Rabbi Yisrael Bunim Shreiber, The Abomination

Various transcripts abound, all inaccurate, and Kol Halashon apparently removed their video, so I must link to “Rationalist Judaism” with an original video. I would not recommend watching too much.

Beyond specifics, the disgusting attitude defies all characterization.

I will say one point, though. While R’ Shreiber pretends “the South” isn’t relevant to Jewish safety (not unlike our brilliant lefties who live\lived there, some incidentally now dead or maimed or missing, customarily lecturing Jews in other parts of the country it’s their “own fault for living there”!), I’ll bet he also illogically supported the Charedi pols moving the border that much closer by expelling Jews to make Aza Judenrein. So, he doesn’t have common sense or a Gemara kup. (I went through Kol Halashon to find his shiur on O.C. 329, but couldn’t. Maybe I’ll retry when my hands shake less.)

Who is Rabbi Shreiber, though? Perhaps he is insignificant?

You wish. Here is his bio, courtesy of Hamichlol:

הרב ישראל בונם שרייבר (נולד בשנת תשי”ח, 1958) הוא ראש ישיבת נתיב הדעת בירושלים, הישיבה לצעירים ‘תורת אליהו’ במודיעין עילית ורבה של קהילת “בני פנחס” באשדוד.

נולד בבני ברק לרב פנחס שרייבר, שהיה דיין בבית דינו של הרב נסים קרליץ ורב קהילה ליטאית באשדוד. אמו רייזל היא בת אברהם יצחק רוטשטיין, שהיה ראש בית היתומים דיסקין בירושלים. אחיו הוא הרב חזקיהו יוסף שרייבר. בראשית שנות ה-70, בהיותו בן 13.5 החל את לימודיו בישיבת פוניבז’. נישא לבתו של הרב יעקב יהודה ברוורמן, ראש ישיבת מאה שערים בירושלים.

בשנת ה’תשנ”ד מונה למגיד שיעור בישיבת אור שמחה של חסידות גור בחיפה. בנוסף הוא החל למסור שיעורי דף היומי בעיון בשכונת רמת אלחנן בבני ברק לרמי”ם ומגידי שיעורים.

למד בכוללי הש”ס שנתייסדו ע”י האדמו”ר מצאנז.

בנוסף בשנת 2000 פתח ישיבה גדולה בירושלים ששכנה במבנה מוסדות שארית יעקב בשכונת הר נוף ביחד עם הרב צבי פוגל אולם מבעיות תקציב נסגרה הישיבה לאחר שנתיים.

בשנת 2007 מונה על ידי הרב שלום בער סורוצקין לכהן כראש רשת הכוללים עטרת שלמה, וכמו כן כיהן כראש ישיבת עטרת שלמה אריה לצעירים בירושלים.

בשנת ה’תשס”ט נתמנה לראש ישיבת “נתיב הדעת” בירושלים, במקביל לראש הישיבה הרב אברהם קפלן.

באלול תשפ”ב העמיד את הישיבה לצעירים ‘תורת אליהו’ בעיר מודיעין עילית, ומינה את בנו הרב דוד עם הרב נפתלי מאיר פאלק, לעמוד בראשה כשהוא מקפיד על שיעור שבועי ומבחנים שהוא עורך בעצמו לבני הישיבה.

מפורסם בדרישתו משומעי לקחו לרכוש ידיעה מקפת, בכל חלקי התורה, מקרא, משנה, תלמוד והלכה, כשיטת לימודו הוא, ולא להסתפק במסכתות התלמוד הנלמדות בדרך כלל בישיבות.

בעשור הראשון של המאה ה-21 התמנה כרב קהילת “מנין אברכים” בקריית הרצוג בבני ברק. לאחר פטירת אביו, בשנת ה’תש”ע, התמנה למלא את מקומו כרב קהילתו באשדוד, ושמה הוסב ל”בני פנחס” על שם אביו. עומד בראשות בית הדין “הישר והטוב” באשדוד (לצד שלושת רבני בד”צ הקריות).

בשנת תשפ”ד לאחר שנים בהם הציבור הליטאי באשדוד תמך ברשימות חרדיות אחרות למועצה, הקים הרב שרייבר על רשימה עצמאית של הציבור הליטאי בעיר ביחד עם קהילות בני התורה הספרדים הסרים למרותו, בהמשך התאחדה המפלגה עם מספר קהילות חסידיות שהתפלגו מסיעת אגודת ישראל המקומית.

