Charedi Unwitting\Hypocritical Complicity in War Crimes Around the World

I’m not even talking about the phony “Peace Process“, the Expulsion of Jews from Gush Katif, and so on. I mean undisputed, splashy tomato-sauce crimes; massacres in far-off lands, and all the war rapes they entail.

The Rogue State corrupting Israel and the Israelites enthusiastically sells the African, the American, and the African-American perps training, arms, and equipment in the name of “Maschara” (business), and has done so for at least half a century.

A shocking excerpt from an old eulogy for Elie Wiesel by Rabbi Yaakov Feitman in the English Yated:

Secondly, it is appropriate this week in particular to commemorate the wonderful things Mr. Wiesel did accomplish for Klal Yisroel. As a true noseh b’ohl im chaveiro, he taught us all what it means not to forget our brethren, be they those who perished or those who were languishing under Soviet oppression. Furthermore, almost singlehandedly, he made the great kiddush Hashem of demonstrating that we Jews are consistent. If we are critical of those who were silent during the massacres of World War II, we must show that we now care about others, and Elie Wiesel led us in protesting the evils of Darfur and Bosnia, Cambodia and Rwanda. In that, he was a shliach for all of us…

So much to gape at here…

Is the rabbi saying there were evils committed in Darfur, Bosnia, Cambodia, and Rwanda (and one can add to the list)? Why, how can that be?!

Don’t the religious parties sign off on (at least) all the budgetary “Defense” spending the better for Goyim to slaughter hundreds of thousands of women, children, and infants? Has anyone ever heard any “observant” pols or their “leaders” protest the slightest aspect of it all, ever?

Do they at least demand gobs of blood money “for Torah” in return for their not bringing down the coalition (as they did with the Gush Expulsion treason)?

If Mr. Wiesel was a “shliach”, how come we never heard about the appointment (as in the case of political “Shluchei Derabanan”)? And did anyone ever hear him criticize the actions of the Israeli regime in its own (admittedly few) direct war crimes (see here), or its role as an enabler of Goy-on-Goy Genocides (Mishna A.Z. chap. 1:7, אין מוכרין להם דבין ואריות וכל דבר שיש בו נזק לרבים)?

Rabbi Feitman says Mr. Wiesel “taught us all what it means not to forget our brethren“, as a “true noseh b’ohl im chaveiro” no less.

Well, another way to put it is Mr. Wiesel (like many of his ilk) worshipped a pagan deity known as “Thejoos” to avoid consistent worship of the God of Israel.

Now, this drivel wasn’t written by just anyone. Yated chose a shul rabbi serving for over forty years. And he sounds exactly like the type to avidly advocate the Israeli clericalist parties (the newspaper certainly does), because of the “Gedolim” (the same ones whitewashing lesbian rapist M. Leifer and wicked C. Walder).

Relevant excerpts (footnotes and most links omitted) from Wikipedia on the author:

Yaakov Feitman is a rabbi, speaker and author who helped build and expand congregations in more than one geographic region and was the founding principal of three schools.

Feitman was born in 1948 in a Displaced Persons camp to Holocaust survivors.

He received rabbinical ordination from rabbis Moshe Feinstein and Yitzchak Hutner.

Feitman is a past president of the Young Israel Council of Rabbis, has been a Scholar-in-Residence all over the world and spoken at OU, Torah Umesorah and Agudah conventions.

Mr. Wiesel commendably spoke of those who were “languishing under Soviet oppression”? Oh, but the Jewish-American religious establishment instructed their laymen to mostly keep their silence about the Russian “Jews of Silence“. The same Jewish establishment Rabbi Feitman is part and parcel of, per Wikipedia above! (Myself, I don’t know what to think. My point is “לטעמיה”.)

And note the contradiction as Agudath Israel today freely antagonizes Russia by stupidly picking sides in the Ukraine war.

See the rest of the Yated abomination here…

(The flat-out flattery here for a pitiable mixed bag, at best, is another topic.)

Bottom line: What is the “kiddush Hashem” of supposedly “consistent” religious pols actively backing both public and quasi-private Merchants of Death bathing in Cushite blood — and their votary voters all oblivious to this day?!

Consult another Yated article with choice words on the sin of hypocrisy (by the, wait, same author…Hmm).

