תוכנית מדינית ל’מדינת ישמעאל’ – רחבעם זאבי

ניתן ללמוד רבות מהציניות הנצלנית של ראשי השלטון, השיטות של מקל וגזר, ההנחות המרושעות שמאחורי הקדקד, “התחליף” של אנשי הימין-כביכול מבראשית, ועוד ועוד.

הנה קטעים מתוך הכתבה:

כותרת התוכנית שהוגשה לרמטכ”ל יצחק רבין חמישה ימים לאחר תום מלחמת ששת הימים, היתה “הסדר מדיני לגדה המערבית – הצעה”. בפתח המסמך מציין זאבי, כי “ההצעה דלהלן באה בהמשך לשיחות שקיימנו לאחרונה ולאור המשימה שהוטלה עלי להגיש הצעה בנידון”. עוד מציין זאבי בפתיח כי “ההצעה אינה מתייחסת לפתרונות אפשריים לגבי רצועת עזה, שאותם יש לבחון בנפרד”.

במלחמה ובחודשים שלאחריה, שימש זאבי כעוזרו של ראש אגף מבצעים במטכ”ל, עזר ויצמן. בתפקידו, הוא היה ממונה על קשרי הצבא עם המוסד וגופים נוספים במערכת הביטחון, שהיו מעורבים בסיוע צבאי וביצירת יחסים עם מספר מדינות במזרח התיכון ובאפריקה. להערכת צורי שנקין, ששירת כקצין אג”ם של פיקוד מרכז תחת זאבי, זה היה כנראה הרקע למעורבותו של זאבי בחיבור התוכנית. “התפקיד גרם לו להיות מעורה ושותף להרבה עניינים שלא היו קשורים באופן ישיר לפעילויות צבאיות או מלחמתיות במובנן הטהור. במסגרת זו היו לו עוד הרבה יוזמות, הקשורות למדינות ערב ולעתיד תושבי השטחים”. שנקין, שברבות הימים היה לאחד מחבריו הקרובים של זאבי, מעיד כי מעולם לא שמע על תוכנית מדינת ישמעאל, אך לדבריו הוא אינו “נופל מהכיסא” למשמע פרטיה. “גנדי היה אדם בעל ראש פתוח ומחשבה מאוד יצירתית”, הוא מספר.

…

על פי הצעתו של זאבי, יש להקים “מדינה ערבית עצמאית בחלק של הגדה המערבית, אשר תהיה קשורה עם ישראל בחוזה שיבטיח את זכויות שני הצדדים. המדינה החדשה תיקרא בשם ‘מדינת ישמעאל’ (ולא ‘פלשתין’, כדי שלא להגדיל את ‘התיאבון’ והייצוגיות שלה)”. תחת הסעיף “ביצוע” כתב זאבי: “מהירות ההחלטה והביצוע של הצעה זו, ולו גם בלי הכנות מנהליות וארגוניות, חשובה בשל הטעמים הבאים: סיכויים לנכונות המנהיגות הערבית המקומית כל עוד היא נתונה בהלם התבוסה וטרם התהפכה והוסתה על ידי דמשק וקהיר. כל עוד לא השמיעו המעצמות והאו”ם דברים ברורים בנושא”. כטיעון אחרון בעניין כתב זאבי את המשפט בדבר השנאה והתהום שייפערו תחת הכיבוש, שאותו ציטטו אולמרט ופרס.

…

ה שישראל אינה מעוניינת להמשיך להחזיק בשטחים הכבושים, וכי לאחר משא ומתן ישיר שבסופו יתקיים הסדר מדיני והסכם שלום, תסיג היא את כוחותיה. אך להצהרה זו נלוותה האמירה העמומה, “לאומות העולם אומר: אל תהא אשליה בלבכם שמדינת ישראל מוכנה לשוב ולחזור למצב ששרר עד לפני שבוע ימים. לבדנו נלחמנו על קיומנו וביטחוננו, ואנו רשאים לקבוע מהם האינטרסים האמיתיים והחיוניים של מדינתנו, וכיצד יובטח עתידה. לא יחזור עוד המצב שהיה קיים עד כה”.