מתגורר בשכונת רמות בירושלים בסמיכות לישיבת נתיב הדעת, ונחשב לאחד מרבני השכונה.

חתנו הרב יעקב מילר הוא מראשי הקיבוץ בישיבת תורה בתפארתה. בתו אסתר מילר ידועה כאשת חינוך בסמינרים.

And then Rabbi Shreiber “apologized” (supposedly only after being ordered to do so by Rabbi Moshe Hillel Hirsh of Slabodka), in the following manner (in Yated):

הבהרה

ציטוט דברי בענין המלחמה, כפי שפורסמו בתקשורת,

עיוותו את משמעותם.

ובודאי שלא היתה חלילה כל כונה לפגוע.

So, he really does think his “fellow” Jews are stupid enough to fall for that…

Translation into Berra: “I Really Didn’t Say Everything I Said…”

Of all the Terrible, Horrible, No Good, Very Bad things he says, the worst is his complete separation from the Jewish people. And if you think this was all Socratic questioning to get the interlocuters to think more deeply וליה לא סבירא ליה, here is a past speech of his (written up), making the same point (Bechadrei):

ראש הישיבה נשא דברי מוסר והשקפה במסגרת שיחה בסעודה שלישית שנמסרה בישיבה ופורסמה ב’קובץ גיליונות’, רבי בונים שרייבר התייחס לתופעה שפשתה באחרונה בחיבור החרדים לגוש הימין והזדהות עם נתניהו “הנרדף” כלשונו של הרב שרייבר.ראש הישיבה הסביר ואמר: “בשולי הענין יש בנותן טעם לציין מקרה רע שפשה בדור האחרון, לאחר שהתועים השתלטו בכח הזרוע על ארץ ישראל ובנו בתוכה מדינה, שישנה תופעה גם אצל היראים לדבר ה’ כביכול יש איזה שהוא יחס בינינו לבינם. כמובן כל אחד מבין שאין חלקנו עמהם ומה לנו שם, אבל כאן המקום לשאול שאלה פשוטה: את מי אנחנו שונאים יותר, האם אותם או את הערבים צמאי הדם שקמים עלינו לכלותנו?”.

“אם נשאל את הבריות, ואפילו את יושבי בית המדרש, לא צריך לחשוב הרבה בשביל לדעת את התשובה. אך בזה טמונה הבעיה: ‘הא למדת שהמחטיא את האדם קשה לו מן ההורגו’. ואם את ההורגו נצטוינו להרחיק מאיתנו רק עוד דור שלישי, הרי לגבי מי שבא להחטיא אותנו – יש לנו שנאה איומה שלא נותנת לנו להדבק בו עד סוף כל הדורות. אם כן מה היחס בין השנאה שאנו שונאים את הישמעאלים לבין השנאה של מי שבא להחטיא אותנו ? מה מקום בכלל יש לדמות בין זה לזה?”.

לדברי ראש הישיבה: “לפעמים כאשר הערבים צוררים אותנו לאבד נפשות מישראל, ובחסדי שמים הקב”ה מצילנו מידם, יש תחושה כאילו ‘כוחותינו’ פגעו ב’כוחותיהם’. אבל כיצד שייך להרגיש כלפי המחטיאים הרגשה של ‘כוחותינו’ ? איזו שייכות יש בינם לבינינו? כמובן שגם הערבים אינם כוחותינו, ואין בעיה לשנוא אותם, אבל הם לכל הפחות עוד מכונים בני דודים, בעוד שהאחים התועים לא שייכים אלינו כמלוא נימא ואנו מצווים לשנוא אותם שנאה תהומית שלא תפוג לעולם”.

כאן התייחס ראש הישיבה לנעשה במערכות בחירות האחרונות שהחרדים הולכים רק עם נתניהו: “בפרט בשנים האחרונות, כאשר אנו מוכרחים לקיים את חובתנו ולצאת להצביע בבחירות פעם אחר פעם, פשתה איזו הרגשה של חיבור כביכול אנו קשורים לגוש מסויים, וניצחון הגוש הרי הוא נצחוננו, והעיתונים מפמפמים במשך שנים למי אנחנו שייכים – האם לצד זה או לצד אחר. יש גם תחושה של הזדהות עם הנרדף, ועם מי שהלך איתנו מימים ימימה”.