And no, Hyehudi won’t criticize goyim or Jewish renegades who do “the same thing”. Ostensibly observant Jews ought to be held to a higher standard!

Chazon Ish and John Stuart Mill: Seeing the Other Side

Chazon Ish Kovetz Iggros 1:33 (I didn’t see within now):

… עיקר עלי’ בתורה היא להבין דעת הניגוד תמיד, ואחר כך לשקול בפלס איזו דעה מכוונת טפי כו’ וחובה למי שקבע בדעתו את התמיהה להעמיק ולשמוע דעה השניה ואחר כך לשקול.

John Stuart Mill (Chapter Two of his “On Liberty”):

“Even in natural philosophy, there is always some other explanation possible of the same facts; some geocentric theory instead of heliocentric, some phlogiston instead of oxygen; and it has to be shown why that other theory cannot be the true one: and until this is shown, and until we know how it is shown, we do not understand the grounds of our opinion. But when we turn to subjects infinitely more complicated, to morals, religion, politics, social relations, and the business of life, three-fourths of the arguments for every disputed opinion consist in dispelling the appearances which favour some opinion different from it. The greatest orator, save one, of antiquity, has left it on record that he always studied his adversary’s case with as great, if not with still greater, intensity than even his own. What Cicero practised as the means of forensic success, requires to be imitated by all who study any subject in order to arrive at the truth. He who knows only his own side of the case, knows little of that. His reasons may be good, and no one may have been able to refute them. But if he is equally unable to refute the reasons on the opposite side; if he does not so much as know what they are, he has no ground for preferring either opinion. The rational position for him would be suspension of judgment, and unless he contents himself with that, he is either led by authority, or adopts, like the generality of the world, the side to which he feels most inclination. Nor is it enough that he should hear the arguments of adversaries from his own teachers, presented as they state them, and accompanied by what they offer as refutations. That is not the way to do justice to the arguments, or bring them into real contact with his own mind. He must be able to hear them from persons who actually believe them; who defend them in earnest, and do their very utmost for them. He must know them in their most plausible and persuasive form; he must feel the whole force of the difficulty which the true view of the subject has to encounter and dispose of; else he will never really possess himself of the portion of truth which meets and removes that difficulty. Ninety-nine in a hundred of what are called educated men are in this condition; even of those who can argue fluently for their opinions. Their conclusion may be true, but it might be false for anything they know: they have never thrown themselves into the mental position of those who think differently from them, and considered what such persons may have to say; and consequently they do not, in any proper sense of the word, know the doctrine which they themselves profess.”

We have written elsewhere wondering about the Chazon Ish disciple, Rabbi Dov Landa’s apparent departure from this rule.

(And no contradiction to the one on Bayesianism…)

The Chattering Class Was ALWAYS like This!

From the Daily Mail (by A N WILSON) on an evil, commie historian:

On Monday evening, the BBC altered its programme schedule to broadcast an hour-long tribute to an old man who had died aged 95, with fawning contributions from the likes of historian Simon Schama and Labour peer Melvyn Bragg.

The next day, the Left-leaning Guardian filled not only the front page and the whole of an inside page but also devoted almost its entire G2 Supplement to the news. The Times devoted a leading article to the death, and a two-page obituary.

You might imagine, given all this coverage and the fact that Tony Blair and Ed Miliband also went out of their way to pay tribute, that the nation was in mourning.

…

Eric Hobsbawm took part in one of the most extraordinary conversations ever on British television. Speaking in 1994 to the author Michael Ignatieff about the fall of the Berlin Wall five years earlier, the historian was asked how he felt about his earlier support for the Soviet Union.

If Communism had achieved its aims, but at the cost of, say, 15 to 20 million people – as opposed to the 100 million it actually killed in Russia and China – would Hobsbawm have supported it? His answer was a single word: ‘Yes’.

[See more of his own words on Wikipedia here. He should have at least the decency to answer evasively, per George Orwell…]

Just imagine what would happen if some crazed Right-winger were to appear on BBC and say that the Nazis had been justified in killing six million Jews in order to achieve their aims. We should be horrified, and consider that such a person should never be allowed to speak in public again – or at least until he retracted his repellent views and admitted that he had been culpably, basely, wrong.

