We Lost Rabbi Meir Mazuz, BUT… at Least Hashem Slaughtered the Famous Avoda Zara!

I’ll bet Charedi media organs mention the death of this deity as a “bad thing”, as they mourned C. Walder yemach shemo (and some will minimize Rabbi Mazuz’s greatness, to boot, like the evil chief rabbit calling him a “unique voice”, or even ignoring him altogether).

By the way, check out my old article regarding this abomination here.

עליה לרגל: תפלת שחרית של חוה”מ כותיקין עם תפילין מול שריד בית מקדשנו‎

בס”ד

י”ח ניסן ה’תשפ”ה

לחברי וידידי קהלתנו ק”ק עדת יראים אושטרייך מודיעין עילית.

היום ב”ה זכינו חברי הקהילה לקיים זכר לעליה לרגל.

בבקר השכם יצאנו בהסעה מאורגנת לירושלים עיה”ק. התפללנו שחרית כותיקין באחד משערי הר הבית. שם גם קראנו בתורה בספר התורה של קהלתנו (הובא ע”י אחד מחברי הקהילה). הצטרפנו אל כמה מחשובי קרתא דירושלים עיה”ק, וכן הצטרפו אלינו עוד עולי רגלים מרחבי הארץ (כולל אחד שהגיע במיוחד מעפולה).

במניין השתתפו יהודים יראים ושלמים מכל העדות והחוגים. זהו מעין דמעין מה שנראה בעז”ה בקרוב בימינו בבא כל ישראל יחד לעלות לרגל ולהקריב קרבנות ולהשתחוות לפני ה’ בבית המקדש שיבב”א.

דקדוק ההלכה ניכר בין השאר בכך שדברים הנכללים בגדר “מנהג”, נהגו בהם כל הקהל מנהג אחיד. אך דברים שאינם מוגדרים בפוסקים כמנהג, נהגו על פי בחירת המתפללים. כך למשל: כל המתפללים הניחו תפילין כמנהגנו. בעת סיום החזן ברכת גאל ישראל, נשמעה עניית אמן בקול רם מפי רבים מהקהל (משום מה, רבים נמנעים מעניית אמן זו. יש המסיימים הברכה בלחש שלא כדין כלל, יש המסיימים אותה עם החזן. אך למעשה הרמ”א כתב שנוהגים לענות).

בקריאת ההלל ברך החזן בלבד את הברכה (כמנהגנו בכל קריאת הלל). מזמורי ההלל בשירה ובזמרה. בקריאת התורה קרא כל אחד מהעולים את קריאתו.

במודים דרבנן השתחוו רבים מהקהל בפישוט ידים ורגלים כראוי מול בית ה’, אך עם חציצה מכיוון שהתפללנו מחוץ להר הבית.

לפי המתפללים שזכיתי להכיר, אני מגיע למסקנה שיש מכנה משותף בין כולם: מדובר בכאלה הרוצים להגיע למקור בכל דבר. כולנו רוצים לנהוג כמנהגי אבותינו, אך תמיד פנינו לעתיד, אנו מצפים במהרה לבניין בית המקדש, שהוא המקור האמיתי עבור כל יהודי ויהודי. ועל כן עלינו להתכונן לכך כראוי. מי שמחפש את המקור ועוצר בנקודה מסויימת קדומה ככל שתהיה, אך אינה מתייחסת למקורותינו האמיתיים, כנראה מקור אחר הוא מחפש, ומעשיו טעונים בדיקה (למרבה האירוניה, מקרב מחנה מסויים ניתן לשמוע את הקביעה “אין בודקים מן המזבח ולמעלה”. אדרבה, אם מי שלדעתו זה הוא המזבח, כנראה שהמזבח האמיתי קצת פחות מעניין אותו. אולי אפילו… מפחיד אותו מעט. וד”ל).

