From Golda to Huckabee: The Palestinian People Do Not Exist!

Mike Huckabee channels Golda Meir

 

It was only when modern-day Israel was established in 1948 that the Arabs began using the term “Palestine” as a way of attacking Israel’s legitimacy.

Moshe Phillips | November 19, 2024

Moshe Phillips is national chairman of Americans For A Safe Israel, a leading pro-Israel advocacy and education group

When former Arkansas Gov. Mike Huckabee, the U.S. ambassador-designate to Israel, appears at his Senate confirmation hearing, he’s sure to run into some harsh questions from Vermont Sen. Bernie Sanders and other critics of Israel concerning some of his past comments about Palestinian Arab identity.

All Huckabee will need to do in response is quote the words of Golda Meir.

In 2008, Huckabee said: “There’s really no such thing as a Palestinian. You have Arabs and Persians. And there’s such complexity in that. But there’s really no such thing. That’s been a political tool to try and force land away from Israel.”

And in 2015, he told The Washington Post: “The idea that they have a long history, dating back hundreds or thousands of years, is not true.”

None of which is any different from what one of Israel’s most famous and beloved prime ministers said, repeatedly.

Golda Meir, the prime minister of Israel (and leader of its Socialist Labor Party) said in an interview with the London Sunday Times on June 15, 1969, that until very recently: “There was no such thing as Palestinians. When was there an independent Palestinian people with a Palestinian state? It was either Southern Syria, before the First World War, and then it was a Palestine, including Jordan. It was not as though there was a Palestinian people in Palestine considering itself as a Palestinian people and we came and threw them out and took their country from them. They did not exist.”

That was not some one-off comment. Meir said it again and again. For example, here she is on the BBC’s “This Week” program in 1970 (the segment can be viewed on YouTube):

“What difference is there between Arabs who were on this side of the Jordan and the other side of the Jordan, Arabs in the east bank and the— west of the border of the west bank? I mean, when were Palestinians born? What was all this area before the First World War? When Britain got the mandate over Palestine, what was ‘Palestine’ then? Palestine was then the area between the Mediterranean and the Iraqi border.”

The interviewer then cut in: “You say there is no such thing as a Palestinian—”

Meir: “No, east and west bank was Palestine. I’m a Palestinian. From ’21 until ’48, I carried a Palestinian passport. There was no such thing in this area as ‘Jews and Arabs, and Palestinians.’ There were Jews and Arabs.”

She continued: I don’t say there are no Palestinians. But I say there is no such thing as a distinct Palestinian people. Of all the Palestinians who live in Jordan, why have the Palestinians in the West Bank become more ‘Palestinians’ since the fifth of June ’67 than they were before? Why didn’t they set up a Palestinian country, in addition to Jordan? … They should have set up another, independent Palestine, and fought from there. They didn’t do that. They adopted the fact that they are in Jordan, they have adopted Jordanian citizens[hip]. They are the majority in Jordan, they are in parliament, they are in government. What has happened since then—why have they become more Palestinian-conscious since the war of ’67?”

The answer to the prime minister’s question (Why did Palestinian Arab identity suddenly emerge after 1967?) was answered succinctly by Huckabee: It was invented to serve as “a political tool to try and force land away from Israel.”

All serious historians and anthropologists know the truth. There is nothing about the Palestinian Arabs that genuinely distinguishes them from the Arabs in Jordan or Syria. They all speak the same language. They all have the same history and culture. Almost all of them have the same religion.

This is why, throughout history, they never demanded the creation of a separate “Palestinian” state. The region was occupied by fellow Muslims for many centuries—Turkish Muslims for 600 years, and Jordan and Egypt from 1949 to 1967. Yet these “Palestinians” never asked their fellow Muslims to set up a “Palestine.”

Meir alluded to the ironic fact that Jordan itself used to be called “Palestine”—that is, before the British arbitrarily sliced off the eastern 75% of the Palestine Mandate territory in 1922, barred Jews from the area, and renamed it “Transjordan” (which was later shortened to “Jordan”). The people there were magically transformed from “Palestinians” to “Transjordanians” with one wave of a British wand. Isn’t it remarkable how today’s outspoken critics of colonialism have nothing to say about the British colonial decrees that arbitrarily redefined the meaning of Palestine and Palestinians?

