בס”ד כ’ כסלו תשמ”ט
למעכ”ת מכובדי הגאון ר’ שמואל דויטש שליט”א.
שלום וכל טוב סלה.
אני מצטער כי עלי להסב עגמ”נ לכבודו בדברי הבאים. אך כמדו’ שבנידון זה חל הכלל הנודע “ההכרח לא יגונה”, ובמלוא מובנו, ואקוה כי כבודו יבין לרוחי וידונני לכ”ז.
ותוכן הדברים ושורשם הוא הבחירות המעותדות לבוא לעירי’ פה בעירנו ב”ב. והנה בשוחחנו בירושלים נגעה השיחה גם בנושא זה ועל דא בלבד קאתינא השתא.
ידע כב’ כי אם יוחלט כעת עוד פעם לצאת כאן בעירנו לרשימה נפרדת לעירי’ אז המצב יהא כזה, ח”ו, שמערכת הבחירות האחרונה לכנסת שהיתה כאן תהא כשחוק לגבי מה שצפוי – בל אפתח פי לשטן – במערכת הבחירות המעותדת הזו.
ואומר עוד גלויות, ובאופן כללי ונחרץ. אינני מבין בכלל את כל הגישה הזו הגורסת כי על עולם התורה להיות תקיף וחזק ולוחם, היודע להגן על זכויותיו בתוקף, ויודע להשיב מלחמה השערה, ואוי לו למי שבא להצר צעדיו ולמנוע דבר – המגיע לו – בעדו.
לא! לא זו צורתו הראוי’ והנכונה של עולם התורה. הוא אף פעם לא הי’ כך בעבר, ואין זו הצורה שיש ל”הלבישו” בהווה ולהבא!
עולם התורה לפי מיטב הכרתי, והכרת אחי ורעי, חייב להיות רוחני, נעלה ועדין, צנוע ומצטנע, ולא המוני ותוקפני, מופיע ומתבלט, לוחם ואלים! לא!
וכל זה אף במחיר הפסדים, ויהיו אפילו מאת מונים יותר מההפסדים הצפוים לנו אם לא נהא תקיפים תוקפניים ואלימים כיריבינו ומתנגדינו.
אנחנו לא נלך להתאבד – מבחינת כל המהות הרוחנית העצמית שלנו – כדי להשיג עוד ועוד הישגים פה ושם, לתקן עוולות הנגרמות לנו, ולקבל את כל מה שמגיע באמת לנו, וכל זה במחיר התאבדות רוחנית ומהותית. לא נעשה זאת גם למען הוריד את הרב החבד”י וראש העיר הגוראי מכסאותיהם, או אפילו כדי לחזק את “שארית ישראל”. כן, אפילו לשם כך לא כדאי להתאבד!
מה באמת סבורים: האם אכן, באמת, כדאי לשם כך, לשם כל זאת, להשחית את הנשמות, ולהורידינו, אותנו ואת בנינו ובנותינו, לדיוטות תחתונות כ”כ מבחינת ערכיות מוסרית ונפשית, להסתאבות חברתית ופרטית מבחינת התנהגות יהודית ותורתית.
והעיקר – הוא רק “לנצח”! רק זה העיקר, והשאר הוא חסר משמעות לגביו לגמרי, האכן כן הוא?!
האם באמת כדאי לשם כך להכניס את כולנו לקלחת גיהינומית זו של מלחמות ומריבות נוראות, ושל חרב איש ברעהו?!
האם בזה נחנך את ילדינו, ונשחית את כל עולמינו עולם התורה, על שנאה ואויבות על אלימות ותוקפנות, על אנחנו עוד “נראה להם” לכל מי שמפריע לנו, או אף, אינו צועד עמנו בדרך מלחמתינו?
הזאת תהא צורתו הרוחנית של עולם התורה בדור הבא, ובמקום ציבור תורני נעלה ומרומם, ניהפך לציבור אלים וחשוף זרוע מלחמה – כדי לטרוף זרוע אף קדקוד של כל מי שמצר צעדינו או שאינו נושא חן בעינינו?
ומה אאריך עוד בדברים והרי הכל כ”כ גלוי פשוט ומובן. ואין צריך לפנים אך צריך לבפנים. למעשים ופעולות, ובמרץ ותושי’. אחת היא המוטלת עלינו בשטח זה כיום. לפעול בהחלטיות, בחכמה ובתבונה, ובכל האמצעים הנאותים והראויים, למען הקמת רשימה משותפת אחת של כל החרדים פה ב”ב לבחירות לעירי’, מתנגדים וחסידים, ליטאים וגוראים, ויז’ניצאים וכו’, ויהא אפילו דבר זה כרוך בוויתורים בלתי נעימים, ואף מכאיבים, כהנה וכהנה, הכל כדאי, ובלבד כדי להגיע למטרה הכרחית זו שהיא ממש בציפור נפשינו, נפש עולם התורה פה ב”ב.