Yet the awful thing about the phenomenon of Eric Hobsbawm is that the exact opposite to this is what happened.

He was awarded a Companion of Honour by Tony Blair – one of the highest accolades it is possible to bestow upon a British intellectual. A professor of history, he was regularly lionised on the BBC and in the liberal newspapers as our ‘greatest’ historian.

It is true he modified his hard-line support for Stalin and his death-camps as the years went by. The elderly Hobsbawm was not the same person who, in 1939, co-wrote a pamphlet defending not only Stalin but Hitler, too – and justifying the Nazi-Soviet pact to carve up Poland and dominate Eastern Europe.

But as far as the history of the 20th century was concerned, he never learned its lessons. The tens of millions dead, the hundreds of millions enslaved, the sheer evil falsity of the ideology which bore down with such horror on the peoples of Russia, Hungary, Czechoslovakia, Poland and Germany, never occurred to this man.

…

The truth is that, far from being a great historian who sometimes made mistakes, Hobsbawm deliberately falsified history.

In his book The Age Of Extreme, published in 1994, he quite deliberately underplayed the Soviet Union’s attack on Finland in 1939-40, saying it was merely an attempt to push the Russian border a little further away from Leningrad. He also omits any mention of the massacre of 20,000 Polish soldiers by Russian Secret Police at Katyn.

In the same book, he dismisses the appallingly violent suppression by the Nazis of the Polish resistance in the 1944 Warsaw uprising – when a complacent Soviet army ignored desperate pleas to come to the Poles’ aid – as ‘the penalty of a premature uprising’.

These are not mistakes – they are wicked lies.

Nor were Hobsbawm’s rewards merely the sycophantic praise heaped on him by Lefty academics and silly chatterers at London dinners. Having cultivated his group of Left-wing protégés at Birkbeck College in London, where he dominated the history department and went on to become President, he was showered with accolades by academics of the Left.

…

Read the rest of it here…

(Reread the title. Must I add that my objective in this and similar illustrations is to lessen despair by showing things didn’t suddenly change for the worse?)

נו, מה עושה העו”ד של עמירם שעלה לגדולה?! איך קוראים לו? איתמר ב..ן, בן ג… משהו

רעייתו של עמירם בן אוליאל בראיון בלעדי: “האינטרס שלהם היה למצוא מתנחל שעשה את זה”

אוריין בן אוליאל, רעייתו של עמירם שהורשע בהצתה בדומא, מדברת על ההתעלמות השיטתית של בית המשפט מהראיות לטובת בעלה, משתפת ברגע שבו הסביר לה מדוע נשבר בחקירה תחת עינויים, ומבטיחה להיות חזקה למען בתם בת השבע, שגדלה ללא אבא

הדס צורי

אוריין בן אוליאל מגיעה לריאיון שקבענו במשרדי ארגון ‘חוננו’ בירושלים לבושה כחרדית אדוקה, עטופה בשאל שחור לצורך הקפדה על צניעות. הדמעות שוכנות בעיניה תדיר, רק מחכות לפרוץ החוצה. אני מהרהרת בכך שמלבד הצניעות, אולי השאל הגדול גם נותן לה ביטחון והגנה מפני המציאות החיצונית ומפחי הנפש שהיא חווה שוב ושוב.

במהלך הריאיון שמגולל את הסיפור הבלתי נתפס שהפך להיות חייה, אני מרהיבה עוז ושואלת: חשבת פעם לוותר על עמירם? להתגרש ולהמשיך בחייך?

“מה פתאום? לנטוש אותו ככה?” היא מופתעת מהשאלה. “אני לא עוזבת את בעלי, אנחנו ביחד באש ובמים”.

גם הוא לא מעלה את האפשרות הזו בפנייך?

“ממש לא. אנחנו יחד”.

שבע שנים בלי לחבק את הילדה

בעלה של אוריין, עמירם בן אוליאל, הורשע בהצתה בזדון של בית בכפר דומא, וברצח של אב, אם ותינוק – סעד, ריהאם ועלי דוואבשה. בנם בן הארבע, אחמד, נפצע קשה. בן אוליאל נשפט לשלושה מאסרי עולם. לפני כחודש פורסם כי ערעורו לבית המשפט העליון נדחה והעונש הושאר על כנו.

