Did You Know Achav Was a Satmar Chassid?

Yep.

You may already know R’ Yoel Teitelbaum was an Achav Apologist (Nu, as their circles love quoting: איש לפי מהללו!), [then, right where the meat should go, Vayoel Moshe trails off with the Poor Man’s Appeal to Authority, “אכמ”ל”, which does not mean Acamol].

But Achav (yes, the king with no portion to Olam Haba), also agreed with the Satmar Rebbe!

The Satmar Rebbe claimed the Six-Day War wasn’t miraculous since Hashem doesn’t do miracles through the wicked. Achav was of the same mind (well, it’s hard not to arrive at that idea. It’s the default human conception until and unless you read the Torah, which neither Achav nor R’ Teitelbaum did seriously (if not worse), although both respected it).

Radak (Melachim I 20:14):

מי יאסור המלחמה, כענין ויאסור את רכבו שהוא ענין טיקוס הרכב כי ראש המלחמה יקרא אוסר לפי שהוא מתחיל והעם אחריו ולמה שאל אחאב מי יאסר ומי יאסור אלא הוא שהיה מלך אלא לפי שהיה עובד ע”ג והקב”ה עושה עם ישראל נס חשב אחאב שלא יעשה הקב”ה הנס אם יהיה שם הוא לפי שהוא עובד ע”ג לפיכך שאל מי יאסור המלחמה ויאמר אתה.

מקורות על מעלת וחיבת ארץ ישראל – חלק ראשון

בירושלמי שקלים סוף פרק ג’ כתוב:

תנא, בשם ר’ מאיר: כל מי שקבוע בארץ ישראל, ומדבר לשון הקודש, ואוכל פירותיו בטהרה, וקורא קריאת שמע בבוקר ובערב, יהא מבושר שבן עולם הבא הוא.

ומעשה ברבי אלעזר בן שמוע ור’ יוחנן הסנדלר, שהיו הולכים לנציבים אצל רבי יהודה בן בתירה ללמוד ממנו תורה. והגיעו לציידן, וזכרו את ארץ ישראל, זקפו עיניהם וזלגו דמעותיהם וקרעו בגדיהם, וקראו המקרא הזה: ‘וירשתם אותה וישבתם בה ושמרת לעשות את כל החוקים האלה ואת המשפטים’. אמרו: ישיבת ארץ ישראל שקולה כנגד כל המצות שבתורה חזרו ובאו להם לארץ ישראל (ספרי מהדורת פינקלשטיין ע’ 641)[1].

תָּנוּ רַבָּנַן לְעוֹלָם יָדוּר אָדָם בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, אֲפִילּוּ בְּעִיר שֶׁרוּבָּהּ גּוֹיִם. וְאַל יָדוּר בְּחוּצָה לָאָרֶץ, וַאֲפִילּוּ בְּעִיר שֶׁרוּבָּהּ יִשְׂרָאֵל. שֶׁכָּל הַדָּר בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, דּוֹמֶה כְּמִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ אֱלוֹהַּ. וְכָל הַדָּר בְּחוּצָה לָאָרֶץ, דּוֹמֶה כְּמִי שֶׁאֵין לוֹ אֱלוֹהַּ, שֶׁנֶּאֱמַר לָתֵת לָכֶם אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן לִהְיוֹת לָכֶם לֵאלֹהִים.

וְכֹל שֶׁאֵינוֹ דָּר בָּאָרֶץ, אֵין לוֹ אֱלוֹהַּ? אֶלָּא לוֹמַר לָךְ: כָּל הַדָּר בְּחוּצָה לָאָרֶץ, כְּאִילּוּ עוֹבֵד עֲבוֹדָה זָרָה. וְכֵן בְּדָוִד הוּא אוֹמֵר: כִּי גֵרְשׁוּנִי הַיּוֹם, מֵהִסְתַּפֵּחַ בְּנַחֲלַת ה’, לֵאמֹר: לֵךְ עֲבוֹד אֱלֹהִים אֲחֵרִים. וְכִי מִי אָמַר לוֹ לְדָוִד לֵךְ עֲבוֹד אֱלֹהִים אֲחֵרִים? אֶלָּא לוֹמַר לָךְ: כָּל הַדָּר בְּחוּצָה לָאָרֶץ, כְּאִילּוּ עוֹבֵד עֲבוֹדָה זָרָה…

ובתוספתא מסכת עבודה זרה פרק ד’ כתוב:

ישרה אדם בארץ ישראל, ואפילו בעיר שרובה גוים. ולא בחוצה לארץ, ואפילו בעיר שכולה ישראל. מלמד שישיבת ארץ ישראל, שקולה כנגד כל מצות שבתורה, וכל הקבור בארץ ישראל, כאילו קבור תחת המזבח.