It was only when modern-day Israel was established in 1948 that the Arabs began using the term “Palestine” as a way of attacking Israel’s legitimacy. And it was only in 1967 when Israel took over the areas where most of those Arabs reside that they began using the label “Palestinian” in earnest, actively trying to create out of thin air a distinct identity in the hope of delegitimizing and displacing Israel.

So Bernie Sanders better bring a large handkerchief with him to the hearings. He’s going to need it to wipe all the egg off his face when ambassador-designate Huckabee starts quoting Golda Meir to him.

From Israpundit, here.

רשימה של גדולי ישראל שאמרו ששפע הפירות בא”י סימן לקץ המגולה

קבלתי, אך לא בדקתי בפנים:

הגרי”ח זוננפלד ורבו הגר”א שאג (האיש על החומה ח”א עמו’ 130)

הגר”י לוינשטין (אור יחזקאל ח”ג עמו’ קמג-ד, ועמו’ רצב וח”ז עמו’ קי)

הג”ר משה נחמיה כהנוב ר”י עץ חיים (בספר שאלו שלום ירושלים עמו’ עו)

הגרי”צ הלוי אבדק”ק יפו (בספרו נטע הארץ מאמר נחמות ישראל עמו’ יז, ובהקדמה לכרם הארץ)

הגרא”ז מלצר במכתב (הודפס בכרם ציון השלם ח”ה ובעוד מקומות)

הגרצ”פ פראנק (חתום במכתב הנ”ל)

אדמו”ר מהר”א מבעלזא (ספר אדמורי בעלזא ומביא גואל עמו’ 83)

הגר”א פלצ’ינסקי (מוסף שב”ק יתד נאמן גליון 30 פר’ בחוקתי תשס”ד)

הגר”י זילבר (להבה לא תבער בך עמו’ 77)

האדמו”ר מהר”י מטאלנא (אמרתך חייתני עמו’ 286)

אדמו”ר בעל החוקי חיים משומרי אמונים (קול החצר גליון קלו)

הגר”מ וואלפסון אב”ד אמונת ישראל (בספרו אמונת עתיך ח”ג עמו’ קלט)

הגר”מ שפירא (מאמר האחרון שבספר נחותי ימא)

ולגבי הסימן של ר”א לקץ המגולה:

הח”ח בהקדמתו השניה לליקוטי הלכות

הגרש”י בורנשטין בספרו וזאת ליעקב סנהדרין עמו’ שלה, וכותב שכך גם ההבנה בדברי הח”ח עיי”ש.

ההיזק הצפוי למי שמפרסם רעות על ‘עובד ציבור’ – מעשה עם לקח

סיפור מתוך התקשורת:

בית המשפט המחוזי בתל אביב קיבל את עמדת הפרקליטות וקבע, כי פרסומים בתקופת הקורונה ברשתות החברתיות נגד ד”ר שרון אלרועי פרייס, ראש שירותי בריאות הציבור במשרד הבריאות ובני משפחתה. פרסומים שנועדו לפגוע בשמה הטוב ולערער את אמון הציבור בפועלה, מהווים “לשון הרע”. בכך, אישר בית המשפט המחוזי את כפל הפיצוי המקסימלי בחוק לשון הרע ללא הוכחת נזק, בסך כ־145 אלף שקל שנפסק לטובתה של אלרועי.

תחילתו של הסיפור בתביעת לשון הרע שהגישה הפרקליטות נגד מי שפרסמה ברשתות החברתיות נגד ד”ר שרון אלרועי פרייס ובני משפחתה בתקופת הקורונה. בפרקליטות אמרו כי הפרסומים היו במטרה מכוונת לפגוע בה עקב תפקידה הציבורי.