בחג הסוכות ה’ תשפ”ד היתה הפעם הראשונה שזכינו לקיים עליה לרגל ולקיים יום אחד את המניין שלנו מול שערי הר הבית, עם תפילין כמובן. מספר תגובות נזעמות קבלנו דווקא מכיוונם של כאלה המעודדים מאד הנחת תפילין בחול המועד. מה הפריע להם בקיום המניין שלנו? והרי כנראה היתה זו הפעם הראשונה בה התקיים באופן רשמי מניין של מניחי תפילן בחול המועד בתוך העיר המקודשת? אחת מן השתיים: או שהעניין מפחיד אותם כנ”ל (והרי יש מהם התובעים “בעלות” מסויימת על מנהגים מסויימים), או שהפחד הוא אחר: הצבור ה”סטנדרטי” המאיים, עלול לקשר בין הדברים (שמירת המסורת הקדומה, וחיבת ציון תוך ראִיה לעתיד). מה לעשות, אם חושבים על כבוד שמים ולא על כבודה של דרך מסויימת, אכן חייב להיות קשר בין הדברים.

חג שמח

ושנזכה במהרה לאכול מן הפסחים ומן הזבחים

הנהלת הקהילה

0527167567

הגאון הרב מאיר מאזוז ז”ל

אחר לכתו של עמוד האמת מרן ראש הישיבה הגאון הגדול רבי מאיר מאזוז זצ”ל – והקשר למימונה ולאקטואליה

יום ראשון, כ”ב ניסן התשפ”ה – אסרו חג של חג המצות

עם יציאת החג פשטה השמועה הקשה על הסתלקותו לשמי מרום של מרן ראש הישיבה הגאון הגדול רבי מאיר מאזוז זצ”ל, ועולם התורה התעטף באבל על אותו יחיד ומיוחד בדור, אשר מלבד גאונותו בגמרא ובהלכה, נתיחד בידע אדיר בנושאים רבים, אשר רבים מגדולי התורה אינם בקיאים בהם כמו דקדוק, נוסחאות תפילה ועוד. כל מי ששמע את שיעוריו התמוגג מהידע הנרחב, ולא פחות – מצורת ההגשה המלבבת שמשכה את הלב וקרבה רבים לתורה ולמצוה.
כמה סמלי הדבר, שהלוויתו של הגאון הגדול נערכת ביום בו נחגגות מדי שנה חגיגות המימונה, אשר הפכו זה מכבר להפנינג ישראלי שנתי, במסגרתו מקבעים את מעמדה של יהדות ספרד המפוארת, שהוציאה מקרבה גדולי עולם – את הרמב”ם והרמב”ן, הרי”ף והרשב”א, רבי יוסף קארו והבן איש חי ועוד רבים וטובים – כיהדות המופלטות והקוסקוס, כאילו מלבד מאכלים עסיסיים ופולקלור פרימיטיבי אין לאליטה האשכנזית החילונית מה לקבל מאותם נבערים. ניתן לראות את הניגוד בין מורשת הרב מאזוז למורשת המימונה בגרסתה הישראלית בבחינת ‘זה לעומת זה עשה הא-להים’, כלשונו של קהלת, החכם מכל אדם.
הרב מאזוז היה יהודי גאה במורשתו, שלא חת ולא זע מפני איש בשום תחום. המבטא המדויק והמקורי היה שגור על לשונו, ואת דעת התורה הצרופה ידע לבטא מבלי לנסות אפילו לקבל קמצוץ של לגיטימציה מהאליטות. אגב, גם לא מהאליטה החרדית… . גם את דעותיו ביחס לשלמות הארץ, ליחס הנכון כלפי האויב הערבי ולכל סוגיה ציבורית אחרת היה אומר ללא היסוס, ובעצם עמידתו על זכותו לומר את דעתו מבלי לקבל אישור מהממסד המדכא – הוא היה אנטיתזה לנחיתות המזרחית אשר טופחה כאן בתחכום ובערמומיות, כאשר הקימו מערכת חינוך ממלכתית המושתתת על ערכים מערביים ליברליים אנטי-יהודיים, בעוד שכל דבר שריח יהדות נדף ממנו, וכל שכן אם הייתה זו יהדות שורשית, ועוד מזרחית, זכה ליחס של קוריוז במקרה הטוב, ומופלטות במקרה הפחות טוב…
המאבק שמתנהל כאן בארץ אינו על זהותו של ראש הממשלה, על אסטרטגיה צבאית זו או אחרת או על הרכב הועדה לבחירת שופטים. המאבק הוא על ערכים, על צורת חיים, על השקפת עולם. המאבק הוא יותר מכל על זהותנו כיהודים, ומה משמעותה של זהות זו. המאבק הוא על השאלה האם הערכים הבסיסיים שחיינו מושתתים עליהם יונקים מהר סיני ועוברים דרך המסורת המפוארת של מוסרי התורה שבמשך השנים התפזרו לתפוצות ישראל השונות, וכעת שבים ומתכנסים בארצנו הקדושה לקראת הגאולה השלמה, או שמא כל אותה מורשת מפוארת תושלח אחר כבוד לפח האשפה וישראל תהפוך למדינה מערבית גויית, והערך היחיד שיותירו למורשת הדורות יהיה ערך קולינרי. ביקור של ראש ממשלה באוהל מרוקאי עם תרבוש אדום לראשו אינו תחליף ללימוד מורשתם של הרי”ף והרמב”ם. הגיע הזמן לינוק מענקי יהדות ספרד – כמו גם מענקי יהדות אשכנז ותימן וכל עדות ישראל – את ערכי האומה היסודיים, שהם הערובה היחידה לקיומנו בארצנו. על המופלטות אפשר לוותר, על ערכי התורה – אסור!
הכותב הוא הרב יהודה אפשטיין – יו”ר אגודת קדושת ציון, אגודת החרדים לדרישת ציון על טהרת הקודש. לקבלת מאמרי אקטואליה קצרים מדי יום ביומו לדוא”ל, שלחו בקשה בדוא”ל (גם הערות תתקבלנה בברכה) לכתובת:
1@קריאתשמע.ישראל או 1@SHEMA-YISRAEL.ORG