כתוב כאן, שאדם מישראל, צריך לגור בארץ ישראל, אפילו בעיר שרובה גוים, כיוון שהקב”ה הוא לנו לאלוהים בארץ ישראל ולא בחו”ל, ושקולה היא ישיבת ארץ ישראל, כנגד כל המצוות.

האמורא רבי ירמיה שעלה מבבל לארץ ישראל, אמר בשם רבו רבי יוחנן:

 אָמַר רַבִּי יִרְמְיָה בַּר אַבָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: כָּל הַמְהַלֵּךְ אַרְבַּע אַמּוֹת בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, מוּבְטָח לוֹ שֶׁהוּא בֶּן הָעוֹלָם הַבָּא.

המשנה בסוף מסכת כתובת אומר:

הַכֹּל מַעֲלִין לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, וְאֵין הַכֹּל מוֹצִיאִין. הַכֹּל מַעֲלִין לִירוּשָׁלַיִם, וְאֵין הַכֹּל מוֹצִיאִין, אֶחָד הָאֲנָשִׁים וְאֶחָד הַנָּשִׁים

רמב”ם מעתיק להלכה, הלכות אלו, בפרק ה’ מהלכות מלכים:

אָסוּר לָצֵאת מֵאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל לְחוּצָה לָאָרֶץ לְעוֹלָם, אֶלָּא לִלְמֹד תּוֹרָה, אוֹ לִשָּׂא אִשָּׁה, אוֹ לְהַצִּיל מִן הָעַכּוּ”ם, וְיַחְזֹר לָאָרֶץ. וְכֵן יוֹצֵא הוּא לִסְחוֹרָה, אֲבָל לִשְׁכֹּן בְּחוּצָה לָאָרֶץ אָסוּר, אֶלָּא אִם כֵּן חָזַק שָׁם הָרָעָב, עַד שֶׁנַּעֲשָׂה שְׁוֵה דִּינָר חִטִּין, בִּשְׁנֵי דִּינָרִין… וְאַף עַל פִּי שֶׁמֻּתָּר לָצֵאת, אֵינָהּ מִדַּת חֲסִידוּת, שֶׁהֲרֵי מַחְלוֹן וְכִלְיוֹן שְׁנֵי גְּדוֹלֵי הַדּוֹר הָיוּ, וּמִפְּנֵי צָרָה גְּדוֹלָה יָצְאוּ, וְנִתְחַיְּבוּ כְּלָיָה לַמָּקוֹם.

ומעלה הגדולה לדור בארץ ישראל, וגדול היה החביבות של גדולי החכמים לארץ ישראל:

גְדוֹלֵי הַחֲכָמִים הָיוּ מְנַשְּׁקִין עַל תְּחוּמֵי אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, וּמְנַשְּׁקִין אֲבָנֶיהָ, וּמִתְגַּלְגְּלִין עַל עֲפָרָהּ. וְכֵן הוּא אוֹמֵר (תהילים קב) כִּי רָצוּ עֲבָדֶיךָ אֶת אֲבָנֶיהָ, וְאֶת עֲפָרָהּ יְחֹנֵנוּ.

אָמְרוּ חֲכָמִים: כָּל הַשּׁוֹכֵן בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, עֲוֹנוֹתָיו מְחוּלִין. שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה לג כד) ‘וּבַל יֹאמַר שָׁכֵן חָלִיתִי הָעָם הַיּשֵׁב בָּהּ נְשֻׂא עָוֹן’. אֲפִלּוּ הָלַךְ בָּהּ אַרְבַּע אַמּוֹת, זוֹכֶה לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא. וְכֵן הַקָּבוּר בָּהּ, נִתְכַּפֵּר לוֹ. וּכְאִלּוּ הַמָּקוֹם שֶׁהוּא בּוֹ מִזְבַּח כַּפָּרָה. שֶׁנֶּאֱמַר (דברים לב מג) ‘וְכִפֶּר אַדְמָתוֹ עַמּוֹ’. וּבַפֻּרְעָנוּת הוּא אוֹמֵר: (עמוס ז יז) ‘עַל אֲדָמָה טְמֵאָה תָּמוּת’. וְאֵינוֹ דּוֹמֶה קוֹלַטְתּוֹ מֵחַיִּים, לְקוֹלַטְתּוֹ אַחַר מוֹתוֹ. וְאַף עַל פִּי כֵן גְּדוֹלֵי הַחֲכָמִים הָיוּ מוֹלִיכִים מֵתֵיהֶם לְשָׁם. צֵא וּלְמַד מִיַּעֲקֹב אָבִינוּ וְיוֹסֵף הַצַּדִּיק.

