בירושלמי שקלים סוף פרק ג’ כתוב:
תנא, בשם ר’ מאיר: כל מי שקבוע בארץ ישראל, ומדבר לשון הקודש, ואוכל פירותיו בטהרה, וקורא קריאת שמע בבוקר ובערב, יהא מבושר שבן עולם הבא הוא.
ומעשה ברבי אלעזר בן שמוע ור’ יוחנן הסנדלר, שהיו הולכים לנציבים אצל רבי יהודה בן בתירה ללמוד ממנו תורה. והגיעו לציידן, וזכרו את ארץ ישראל, זקפו עיניהם וזלגו דמעותיהם וקרעו בגדיהם, וקראו המקרא הזה: ‘וירשתם אותה וישבתם בה ושמרת לעשות את כל החוקים האלה ואת המשפטים’. אמרו: ישיבת ארץ ישראל שקולה כנגד כל המצות שבתורה חזרו ובאו להם לארץ ישראל (ספרי מהדורת פינקלשטיין ע’ 641)[1].
תָּנוּ רַבָּנַן לְעוֹלָם יָדוּר אָדָם בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, אֲפִילּוּ בְּעִיר שֶׁרוּבָּהּ גּוֹיִם. וְאַל יָדוּר בְּחוּצָה לָאָרֶץ, וַאֲפִילּוּ בְּעִיר שֶׁרוּבָּהּ יִשְׂרָאֵל. שֶׁכָּל הַדָּר בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, דּוֹמֶה כְּמִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ אֱלוֹהַּ. וְכָל הַדָּר בְּחוּצָה לָאָרֶץ, דּוֹמֶה כְּמִי שֶׁאֵין לוֹ אֱלוֹהַּ, שֶׁנֶּאֱמַר לָתֵת לָכֶם אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן לִהְיוֹת לָכֶם לֵאלֹהִים.
וְכֹל שֶׁאֵינוֹ דָּר בָּאָרֶץ, אֵין לוֹ אֱלוֹהַּ? אֶלָּא לוֹמַר לָךְ: כָּל הַדָּר בְּחוּצָה לָאָרֶץ, כְּאִילּוּ עוֹבֵד עֲבוֹדָה זָרָה. וְכֵן בְּדָוִד הוּא אוֹמֵר: כִּי גֵרְשׁוּנִי הַיּוֹם, מֵהִסְתַּפֵּחַ בְּנַחֲלַת ה’, לֵאמֹר: לֵךְ עֲבוֹד אֱלֹהִים אֲחֵרִים. וְכִי מִי אָמַר לוֹ לְדָוִד לֵךְ עֲבוֹד אֱלֹהִים אֲחֵרִים? אֶלָּא לוֹמַר לָךְ: כָּל הַדָּר בְּחוּצָה לָאָרֶץ, כְּאִילּוּ עוֹבֵד עֲבוֹדָה זָרָה…
ובתוספתא מסכת עבודה זרה פרק ד’ כתוב:
ישרה אדם בארץ ישראל, ואפילו בעיר שרובה גוים. ולא בחוצה לארץ, ואפילו בעיר שכולה ישראל. מלמד שישיבת ארץ ישראל, שקולה כנגד כל מצות שבתורה, וכל הקבור בארץ ישראל, כאילו קבור תחת המזבח.
כתוב כאן, שאדם מישראל, צריך לגור בארץ ישראל, אפילו בעיר שרובה גוים, כיוון שהקב”ה הוא לנו לאלוהים בארץ ישראל ולא בחו”ל, ושקולה היא ישיבת ארץ ישראל, כנגד כל המצוות.
האמורא רבי ירמיה שעלה מבבל לארץ ישראל, אמר בשם רבו רבי יוחנן:
אָמַר רַבִּי יִרְמְיָה בַּר אַבָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: כָּל הַמְהַלֵּךְ אַרְבַּע אַמּוֹת בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, מוּבְטָח לוֹ שֶׁהוּא בֶּן הָעוֹלָם הַבָּא.