“אבל צריכים לדעת את הידיעה הפשוטה, לא בתור קנאות וכדומה כלל וכלל אלא בתור מציאות אמיתית שאין ברורה הימנה”, אמר רבי בונים שרייבר ותקף את נתניהו בחריפות: “כאשר מדובר באחד מגדולי מחטיאי הרבים, שבמשך שנים בעומדו בראשות המדינה היה עוכר ישראל, עקר את התורה והוכיח שאין לו חלק באלוקי ישראל, כראותינו בחינוך הילדים ושאר עניינים, צריכה להיות שנאה אדירה כלפיו שאינה ניתנת למדידה, וכיצד שייך להרגיש איזו שהיא הרגשה של חיבור מסויים כאילו יש משהו משותף בינו לבין שומרי התורה? השנאה כלפיו וכלפי הדומים לו צריכה להיות בלי יחס לשנאה שיש לנו כלפי זרע ישמעאל”.

ראש הישיבה הסביר את ההקשר לערבים: “אין בכך שום חידוש אלא זהו מה שהתורה מצוה ואומרת, ‘לא יבוא להם דור עשירי בקהל ה”, הרי המצרים עמדו עלינו במשך מאות שנים והתנהגו כלפינו באכזריות נוראה, טבחו ללא רחם ורצו להשמיד את ישראל, כמו שיודע כל דרדקי מהכתובים ומדברי חז”ל ולו מעט עד היכן הדברים מגיעים, ועם כל זה אין לנו מצוה לשנוא או תם עולמית אלא כבר דור שלישי יבוא להם בקהל ה’, ואילו העמונים והמואבים שרצו להחטיא אותנו – אין בכלל מילים שיוכלו די באר לתאר את הריחוק בינינו לבינם, והתורה רק מזהירה שלעולם לא יבואו בקהל ה’. אמנם יכולים אנשים לבוא ולומר שגם אחינו התועים הם אחינו, וצריכים ללמד עליהם זכות בגדר תינוקות שנשבו, אולם אין כל זה ענין למה שהתורה עצמה מצוה אותנו לשנוא אותם שנאה שאין אחריה כלום. וכבר הפסוקים בתהלים מצווחים ואומרים ‘הלא משנאיך ה’ אשנא ובתקוממיך אתקוטט, תכלית שנאה שנאתים לאויבים היו לי’, ללמדך שהשנאה שצריכה להיות כלפי מי שבא להחטיא את ישראל היא ‘תכלית שנאה’, שנאה שלא שייכת מעליה שנאה גדולה יותר, הכל בגלל שהם באים להחטיא – והמחטיא חמור לאין שיעור ממי שבא להרוג”.

את דבריו סיכם: “אותם חוטאים ומחטיאים שעומדים ומנהלים את המדינה, הם כאלו שאיבדו ומאבדים מדי שנה מליוני נשמות מישראל ועקרו אותם לנצח, השכיחו מהם את אותם יהודים ועשו את הדבר הגרוע ביותר עלי אדמות, ואין רשעותם מתקרבת למי שרק ניסה להרוג את הגוף ולאבדו מהעולם הזה. הם באו לכלל ישראל והחריבו אותו מתוכו, הוציאו מתוך הכלל אין ספור נשמות שיותר לא ישובו לעולם והורידו אותם לפי שאול, ומי יוכל להגדיר במילים את גודל החורבן שהמיטו עלינו ואת עוצמת השנאה שאנו אמורים להרגיש כלפיהם”.

הגרי”ב שרייבר סיפר כי פעם הגיע אדם לאאמו”ר הגאון זצ”ל (רבי פנחס שרייבר זצ”ל גאב”ד אשדוד מ.ו), וסיפר לו שנכדיו של אחד מגדולי המשכילים (י. ג. שר”י) שבו בתשובה, וכיום הם משפחה שומרת תורה ומצוות שמתגוררת בבית שמש. אאמו”ר מיד הגיב: ‘לא יתכן, זה לא יכול להיות’. אותו אדם הקשה, שהרי שנינו בגמרא בסנהדרין, שמבני בניו של המן למדו תורה בבני ברק… השיב לו אאמו”ר: בני בניו של המן – כן, בני בניו של אותו רשע – לא.. . בין אם אכן זכו אותם נכדים לשוב לכור מחצבתם ובין אם לא, אותה תחושה טבעית של אאמו”ר לא נתנה לו להאמין שכזה אדם יזכה שצאצאיו ישמרו תורה ומצוות. זה היה בעיניו כדבר שלא יתכן לעולם. בשלמא בני בניו של המן, עוד יתכן, הרי הוא רק בא להשמיד את הגופים של כלל ישראל, אבל כזה אדם שהיה חוטא ומחטיא ואיבד את ישראל מאביהם שבשמים – איך אפשר במציאות שצאצאיו ישובו בתשובה?… הרי אין בריה שפלה ממנו עלי אדמות.

