Warning: Reading Hyehudi Does Not Enable You to Fly!

What’s been popular here:

Thanks for coming!

 

How To Deal With the ‘Lavans’ of the World

Lessons on Dealing with a Hypocrite

by R. Gidon Rothstein

Parshat VaYetzei

The comment from HaKetav VeHaKabbalah I chose for this week highlights how hard it can be to spot hypocrisy, at least in Scripture.

Lavan’s Skillful Self-Defense

In chapter 31 of Bereshit, Lavan berates Ya’akov for fleeing, taking Leah and Rachel as if captives of war, accuses Ya’akov of stealing Lavan’s idols, and checks the whole camp. When he fails to find them, Ya’akov complains about his father in law’s suspicions, this after twenty years of faithful service. Lavan’s reply, verses 43-44, rubs R. Mecklenburg very much the wrong way.

Lavan says the whole family is really his, he was looking out for his daughters, and suggests a pact. A common ploy by evildoers, says HaKetav VeHaKabbalah, who distract from their own wrongs by accusing the righteous [sadly, something Israel is currently experiencing, from Hamas and its allies, all over the world], then portray themselves as peacemakers.

They sweep their misdeeds under the rug, assign all blame to the often innocent other, then (seemingly magnanimously) suggest wiping away the past, not bringing it up any more, as long as the other commits not to do wrong in the future. In this case, Lavan adds that Ya’akov has to promise not to mistreat his wives, Lavan’s daughters (as if that was an issue).

How To Know When Evil Has Changed

Whether or not we should read these verses that way, it is, sadly, a very perceptive comment about how some people or groups act. They muddy the waters of truth by finding some way to accuse the other side, often baselessly, misdirecting attention from their much larger wrongs. [We supporters of Israel call it false equivalence. It comes up elsewhere, where one side justifies its wrongs by pointing at supposedly equivalent wrongs on the other.]

In our case, Lavan has Ramban on his side, showing us just how hard it is to catch a Lavan. R. Mecklenburg himself notes Ramban thought Lavan was sincerely worried about his daughters and their children, and was trying to guarantee their wellbeing. R. Mecklenburg disagrees, is astonished by Ramban’s finding the good in a man whom tradition says tried to do worse to us than Par’oh [in the Pesach Seder; while the particular formulation we use is only first found in the ninth-century Seder R. Amram GaonSifrei to Devarim does have the essential idea of Lavan having been intent on destroying the entire Jewish people].

He plays off Mishlei 12;10, the compassion (or mercy) of an evildoer is actually cruel, highlighting a recurring challenge, not only in Scripture: how do we spot when someone who has been bad until now has turned a corner or is cynically pretending to do so to avoid facing his/her truth?

An Earlier Ploy by Lavan

R. Samson Raphael Hirsch suggested a previous example of Lavan’s attempted misdirection and thinks Ya’akov caught and parried it. After Rachel gives birth to Yosef, 30;25, Ya’akov asks Lavan’s permission to leave, he having completed his side of the bargain, worked for his father in law for fourteen years for two wives. Lavan, verses 27-28, says he knows his household has been blessed by Ya’akov’s presence, then suggests Ya’akov name the reward/salary he wants for all his hard work. The text signals no break between the two, but our Torah reading practice stops in the middle for chamishi, the fifth aliyah of the Shabbat morning reading.

R. Hirsch says it is not coincidental. Lavan wanted to keep Ya’akov, for his cheap hard work, wanted him to stay just for room and board. He uses God’s Name (“I have divined that God has blessed me because of you”), acts as if he himself is (now) God fearing, and is asking Ya’akov to stay to maintain/sustain the fear of God he has brought to the household.

R. Hirsch pauses parenthetically on the word nichashti, I have divined. In his time too, he says, people with no sense of God act as if they do because of their superstitious activities, their ways of trying to predict the future. Another example of where those who in fact try to serve God must be able to recognize when others talk the talk, yet are not at all involved in the walk.

It was really just business, to avoid having to pay Ya’akov what he had earned.

Ya’akov Knows Lavan

Ya’akov doesn’t say anything in the verse, to R. Hirsch a sign he did not take the bait. Reaching for his next best ploy, Lavan asked Ya’akov to name his price, a way of putting him on the spot, daring him to ask what he’s really worth. Ya’akov instead calls out his father in law, says you know well how hard I have worked for you, did not need any nichush, divination; the blessings from God weren’t a function of any righteousness I have, they rewarded my hard work, and I need now to apply that to the good of my family.

A setup that justifies the payoff he then puts forward.

To me, R. Hirsch is spotting a master class by Ya’akov on how to deal with manipulative people: refuse to respond to ridiculous remarks, wait for an opening to address the substance, force the hypocrite to acknowledge basic truths, and then ask/demand what one clearly deserves.