המשנה בסוף מסכת כתובת אומר:
הַכֹּל מַעֲלִין לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, וְאֵין הַכֹּל מוֹצִיאִין. הַכֹּל מַעֲלִין לִירוּשָׁלַיִם, וְאֵין הַכֹּל מוֹצִיאִין, אֶחָד הָאֲנָשִׁים וְאֶחָד הַנָּשִׁים
רמב”ם מעתיק להלכה, הלכות אלו, בפרק ה’ מהלכות מלכים:
אָסוּר לָצֵאת מֵאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל לְחוּצָה לָאָרֶץ לְעוֹלָם, אֶלָּא לִלְמֹד תּוֹרָה, אוֹ לִשָּׂא אִשָּׁה, אוֹ לְהַצִּיל מִן הָעַכּוּ”ם, וְיַחְזֹר לָאָרֶץ. וְכֵן יוֹצֵא הוּא לִסְחוֹרָה, אֲבָל לִשְׁכֹּן בְּחוּצָה לָאָרֶץ אָסוּר, אֶלָּא אִם כֵּן חָזַק שָׁם הָרָעָב, עַד שֶׁנַּעֲשָׂה שְׁוֵה דִּינָר חִטִּין, בִּשְׁנֵי דִּינָרִין… וְאַף עַל פִּי שֶׁמֻּתָּר לָצֵאת, אֵינָהּ מִדַּת חֲסִידוּת, שֶׁהֲרֵי מַחְלוֹן וְכִלְיוֹן שְׁנֵי גְּדוֹלֵי הַדּוֹר הָיוּ, וּמִפְּנֵי צָרָה גְּדוֹלָה יָצְאוּ, וְנִתְחַיְּבוּ כְּלָיָה לַמָּקוֹם.
ומעלה הגדולה לדור בארץ ישראל, וגדול היה החביבות של גדולי החכמים לארץ ישראל:
גְדוֹלֵי הַחֲכָמִים הָיוּ מְנַשְּׁקִין עַל תְּחוּמֵי אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, וּמְנַשְּׁקִין אֲבָנֶיהָ, וּמִתְגַּלְגְּלִין עַל עֲפָרָהּ. וְכֵן הוּא אוֹמֵר (תהילים קב) כִּי רָצוּ עֲבָדֶיךָ אֶת אֲבָנֶיהָ, וְאֶת עֲפָרָהּ יְחֹנֵנוּ.
אָמְרוּ חֲכָמִים: כָּל הַשּׁוֹכֵן בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, עֲוֹנוֹתָיו מְחוּלִין. שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה לג כד) ‘וּבַל יֹאמַר שָׁכֵן חָלִיתִי הָעָם הַיּשֵׁב בָּהּ נְשֻׂא עָוֹן’. אֲפִלּוּ הָלַךְ בָּהּ אַרְבַּע אַמּוֹת, זוֹכֶה לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא. וְכֵן הַקָּבוּר בָּהּ, נִתְכַּפֵּר לוֹ. וּכְאִלּוּ הַמָּקוֹם שֶׁהוּא בּוֹ מִזְבַּח כַּפָּרָה. שֶׁנֶּאֱמַר (דברים לב מג) ‘וְכִפֶּר אַדְמָתוֹ עַמּוֹ’. וּבַפֻּרְעָנוּת הוּא אוֹמֵר: (עמוס ז יז) ‘עַל אֲדָמָה טְמֵאָה תָּמוּת’. וְאֵינוֹ דּוֹמֶה קוֹלַטְתּוֹ מֵחַיִּים, לְקוֹלַטְתּוֹ אַחַר מוֹתוֹ. וְאַף עַל פִּי כֵן גְּדוֹלֵי הַחֲכָמִים הָיוּ מוֹלִיכִים מֵתֵיהֶם לְשָׁם. צֵא וּלְמַד מִיַּעֲקֹב אָבִינוּ וְיוֹסֵף הַצַּדִּיק.