בין היתר, כך בכתב התביעה, פרסמה הנתבעת כי ילדיה של אלרעי-פרייס אינם מחוסנים, זאת תוך ציון פרטים אישיים של הקטינים ושימוש בכינויים שמטרתם ביזוי בני המשפחה. בית משפט השלום קיבל את עמדת הפרקליטות כי הנתבעת עשתה שימוש בטקטיקה של “הפצצת” המרחב הוירטואלי בפרסומים חוזרים ונשנים שנפרסו על פני חודשים. בהחלטתו נכתב: “נשקה היה המקלדת, לשונה המושחזת ודמיונה הפורה, אשר לא דקדק בעובדות ולא טרח לבחון אותן לאשורן בטרם הפרסום”.

עוד נכתב שם כי לנתבעת לא עומדת הגנת תום לב, שכן “אין מדובר בביקורת עניינית, אלא בפרסומים המופנים כמעט כולם כלפי התובעת באופן אישי, תוך הפצת עובדות כזב בנוגע לחיסון ילדיה, הפצת ספקולציות וקונספירציות בנוגע למעורבותה לכאורה של התובעת בניגוד עניינים שאין להם כל עיגון עובדתי והנתבעת לא טרחה לבחון באם עיגון עובדתי זה קיים”.

בנוסף קבע בית המשפט שהפרסומים נעשו מתוך כוונה ברורה לפגוע בתפקידה ובתפקודה של אלרועי למען הציבור, וכי “בכל חברה אנושית חפצת חיים קיים אינטרס ציבורי, כי אנשים הבוחרים לכהן במשרה ציבורית ולשאת בעול הציבורי, לא יהיו חשופים לפרסומי כזב המופצים לכל עבר וללא שליטה, בבחינת נשק לא קונבנציונאלי”.

בית המשפט פסק לטובת אלרועי פיצוי בסך 143,566 שקלים המהווה את כפל הפיצוי המקסימלי הקבוע בחוק לשון הרע, וכן תשלום הוצאות המשפט ושכר טרחת עו”ד בסך 16,500. בנוסף, הוציא בית המשפט צו קבוע שאוסר על הנתבעת לפרסם פרסומים כוזבים בעניינה של ד”ר אלרעי-פרייס, ומורה לה להסיר אותם מחשבונותיה. היא ערערה לבית המשפט המחוזי אך כאמור, בימים אלה דחה המחוזי את כל טענותיה, קיבל את עמדת הפרקליטות, ואישר למעשה את הפיצוי שתשלם לד”ר אלרועי פרייס. כאילו לא די בכך, חייב אותה בית המשפט המחוזי בהוצאות משפט נוספות בסך עשרת אלפים שקלים.

נו, צריך מחשבון?

לא מכיר דבר מכל זה. אני גם לא רואה אזכור לכך שבדק בית המשפח הבזוי (אולי זה פגיעה בסודיות רפואית?) את העובדות לגבי חיסון הילדים (הגנת אמת דיברתי). א”א לסמוך כ”כ על השופטני בערכאות, לא כ”ש על התשקורת.

אבל יש ללמוד כאן לקח מעשי. למיחש מיהא מבעי:

בהעדר ייעוץ עם עו”ד מראש יש כאן מדד לשאלה איזה מחיר עלול לשלם מי ש”ישמיץ” אדם אחר, ובפרט בהזכרת בני משפחתו, ובפרט “עובד מדינה” העסוק במילוי “תפקידו”, לא כל שכן בענין רום המעלה בעיני הרשויות (קורונה), ובענין שדעת הקהל הוא גורלי (כיון שחלק מהנחיות הקורונה לא נכפו בצורה ברוטאלית אלא נסמכו על אמון ואכיפת הצבור עצמו.

מקרה דומה אירע עם אלכס ג’ונס (גם שם לא למדתי פרטים).

כנראה שיש [עדיין!] דרכים זולות יותר להשפיע ולשנות, אפי’ בטווח הקצר (כגון “דיירקט אקשן“). ניתן לזכות למעלת נתינת צדקה בצורה כשרה ונעימה יותר מאשר “ונוגשיך צדקה” (ב”ב סוף ט’ א’)…