למה לא מעלים ‘טענות’ נגד תכלת ראדזין
שים לב: מעולם לא שמענו ולא ראינו ממתנגדי התכלת שיתריעו נגד התכלת המוטעית של ראדזין, לא כ”ש שאין מבזים את הלובשים.
היכן כל ה”חששות” המבוימים ללבישת שעטנז, “מין כנף”™, “גזירות” למיניהם, “מסורת”, בל תוסיף, יוהרא ושאר ירקות?
אולי לא ראינו אינה ראיה, אבל לע”ד התשובה פשוטה ע”פ גמרא סוכה נ”ב א’ (והיסוד מובן):
ת”ר ואת הצפוני ארחיק מעליכם זה יצה”ר שצפון ועומד בלבו של אדם והדחתיו אל ארץ ציה ושממה למקום שאין בני אדם מצויין להתגרות בהן את פניו אל הים הקדמוני שנתן עיניו במקדש ראשון והחריבו והרג תלמידי חכמים שבו וסופו אל הים האחרון שנתן עיניו במקדש שני והחריבו והרג תלמידי חכמים שבו ועלה באשו ותעל צחנתו שמניח אומות העולם ומתגרה בשונאיהם של ישראל כי הגדיל לעשות אמר אביי ובתלמידי חכמים יותר מכולם כי הא דאביי…
מדות שהצדיק טרח להשיגם – לבניו הם כטבע מוטבע
רוח חיים להגר”ח מוולוז’ין ז”ל על אבות ה’ ג’:
עשרה נסיונות נתנסה אברהם אבינו. כאן אמר אברהם אבינו. ולעיל אמר מנח ועד אברהם. ולא אמר אבינו. ירצה בזה על פי מה שכתוב (משלי כ’ ז’), מתהלך בתומו צדיק אשרי בניו אחריו. כי כמה מדות שהצדיק טרח ויגע להשיגם. לבניו אחריו המה כטבע מוטבע. ובקצת יגיעה יגיעו לזה. כמו שנראה בחוש שרבים מעמי ארץ מהיהודים מוסרים את עצמם על קידוש השם. והוא מוטבע בנו מאבינו אברהם שמסר נפשו לאור כשדים על אמונתו. וכן כל העשרה נסיונות היו להישיר הדרך לפנינו. וכן ההתעוררות לאדם פתאום לילך לארץ הקודש הוא מנסיון “לך לך”. וקבלת כל דעבדין משמיא לטב מנסיון הרעב שלא הרהר אחר מדות השם יתברך וזה שאמר הכתוב (משלי כ”ד ט”ז), כי שבע יפול צדיק וקם. ורשע יפול באחת (כן מובא הלשון בסנהדרין (ז’ א’) ובמקרא כתיב יכשלו ברעה) פירוש כי הצדיק אף אם יפול לא יחשוב מאומה כי נופל הוא כי אם הוא קם ועומד על עמדו. ובאחת יפול הרשע. כי למפלה יחשב ולא יחשוב זאת לתקומה להיטיבו באחריתו.