לְעוֹלָם יָדוּר אָדָם בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, אֲפִלּוּ בְּעִיר שֶׁרֻבָּהּ עַכּוּ”ם, וְאַל יָדוּר בְּחוּצָה לָאָרֶץ, וַאֲפִלּוּ בְּעִיר שֶׁרֻבָּהּ יִשְׂרָאֵל. שֶׁכָּל הַיּוֹצֵא לְחוּצָה לָאָרֶץ כְּאִלּוּ עוֹבֵד עֲבוֹדָה זָרָה. שֶׁנֶּאֱמַר (שמואל א כו יט) ‘כִּי גֵרְשׁוּנִי הַיּוֹם מֵהִסְתַּפֵּחַ בְּנַחֲלַת ה’ לֵאמֹר לֵךְ עֲבֹד אֱלֹהִים אֲחֵרִים’. וּבַפֻּרְעָנֻיּוֹת הוּא אוֹמֵר: (יחזקאל יג ט) ‘וְאֶל אַדְמַת יִשְׂרָאֵל לֹא יָבֹאוּ’. כְּשֵׁם שֶׁאָסוּר לָצֵאת מֵהָאָרֶץ לְחוּצָה לָאָרֶץ, כָּךְ אָסוּר לָצֵאת מִבָּבֶל לִשְׁאָר הָאֲרָצוֹת. שֶׁנֶּאֱמַר (ירמיה כז כב) ‘בָּבֶלָה יוּבָאוּ וְשָׁמָּה יִהְיוּ’.
בהלכות עבדים (פרק ח’ הלכה ט’) כתב:
עֶבֶד שֶׁאָמַר לַעֲלוֹת לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, כּוֹפִין אֶת רַבּוֹ לַעֲלוֹת עִמּוֹ, אוֹ יִמְכֹּר אוֹתוֹ לְמִי שֶׁיַּעֲלוּהוּ לְשָׁם. רָצָה הָאָדוֹן לָצֵאת לְחוּצָה לָאָרֶץ, אֵינוֹ יָכוֹל לְהוֹצִיא אֶת עַבְדּוֹ עַד שֶׁיִּרְצֶה. וְדִין זֶה בְּכָל זְמַן, אֲפִלּוּ בַּזְּמַן הַזֶּה שֶׁהָאָרֶץ בְּיַד עַכּוּ”ם
רבמ”ן השגות
שנצטוינו לרשת הארץ, אשר נתן האל יתעלה לאבותינו לאברהם ליצחק וליעקב, ולא נעזבה ביד זולתנו מן האומות, או לשממה.
א”כ היא מצות עשה לדורות מתחייב כל אחד ממנו ואפילו בזמן גלות כידוע בתלמוד במקומות הרבה
רמבן פרשת מסעי
וְהוֹרַשְׁתֶּם אֶת-הָאָרֶץ, וִישַׁבְתֶּם-בָּהּ. כִּי לָכֶם נָתַתִּי אֶת-הָאָרֶץ, לָרֶשֶׁת אֹתָהּ. על דעתי זו מצות עשה היא, יצוה אותם, שישבו בארץ ויירשו אותה, כי הוא נתנה להם, ולא ימאסו בנחלת ה’. ואלו יעלה על דעתם, ללכת ולכבוש ארץ שנער, או ארץ אשור וזולתן ולהתישב שם, יעברו על מצות ה’. ומה שהפליגו רבותינו (כתובות קי), במצות הישיבה בארץ ישראל, ושאסור לצאת ממנה, וידונו כמורדת האשה שאינה רוצה לעלות עם בעלה לארץ ישראל, וכן האיש, בכאן נצטווינו במצוה הזו, כי הכתוב הזה היא מצות עשה ויחזיר המצוה הזו במקומות רבים: באו ורשו את הארץ (דברים א ח). אבל רש”י פירש (על פסוק זה), ‘והורשתם את הארץ: והורשתם אותה מיושביה, אז וישבתם בה תוכלו להתקיים בה, ואם לאו לא תוכלו להתקיים בה’. ומה שפירשנו הוא העיקר.
האור החיים:
לָשֶׁבֶת שָׁם לֵאמֹר, אומרו לאמר, נתכוין למה שאמרו ז”ל (כתובות י), שיש מצוה לשבת בארץ כנען, והוא אומרו לשבת שם לאמר, כאלו אמר: לאמר, לשבת שם.