בן אוליאל יושב בכלא בתנאי המאסר הקשים ביותר בישראל: הוא נמצא לבדו בתא, אינו מורשה לראות אנשים במשך כל שעות היממה, וגם כשהוא יוצא לחצר לזמן קצר, הוא לבדו. על אף היותו שומר מצוות, הוא אינו מורשה להתפלל במניין, אפילו לא ביום הכיפורים. עמירם אינו יוצא לחופשות ואינו זכאי לשיחות טלפון. לאחרונה התירו לו ללמוד שעה בשבוע עם אסיר נוסף.

אוריין מורשית לבקרו פעם בשבועיים ל־45 דקות בלבד, כשמחיצה מפרידה ביניהם. בתו הקטנה, מלכות הדסה, שהייתה בת פחות משנה כשאביה נעצר לראשונה, היא כיום תלמידת כיתה ב’. רק לאחרונה, בשל לחץ תקשורתי, הרשו לה לעבור את המחיצה ולשהות עם אביה בקרבה פיזית. את מניעת הקשר הפיזי בין עמירם לבתו הגדירו בשב”ס כ”טעות”, טעות שנמשכה במשך שנים. “סוף סוף יש לה אבא: הוא יכול לחבק ולנשק אותה, לשחק איתה. הם משחקים יחד תופסת בשני המטר שיש להם שם”, מחייכת אוריין.

בן אוליאל אינו זכאי להתייחדויות עם אשתו. בזמן מגפת הקורונה משפחתו לא ראתה אותו במשך חודשים. “בתחילת המגפה הוא היה יכול להתקשר ולדבר איתנו בטלפון, אך בשלב מסוים נזכרו בשב”ס שלא כתוב להם שהוא זכאי לטלפונים וגם זה נפסק. הילדה שלי הייתה מתעוררת באמצע הלילה בתקופה ההיא וצורחת: ‘אבא! מה קרה לאבא?!’ הקלטתי אותה בוכה כדי שיבינו כמה היא סובלת, אבל זה לא עניין אותם. אפילו ליגאל עמיר יש תנאים טובים יותר משל עמירם”, היא אומרת. “יש לו התייחדויות, טלפונים, ביקורים פתוחים, והוא כבר לא בבידוד.

“האסירים הביטחוניים הערבים מקבלים את התנאים הטובים ביותר בכלא הישראלי, ואילו עמירם, שבמדינות אחרות הודאתו הייתה נפסלת, וכתב האישום נגדו מלא בסתירות שמביאות להרבה מעבר לספק סביר – משולל כל זכות אזרח בסיסית. גם את המשפט במחוזי משכו לאורך חודשים ושנים. בן אדם יושב בכלא וממתין לדעת מה יעלה בגורלו וזה פשוט לא עניין אותם: הבת של השופטת ילדה – הדיון נדחה בחודש, לתובעת היה עניין אישי אחר – הדיונים נדחו בעוד חודש. מבחינתם אין כאן בן אדם, אלא אובייקט בלבד”.

על דחיית ערעורו בעליון בן אוליאל שמע מאסיר אחר בכלא. איש לא טרח להודיע לו על כך, ואף לא אישרו לבני משפחתו להתקשר אליו ולבשר לו. “ביקשנו שיחת טלפון דחופה כדי שייתנו לנו להודיע לו, ועד היום לא אישרו את זה”.

איך הוא הגיב לדחיית ערעורו?

“הוא לא נפל מזה, למרות האכזבה. הוא אמר לי: ‘אמרתי לך שאין מה לסמוך עליהם. הקב”ה יוציא אותי. אל תתלי בהם תקוות, אל תאמיני בהם’. הוא חיזק אותי בסיפורי צדיקים. עמירם מוחזק בתנאים נוראיים אבל הוא נאחז בתורה ובאמונה, אחרת היה משתגע. הוא פשוט יושב כל היום ולומד”. בן אוליאל עבר גם התקפים של חרדות ופוסט־טראומה בכלא אחרי העינויים הקשים שעבר. בני משפחתו ביקשו שיוכל לשוחח עם פסיכולוג והבקשה לא אושרה.