“אז גם כאשר אנו יושבים בעל כרחנו בסביבתם של אנשי המדינה ומצילים מיד הארי, לא שייך להרגיש איזה שהוא קשר כביכול יש חוט המקשר בינם לבינינו”.

Again, watch the original video at the bottom of the page here.

Practical next step? How about: “If you or a loved one…”?


P.S., No, my calling him and his likes “Rabbi” is not vestigial respect or something. Rather it is my way of painting all who bear the rabbinic mantel in our time with suspicion. Besides, how is “rabbi” different from any other profession, like “cleaner”, or locksmith”?

(Fine. Unsubscribe and save me more money!)

What I Would Call a Partial Victory (Provisionally and Add a Pinch of Salt)

Some results:

  1. All hostages returned in a panic (with Ha’anaka lechumra), including missing persons we didn’t even know they had, plus several hundred terrified Arabs accidentally included in the transport for looking Jewish. And also their (alleged) individual captors hoping we avenge ourselves on them and not the entire area (fat chance).
  2. Qatar and Britain send us all terrorist hideouts (and their families) in sealed biohazard diplomatic packages, carefully marked and itemized, begging Israel not to invade.
  3. Though otherwise unworthy, a spark of the soul of King David now inhabiting some Jewish general merely for acting similarly.
  4. No Arabic on digital (or print) signs anywhere.
  5. Vladimir Putin, stoically impressed, admits he didn’t go far enough in Chechnya.
  6. Calling someone a “[insert the name of a current Israeli politician]” is considered uncouth by even the worst dregs of society.
  7. We have a massive “Kabbalas ol mitzvos” problem with ostensible Arab converts.
  8. Arabs (usually wearing fake tourist paraphernalia for personal protection) don’t even approach the city they know as “Al Quds”.
  9. Any Jews ever supposedly involved in incidents relating to Arabs freed from Israeli dungeons, just in case, plus hefty damages [including So-and-So for good measure].
  10. The state banishes and disinters all Arab POWs to an undisclosed location (Atlantis?).
  11. Distant family members of [current Israeli politicians] have all fled the country and\or changed their surnames.

Moderate me, I would call that a good start at winning the war.

And, oh yeah, if they could resettle Aza with Jews that wouldn’t hurt either.

(Note: I don’t necessarily advise doing the foregoing.)


(I left out all the stuff illegal to write.)

Britain Is Bad for British Jews!

I Once Thought British Jews Were Special. Not Anymore.

The weeks since October 7 have forever changed my relationship with my country.

By Tanya Gold

November 10, 2023

I am a British Jew, which means that until October 7, I considered myself one of the luckiest Jews ever born. We are the only intact community in Europe: the only one without a roll of names at Yad Vashem.

Elsewhere in Europe you will walk through empty or half-empty Jewish quarters—in Venice, Vienna, and the endless graveyard that is Poland—but not here in London. Golders Green, our shopping district in the north part of the city, bustles as it always has. From the ultra-Orthodox of Stamford Hill to the Liberal Jews of St John’s Wood, we have thrived.

For years, British Jews have looked at the tiny or lost Jewish communities in continental Europe with a preening, and now, I think, almost despicable pride. We were certain—I was, anyway—that the fabled British exceptionalism had extended to a love of its Jews.

We would not, we tend to think, have been betrayed had the Nazis landed in 1940: our neighbors would have fought for us. We are model immigrants. We study at famous schools and universities. We endow opera houses and art galleries. Our most famous synagogue—Bevis Marks in the City of London—looks like a church. Lord Rothschild is a patron of the arts, and no British aristocrat is as finely shod, housed, or spoken. Our chief rabbi is a friend of Charles III. We are conservative, slightly muted (I once called us “a pale triumph” and I still think I’m right), and loyal. We have believed, until now, that loyalty goes two ways.