אינני יודע מה לייעץ לכבודו בזה אך בודאי הוא יודע היטב את המצב מבפנים ומבחוץ, ועכ”פ יותר טוב ממני, ואת אשר ניתן לעשות למען המטרה החיונית הנ”ל, למען הקמת רשימה מאוחדת, וכאמור, אשר בזה תלוי’ כל הצלתינו מרדת לשחת המחלוקת והמלחמה וכל הכרוך בהם.
ואוסיף עוד:
חש אני ומרגיש כנחוש בהחלטתי שהחלטתי, בל”נ, שאם בכ”ז תתקבל ההחלטה האומללה לצאת ברשימה נפרדת, לפעול בענין מבחינתי, וככל רק אשר יהא בידי, ועם חברים לדעה [אשר ברור לי כי רבים רבים המה, ואף אותם שעדיין לעת עתה אינם מוכנים להביע דעתם בפומבי ובברירות], והדברים כמובן ייאמרו ויעשו באופני הסברה ונימוק שיכליים ורגשיים, מאוזנים ונאותים, מהוגנים והגיוניים, ייאמרו ויושמעו בע”פ ובכתב, ביחיד וברבים, כמתאים וכנדרש.
ובודאי – אחשוב עוד – כי אזי, מצב מחודש זה, שמתוך עולם התורה, מאיזה מקום שהוא – יהא אשר יהא – ואולי מכמה מקומות, תצא קריאה המנוגדת והמתנגדת – בטיעון הגיוני ורגשי – לדרך הנקוטה כעת הסבורה שרק כך, שרק על המלחמה ואי הויתור מושתת עולמינו, מצב קיומן של דעות מוגדר וקיים זה, שלא ירתע מכל מהביע את דעתו בכל הנ”ל [אם למרות הכל תתקבל ההחלטה הבלתי מתפשרת בשום אופן על קיום רשימה נפרדת לבחירות לעירי’ פה] בבהירות ובהחלטיות לא יסב כ”כ נחת – ואולי גרוע מזה – לכל הסבורים כי אין דעת ופה וכתב לאותם בעולם התורה המשוכנעים בכל ליבם ועומק הכרתם, כי הדרך הנקוטה בזה אינה הדרך הנכונה. לא. לא ולא!
יש עוד להאריך בכ”ז, אך לא זה המקום. אולם סבורני ומשוכנע אני כי עיקרי הדברים ברורים ומחוורים למעכ”ת, ואין צורך לפרט למבינים.
ואוסיף בזה עוד ב’ דברים:
א. מכתב זה נכתב בלא שנתיעצתי מקודם אודות כתיבתו עם זולתי, אלא כולו מיזמתי ומחשבתי בלבד.
ב. לא איכפת לי, ואדרבה אשמח (עד כמה שניתן לשמוח בהקשר דברים עגום ומדכא זה) אם יראנו מר למכתבי לכל אשר יחשוב לנחוץ להראותו. ואקוה שישא עמו רק תוצאות חיים ופרי אמת, ואך טוב וחסד, שלום ושלוות השקט יבואו לכולנו בעקבותיו ובעקבות כל פעלי העושים והמעשים למען השלום. אכי”ר.
בברכה דוש”ת דוב לנדו
הוספה:
אקווה כי בעקבות הדברים הנ”ל לא יטענו נגדם טענות ידועות ברוח המוסכמות והמפורסמות. כגון: כבר הורה זקן. או, למשל: כך דעת תורה. או, אסור להתנגד אפי’ בכי הוא זה לדעת גדולי הדור. או כל מיני חידושי הלכות שנתחדשו לאחרונה, וגם לא לאחרונה, בסוגיית ימין שהוא שמאל ושמאל שהוא ימין וכיוצ”ב. ואם בכ”ז יטענוך, אומר רק זאת בלבד: כל אותם דברים טובים ונחמדים מוכרים לנו היטב ומאז ומתמיד. במחילה, לא היום נולדנו, ואיננו נערים וקטנים, לא מבחינת הגיל ולא מבחינת הכרתינו את הנושאים הללו לא מהיום ולא מאתמול. ובוודאי ובוודאי שלא עתה יאלפונו דעת ובינה בהם [וכבוד המאלפים במקומם מונח] במה שבוננו אותנו היטב היטב רבותינו הקדושים מצוקי ארץ אשר את מימיהם הנאמנים שתינו בצימאון, וממקור תורתם הנישגבה ותבונתם העמוקה והגות ליבם הטהור זכינו לשאוב כל חד לפום שיעורא דילי’. ודמותם הקדושה ואמרותיהם הנשגבות וקדושת הנהגתם הנפלאה, עוד גם כעת וכיום עומדים וניצבים כחיים לנגד עינינו, מלהיבים את רוחינו, תוססים ושוקקים בקרבינו, ומנווטים את דרך חיינו בתורה, באמונה, בקיום מצות, ובהשקפה תורנית בריאה ומלאה בהירה ויסודית. יבינו זאת כל אלה שלא זכו לכל זאת!