בתקופת החגים עמירם לא יזכה למניינים או לסעודות חג. בשופר הוא תוקע לבד בתאו. הוא מורשה להחזיק ברשותו רק שני סטים של חולצה ומכנסיים. בחול המועד הוא לא מכבס, ואינו מורשה לקבל בגדים נוספים.

מה עם חברי כנסת ואנשי ציבור? מישהו מסייע לך במאבק?

“היו כמה שניסו לדבר עם השב”ס, אבל ברגע שמדובר באסיר ביטחוני, ברגע שאומרים שב”כ – כולם נאלמים דום. אף אחד לא מעז לומר משהו נגד השב”כ. אני לא מבינה איך אסירים ביטחוניים ערבים עם הרבה דם יהודי על הידיים מסתובבים חופשי באגף, יש להם טלפונים, תפילות ביחד, שייחים שבאים אליהם. עם הערבים הם לא מתעסקים”.

המשפחה לא מתכוונת לוותר על המאבק, והם מתכננים כעת להגיש בקשה לדיון מורחב בערעור בבג”ץ.

“לפעמים היא בוכה: מה עם אבא?”

איך את מסתדרת?

“אני משתדלת להתחזק באמונה. אנחנו לא מבינים חשבונות שמיים. אני מאמינה שה’ יהפוך הכול לטובה”, היא אומרת. “אני עוברת תקופות קשות מאוד, יש תקופות שאני נמצאת באמונה ובזמנים אחרים אני שבורה לגמרי”. בתקופות מסוימות היא סובלת מדיכאון ומהתקפי חרדה: “לפני שעמירם נעצר הייתי אדם מאוזן מבחינה נפשית. לא ידעתי מה זה חרדות, ולכן כשחוויתי את זה לראשונה נורא נבהלתי, לא הבנתי מה עובר עליי. הייתי בטוחה שאני הולכת למות, הגוף התחיל לרעוד. היו תקופות שהייתי בדיכאון והרגשתי זוועה, התקשיתי מאוד לתפקד. פסיכולוגית ממרפאת ‘מרחב’ ליוותה אותי ועכשיו אני מרגישה הרבה יותר טוב ברוך ה’.

“אני מאוד משתדלת להרים את עצמי בשביל הילדה, שגם ככה מאוד קשה לה. היא לא מבינה למה היא לא יכולה לגדול עם אבא, למה אין לה אחים ואחיות, למה היא שונה מכולם. לפעמים היא פתאום מתחילה לבכות, ‘מה עם אבא? אני רוצה שאבא יהיה בבית’, ואין לי איך לענות לה. אני מספרת לה על יוסף הצדיק שישב בכלא 12 שנה, על שלום רובשקין, האסיר החב”די ששוחרר מהכלא האמריקני, והיא מבקשת לשמוע את הסיפורים שוב ושוב”.

בחגים הן מתארחות אצל חברות של אוריין או נוסעות למשפחה. “כבר התרגלתי שזה רק שתינו, כי בשבתות אנחנו הרבה בבית, אבל חשוב לי, בשביל הילדה, שבחגים לא נהיה לבד”. היא צמודה לילדה רוב שעות היום, משתדלת שתהיה לה שגרה. “חשוב לי להרגיע אותה, שתראה אותי שמחה ושלא תראה אותי בזמני המשבר. בכל פעם שאני מדברת על המשפט או מזכירה עורכי דין היא נכנסת לסטרס וללחץ”. על דחיית הערעור היא הייתה חייבת לספר לבתה, שראתה אותה מתייפחת בבוקר של קבלת ההודעה. “למרות הכול היא ילדה גיבורה, ועם כמה שהיא סובלת, היא ילדה שמחה”. מלכות הדסה לומדת בבית הספר בית יעקב של חסידות ברסלב. “היא מקבלת הרבה תמיכה בבית הספר”, מעידה אוריין. “כשהמנהלת שמעה את הסיפור שלנו היא הזדעזעה מאוד והיא משתדלת לסייע במה שרק אפשר”.