Continue reading…

From Torah Musings, here.

הקונספציה שהתהפכה לנו על הראש – משה פייגלין

משה פייגלין – ישראל מחר

באחת התחלפו איומי הסרבנות, בפרץ של התגייסות והתנדבות שלא נראה בארצנו מעולם. גם הניכור לזהות היהודית, התחלף לפתע בפרץ של חיבור לזהות שלא נראה מעולם. שובל המכוניות הפרטיות שהותירו אנשי המילואים בצידי הדרכים כאומרים, ‘האוטו לא מעניין אותי עכשיו, אני חייב להגיע מהר ליחידה’, הביקוש חסר התקדים לציציות, טקסי קבלת עול מלכות שמים בטרם יציאה לקרב – מעולם לא נראו מראות כאלה בהיקף שכזה בצבא ישראל.

ואולם אל לנו להתייחס אל המציאות שקדמה לסטירה המצלצלת שהעירה את העם מן ההתבוססות בביזיון הפילוג והשנאה, כאל חלום בלהות שחלף. עלינו להבין את מה שעבר עלינו, לא בכדי לעורר חלילה בשעת רצון זו את אש השנאה והפילוג, אלא כדי לנסות ולהפיק לקחים חיוניים להמשך.

ובכן כזכור החלו איומי הסרבנות להופיע בקרב טייסים בחיל האויר. לא כולם אולי גם לא רובם – אבל שם זה החל.
וזה נמשך כידוע ביחידת 8200 של חיל המודיעין.

ה’טרנד’ דיבר על כך שאלו למעשה הכתפיים הרחבות שעליהם יושב ביטחון המדינה, חיל האויר ויחידות העילית הטכנולוגיות שמפעילות את המבצעים המיוחדים.

לא מדובר היה בדיבורים בעלמה. מאז הסכמי אוסלו, הלך צה”ל ושיעבד את עצמו לקונספציה לפיה תם עידן המלחמות הגדולות – המלחמות שבין הצבאות הלאומיים – והחל עידן חדש, מערכה בלתי נגמרת שבין המלחמות (שלא תהיינה).

חזון אוסלו היה למעשה חזון פרוגרסיבי. בספרו ‘המזה”ת החדש דיבר שמעון פרס למעשה על קץ הזהויות הלאומיות ועל אובדן המשמעות של גבולות כל שהם.

יוזמי אוסלו הבינו היטב כי כדי להעביר את עם ישראל מתודעת ‘קיר הברזל’, לתודעת המזה”ת החדש, יש לגייס, לגבות ולתת לתהליך את הלגיטימציה של מערכת הביטחון.

אתוס הביטחון היה האתוס המכונן של המדינה שהוקמה מתוך אפר הכבשנים. ‘יד ושם’ הפך לסוג של “בית מקדש” עבור מדינת ה’לעולם לא עוד’.

בלי השילוב של לובשי מדים ועונדי דרגות בכירות בקרב הנושאים והנותנים – ספק אם אוסלו היה “יורד בגרון” של הציבור הישראלי.

כך התחלפה לה תודעה שהציבה גבולות ברורים של זהות לאומית נבדלת וגזרה מתוכה תפיסת ביטחון של הכרעה בזמן קצר ובשטח האוייב, בתודעה פרוגרסיבית שאינה מכירה בזהויות לאומיות (ואחרות) ולכן גוזרת מתוכה תפיסת ביטחון שאינה נותנת יותר חשיבות לשטח – תודעה ביטחונית שלא רואה יותר צורך בהעברת המלחמה אל שטח האוייב, תודעה שאינה מבקשת להכריע אלא להכיל.

‘אין יותר מלחמה בין עמים, אלא מלחמה בין אנשי השלום לאויבי השלום’ הסביר יצחק רבין.

צה”ל החל לקדם אל עמדות המפתח אך ורק קצינים שנראה כי הפנימו את התודעה החדשה. המחשבה שקודמה היתה שאין יותר עמים, אין יותר מלחמות לאומיות, ולכן גם אין צורך בעוצבות שריון, גדולות לביצוע מהלכים אסטרטגיים נוסח ‘ששת הימים’ ו’יום הכיפורים’. כל אלה הם נחלת העבר. בעידן אוסלו כל שנותר הוא קיצוניים משני הצדדים(!), פנאטיים דתיים וקיצוניים שעימם נוכל להסתדר ללא צבא מתמרן אלא באמצעות טכנולוגיה.

מתוך התפיסה הזו הלכו ודולדלו זרועותיו האסטרטגיות של צבא היבשה ומשאבי הצבא רוכזו בזרועות ה’הכלה’, בכלי הטיפול הנקודתיים – במקום אלה האסטרטגיים.