לְעוֹלָם יָדוּר אָדָם בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, אֲפִלּוּ בְּעִיר שֶׁרֻבָּהּ עַכּוּ”ם, וְאַל יָדוּר בְּחוּצָה לָאָרֶץ, וַאֲפִלּוּ בְּעִיר שֶׁרֻבָּהּ יִשְׂרָאֵל. שֶׁכָּל הַיּוֹצֵא לְחוּצָה לָאָרֶץ כְּאִלּוּ עוֹבֵד עֲבוֹדָה זָרָה. שֶׁנֶּאֱמַר (שמואל א כו יט) ‘כִּי גֵרְשׁוּנִי הַיּוֹם מֵהִסְתַּפֵּחַ בְּנַחֲלַת ה’ לֵאמֹר לֵךְ עֲבֹד אֱלֹהִים אֲחֵרִים’. וּבַפֻּרְעָנֻיּוֹת הוּא אוֹמֵר: (יחזקאל יג ט) ‘וְאֶל אַדְמַת יִשְׂרָאֵל לֹא יָבֹאוּ’. כְּשֵׁם שֶׁאָסוּר לָצֵאת מֵהָאָרֶץ לְחוּצָה לָאָרֶץ, כָּךְ אָסוּר לָצֵאת מִבָּבֶל לִשְׁאָר הָאֲרָצוֹת. שֶׁנֶּאֱמַר (ירמיה כז כב) ‘בָּבֶלָה יוּבָאוּ וְשָׁמָּה יִהְיוּ’.

בהלכות עבדים (פרק ח’ הלכה ט’) כתב:

 עֶבֶד שֶׁאָמַר לַעֲלוֹת לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, כּוֹפִין אֶת רַבּוֹ לַעֲלוֹת עִמּוֹ, אוֹ יִמְכֹּר אוֹתוֹ לְמִי שֶׁיַּעֲלוּהוּ לְשָׁם. רָצָה הָאָדוֹן לָצֵאת לְחוּצָה לָאָרֶץ, אֵינוֹ יָכוֹל לְהוֹצִיא אֶת עַבְדּוֹ עַד שֶׁיִּרְצֶה. וְדִין זֶה בְּכָל זְמַן, אֲפִלּוּ בַּזְּמַן הַזֶּה שֶׁהָאָרֶץ בְּיַד עַכּוּ”ם

רבמ”ן השגות

שנצטוינו לרשת הארץ, אשר נתן האל יתעלה לאבותינו לאברהם ליצחק וליעקב, ולא נעזבה ביד זולתנו מן האומות, או לשממה.

א”כ היא מצות עשה לדורות מתחייב כל אחד ממנו ואפילו בזמן גלות כידוע בתלמוד במקומות הרבה

רמבן פרשת מסעי

וְהוֹרַשְׁתֶּם אֶת-הָאָרֶץ, וִישַׁבְתֶּם-בָּהּ. כִּי לָכֶם נָתַתִּי אֶת-הָאָרֶץ, לָרֶשֶׁת אֹתָהּ. על דעתי זו מצות עשה היא, יצוה אותם, שישבו בארץ ויירשו אותה, כי הוא נתנה להם, ולא ימאסו בנחלת ה’. ואלו יעלה על דעתם, ללכת ולכבוש ארץ שנער, או ארץ אשור וזולתן ולהתישב שם, יעברו על מצות ה’. ומה שהפליגו רבותינו (כתובות קי), במצות הישיבה בארץ ישראל, ושאסור לצאת ממנה, וידונו כמורדת האשה שאינה רוצה לעלות עם בעלה לארץ ישראל, וכן האיש, בכאן נצטווינו במצוה הזו, כי הכתוב הזה היא מצות עשה ויחזיר המצוה הזו במקומות רבים: באו ורשו את הארץ (דברים א ח). אבל רש”י פירש (על פסוק זה), ‘והורשתם את הארץ: והורשתם אותה מיושביה, אז וישבתם בה תוכלו להתקיים בה, ואם לאו לא תוכלו להתקיים בה’. ומה שפירשנו הוא העיקר.

האור החיים:

לָשֶׁבֶת שָׁם לֵאמֹר, אומרו לאמר, נתכוין למה שאמרו ז”ל (כתובות י), שיש מצוה לשבת בארץ כנען, והוא אומרו לשבת שם לאמר, כאלו אמר: לאמר, לשבת שם.