לאוריין, המתגוררת בירושלים כיום, יש סביבה תומכת של חברות ומשפחה. לפני החופש הגדול היא עבדה במתן שיעורי תגבור בקריאה לילדות. “זה עשה לי טוב. אני רוצה לחזור לזה, אבל עוד לא הצלחתי להתארגן לכך”. היא כל הזמן עסוקה בעמירם, פוגשת אנשים, מתייעצת ומנסה לחשוב מה עוד אפשר לעשות למענו. “אני משתדלת להימנע מלחשוב מה יהיה בעתיד ולהאמין שהכול יתהפך לטובה. כשאני מתחילה לחשוב על מה יהיה עם הילדה וכמה זה נורא לגדול בלי אבא בבית, בלי אחים קטנים, אני מתרסקת. אני משתדלת לחשוב שהכול לטובה וה’ יעזור, ואז אני מצליחה לתפקד טוב יותר”.

מה עם ההורים של עמירם? הם לא מתראיינים בכלל.

“הם שבורים. הם קיבלו קשה את דחיית הערעור כי מאוד ציפו שהוא יתקבל בעליון”, מסבירה אוריין בצער. “ההורים שלו הם אנשים שקטים ומופנמים ובוחרים שלא לצאת לתקשורת, זו הבחירה שלהם. אני בעד שהם יצאו ויגידו את מה שיש להם להגיד”, היא מודה, “כי הכי קל למדינה כשהמשפחה יושבת בשקט ונותנת לעוולות להתרחש בחושך”.

על מנת לממן את הוצאות המשפט נפתח פרויקט ‘הדסטארט’ עבור בן אוליאל, שזכה להיענות עצומה: “גייסנו 1,400,000 שקלים – הרבה מעבר למה שציפינו. זה ממש חימם את הלב”, היא אומרת, ומספרת שהיא מוצפת באהדה ובתמיכה של עם ישראל: “אנשים כל הזמן שואלים איך אפשר לעזור, שולחים מתנות לילדה בחגים, קהילות שולחות לי חבילות. זה מאוד מרגש ונותן כוח. עם ישראל מחזיק אותנו. אומרים עליו בכל יום שבעה ספרי תהילים. זה נכנס ישר ללב וזו מתנה”.

“העדויות לטובתו לא זכו להתייחסות”

הרשעתו של בן אוליאל התבססה על הודאתו במעשה, לאחר שעבר עינויים על ידי חוקרי השב”כ. שופטי בית המשפט העליון קבעו כי ההודאה שהושגה מיד לאחר העינויים אינה קבילה, אולם השחזור וההודאה שניתנו כ־36 שעות לאחר מכן, כשבן אוליאל עדיין נתון במעצר בידי אותם חוקרים ואיום העינויים עדיין מרחף מעל לראשו – קבילים.

“השופטים פשוט נתנו כאן אישור לשב”כ להוציא מאנשים הודאות בעינויים”, אומרת אוריין. “הוא כל כך פחד שיחזרו לענות אותו, שכמובן שהוא אמר את כל מה שהנחו אותו להגיד, הן בחדרי החקירות והן בשחזור עצמו. איך אפשר להעלות על הדעת שבחלוף פחות משתי יממות, כאשר הוא נתון עדיין בידי אותם חוקרים, החרדה מפני העינויים פגה?!”

אוריין ועמירם בן אוליאל נפגשו כשני נערי גבעות צעירים והתחתנו כשעמירם היה בן 19 ואוריין בת עשרים. לאחר החתונה נולדה להם התינוקת מלכות הדסה. בתחילה התגוררו במאחז גאולת ציון, אך לאחר מספר פעמים שהצבא הרס את ביתם לא נשאר להם כסף לבנותו מחדש, והם עברו לגור בבית מאולתר בתוך משאית במאחז עדי עד. “בלילה של ההצתה הלכנו לישון מאוחר, בסביבות אחת בלילה”, משחזרת אוריין. “השינה במאחז הייתה שינה קלה מאוד, כי גרנו בקצה המאחז ופחדתי מטרור ערבי, וגם כי מלכות הדסה הייתה רק בת חצי שנה וקמתי להניק כמה פעמים במהלך הלילה. בעלי היה לידי בכל אחת מהפעמים הללו”. בארבע בבוקר היא קמה כדי להסיע חברות למעיין בעלי, והשאירה את התינוקת עם עמירם.