‘סרבני קפלן’ החדשים האמינו באמת ובתמים, כי הם הנושאים את ביטחון ישראל על כתפיהם. שהרי הם – חיל האויר ויחידה 8200 הם המענה לאיום הביטחוני מצד הגופים הפונדומנטליסטיים שמאיימים על ישראל… הם – ישראל הנאורה והמתקדמת, הם המחזיקים את קיום המדינה בקצות אצבעותיהם ואת הדוסים והביביסטים על כתפיהם.

את הדוגמה המובהקת ביותר לפנטזיה הזו, נתן לא אחר מאשר ראש אמ”ן האלוף אהרון חליווה, שהסביר בין השאר, כשנה לפני שואת העוטף, כי האיום האקלימי מהווה סכנה גדולה יותר לישראל מאשר האיומים הביטחוניים…לא פחות ולא יותר…

כך הובילו הסכמי אוסלו והתודעה שיצרו, את צה”ל, מצבא הכרעה אסטרטגי, לצבא הכלה טקטי. צה”ל הפך מצבא המבוסס על עוצבות שריון, רגלים, הנדסה ותותחנים, לסוג של משטרה חמושה וטכנולוגית – צבא ‘עקיצות’ – המבוסס על חיל אויר, מודיעין ויחידות קומנדו.

אין מה לדאוג. החמאס מורתע לעוד 15 שנה. אנחנו, הישראלים החדשים והרציונליים מסוגלים להכיל את האיומים הדתיים הללו באמצעות טכנולוגיה ופינוקים (שוחד) כלכליים – ובואו ונתפנה לטפל באיומים האמיתיים כפי שמגדירה אותם תודעת הפרוגרס.

לא בכדי, הפכו זרועותיו המובילות של צה”ל החדש, למובילות התודעה הפרוגרסיבית בצבא – ובמידה רבה במדינה כולה.

את הבאים בשערי בסיסי חיל האויר קידמו שלטים בעברית פרוגרסיבית שאין בה יותר אבחנה בין זכר לנקבה

במסכי 8200 שולבו באופן רשמי ארגונים ומסרים להט”ביים –

מן המזה”ת החדש של שמעון פרס שבו איבדו הזהויות הלאומיות את משמעותן, התקדם צה”ל והפך בתוך דור אחד לצבא שבו הפכו כל הזהויות למומצאות וכך גם ההתייחסות לסכנות הנובעות מהן. ואז הגיע יום שואת העוטף, שמחת תורה של תשפ”ד – והכל התהפך…

מבחינה צבאית מה שקרס באותו יום היו הזרועות הללו. המודיעין שהצליח לא לראות ולא להתריע בפני מבצע רחב היקף שכזה, וחיל האוויר שאמור היה לתת למענה ראשוני בתוך דקות ספורות, באמצעות מסוקי קרב ובאמצעות הפצצה מסיבית של כל המרחב שממנו הוסיפו לשטוף פראי האדם אל תוך יישובי העוטף.

מנגד – מי שהגיעו לבסוף, ובחירוף נפש הגנו על מדינת ישראל והיישובים היו אזרחים וחיילים רגליים שפעלו בצורה אינדבידואלית.

ומי שנותן עכשיו את המענה האסטרטגי, אלו כוחות השריון (שנותרו לרפואה) וחטיבות הרגלים וההנדסה שהחלק הדומיננטי בהם הוא אותם דוסים וביביסטים…

הקונספציה שקרסה ב- 7.10 היא קונספציה רחבה ומשולבת. קונספציה אידאולוגית וצבאית כאחד. קונספציה שהובילה גל של פלגנות, סרבנות ושנאה – קונספציה שפירקה את הצבא לרסיסים והשאירה את אזרחי מדינת ישראל להגן בעצמם על ישוביהם ומדינתם.

והם עשו זאת וממשיכים לעשות זאת, בגבורה, באחדות, ברוח מופלאה ובמסירות נפש שאין כדוגמתם.

ואולם זכור ‘מאין באת ולאן אתה הולך’.

עלינו לזכור כי שורש הרע שהוביל גם למלחמת האחים וגם לאסון הביטחוני הקולוסאלי היתה הקונספציה שביקשה לפרק את הזהויות. שורש הרע היה תרבות הפרוגרס שפשתה בחברה ובצה”ל מאז הסכמי אוסלו.

התיקון הגדול שאנו רואים בשיבה אל הזהות בשדות הקרב, חייב יהיה להמשך אל כל מרחבי חיינו. בתרבות, בכלכלה, בפוליטיקה, בחינוך, בפקידות הציבורית, במשפט – וכמובן בזרועות הביטחון.

רק כשנשוב אל עצמנו, נדע באמת לקום על רגלינו, לנקום את נקמתנו ולהבטיח כי לעולם לא עוד.

מתוך אתר ישראל מחר.