 על הפסוק בסוף פרשת נצבים (ל’ כ’), לְאַהֲבָה אֶת-ה’ אֱלֹהֶיךָ, לִשְׁמֹעַ בְּקֹלוֹ וּלְדָבְקָה-בוֹ. כִּי הוּא חַיֶּיךָ, וְאֹרֶךְ יָמֶיךָ לָשֶׁבֶת עַל-הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה’ לַאֲבֹתֶיךָ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב, לָתֵת לָהֶם.

מפרש האור החיים, שלשבת על האדמה, הוא גם אחד מן הדברים שהקב”ה מצוה אותנו, כמו שאר הדברים המנויים בפסוק זה, וכאילו כתוב, ולשבת על האדמה אם ו’ המוסיף.

ואומרו: לשבת על וגו’, כאילו אמר: ולשבת וגו’. ודבר זה גם כן הוא מהשגת השלימות, כי ישיבת הארץ היא מצוה כוללת כל התורה, צא ולמד ממאמרם ז”ל (כתובות קיא.), שכל ההולך בה ארבע אמות, יש לו חלק לעולם הבא שכולו חיים.

וכן בפרשת קדושים על הפסוק ‘ונטעתם כל עץ מאכל’ עיי”ש.

וכן בתחילת פרשת כי תבא כתב:

אמר: והיה לשון שמחה (בראשית רבה מב ג), להעיר שאין ראוי לשמוח אלא בישיבת ארץ ישראל, על דרך אומרו, אז ימלא שחוק פינו[2].

בהקדמה לאור החיים, כתב שם המחבר, איך שהיה לו רדיפות שונות, עד שהאיר לו השי”ת שכל הרדיפות אלו, אינם אלא להעלותו לארץ ישראל, ואז עלה. הוא כתב שם: והעיר ה’ עיני שכלי, אין זה אלא לקום ולעלות אל מקום חשבתי בו, הוא מקום השכינה עיר הרמה, עיר החביבה… ואזרתי כגיבור חלצי וסיכנתי עצמי סכנות גדולות דרך מדבר באתי בו, עד כי הביאני ה’ פה עיר ליוארני יע”א לעלות דרך כאן לארץ חפצתי..

וכן מצינו שרש”י בשם הספרי כתב על הפסוק בפרשת והיה אם שמוע (דברים יא יח):

 ושמתם את דברי, אַף לְאַחַר שֶׁתִּגְלוּ הֱיוּ מְצֻיָּנִים בַּמִּצְווֹת, הַנִּיחוּ תְּפִלִּין, עֲשׂוּ מְזוּזוֹת, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִהְיוּ לָכֶם חֲדָשִׁים כְּשֶׁתַּחְזְרוּ, וְכֵן הוּא אוֹמֵרׁׁ (ירמיה לא) הַצִּיבִי לָךְ צִיֻּנִים (ספרי).

 וכן מפרש הרמב”ן בפרשת אחרי (יח כה):

כי עיקר כל המצות ליושבים בארץ ה’, ולפיכך אמרו בספרי (ראה פ): וירשתם אותה וישבתם בה ושמרתם לעשות (דברים יא, לא-לב) ישיבת ארץ ישראל שקולה כנגד כל המצות שבתורה, וכך הוא בתוספתא דע”ז (פ”ה ה”ב).

אתחיל בדברי רשב”ץ, רבנו שמעון בן צמח, אביו של הרשב”ש רבנו שלמה בן שמעון. הרשב”ץ כתב בספרו זוהר הרקיע:

מצות עשה לרשת ארץ ישראל, ולא לעזבה ביד גוים, ולא להניחה שממה, שנאמר והורשתם את הארץ וישבתם בה, (במדבר לג נג). ואפילו בזמן הגלות, מחויב כל אחד מישראל, לשבת בארץ ישראל לקיים וישבתם בם.

הרשב”ש בנו, כתב בסימן ב’ בספרו שו”ת הרשב”ש,

אין ספק שהדירה בארץ ישראל, היא מצוה גדולה בכל זמן, בין בפני הבית בין שלא בפני הבית. ואבי זקיני הרמב”ן ז”ל, מנה אותה מכלל מצות עשה, וכן דעת א”א הרשב”ץ ז”ל בספר זוהר הרקיע שחיבר.