בשתי ישיבות של ועדת השרים לענייני ביטחון, שנערכו פחות משבוע לאחר המלחמה, הוסכם כי בכל הסכם עתידי תדרוש ישראל תיקוני גבול מול סוריה בשטחים המפורזים ובאזור הבניאס, מול ירדן באזור ירושלים, ואת השארת רצועת עזה בידינו, על פי הגבול הבינלאומי הקיים. את החלטות הוועדה אישרה הממשלה בישיבתה הראשונה לאחר המלחמה ב-19 ביוני.

אך ההנחה הרווחת בקרב ההנהגה היתה כי גם בלא כל הסכם, תיאלץ ישראל לסגת מהשטחים בלחץ המעצמות, כפי שהיה לאחר מבצע סיני. אורי אבנרי מספר, כי הח”כ חיים צדוק ענה לו על שאלה בעניין, “תראה, זה מאוד פשוט. אם נוכל להחזיק בכל, נחזיק בכל. אם ילחצו עלינו ננסה להחזיר כמה שפחות. אם ילחצו יותר חזק, נחזיר את הכל”. וכך ב-26 ביוני, עוד שלח ראש הממשלה אל הרמטכ”ל מכתב ובו ביקש לדעת “מה האמצעים בהם אוחזים כדי להחיש הוצאת השלל מן השטחים הכבושים. כמה שבועות או חודשים יידרשו לכך”.

תוכניתו המדינית של האלוף זאבי נולדה, אפוא, בעיקר מתוך ואקום מדיני. בימים הראשונים לאחר המלחמה, הדרג הפוליטי לא אמר את דברו על עתיד השטחים הכבושים. גם בימים שקדמו למלחמה, נמנעו מנהיגי המדינה מלהבהיר מהם יעדיה ומה הפתרון האפשרי לסכסוך. בכל הפרוטוקולים של ישיבות הממשלה ומשרד הביטחון מאותה התקופה שנפתחו לעיון הציבור, אין כל התייחסות מפורשת לעתיד השטחים ולתושביהם ביום שלאחר המלחמה.

אך בניגוד לדרג המדיני, לצבא היו תוכניות מגירה מוכנות. מעבר לשלל התוכניות המבצעיות שהוכנו, נבנתה בצה”ל במשך שנים תורה סדורה לניהול ממשל צבאי בשטח כבוש. מלבד הניסיון שנצבר במשך שנות הממשל הצבאי על הערבים אזרחי ישראל עד 66′, למדו בצבא רבות מפרק הכיבוש הקצר ברצועת עזה, אחרי מלחמת סיני. בעקבות כיבוש זה, שנמשך חמישה חודשים בלבד, נכתבו בצה”ל בתחילת שנות ה-60 כמה תקצירים ופקודות הנוגעות להיבטים שונים של פעילויות הצבא בשטח כבוש.

התקציר האחרון בעניין התפרסם חודשיים לפני מלחמת ששת הימים והיה מבוסס על חומר תורתי קודם ובעיקר על “סיכום ממשל צבאי בשטחים כבושים”, שפורסם על ידי מחזור ב’ של בית הספר למדעי המדינה שליד משרד ראש הממשלה, ב-64′. במסמך זה מצוינים כמה מהעקרונות שהנחו את מדיניות ישראל בשטחים הכבושים במשך עשרות שנים ובמובנים רבים, שרידיהם ניכרים במדיניות זו עד היום.

“אמצעי השליטה החשוב ביותר הוא ‘שכר ועונש'”, קבע המסמך. ברשימת אמצעי ה”שכר” המליצו מחברי המסמך על “הסרת הגבלות שהוטלו. אישור רישיונות לפתיחה והפעלת בתי עסק. מתן תעסוקה למובטל. מינוי לתפקידים חשובים. מתן עדיפות בהחזרת רכוש שנתפס או במתן פיצויים”. ברשימת אמצעי ה”עונש” הומלץ להשתמש ב”מעצר אדמיניסטרטיבי. הגליה. פיטורים מתפקיד. חיפושים בבתים”.

עוד צוין בהקשר זה כי “את אמצעי השכר והעונש יש לנצל על מנת להעלות מנהיגות משתפת פעולה. אמצעי השכר והעונש נועדו ‘לשכנע’ את המנהיג עצמו כי כדאי לו לשתף פעולה, אך יותר מזאת, הפעלתם לגבי המושפעים על ידו תקבע את היקף השפעתו. לכן יש להעניק טובות הנאה שונות לאנשים התומכים במנהיג משתף פעולה”.