תורה ותעודה וכלי החמדה – בשובי לירושלים

הסדר הרצוי לעומת המצוי | יציאת מצרים ואנחנו

למה ארבע לשונות של גאולה ולא חמש? • מה קודם – תורה או ארץ ישראל • הסדר ההפוך ביציאת מצרים • הסדר הנכון בגאולה שלנו • הרב יצחק ברנד בהר הבית

י”ג ניסן ה’תשפ”ה, 11/04/2025

הרב יצחק ברנד

יש מצווה לשתות ארבע כוסות בליל הסדר כנגד ארבע לשונות של גאולה: “והוצאתי”, “והצלתי”, “וגאלתי”, “ולקחתי”.

שמעתי מי שאומר שהסיבה שלא מזכירים את הלשון החמישית: “והבאתי”, היא שארץ ישראל היא עניין משני בסיפור יציאת מצרים, אך הדברים מופרכים.

בתורה כתוב: “וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָשָׂאתִי אֶת יָדִי לָתֵת אֹתָהּ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב וְנָתַתִּי אֹתָהּ לָכֶם מוֹרָשָׁה אֲנִי ה’ “.

כלומר, הצלת בני ישראל מעבדות מצרים ויציאת מצרים היתה בזכות השבועה לאבותינו. בלי הכניסה לארץ ישראל לא היתה יציאת מצרים.

בני ישראל היו אמורים לצאת ממצרים ולהיכנס מיד לארץ ישראל, אבל הם לא זכו.

לדברי החזון איש, אם עם ישראך היה נכנס מיד לארץ, הם היו מקבלים את התורה בארץ ישראל או, שהיו מגיעים לארץ ולאחר כיבושה היו הוכים לסיני לקבל את התורה.

הדור שלא זכה להיכנס לארץ ישראל זכה לקבל את התורה ולהנחילה לבניהם שנכנסו לארץ ישראל.

הסדר ביציאת מצרים היה הפוך – מתוך אילוץ.

כיום אנחנו זוכים לסדר הנכון.

להמשך השיעור…