ומוסיף הרשב”ש:

ואף לדברי הר”מ ז”ל [הרמב”ם], שלא מנאה מכלל המצות עשה, מ”מ אם אינה מצוה נמנית, היא מצוה מדרבנן, וזה מזולת תועלות אחרות, נמשכות ליושב בה.

גם הריב”ש מזכיר השלש שבועות בנוגע לעליה לארץ ישראל:

אין ספק, שהעליה לארץ ישראל מצוה היא. ורז”ל אמרו בפ’ שני דייני גזירות (כתובות קי), שהדר בחוצה לארץ כו’, וכן אמרו שם: כל המהלך ד’ אמות בארץ ישראל, מובטח לו שהוא בן העה”ב. ומה שהיה אומר הנביא לבני הגלות, בנו בתים וכו’, זה היה מפני הגלות שנגזר עליהם, ומי שהגלם לא היה מניחם לשוב, עד שעלו ברשות כורש. וגם עתה, אחת משלש שבועות שהשביע הקב”ה לישראל, שלא יעלו כחומה, וכן אין לומר שאין העליה מצוה, כי אם הישיבה שהרי העולה על דעת להתישב, נקרא עוסק במצוה כמ”ש.

המשך חכמה במכתב בשנת תר”פ כתב:

אמנם כעת הסבה ההשגחה, אשר באספת הממלכות הנאורות בסאן רעמא, ניתן צו: אשר ארץ ישראל תהיה לעם ישראל. וכיון שסר פחד השבועות, וברשיון המלכים, קמה מצות ישוב ארץ ישראל ששקולה כנגד כל המצות (ספרי ראה) למקומה. ומצוה על כל איש, לסייע בכל יכלתו לקיים מצוה זו. ואולי על זה נאמר: ‘עד מתי תתחמקין’ (ירמיה לא)…’[3]

כותב המאמר פנחס גבריאל וייס. להערת והארות יכולים להתקשר לאימייל geulazman@gmail.com

Contact Pinchus Weiss at geulazman@gmail.com

[1]  לגבי בירור גרסת הספרי כאן, עיין בספר  עת לחננה, מאת ר’ ראובן פרידמן, הערה 281.

[2] בהקדמה לאור החיים, כתב שם המחבר, איך שהיה לו רדיפות שונות, עד שהאיר לו השי”ת שכל הרדיפות אלו, אינם אלא להעלותו לארץ ישראל, ואז עלה. הוא כתב שם: והעיר ה’ עיני שכלי, אין זה אלא לקום ולעלות אל מקום חשבתי בו, הוא מקום השכינה עיר הרמה, עיר החביבה… ואזרתי כגיבור חלצי וסיכנתי עצמי סכנות גדולות דרך מדבר באתי בו, עד כי הביאני ה’ פה עיר ליוארני יע”א לעלות דרך כאן לארץ חפצתי…

[3]  ור’ אליעזר ולדנברג בספרו שו”ת ציץ אליעזר חלק ז’ ס’ מח פרק יב, כתב גם כמו הרבי מסאטמר, שאפילו לפי הרמב”ן בזמן הגלות אין מצוה לרבים לעלות ביחד, משום השבועה שלא יעלו בחומה. אבל הוא מסיק שבימינו אדרבה, יש חיוב גדול לעלות, כיוון שבא מועד ועת פקידה ונתנו האומות רשות, ‘לפקוח עיניים ולשקוד, לא לחזור עוד הפעם על השגיאה הגדולה של קשיחות לב, ואי הקשבה לקול האדיר הקורא בחזקה בעת פקידתנו זו לכל נדחי ישראל בארצות פזוריו: התאגדו ועלו… בואו ורשו את הארץ והתאחזו בה, כי ה’ דיבר טוב על ישראל, להביא עליו הטובה והברכה, אשר דיבר ביד עבדיו הנביאים, אלא להשיב לו ברצון ובשמחה נפשית: ‘הננו ועלינו’… דשלא בשעת פקידה אין הקיטרוג גדול כל כך… אבל בבא שעת פקידה… ואין שום שאלה של עלייה בחומה, הרי נסתלקו כל התירוצים והאמתלאות לסירוב לעלות…

The Mainstream Media and Nazi Priorities

Ukraine: How the Mainstream Media Learned to LOVE Nazis

 by Selwyn Duke 

With how the hard-left mainstream media and its allies throw around the terms “Nazis” and “white supremacists,” often applying them to those merely opposing their woke racial agenda, you’d think they wholly despised Nazis and white supremacists. And with the way these establishment guardians seek to cancel anyone thus labeled, you’d think that actually exhibiting the passions in question would be disqualifying anywhere, anytime.