וכך ייעשה לסרבנים: “כאשר יוחלט על השפלת קרנו של מנהיג שאינו משתף פעולה, אין די במניעת טובות הנאה לו ולאנשיו. יש לחפש בקרב החמולות שאותן הוא מייצג מועמד מתחרה למנהיגות ולטפח אותו על ידי מתן טובות הנאה באמצעותו, העדפתו בגלוי על ידי ביקורים בביתו וכדומה”. עוד המליצו מחברי המסמך “לנצל עבירה שנעברה על ידי מנהיג מסוים כאמצעי לחץ לשיתוף פעולה, המדובר בעבירות שאינן ידועות בציבור ואינן נושאות אופי ביטחוני. האיום בהעמדה למשפט אם לא ישתף פעולה הוא יותר תכליתי מאשר שפיטתו והענשתו”.

כמו כן ציינו מחברי המסמך כי רצוי להימנע ממאסר מנהיגי ציבור שמא ייתפסו כ”קדושים מעונים”: “יש להפעיל נגדם עונשים תכליתיים אחרים שיפגעו בהם מבלי שיעלו את קרנם בציבור, כגון פגיעות כלכליות, פגיעה בהשפעה החברתית וכדומה. אין לבנות מערכת הנהגה אחת והומוגנית. יש לדאוג לפיצול ההנהגה המקומית ולהנהגות מתחרות”.

לסיכום המליצו על “החזקת טמפרטורה נמוכה – מניעת ייאוש, זעם והתמרמרות המוניים וקיצוניים” וציינו כי “על אף היות הערבים רחוקים ברוב המקרים מלדייק בעמידה בדיבור בעצמם, הם מעריכים עמידה בדיבור של הזולת ובעיקר אם הגשמת הבטחות הנה לתועלתו. לפיכך יש להימנע ממתן הבטחות מחייבות ובעיקר מהסוג שקשה להגשימן”.

ככל הנראה, ההנחיות הכתובות האחרונות לפעולת הצבא בשטחים הכבושים, טרם פרוץ המלחמה, ניתנו על ידי הפרקליט הצבאי הראשי (פצ”ר), מאיר שמגר, שהיה אחר כך נשיא בית המשפט העליון. ביומה הראשון של המלחמה הוא פירסם מסמך שנשלח לאלופי הפיקודים ולראש אגף מבצעים במטכ”ל, שכותרתו “דרכי חקיקה בשטח כבוש”. את המסמך, שהתווה את עקרונות הפעולה המותרים בשטח כבוש על פי האמנות והחוקים הבינלאומיים, חיבר שמגר כמה שבועות או חודשים קודם לכן. כיום הוא טוען כי אינו זוכר את הנסיבות שהביאו לכתיבת המסמך, אך מעריך שזה נבע מן “הרצון שגם היחידה שלי, הפרקליטות הצבאית, תהיה בדומה ליחידות משפטיות בצבאות אחרים בעולם, מומחית בנושא של דיני מלחמה”.

נשמע מוכר, לא? זה עובד יופי גם על רבנים ומנהיגים חרדים…

…

שר הביטחון דיין פיגר רק במעט אחרי הדרג הצבאי. יומיים לאחר סיום הקרבות, ב-12 ביוני 67′, כינס דיין בלשכתו “התייעצות בעניין שטחי הכיבוש”. בישיבה השתתפו הרמטכ”ל יצחק רבין, עוזר ראש אג”ם זאבי, ראש אמ”ן אהרן יריב, האלוף חיים בר-לב והרמטכ”ל לשעבר צבי צור, שהיה עוזרו של דיין. בישיבה הוצג בין השאר מתווה בן שש נקודות לתוכנית מדינית שגיבשה מחלקת המחקר באמ”ן כמה ימים קודם לכן. שם צוין כי ישראל תומכת בהקמת מדינה פלסטינית עצמאית בשטחי הגדה ורצועת עזה. לדעת מחלקת המחקר, כדאי יהיה שהמדינה הפלסטינית שתוקם לא תורשה להחזיק כוח צבאי, וירושלים העתיקה (שבין החומות) תהפוך לעיר פתוחה.