In all this, we took pride. Too much pride, it turns out. Maybe false pride.

The last month has been an awakening. After October 7, when Hamas slaughtered 1,400 innocent Israelis, I have felt unsafe as a Jew, rather than merely unusual, for the first time in my life. On X, I have been told Hitler was right and that I am a demonic entity. In London, anti-Jewish hate crime spiked by 1,350 percent in the first half of October, and my pride—my relationship with the country in which I was born—has been shattered. None of us will be the same again.

I’m a journalist who writes about antisemitism, and so, when a march for Palestine was called in central London on October 28, I went. The huge crowd was an eclectic mix that included Muslim families, assorted far-leftists, the young, and the old. For some attendees, the cause seemed to be little more than a passing fashion related to a vague idea of “anti-colonialism.” For others, it was something much more serious.

Some of it was righteous concern for the Palestinians: I do not doubt that. Some of it, though, was classic early-Christian Jew hate, brought forward in time: the Jew thinks itself exceptional; the Jew can do no good. (That this belief stems from the Christ-killing but is now unconsciously imbued by secular progressives makes me laugh. But laughter will take you only so far nowadays.)

Some of this sentiment comes from elements of the British Muslim population, who suffer alienation of their own in the UK. Some of it is straightforwardly Hitlerite: a banner hung by a protester outside the prime minister’s residence read, “Zionism is the disease.” And a disease needs a cure.

People forget that at Auschwitz-Birkenau, Jews were murdered with pesticide. They shouldn’t.

At the rally, people chanted: “O Jews, the army of Muhammed is coming.” And: “Intifada.” And: “From the river to the sea / Palestine will be free.” People say that the last phrase does not call for the destruction of the Jewish state—some say it implies two states, or a thriving single rainbow state—but Hamas is clear about its meaning.

A sign showed Israel’s prime minister Benjamin Netanyahu holding the leashes of dogs (Joe Biden, British prime minister Rishi Sunak, and EU leader Ursula von der Leyen). Puppet master becomes dog owner. There were baby dolls painted with blood and a coffin with writing on it that referred to the Warsaw Ghetto.

I saw posters with Netanyahu portrayed as Adolf Hitler and comparisons between Nazis and Israelis. Jews-as-Nazis is a popular taunt in Europe because it is self-protective. If you decide that the Jews deserved it, being Nazis themselves, you will sleep better at night.

I trust people’s words. And so I trust the normal-looking woman with a sign that said: “Resistance by any means necessary.” I am ashamed that I did not rebuke her for endorsing the torture of children. I was too frightened. I wonder whether anyone rebuked her. “Stop using antisemitism,” said one woman’s sign. And: “Stop using the Holocaust.”

The Jewish people came to these British islands with William the Conqueror in 1066. We lent him money, and he protected us. But the Crusades and other crises radicalized the Christian majority. Pogroms were carried out in London and York. The blood libel—the fantasy that Jews kill Christian children for their blood to make bread—was invented in Norwich in 1144. It was an early example of the antisemitic dynamic: the people of Norwich, which is fatally ordinary, were special for a time, because, wretched though they were, they were not Jews.

In 1290, Edward I expelled us—733 years ago last month, the first European expulsion—though some ships’ captains left us on sandbanks at the mouth of the Thames to drown when the tide came in. We were readmitted by Oliver Cromwell in 1656, but the edict of expulsion has never been rescinded.

Jews came from Eastern Europe in large numbers during the 1880s after Tsarist pogroms. Smaller numbers fled the continent in the 1930s and made glittering contributions to British culture. Britain is proud that it admitted 10,000 Jewish children from Germany—the Kindertransport—in the 1930s, but their parents were excluded. Immigration to British-controlled Palestine was limited, and, after the Zionist paramilitaries of the Irgun murdered British soldiers in Palestine in 1946–47, anti-Jewish riots erupted in Liverpool, Glasgow, and Manchester.

But since then, there has not been much antisemitic sentiment to speak of. The hatred that British Jews once felt strongly had gone quiet.