You would think that, that is, if you thought that thought was the issue, if you fancied that principle and not situation-determined priorities governed these self-proclaimed fascism fighters. Since they’re in thrall to feelings, however, it’s not surprising that the Western media have now found actual Nazis they cotton to — in Ukraine.

As The Nation’s Lev Golinkin writes:

For seven years, Western institutions have warned about Ukraine’s Azov Movement, which began as a neo-Nazi paramilitary group in 2014 and became notorious for its worldwide recruitment of extremists.

Then came Russia’s invasion. Within months, Azov fighters were being feted in Congress and at Stanford University. MSNBC swooned over a Ukrainian soldier whose Twitter account overflowed with neo-Nazi images. Facebook made the stunning decision to allow posts praising the Azov Battalion, even though the company admitted that it was a hate group.

This overnight normalization of white supremacy was possible because Western institutions, driven by a zeal to ignore anything negative about our Ukrainian allies, decided that a neo-Nazi military formation in a war-torn nation had suddenly and miraculously stopped being neo-Nazi.

But the truth is that this is an easily debunked fantasy spun out by a handful of propagandists. Yet Western media has repeated their falsehoods with a neglect for the basic tenets of journalism that stretches beyond the fog of war into the realm of intentional blindness.

Golinkin buttresses his case with concrete examples of Azov’s neo-Nazi bent and the establishment’s whitewashing of it. As to the latter, he relates that in 2018, “The Guardian had published an article titled ‘Neo-Nazi Groups Recruit Britons to Fight in Ukraine,’ in which the Azov Regiment was called ‘a notorious Ukrainian fascist militia.’ Indeed, as late as November 2020, The Guardian was calling Azov a ‘neo-Nazi extremist movement.’”

Continue reading…

From The New American, here.

Reinforcing the Torah on Sodomy

A simple protest – because, pride lobby, the Torah is not changing

In the Orthodox coddling of LGBT in its ranks, the emperor has no clothes! He is not wearing alternative garb, he is distorting Torah! Op-ed

Rabbi Steven Pruzansky Jun 15, 2023, 8:20 PM (GMT+3)
“So we see there are two ways in which someone can err. One is to speak so much “truth” with so little love that he is not actually speaking truth…They are not at all worried about pushing others away with what they are saying. Perhaps they even delight in the idea…”

“The opposite of this is an equal problem: to show so much “love” that you are misrepresenting the real love of God, and are forsaking God’s truth in the process. You are so afraid of saying something that might push away the one to whom you are speaking that you cease to say anything at all controversial or potentially disagreeable.”

So writes the American religious and cultural commentator Eric Metaxas in his recent book “Letter to the American Church,” of which 95% could be co-opted (dare I say, converted) and applied to the American Orthodox Rabbinate. Metaxas’ starting point was the anti-Nazi German pastor Dietrich Bonhoeffer who tried to arouse the German church in the 1930’s to oppose the Nazi persecution of the Jews. After spending several years in America, he returned to Germany in 1939, was imprisoned by the Nazis in 1943, and executed in April 1945, just one month before the war’s end.

Bonhoeffer failed to convince his clerical colleagues to challenge the Nazis for reasons some of which should sound familiar to us. They were afraid of antagonizing the Nazis, they were not that sympathetic to Jews in the first instance, they saw the big picture and wished to focus on teaching religion, or they just did not want to get involved in politics, controversies, or cultural issues. Bonhoeffer was horrified by this spiritual neglect and condemned them for their failures and the emptiness of the Christianity they preached.

While the Nazi horrors are sui generis, Metaxas sees a similar dynamic at play today in his denomination’s reluctance to tackle the cultural and moral issues currently roiling American society. He mentions a number of such issues. One, certainly not as weighty as the Holocaust, stands before us as we endure yet another “pride” month. For how long will we remain silent? The easy road is to say nothing, ignore it, move on, focus on other matters, and wait it out, even as the society built on certain moral (and biological) assumptions collapses around us. But it is because of that collapse and the effect that it is having on our children that silence is not an option, a simple protest needs to be registered, and a new path forward recommended.

There are no illusions, at this point, that we can have any influence on secular Jews, Israelis, or Americans on this issue. The “pride” agenda is one of the few things in which they actually believe as dogma, absolute and unquestionable. Dialogue, although not impossible, is difficult, for they have fabricated their own system of sin and virtue unmoored from traditional morality.

 

But it is the infiltration of this agenda into the Orthodox world that demands we raise our voices and state the obvious: the Torah world will never accept same sex marriages or the cult of transgenderism. Period. We should stop pretending that accommodation is possible. It is not.