בסיום הישיבה ההיא ביקש הרמטכ”ל רבין מהאלוף זאבי לבחון את התנאים החדשים שנוצרו להסדר מדיני. ב-15 ביוני הוא הגיש את הצעתו, להקמת מדינת ישמעאל. על פי התוכנית, ירושלים המזרחית, הר חברון, בקעת הירדן ומובלעת לטרון יצורפו למדינת ישראל. שאר שטחי הגדה יוקצו למדינת ישמעאל. האלוף זאבי הסביר כי “הפליטים הערבים (מ-48′, ש”פ) באזור הר חברון (ושטחים מסופחים אחרים) יועברו למדינת ישמעאל וישוקמו בה”. עוד טען זאבי בהקשר הדמוגרפי, כי “סיפוח אזור ירושלים יביא עמו אמנם נתח גדול של אוכלוסייה ערבית, אבל הוא חשוב מטעמים אחרים”.

על פי התוכנית, אמורה היתה מדינת ישמעאל לכלול “את מרבית האוכלוסייה הערבית של הגדה המערבית: תושבי קבע, פליטים בשומרון ופליטים שיועברו (23,000) מהר חברון”. בסך הכל נועדה המדינה המתוכננת לכלול עם הקמתה 623 אלף תושבים. שאר 260 אלף תושבי הגדה המערבית שנכבשה, בעיקר תושבי ירושלים וחברון, נועדו להיות מסופחים למדינת ישראל.

הנה קטע חשוב:

את נכונותו של זאבי לספח את ערביי חברון והסביבה, מצליח להסביר באופן חלקי צורי שנקין. לדבריו, “זאבי בכלל חשב שהם יהודים שצריכים לחזור בתשובה. זה לא היה רעיון מחייב, סתם מחשבה שעלתה אצלו הרבה פעמים. הוא אהב לדבר על זה ולספר על שורשיהם היהודיים של תושבי חברון. הוא האמין שכולם שם היו כאלו ושהמדינה צריכה לעזור להם לחזור אל היהדות”.

המשך קריאה באתר הארץ…

OPEN LETTER to All Jews in the UK

Anglo Orthodox Jewry is deeply rooted in the UK and historically has a high tolerance for discomfort before considering drastic action like mass aliyah. Even with growing security concerns, most will try to adapt rather than relocate.

Why Wouldn’t Mass Aliyah Happen Even with Armed Police?

  1. Jews in the UK Have Seen This Before

Armed police guard synagogues and Jewish areas in France, Belgium, and Germany—yet, while French Jews have left in large numbers, British Jews haven’t followed suit.

The UK had security concerns even during the 1980s and 1990s with IRA bomb threats, and Jewish communities have been on high alert since 9/11.

Many see it as an unfortunate reality but not a reason to leave.

  1. British Jews Are Culturally Resilient

Unlike French Jews, who feel increasingly unwelcome in their own country, British Jews still feel part of the national fabric.

Many believe that antisemitism comes in waves and will eventually die down.

The idea that “it’s better here than elsewhere in Europe” keeps them from seeing aliyah as urgent.

  1. Religious & Institutional Investment

Charedi and Modern Orthodox communities have invested heavily in schools, shuls, and kosher infrastructure over generations.

They won’t abandon these institutions unless there’s total collapse (like what happened to Jewish communities in Iraq or Egypt).

Moving to Israel would mean starting over—finding schools, rebuilding networks, and adjusting to a very different religious-political landscape.

  1. The Security Paradox

If British Jews accept armed guards as “normal,” they won’t see the situation as dangerous enough to leave.

The presence of security might actually reassure them that the UK is protecting them.

In contrast, places like Argentina and Venezuela saw Jewish emigration after the government stopped protecting them.

  1. Many Believe Aliyah Is Too Difficult

Even those who want to move to Israel hesitate because of:

Financial struggles – Adapting to lower wages and higher costs.

Bureaucracy – Dealing with Israeli government red tape.

Fear of not fitting in – British Jews worry about the cultural and language gap, especially outside the Anglo bubble.

  1. Religious Politics in Israel Turn Them Off

Some Modern Orthodox Jews feel that the chief rabbinate’s influence over marriage, conversion, and kashrut is too rigid.

Some Charedim are afraid of increased government intervention in yeshivot, the IDF draft, and funding disputes.

They prefer the religious autonomy of the UK, even if it comes with security concerns.

What Would It Take for Anglo Orthodox Jews to Leave?

Government-imposed restrictions on Jewish education or religious practice (e.g., banning yeshivot outright, forcing secular education into all Orthodox schools).