כתב האישום שהוגש נגד בן אוליאל מעלה תמיהות ותהיות, וכמוהו גם השחזור שערך בהדרכתם הצמודה של חוקריו. “בכתב האישום נטען כי עמירם יצא מהבית ב־23:00 בלילה. מהעדות שלי על כך שהיינו יחד כל הלילה הם התעלמו. בנוסף, הדלת של המשאית שלנו הרעישה מאוד”, אומרת אוריין, “לא היה סיכוי שהוא יוכל לצאת בלי שאני והתינוקת נתעורר, וזה דבר שהיה אפשר לאמת בקלות”.

בשחזור תיאר עמירם מסע שבו הלך לבדו מעל לשעה עד לכפר דומא, הצליח לאתר שני בתים שאבחן כמיושבים, למצוא בהם חלונות ולהשליך פנימה בקבוקי תבערה, לרסס שתי כתובות גרפיטי שונות ולחזור הביתה ברגל מבלי שאיש יבחין בו. לא נמצאה שום הוכחה פורנזית למסע הזה: התיק אשר בכתב האישום נטען שהיה איתו, ובו בקבוקי התבערה, מצית וגפרורים, כפפות וספריי לריסוס הכתובות – לא נמצא מעולם. עמירם טען כי שרף את התיק. בסרט של השחזור הגיע צוות גדול של שוטרים כדי לחפש את שאריות התיק שנשרף ועדות לכך שמשהו אכן נשרף בשטח, אך הם לא מצאו דבר. כתובות הגרפיטי שרוססו על ידי בן אוליאל על פי כתב האישום, פוענחו על ידי גרפולוגית מטעם ההגנה, וזו קבעה כי מדובר בשני כתבי יד שונים שאף אחד מהם אינו של עמירם. גם שתי טביעות נעליים שנמצאו בזירה לא היו שלו.

מדוע לא נתנו משקל לעדותך?

“לפני שהוצאו מעמירם ההודאות ברצח, הוא היה עצור במשך 17 יום, ללא זכות לראות עורך דין או לדבר עם בני המשפחה. בהתחלה לא ידענו בכלל למה עצרו אותו. איתמר בן גביר, עורך הדין שלנו אז, אמר לשב”כ: ‘אם עמירם עצור בחשד להצתה בדומא – אוריין רוצה להעיד. היא הייתה איתו כל הזמן’, אבל הם לא נתנו לי להעיד עד שהוציאו ממנו את ההודאה. הם גם אמרו לנו שעמירם לא נמצא בחקירת צורך, כלומר לא עובר עינויים. כנראה שאחר כך הם לא הצליחו להשיג את התוצאות שרצו, אז התעורר אצלם צורך מאוד גדול לענות אותו”, היא נאנחת. “רק אחרי שהם אמרו לנו שהם מגישים הצהרת תובע איתמר שאל איך הם יכולים להגיש כתב אישום בלי לגבות ממני עדות, ואז, כדי לסמן וי, הם גבו ממני את העדות. שעתיים אחר כך הם כבר הגישו הצהרת תובע. הם לא זימנו לעדות אף אחת מעדות הראייה – החברות שראו אותי בלי הילדה. זה לא עניין אותם. הם טענו שהוא כבר הודה וזה סותר ממצאים אחרים”.

שני לילות של עינויים עבר עמירם בן אוליאל במרתפי השב”כ, שני לילות שהגיעו לאחר ימים רבים של חקירות ארוכות, מניעת שינה, וניתוק מכל מגע עם העולם החיצוני.

מה כללו העינויים?

“הם קשרו אותו לכיסא כשהידיים והרגליים קשורות יחד מתחת לכיסא, והראש כמעט נוגע ברצפה. הם הרביצו לו, ירקו עליו, בעטו בו וצרחו: ‘אתה תדבר!’ זה היה העינוי העיקרי שנמשך בכל פעם כשש שעות רצוף. בנוסף הם גם מתחו לו את הידיים לאחור והעמידו אותו בצורה שגרמה לו ליפול שוב ושוב על הגב. הוא ידע שהוא בידיהם ואין לו אף אחד שיכול לעזור. הוא סיפר לי שלא הייתה לו ברירה אלא להודות: ‘רק רציתי שיניחו לי’, אמר. עורך הדין בן גביר הורשה לראות אותו רק לאחר שעונה והודה. הוא העיד שעמירם אמר לו בפגישה ההיא: ‘טוב מותי מחיי’. הוא היה שבור לחלוטין, בגוף ובנפש”.