Until now. When Jeremy Corbyn, who has called Hamas his “friends,” led the Labour Party between 2015 and 2020, mainstream British Jews struggled to explain how fair criticism of Israel can easily segue into a brand of medieval-style antisemitism in which devil Jews can do no right and must be expelled, eradicated, expunged. It is obvious now that, though Corbyn was exposed and has no material power, the idea still does. It is rampaging across the continent as it has done periodically for centuries. It is a truism that antisemitism is always different, and it is always the same: in Europe, we wait to see how different it will be in the early twenty-first century—and how similar.

As news of the October 7 massacre spread, there was a race to blame the victim. The charge was led by a tiny number of young British far-left Jews, who offer succor and concealment to non-Jewish antisemites and love to do so. I suspect that this is rooted in family dynamics, but it is impossible to say, as they do not seem to know themselves why they do it. One called the massacre “a day of celebration” (she later apologized). Another said, “Shabbat shalom and may every colonizer fall everywhere.” (He did not apologize.) According to the spin, the massacres went from being appalling to unfortunate to excusable in short order. Defamation of Jews thrived online and seeped into real life.

In Germany, Stars of David are painted on Jewish houses to identify them. In France, the door of an elderly Jewish couple’s apartment was set on fire, and Jewish lawmakers require police protection. In Spain, a Jewish-owned hotel is surrounded by a mob.

In Amsterdam, where tourists flock to see the home of Anne Frank, Jewish schools closed for a day. I have wondered where the millions who have read and loved Anne’s diary have been in these last few weeks. Perhaps it was always entertainment for them, as I suspected, for I do not hear their outrage now.

In the meantime, children in London are afraid to wear blazers that make clear they attend Jewish schools. Some of this is paranoia, but we have been paranoid before, and we were right. After all, we are a community of refugees. We just forgot it. British Jews have stopped wearing yarmulkes outdoors. Families fret about the mezuzah on the doorframe. A Jewish school was defaced with red paint.

College students in Manchester, I’ve been told, were too frightened to go to a vigil for Israeli hostages; one hid his Star of David necklace. In London, students awoke to news that their teachers’ union had endorsed “intifada until victory” and a “mass uprising.” In Oxford, Jewish students fear to say that they are Jewish. Student WhatsApp groups insult their Jewish cohort; there is no discussion allowed of a two-state solution, or hostage negotiations, or peace. The word Gaza was scrawled in re paint on the sign outside the Wiener Holocaust Library in Central London. The defaced sign has been added to the permanent exhibition.

Every weekend since the October 7 attack, tens of thousands have marched in solidarity with the Palestinian cause in cities across Europe. Few non-Jews are marching in solidarity with Israelis, and to wave an Israeli flag in London is not wise these days, not without police protection. The vigils for the hostages have been sparsely attended. The vigil in London’s Trafalgar Square was muted and filled with mourning.

Now London is braced for more ugly displays of Jew hate, with a large protest planned for Remembrance Day this weekend. It will go ahead despite police pleas to avoid overlap with commemorations of Britain’s war dead.

The rallies for Palestine have felt more gaudy, with fireworks and loud music, because, I suppose, there is something to cheer. Jews are dead, alongside Israeli Arabs. That last fact is not mentioned. Nor is Hamas’s bloodlust toward its own civilians. To mention this is considered impolite. But such sleight of hand is normal. People want this to be simple. I do not suggest that everyone marching has a murderous tendency toward Jews. But their willingness to tolerate, or ignore, these tendencies in others is terrifying.

As I left the October rally, I found a homemade sign resting on a column. It said “End Zionism,” with a picture of a Palestinian flag. It was prettily done: a woman’s hand, I think, with experience of coloring in. I turned it over, on instinct. I was right. The first draft—the heartfelt one—said, “Israel is like my ex [boyfriend].” And there is it: the pull. The emotion is not so different from what the pogromists of the ages felt. The protesters are not thinking of Palestinians under the boot of Hamas—as the pogromists did not think of the Jew as they robbed and murdered him—but of themselves, and how they judge themselves against the idea of the Jew.

Free Palestine, here, means free me. And the Jews are what they have always been: a myth that expresses everything you fear, and everything you are.

Tanya Gold is an award-winning freelance journalist. Follow her on X @TanyaGold1. And read her last piece for The Free Press, “Dubai Paid Beyoncé $24M. She Gave Them Her Integrity.”

From The Free Press, here.