 

For almost two decades now, any open discussion of these matters has been stifled by the well-funded activists, with the now familiar litany of accusations: any dissenting voice endangers their lives, encourages bullying and suicide, is cruel and unkind, insensitive and a waste of our time and energy. Those who oppose the agenda are, by their definition, haters, bigots, suffer from a phobia, and are all “obsessed.”

Some of these contentions are risible, others dubious, some debatable, but together serve the purpose of suppressing any free and frank discussion of what this movement has engendered in broader society. This is the linguistic playbook they use. A complicit media serves their purposes and advances their agenda.

And too many rabbis have responded with such banalities as “there are more important issues to discuss,” “this requires nuance” (a word that apparently means “saying and doing nothing”), “now is not the time” (the appropriate time never comes), or pandering to the mob out of an excess of sensitivity and compassion – while fearing for their jobs, a loss of respect, cancel culture, media attacks, and the like.

 

And so, we refuse to face the issue head on. Which means what?

It should be stated openly. The LGBT movement, especially in its Orthodox incarnation, is the modern rebellion against Torah, no different than any other rebellious movement against Torah in our history beginning with that of Korach. It makes no difference whether the rebellion is conscious or unconscious; rebellion it is.

The Conservative Jewish movement first strayed by abolishing the mechitzah in shuls, as part of its general conception of an evolving Mesorah. That revolution pales before the LGBT insurrection, which seeks to literally excise a prohibition from the Torah, mocks the very definition of marriage, denies the reality that God created human beings “male and female,” and not three or six or sixty-four genders, as some would have it. It is the very essence of a heretical movement.

Rather than be challenged and distanced, if necessary, as the non-Orthodox movements were, they are coddled, especially when they threaten to “leave Orthodoxy.” We then distort the Torah, and in the process cheat our children who think the Torah is cruel, incomprehensible, malleable, or man-made, and they soon lose respect for the Mesorah and create their own. Our youth are being raised to think that what is abnormal is quite normal, that what is unnatural is quite natural, that what is a sign of mental illness is just self-actualization that should be encouraged, patronized, and subsidized. No wonder there is such mass confusion, dysfunction, and unhappiness.

Increasingly, Orthodox Jews are being compelled (in truth, many go quite willingly) to participate in charade weddings, complete with “clergy,” rings, blessings, a chuppah, and, of course, the broken glass. All this in the guise of “maintaining the friendship, rallying around the family, trying to keep the child in the fold” that he or she has already left – and in the process, they betray what is most dear to them and trample on the integrity of the Torah.

 
It is all one big game of pretend, in which no one is allowed to state the quiet part aloud: the emperor has no clothes! It is not that he is wearing alternative garb.

Do we ponder the ramifications of celebrating a sham wedding that defiles the very concept of marriage and family?

 

Do we even take a moment to consider that a four-year-old girl who thinks she is a boy needs her parents to take her to a competent mental health professional – not a surgeon?
 

It is hard to imagine a greater act of child abuse to which children – teens and younger – are being subjected, and all in the name of the golden calf of compassion.
 

Can’t we just admit that the pronoun game (individuals thinking they are plural) or the therian game (people thinking they are really animals) – is silly, and disturbing? Can’t we state publicly that an obvious-looking man or woman who claims to be non-binary is nonsensical? We help no one by mainstreaming mental illness or by egging on people who need therapy. And those who do not protest are accomplices to a rebellion against Torah.

Metaxas writes that many clergy fear being seen as “religious legalists rather than as loving and compassionate…” But he avers powerfully, “at what point does our silence encourage someone along in their sin and in their path away from God?” Indeed, one of the few prohibitions that remain is the contemporary one that abjures judgmentalism and declares that it is wrong to assert that sins are sins, banned by the Torah.
 
For too long we have been playing semantic games, such as “it is no sin to be a homosexual, but only to commit homosexual acts.” That is a distinction without a difference, and a vacuous one at that. Just reflect on how inane it sounds in other contexts. For example, it is not against the Torah to be a thief, only to steal. It is not against the Torah to be a murderer, only to murder. But what makes one a thief or a murderer? Only by stealing something or murdering someone. But we would not say that a thief is always stealing, or a murderer is always murdering someone, nor would we term someone with larcenous tendencies a thief or homicidal tendencies a murderer.

Deeds matter more than do thoughts or fantasies. But why then do we dance around the issue that a homosexual is one who has committed homosexual acts and not one who just has tendencies. No one’s tendencies are proscribed, only actions, as we all have sinful tendencies. But it is because the “pride” lobby – the only sin which has such a lobby – is purposely trying to dilute the gravity of the sin and excuse the sinner.