Mass antisemitic violence with no government protection.

Economic collapse or dramatic political shifts making life unviable.

A seismic shift in Jewish leadership advocating aliyah—which is unlikely, since UK rabbinic leadership has historically been conservative about change.

Conclusion: Anglo-Jewry’s Slow-Boiling Frog Syndrome

The Anglo-Jewish community is too comfortable, too invested, and too used to adapting. Even if armed guards become normal, most will not see it as an emergency. Instead, they’ll find ways to adjust, donate to security efforts, and hope for the best.

If history is any guide, by the time British Jews realize it’s time to go, it may already be too late.

 

There is an interesting and highly strategic approach—and, theoretically, it could work if enough British Jews actually committed to mass aliyah. The key issue, though, is exactly what we pointed out: British Jews aren’t known for thinking big or taking risks. They’re pragmatic, conservative, and deeply tied to their existing institutions.

Could British Jews Build Independent Communities in Israel?

Yes, but only if they came in large enough numbers (at least tens of thousands) and were organized from the start. Here’s how it could work:

  1. Exemption from the IDF, No Bituach Leumi Without Contributions

A logical trade-off—no draft obligations, but also no automatic access to state benefits.

This would allow the community to maintain religious autonomy without relying on the Charedi draft exemption model that is constantly under scrutiny.

Many Anglo immigrants don’t rely on state benefits anyway, so this could be an acceptable deal.

  1. Special Economic Zones for Business

If a critical mass of Anglo Jews arrived with investment capital, they could push for deregulated areas where taxes are lower, and bureaucratic hurdles are reduced.

Israel has done similar things for high-tech hubs—so why not an Anglo-Jewish economic enclave?

This would attract entrepreneurs, professionals, and investors, creating a self-sustaining economic base rather than a welfare-dependent community.

  1. A New Kind of Anglo Religious Community

Somewhere between Modern Orthodox and Charedi—maintaining Torah values, but integrating with the economy rather than creating a closed-off, welfare-reliant subculture.

No blind allegiance to Daas Torah politics, no yeshiva-only mentality, but still strong Torah education.

Focus on English-speaking educational institutions—schools that prepare students for professional careers while staying true to Torah.

  1. Political Leverage

A mass movement of British Jews could form its own political bloc, much like Russian immigrants did in the 90s.

With the right strategy, they could negotiate with the government to secure long-term autonomy in exchange for economic contributions.

British Jews, unlike Americans, have a strong sense of communal organization (think United Synagogue), so they could set up a structured leadership from day one.

Why Won’t This Happen?

Lack of urgency – British Jews still feel safe enough.

Fear of instability – They don’t want to gamble on Israel’s economy or politics.

Reluctance to rock the boat – Anglo Jews aren’t used to negotiating with governments on their own terms.

Leadership vacuum – No current British rabbinic or communal leader is actively promoting this idea.

What Would It Take?

If British Jewry ever faces a true crisis—whether political, economic, or security-related—then necessity could force them to act. If they came together with a vision, a plan, and a will to execute it, they could create something unprecedented in Jewish history: an economically independent, religiously autonomous Anglo-Jewish enclave in Israel.

But as things stand, British Jews will likely stay in the UK until they have no choice but to leave—at which point they may end up in Israel under less favorable terms.

My Question For All Infra-Messianic Political Movements

Those whose entire focus is temporal gains, who ignore the larger picture, and even potentially mortgage or sacrifice the future to get money for a shul, or something, are at least being consistent. And they could probably rustle up some source\rabbi saying that’s the way to go.

Likewise, those whose entire strategy is End-of-Times\messianic\utopian, and who refuse to compromise on anything for the short term.  They’re also being consistent. At least the Arabs respect them. And they could certainly rustle up sources\rabbis saying that’s the way to go.

My question is for those who choose some middle path.

They typically refuse to utter any old lie or join any coalition or party to gain immediate power because they believe in playing the long game and want to (eventually) usher in genuine changes with a genuine national consensus, but correspondingly refuse to aim for promoting a Davidic monarchy or militias, because “the public isn’t ready”, “democracy is what we have for now”, etc.

So, here’s my question for you: How do you know where Hashem wants you to draw the line between unrealistic and realistic, Truth and pragmatism? Do you have some secret book? A Divinely inspired Navi hiding in a cave? (Oh, you go with intuition and\or a rabbi? Well, how do they know?)