על הפסוק בסוף פרשת נצבים (ל’ כ’), לְאַהֲבָה אֶת-ה’ אֱלֹהֶיךָ, לִשְׁמֹעַ בְּקֹלוֹ וּלְדָבְקָה-בוֹ. כִּי הוּא חַיֶּיךָ, וְאֹרֶךְ יָמֶיךָ לָשֶׁבֶת עַל-הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה’ לַאֲבֹתֶיךָ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב, לָתֵת לָהֶם.
מפרש האור החיים, שלשבת על האדמה, הוא גם אחד מן הדברים שהקב”ה מצוה אותנו, כמו שאר הדברים המנויים בפסוק זה, וכאילו כתוב, ולשבת על האדמה אם ו’ המוסיף.
ואומרו: לשבת על וגו’, כאילו אמר: ולשבת וגו’. ודבר זה גם כן הוא מהשגת השלימות, כי ישיבת הארץ היא מצוה כוללת כל התורה, צא ולמד ממאמרם ז”ל (כתובות קיא.), שכל ההולך בה ארבע אמות, יש לו חלק לעולם הבא שכולו חיים.
וכן בפרשת קדושים על הפסוק ‘ונטעתם כל עץ מאכל’ עיי”ש.
וכן בתחילת פרשת כי תבא כתב:
אמר: והיה לשון שמחה (בראשית רבה מב ג), להעיר שאין ראוי לשמוח אלא בישיבת ארץ ישראל, על דרך אומרו, אז ימלא שחוק פינו[2].
בהקדמה לאור החיים, כתב שם המחבר, איך שהיה לו רדיפות שונות, עד שהאיר לו השי”ת שכל הרדיפות אלו, אינם אלא להעלותו לארץ ישראל, ואז עלה. הוא כתב שם: והעיר ה’ עיני שכלי, אין זה אלא לקום ולעלות אל מקום חשבתי בו, הוא מקום השכינה עיר הרמה, עיר החביבה… ואזרתי כגיבור חלצי וסיכנתי עצמי סכנות גדולות דרך מדבר באתי בו, עד כי הביאני ה’ פה עיר ליוארני יע”א לעלות דרך כאן לארץ חפצתי..
וכן מצינו שרש”י בשם הספרי כתב על הפסוק בפרשת והיה אם שמוע (דברים יא יח):
ושמתם את דברי, אַף לְאַחַר שֶׁתִּגְלוּ הֱיוּ מְצֻיָּנִים בַּמִּצְווֹת, הַנִּיחוּ תְּפִלִּין, עֲשׂוּ מְזוּזוֹת, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִהְיוּ לָכֶם חֲדָשִׁים כְּשֶׁתַּחְזְרוּ, וְכֵן הוּא אוֹמֵרׁׁ (ירמיה לא) הַצִּיבִי לָךְ צִיֻּנִים (ספרי).
וכן מפרש הרמב”ן בפרשת אחרי (יח כה):
כי עיקר כל המצות ליושבים בארץ ה’, ולפיכך אמרו בספרי (ראה פ): וירשתם אותה וישבתם בה ושמרתם לעשות (דברים יא, לא-לב) ישיבת ארץ ישראל שקולה כנגד כל המצות שבתורה, וכך הוא בתוספתא דע”ז (פ”ה ה”ב).
אתחיל בדברי רשב”ץ, רבנו שמעון בן צמח, אביו של הרשב”ש רבנו שלמה בן שמעון. הרשב”ץ כתב בספרו זוהר הרקיע:
מצות עשה לרשת ארץ ישראל, ולא לעזבה ביד גוים, ולא להניחה שממה, שנאמר והורשתם את הארץ וישבתם בה, (במדבר לג נג). ואפילו בזמן הגלות, מחויב כל אחד מישראל, לשבת בארץ ישראל לקיים וישבתם בם.
הרשב”ש בנו, כתב בסימן ב’ בספרו שו”ת הרשב”ש,
אין ספק שהדירה בארץ ישראל, היא מצוה גדולה בכל זמן, בין בפני הבית בין שלא בפני הבית. ואבי זקיני הרמב”ן ז”ל, מנה אותה מכלל מצות עשה, וכן דעת א”א הרשב”ץ ז”ל בספר זוהר הרקיע שחיבר.
