כבר ביארנו שמכירת חמץ הנהוגה אינה חלה כלל לא לעצמו ולא לאחרים ה”סומכים” על הרבנים, ואף לא לגבי חמץ שע”ע הפסח אפי’ ברשות אותם אחרים. והוא טעות גמור כבר מזמן הבית יוסף שלא ראה את דברי ר”ע גאון במקור (והמכירה גם נשתנתה הרבה לגריעותא עם השנים אפי’ אילו היתה מועילה) והוא חילול השם עצום לעיני כל העולם.
ניתן ללמוד את דברי הגאון הר”י ברנד שליט”א על זה כאן.
אבל בעוה”ר הדעה ה”מקובלת” אינה כך, ועברה גוררת עברה, שהשיח התורני בעצמו מעוות ל”י לתקון. במקום לחלק בחלוקה פשוטה וקלה בין היתר שהיה ואיסור אכילה שצריך רק להצניע ומותר לאכול לאחר הפסח ובין היתר אכילה וכ”ש גם שהיה ובין איסור שהיה שצריך להשבית גם בהפסד ממון ע”י בדיקה וביעור וכו’, הרי במדריכים השונים והמשונים נוצרה חלוקה מייגעת ומבלבלת, וכמובן מוטעית. (וכיון שיש “מחמירים” שלא למכור חמץ גמור, ואין שום סיכון וקושי במעשה המכירה (כי בזה”ז הגוי לא יכול לקחת את החמץ בלי לשלם מחיר מלא וגם לזה אין לחוש ואפשר בטלפון דרך הרב וכו’) הרי מושג ה”מכירה” מכוון בפרט לדברים שמותרים לגמרי בשהיה, וכדי בזיוון וקצף…
יש פתאום שלל קטגוריות סותרות וחסרות כגון “לבער”, “למכור”, “צריך השגחה”, “לא צריך למכור”, “אפשר לאכול”, “להצניע”, “לא חמץ”, “חמץ גמור”, “פחות מכזית חמץ בפקט”, “יש מחמירים…”, “המנהג…”, הקץ לדברי רוח?
ואעפ”כ, הנה שתי משאבים כדי לתת מעט תושיה כיצד ועל מה לברר עכ”פ לעצמנו בשאלות המתעוררות.
הנה מדריך ישן של מומחה הכשרות הרב יוסף זריצקי (תשע”ו):
Download (PDF, 192KB)
והנה מסד נתונים של אתר “כושרות” (לא יודע כמה זה אמין ו\או מעודכן)…
השם הושיעה!