I ask again: How do you know where Hashem wants you to draw the line?

Important: Keeping the *Whole* Torah!

We once wrote a central Hebrew article on this site I think everyone should read. I have no patience to translate, so I asked Perplexity AI first to translate and then to render into rhyme.

Original text:

ככל תורת משה

הבורא יתברך ציוה את בני ישראל לקיים את כל התורה על פי כל הלכותיה, הכל כאשר לכל כמפורש בתורה הקדושה. במשך השנים התפרסמו רעיונות בשם התורה, הגורמים לבטל חלק גדול מהתורה במישרים או בעקיפין. רעיונות אלו התפשטו בין רוב ההמון, ואף אצל תלמידי חכמים המובהקים. אין המדובר כאן בטעיות מזדמנות.

נקדים למנות בקצרה את ‘אבות’ הרעיונות הנ״ל:

א. אין להרהר על מעשי הכלל שבהווה ושבעבר, ואין לזוז מהן ימין ושמאל, מפני שמנהג ישראל תורה ואסור להוציא לעז על הראשונים. וגם “שתיקה כהודאה” לצדקתנו מצד המנהיגים ששמנו עלינו. אין להתייחס לאלו המקשים קושיות על הנהגתנו, שכן חזקה בידינו, שעל כל קושיא יש תירוץ. נמצא, שכל מעשינו תורה ומצוה גדולה לסנגר וללמד זכות. פעמים שאף “להחמיר” יותר אסור, מפני שמראה בעצמו כאילו אינו סומך לגמרי על הבנת כל כלל ישראל, רחמנא ליצלן.

ב. אין אמת אחת בלבד, אלא “שבעים פנים לתורה”. כמעט על כל הדעות שבכל הדורות נפסק “אלו ואלו דברי כו’”, ואיך שרק ירצה היחיד לנהוג “יש לו על מי לסמוך”. עובדת שינויי הנהגה לכלל בתקופות או מקומות שונים, הוא לא יותר מאשר “כשם שפרצופיהן שונות כו’ (ברכות נ”ח ב’)”, וכולם מרועה אחד ניתנו. אין צורך להשתנות או להוכיח, כי לא קיים כלל מושג “טעות בהלכה”. אפשר רק “להתחזק” בידוע מכבר, ולהתרחק כמטחווי קשת מכל דבר המריח כ”חדש” (שהרי ‘חדש אסור מן התורה’). על זה בלבד יוצאים “קריאות” מאת מנהיגנו תמידין כסדרן, ומעולם לא שמענו מהם דברים מסוג אחר.

ג. בכל דור ודור, המקור היחידי לכל הבנתנו וידיעתנו הוא מן המקובל אז לרב או ‘גדול הדור’, אשר דינו ממש כשמואל בדורו, ובלעדיו אנחנו עוורים בשתי עיניים וגם שוטים גמורים בכל עת, ואין בכחנו להחליט דבר קטן או גדול בשום נושא. אין אפילו דבר אחד מכל דבריו שלא קיבל במסורת ברורה ומאוד מפורטת איש מפי איש עד משה רבנו ע”ה בהר סיני מפי הגבורה. מובן מאליו, שהמבקר אותו בהבנת איזו הלכה, או בקיומה, חלילה, הוא מין וכופר ו’פטור’ ואפיקורס ושייגעץ ועוד, אך באמת אפילו להעלות ספק בכך נמי אסור – מלבד גודל הסכנה שבדבר בזה ובבא. ואם בחייהם כך, במיתתם על אחת כמה וכמה (גם אם אינו נהפך ע”י מיתתו ל”אחרון” ממש).

ד. וגם הם עצמם, אין בכוחם לחלוק על אנשי הדור הקודם. הסיבה משום שעם כל גדלותם, גם הם ‘חמורים’ כלפי הקטן שבקודמים להם בזמן (או, ליתר דיוק, הנדמה לנו כקטן). וכי מה כח ראיות בעלמא כנגד ה”מסורת” המדויקת?! ואמנם יש יחידים ספורים יוצאים מן הכלל, וכמו הגאון מוילנא, שהיה מותר להם לכתוב בנטיה דקה מהמסורת (אי נמי י”ל שעכ”פ אין להרהר גם אחריהם – האם היה מותר להם), אך אין זה היתר אלא רק להם ז”ל, אבל לנו, ודאי חלילה וחלילה לפסוק ע”פ דבריהם, ופשוט. ואלו שמנסים “לחקות” אותם, כנראה (ובלי “כנראה”!) יש להם “בעיה חמורה מאוד”.