ומוסיף הרשב”ש:
ואף לדברי הר”מ ז”ל [הרמב”ם], שלא מנאה מכלל המצות עשה, מ”מ אם אינה מצוה נמנית, היא מצוה מדרבנן, וזה מזולת תועלות אחרות, נמשכות ליושב בה.
גם הריב”ש מזכיר השלש שבועות בנוגע לעליה לארץ ישראל:
אין ספק, שהעליה לארץ ישראל מצוה היא. ורז”ל אמרו בפ’ שני דייני גזירות (כתובות קי), שהדר בחוצה לארץ כו’, וכן אמרו שם: כל המהלך ד’ אמות בארץ ישראל, מובטח לו שהוא בן העה”ב. ומה שהיה אומר הנביא לבני הגלות, בנו בתים וכו’, זה היה מפני הגלות שנגזר עליהם, ומי שהגלם לא היה מניחם לשוב, עד שעלו ברשות כורש. וגם עתה, אחת משלש שבועות שהשביע הקב”ה לישראל, שלא יעלו כחומה, וכן אין לומר שאין העליה מצוה, כי אם הישיבה שהרי העולה על דעת להתישב, נקרא עוסק במצוה כמ”ש.
המשך חכמה במכתב בשנת תר”פ כתב:
אמנם כעת הסבה ההשגחה, אשר באספת הממלכות הנאורות בסאן רעמא, ניתן צו: אשר ארץ ישראל תהיה לעם ישראל. וכיון שסר פחד השבועות, וברשיון המלכים, קמה מצות ישוב ארץ ישראל ששקולה כנגד כל המצות (ספרי ראה) למקומה. ומצוה על כל איש, לסייע בכל יכלתו לקיים מצוה זו. ואולי על זה נאמר: ‘עד מתי תתחמקין’ (ירמיה לא)…’[3]
כותב המאמר פנחס גבריאל וייס. להערת והארות יכולים להתקשר לאימייל geulazman@gmail.com
Contact Pinchus Weiss at geulazman@gmail.com
[1] לגבי בירור גרסת הספרי כאן, עיין בספר עת לחננה, מאת ר’ ראובן פרידמן, הערה 281.
[2] בהקדמה לאור החיים, כתב שם המחבר, איך שהיה לו רדיפות שונות, עד שהאיר לו השי”ת שכל הרדיפות אלו, אינם אלא להעלותו לארץ ישראל, ואז עלה. הוא כתב שם: והעיר ה’ עיני שכלי, אין זה אלא לקום ולעלות אל מקום חשבתי בו, הוא מקום השכינה עיר הרמה, עיר החביבה… ואזרתי כגיבור חלצי וסיכנתי עצמי סכנות גדולות דרך מדבר באתי בו, עד כי הביאני ה’ פה עיר ליוארני יע”א לעלות דרך כאן לארץ חפצתי…
[3] ור’ אליעזר ולדנברג בספרו שו”ת ציץ אליעזר חלק ז’ ס’ מח פרק יב, כתב גם כמו הרבי מסאטמר, שאפילו לפי הרמב”ן בזמן הגלות אין מצוה לרבים לעלות ביחד, משום השבועה שלא יעלו בחומה. אבל הוא מסיק שבימינו אדרבה, יש חיוב גדול לעלות, כיוון שבא מועד ועת פקידה ונתנו האומות רשות, ‘לפקוח עיניים ולשקוד, לא לחזור עוד הפעם על השגיאה הגדולה של קשיחות לב, ואי הקשבה לקול האדיר הקורא בחזקה בעת פקידתנו זו לכל נדחי ישראל בארצות פזוריו: התאגדו ועלו… בואו ורשו את הארץ והתאחזו בה, כי ה’ דיבר טוב על ישראל, להביא עליו הטובה והברכה, אשר דיבר ביד עבדיו הנביאים, אלא להשיב לו ברצון ובשמחה נפשית: ‘הננו ועלינו’… דשלא בשעת פקידה אין הקיטרוג גדול כל כך… אבל בבא שעת פקידה… ואין שום שאלה של עלייה בחומה, הרי נסתלקו כל התירוצים והאמתלאות לסירוב לעלות…
