בבארא פארק הוא מחלל שבת בפרהסיא, ואלו שעשו העירוב מכשילין את הרבים בחילול שבת קודש. וכן מכתב מחאה מהרבה רבנים כולל הג’ רבי אהרון קוטלר זצ”ל, וכן האדמו”ר מסטמר זצ”ל התנגד מאוד.

תשובת הרבנים להיתר העירוב

והלכתי לדבר עם הרב שרוצה לעשות העירוב, אף שרוב הרבנים החרדים התנגדו מאוד לזה, והוא השיב, שהרי בירושלים יש הרבה ת”ח וצדיקים ואנשי מעשה ובכל זאת עושים עירוב, וא”כבלונדון שיש אנשים יותר פשוטים, על אחת כמה וכמה.

ואחר שנה כשעליתי לא”י שאלתי את הגאון ר’ משה שטרנבוך שליט”א, איך עושים עירוב בירושלים, הרי בשלמא בזמן הגאון מהרי”ל דיסקין זצ”ל היתה ירושלים עיר קטנה וסמכו בדוחק על מה שאין בו ס”ר, אבל עכשיו יש כבר ס”ר, וא”כ איך אפשר לעשות עירוב. וענה, הרי בלונדוןיש הרבה יותר תושבים מבירושלים, ובכל זאת היה שם הוה אמינה לעשות עירוב, וא”כבירושלים על אחת כו”כ…

ואני תמה תמה אקרא, מאי שנא ירושלים של היום מבזמן חז”ל שצריך דלתות נעולות בלילה ?!

טעמי המקילין

[הטעם שגבבו קולות עד אין סוף, מביאים בונה תיקוני עירובין, תשו’ נפש חיה (ס”ס כה) שעשו כך בגלל שבין כך היו מטלטלין, וגבבו הרבה קולות כדי להצילן מודאי אסור, אולם לפי”ז היו ראוי להכריז שאסור לטלטל, אבל לא עשו כך ושוב רובם טלטלו. ועצם הנהגה זו צע”ג, שהרי מצילין העוברים רק מאיסור דרבנן, שאם יש רשה”ר דאור’ לא מהני עירוב, ומכשילין אלו שלא היו מטלטלין מקודם באיסור תורה.

ועוד שמעתי מרב אחד, משום שלא היה לכל אחד תנור לטשולנד [חמין] בשבת, ולאופה העיר היה תנור גדול, ושם הטמינו כל העיר את החמין, ואחר התפילה היו כולם הולכים ולוקחים את החמין מן האופה, ואילו לא היה עירוב בעיר, לא היה חמין בשבת, וזה היה בבחינת פקוח נפש רוחני, כי בלי חמין אין שבת ובפרט בארצות הקרות, וממילא כל היהדות היה עומד בסכנה, וממילא דחקו הכל כדי להכשיר העירוב, וזה בגדר הוראת שעה, אולם כהיום שכל יהודי יש לו תנור בשביל החמין, אין שום סיבה ליכנס בדוחקים כאלו].

[ועוד, מאן לימא לך שנהגו בסדר, ועי’ בה”ל (סי’ תרצ סעי’ יז ד”ה ואין לבטל) שהביא דברי הפר”ח (מנהג איסור סי’ י) ושם הביא דברי הריטב”א (פסחים פ”ד) שאפילו אם נעשו מנהג ע”פ גדולים בעולם, ועכשיו רואים שיש איסור צריך לבטל אותו, וכ”ש כאן שידוע שהיו תמיד עוררין גדולים על עירובין האלו ואכמ”ל, וע”ע ויקרא (כו מ)].

מסקנא דמילתא

הנה במאמר הזה אין מקום להאריך בזה, ועי’ בחיבור בריתי יצחק, ופתיחת שערי העיר, שכהיום כל העיירות הגדולות הם רשות הרבים בודאי, ומי שמטלטל היום בירושלים ובב”ב, צריך להביא חטאת ואין חשש של חולין בעזרה, ואין לחוש לאיזה שיטה יחידאי שביחידאי שמפקיעים מרשות הרבים דאורייתא.

ואולם אני תמה אפילו בעיר יותר קטנה, שבודאי גם במשך שנה אין עוברים בה ס”ר, מ”מ הרי עיקר השיטה הוא שאי”צ ס”ר, ובודאי מידי ספק דאורייתא לא נפקא, וא”כ איך מטלטלין בספק איסור דאורייתא, ומלבד כל הקוּלות בענין שכירות רשות ועוד הרבה בעיות שאין כאן המקום לפורטם. וא”כ מלבד חומר האיסור של הוצאה, מעכב להקים מלכות בית דוד, ובזכות זהירות בענין זה נזכה למשיח.

נכתב בעזהי”ת ע”י מורנו הרב שליט”א

כ”ח חשון תשס”ז, תוקן שבט תשע”ו

מאתר בריתי יצחק – הרב ברנד, כאן.