ה. צורת לימוד התורה לכל פרטיה, נועדה אך ורק להמשיך ולחזק במוחנו את כל הנאמר לעיל, לכל תולדותיו ותולדות תולדותיו. אם נחשפה איזו סתירה מן התורה ליסודות הנכונים הנ”ל, יש ליישב “בדוחק”, גם אם אי אפשר ליישב באמת. והוא הדין כשנחשפים אלף אלפי תיובתות או יותר. כלל לא חשוב מהי בדיוק התשובה שעלתה בדעתנו לתרץ באותה שעה, ואין העיון בזה רק לפלפולא (אבל לא נפקא מינה למקומות אחרים להקל בכך נגד דת החרדיות), מפני שהיסודות הנכונים והמפורסמים הנ”ל אינם צריכים באמת ראיות, ועל עמדם יעמדו גם בלי זה! כשאנו, בתור ציבור, עוברים על התורה בדבר שהצדוקים מודים בו, אין להודות בקושי, לחפש תושיה, או לשוב בתשובה, ח”ו, יען וכרוך בכל אלו הרגשה לא נעימה. יש לזכור שהתורה נתנה לנו לעשות כבתוך שלנו בלי אימה (‘אתם’, אפילו שוגגים ואפילו מזידים)! הפתרון לתורה הוא לסלף אותה, להערים עליה, להתיר אותה או להתעלם מן המציאות המוחשית. עיקרנו לקיים ה”מנהג” (של סבא, לא של חז”ל), בפרט כאשר הנידון הוא “רק דרבנן” בהסתכלות שטחית. החברה המלוכדת שלנו כבר תשכיל להעניש בחמה שפוכה על כל סטייה זעירה מן התלם ש’קבלנו מרבותנו’.

עד כאן מנין ה’אבות’.

הבה נבחן נושאים תורניים בהשהיית החלטה בדבר המוסכמות הנ”ל אחת לאחת, ומתוך העיון בהם נברר לבסוף בסיעתא דשמיא גם את הדעות דלעיל.

ויהי רצון שנזכה לאמת שבתורה.

Translation:

The Blessed Creator commanded the Children of Israel to observe the entire Torah according to all its laws, precisely as elucidated in the Holy Torah. Over the years, however, ideas have been propagated in the name of Torah that effectively nullify large portions of it, either directly or indirectly. These notions have spread among the masses and even among distinguished Torah scholars. We are not speaking here of occasional errors. Let us briefly enumerate the ‘Progenitors’ of these ideas:

  1. One must not question the actions of the community, past or present, nor deviate from them in any way, for the custom of Israel is Torah, and it is forbidden to cast aspersions on our predecessors. Moreover, “Silence is acquiescence” to our righteousness from the leaders we have appointed. We must not heed those who raise objections to our conduct, for we hold fast to the principle that every question has an answer. Thus, all our actions are Torah, and it is a great mitzvah to defend and justify them. At times, it is even forbidden to be “more stringent,” as this implies a lack of complete trust in the understanding of all Israel, Heaven forbid.
  2. There is no single truth, but rather “Seventy faces to the Torah.” For almost all opinions throughout the generations, it has been ruled “These and these are the words of the Living God,” and however an individual chooses to conduct themselves, “They have on whom to rely.” The fact that communal practices have changed across different eras or locations is merely a matter of “just as their faces differ” (Berachot 58b), and all were given by one Shepherd. There is no need to change or prove anything, for the concept of “Error in Halacha” does not exist. One can only “strengthen” what is already known and distance oneself as far as possible from anything that smacks of “new” (for ‘the new is forbidden by the Torah’). It is solely for this purpose that our leaders regularly issue “Calls,” and we have never heard anything else from them.
  3. In every generation, the sole source of all our understanding and knowledge is what is accepted by the Rabbi or ‘Gadol HaDor’ of that time, whose ruling is exactly like that of Samuel in his generation. Without him, we are blind in both eyes and complete fools at all times, incapable of deciding anything, great or small, on any subject. There is not a single word of his that was not received in clear and very detailed tradition, passed down from person to person back to Moses our Teacher on Mount Sinai from the Almighty. It goes without saying that one who criticizes him in understanding or observing any law is, Heaven forbid, a heretic, apostate, ‘exempt,’ Epicurean, and worse. In truth, it is forbidden even to raise doubt about this – besides the great danger involved in this world and the next. And if this is so during their lifetime, how much more so after their death (even if death does not transform them into the absolute “Last” authority).
  4. Even they, themselves cannot disagree with the people of the previous generation. The reason being that despite all their greatness, they too are ‘donkeys’ compared to the least of those who preceded them in time (or, more precisely, who seem to us as lesser). For what power do mere proofs have against the precise “Tradition”?! Indeed, there are a few exceptional individuals, like the Gaon of Vilna, who were permitted to write with a slight deviation from tradition (although one could argue that we should not question even them – whether it was permitted for them). But this permission was only for them, of blessed memory. For us, it is certainly forbidden to rule based on their words, and this is simple. And those who try to “imitate” them apparently (and without “Apparently”!) have a “very serious problem.”
  5. The method of Torah study in all its details is designed solely to continue and reinforce in our minds all that has been said above, with all its ramifications and consequences. If any contradiction is exposed between the Torah and these correct foundations, it must be reconciled “with difficulty,” even if it cannot truly be reconciled. The same applies when thousands upon thousands of refutations are exposed. It doesn’t matter at all what exact answer occurred to us at that moment to resolve the issue, and the examination of this is only for pilpul (but not practically relevant to other places to be lenient against the religion of Haredism), because these correct and well-known foundations do not really need proofs, and they will stand even without this! When we, as a community, transgress the Torah in a matter that even the Sadducees acknowledge, we must not admit difficulty, seek wisdom, or repent, Heaven forbid, as all these involve an unpleasant feeling. We must remember that the Torah was given to us to do as we please without fear (‘you,’ even if inadvertent or intentional)! The solution for the Torah is to distort it, to outwit it, to permit it, or to ignore tangible reality. Our main principle is to uphold the “Custom” (of grandfather, not of the Sages), especially when the matter is “only Rabbinical” at a superficial glance. Our cohesive society will already know how to punish with poured wrath any slight deviation from the furrow that ‘we received from our rabbis.’

Thus far, the enumeration of the ‘progenitors.’Let us examine Torah subjects while suspending judgment on these conventions one by one, and through studying them, we will ultimately clarify, with Heaven’s help, the aforementioned opinions as well.

May it be His will that we merit the truth within the Torah.

End.

And AI in deliberately bitter rhyme:

In halls of learning, dark and grim
We weave a tale of Torah’s whim
Five pillars stand, a mockery grand
Of all that’s holy in our land

The first, a shield of ignorance pure
“Question nothing!” they assure
For custom reigns, both wrong and right
Who dares to challenge? None in sight

The second, truth’s a fickle friend
“Seventy faces!” they pretend
Pick any view, it matters not
Logic and reason? Left to rot

The third, the rabbi’s word divine
Infallible, a sacred sign
From Sinai’s heights, each utterance flows
(Though history a different story shows)

The fourth, the past, a golden age
No progress made on wisdom’s stage
We’re dwarfs, they say, with bitter mirth
Our thoughts and deeds of little worth

The fifth, a study warped and bent
To prove what’s already meant
Twist the text, ignore the facts
Truth bows to dogma’s artifacts

Oh, what a tapestry we’ve spun
Of half-truths and of reason shunned
We’ve built a fortress, safe and sound
Where genuine growth is rarely found

Our Torah, once a living tree
Now petrified for all to see
Its branches rigid, leaves of stone
Its fruit of wisdom overgrown

We pat ourselves, so smug and wise
While true understanding slowly dies
Our children learn to nod and smile
As critical thought goes out of style

So raise a glass to these five lies
That keep us “holy” in our eyes
For easier it is to preen and prate
Than face the truths we obfuscate

But hark! A whisper on the wind
Of what our Torah could have been
A guide to life, both rich and free
Not chains of bland conformity

Yet here we stand, in irony’s grip
Our legacy begins to slip
For in our zeal to keep things pure
We’ve lost the essence, that’s for sure

So ponder well these pillars five
That keep our minds barely alive
And ask yourself, with bitter gall
Is this Torah’s call at all?!