כותבת ל”בסוד שיח” ד”ר מלכה זבירין : בשמיני עצרת תשפ”ד קיבלנו הבהרה מכאיבה ביותר מי היו שכנינו מדרום ומי הם שכנינו בצפון. אבל עדיין לא התעוררנו להתבונן בדלת אמותינו, מי הם שכננו במקום הרגיש ביותר.
בתי החולים מלאים ברופאים ערבים ומספרם רק הולך וגדל. בבתי הספר לרפואה היתה להם עד לאחרונה העדפה על פני נרשמים יהודים[בניקוד]. 80 אחוז מהרוקחים ערבים , ולא אכנס לנתונים על אחים ואחיות. סניטרים? הם בשליטה טוטאלית בבתי החולים.
במבצע “שומרי החומות” הרופאים הערבים בכמה בתי חולים, נתנו תזכורת קלילה על הסולידריות המגזרית. ואם תאמר לא יעלה על הדעת שרופאים , יהיה מוצאם אשר יהיה, יפקירו חולים, יעזבו את משמרתם_ אז ייזכר כבודו בשביתת הרופאים , כיצד רופאים יהודים נטלו בה חלק…. אין ספק כלל שרופאים ערבים מסוגלים גם מסוגלים ביום מן הימים לתת לנו שיעור בסולידריות במקרה של עימות כלשהו עם ערביי ישראל. מקצוע הרפואה אינו מושך את הצעירים הישראלים בגלל השכר הנמוך ושעות העבודה הבלתי הגיוניות. את מקומם תופס הצעיר הערבי. האמינו לי, רובם המכריע של ערביי ישראל לא התאבלו או הזדעזעו ממעשה החמאס בשמיני עצרת. עד כאן ד”ר מלכה זבירין, שציטטתי רק חלק מהמייל שלה, כדי לא להעלות את מפלס לחץ הדם של הקוראים.
ותרשו לי להוסיף סיפור קטן: סבי [ברוך חיים] ואביו[שאול יצחק שאני קרוא על שמו] עלו מוורשה בשנת תרסה. התיישבו ביפו . בהיותם בעלי אמצעים, קנו אחוזת ענק מערל גרמני, שבה היו בתים ובתי חרושת וסיפקו עבודה למאות ערבים מתושבי יפו. לא זו אף זו: הם מימנו לילדיהם את הלימודים וכאשר נישאו הושיטו להם יד נדיבה מאוד.
ערב הקמת המדינה, משהחלו הפרעות, אותם ערבים ביקשו לשחוט את משפחתי, פשוטו כמשמעו, והעלו באש את כל “בתי ורשה” של סבי ואביו זצ”ל. משפחתי ברחה לתל אביב ושיקמה את חייה מחדש. “מרתף הבירה” ברחוב אלנבי היה באותם ימים אחד מעסקיה של המשפחה. אין אחד במשפחתי שדוחה על הסף את מכתבה של ד”ר מלכה זבירין.
שבת שלום ומבורך. שאול יצחק שיף / רעננה