Certainly, we must love all sinners, including the homosexual. But is it really an act of love to ignore, rationalize, or celebrate his sin? Isn’t that really the opposite of love – to condemn someone to a life of sin without trying to help them overcome their urges and re-channel their energies? Do we really love the alcoholic when we ply him with liquor? Do we really love the slanderer when we feed her gossip so that she will then share it with others? Do we really love the adulterer when we procure for him new paramours because that is what he desires? Do we really love the thief when we suggest a ripe target?

There is an impasse in any reasoned discussion of these matters, given the threats, litigation, and cultural dominance, and because we have split into two camps. One camp fully embraces the new immorality as sacred and inviolable and demands legitimacy and acceptance from the Torah world – or else. They wish to control public discourse and impose their will on our schools, shuls, institutions, culture, and children. They have intimidated into silence most rabbis and opinion shapers in Jewish life.

The second camp – call them the traditionalists – pretend these groups do not exist, wish they would disappear, and, officially, hardly acknowledge their presence. This stagnation has caused many in the modern Orthodox camp to just surrender, accept the inevitability of their ultimate acceptance in Jewish life, and with it the loss of credibility of modern Orthodoxy as a Torah movement or ideology.

Is there a way out of this morass? Yes, but it requires an honest conversation heretofore lacking.

The approach is straightforward. To the groups and activists, nothing. They need to be told in every forum, clearly and unequivocally, that the Torah is not changing, and recognition is not forthcoming. Orthodox institutions that celebrate same sex weddings are as Orthodox (and faithful to Torah) as are Orthodox institutions that would celebrate interfaith weddings that take place on Yom Kippur and serve pork.

In the public discussion of these issues, we must revive the language of sin, right and wrong, objective truth, morality, and G-d’s will as embodied in the Torah, as well as the Torah’s immutability.

 

To the groups and activists, nothing. It is sufficient to restate our objections and try to remove the matter from the public domain. (It would be prudent just to ignore the parades. It should be noted, however, that polls show that anywhere from 70-87% of Jerusalemites oppose having a pride parade in the holy city. Funny how the media trumpet polls showing the Likud’s or the judicial reforms’ unpopularity – and then ignore these polls which reflect the people’s desire to safeguard the sanctity of Yerushalayim.)

We owe nothing to a group. But the individual is different. As rabbis have always done, to the individual struggling privately with same sex attraction, to their families who rightly love them and want to help them, we must offer safe counsel, sound guidance, and compassion without indulging or celebrating sinful behavior. There must be assistance provided to those who desire to overcome these passions or are otherwise plagued by gender confusion or some other dysfunction, if and where possible.
 

We should reiterate that no person has the right to blackmail family, friends, or communities into violating the Halakha or their consciences. No child has the right to say to a parent, “prove your love for me by eating this ham sandwich with me.” Privately we should encourage the parents to love and guide their wayward children, as we would privately encourage those children to observe as many mitzvot as they can – but never, ever, compromise a Torah value, eradicate, or celebrate a prohibition or make a mockery of all that is holy by sham ceremonies.

To the secular activists, wrapped in the euphoria of their current embrace by society’s elites, there is little that can be said, except perhaps, that they too should show tolerance to those who disagree with them. Yes, we retain the right to openly disagree with them, to respect and cherish the Torah’s morality, and even to publicly encourage its observance. The bullying of the activists has already unleashed a backlash, as we have recently seen in America with the boycotts of Bud Light, Target, the anti-Catholic mockery of LA Dodgers, etc. This will continue.

Cancel culture is a travesty – but it is also a two-way street. We should respond, without fear or rancor, by eschewing platitudes (compassion is a value but it is not the only or even primary value in Jewish life; misplaced mercy has always been a bane of Jewish existence) and by reinforcing the Torah’s morality at every opportunity in a pleasant and winsome way without compromising one whit. That would be courageous in today’s environment – and that would also be what once defined leadership.

Why even write about this subject when every word here has been stated and restated? So that we do not normalize and incentivize such behavior by indifference, by failure to protest. It is clear that the social media contagion has greatly contributed to the expansion of these movements, the confused identities of young people, and the concomitant assault on Torah and the Jewish family. Let it not be said that no voice was ever raised in protest.

 

Rabbi Pruzansky was a pulpit rabbi in the United States for 35 years and today is the Israel region Vice President of the Coalition for Jewish Values. He is the author of six books, including the recent “Road to Redemption” (Kodesh Press 2023).