עמירם היה קשור באיזשהו אופן לאלימות נגד ערבים, תג מחיר? הוא דיבר על להתנקם בהם?

“ממש לא. אני הייתי הרבה יותר תוססת ממנו. בפינויים, כשהיו אומרים לנו לצאת מהבית, הוא תמיד היה נשמע להוראות ויוצא, ואני הייתי נשארת ולא מתפנה”. בכתב האישום נטען כי מסמך בשם “מלכות הזדון” שבו נכתב שצריך להעלות את רף האלימות כלפי פלשתינים הוא הוכחה לקיומה של תשתית טרור יהודית, ולכן פענוח תיק דומא חיוני לא רק בפיצוח אירוע עבר, אלא גם כדי להבין את התשתית ולמנוע אירועים כאלה בעתיד. חשוב לציין כי לא נמצאה שום עדות לכך שיש תשתית ארגונית כזו, וגם לא הוכח קשר כלשהו בין עמירם בן אוליאל לאותו מסמך, שעל פי כתב האישום קרא לעליית מדרגה באלימות של תג מחיר – מפגיעות ברכוש לפגיעות בנפש. על סמך המסמך ההוא הצדיקו בשב”כ את העינויים.

“החוקרים הובילו את עמירם בשחזור”

אוריין סבורה שלמדינת ישראל היה עניין להאשים ברצח מישהו מההתיישבות, להראות שמתנחלים ביצעו את ההצתה, אף שהעובדות אומרות אחרת. “היו שם הצתות לפני אותו לילה ולאחריו שלא נחקרו כלל. ביום האזכרה השני של ריאם דוואבשה, רצחו קרוב משפחה שלה. יש שם סכסוך משפחתי אלים שמתעלמים ממנו ולא חוקרים אותו”.

למה לדעתך יש למדינה אינטרס להגיד שיהודים אשמים ברצח?

“כי כבר באותו בוקר בוגי יעלון יצא לתקשורת ואמר ‘אנחנו יודעים מי עשה את זה, אלה יהודים’ ונתניהו נתן נאום באו”ם ואמר ‘אנחנו יודעים מי עשה את זה, נשים אותו בשלושה מאסרי עולם’. אחרי הצהרות כאלה, הם לא יכלו לצאת מהתיק הזה בלי הרשעה של מתיישב כלשהו. הרי אם פוליטיקאים יוצאים לתקשורת ומצהירים הצהרות – כל המערכת מחויבת להביא קבלות כדי להצדיק את האמירות.

“הם האשימו את בעלי בכול והתעלמו מהעדות שלי, מחברותיי שיכלו להעיד לטובתנו, ומדברים כמו הצתות נוספות בכפר ועדויות נוספות של עדי ראייה שסיפרו סיפור אחר לחלוטין. הם האשימו אותו בכול כי האינטרס שלהם היה למצוא יהודי, מתנחל שעשה את זה”.

לאילו “עדי ראייה שסיפרו סיפור אחר לחלוטין” את מתכוונת?

“מוחמד, הילד בן הארבע שניצל מהשריפה, סיפר שראה את המציתים נכנסים לבית אחרי ההצתה ומושכים את הוריו החוצה. היו עוד עדי ראייה שהעידו כי ראו את המציתים רוכנים מעל ההורים, ועדי ראייה שרדפו אחרי המציתים וראו אותם בורחים לרכב שהיה בזירה. הסבים של מוחמד דוואבשה אמרו בהתחלה שלא הגיוני שעמירם הוא זה שהצית. לאחר זמן מה הם התהפכו וטענו שהשתכנעו שזה הוא. כל ממצא שהעיד לטובתו של עמירם לא קיבל יחס. בשחזור שעמירם עשה, החוקרים הלכו לפניו ואמרו לו לאן צריך להגיע, מה להגיד ואיך לחזור על כל מה שהשתילו לו במהלך החקירות. המצלמה התמקדה בו כדי שלא יראו את החוקר שהולך לפניו ומנחה אותו. הוא גם טעה מספר פעמים בשחזור והם תיקנו אותו. מזעזע איך שהם מטאטאים את העוולות מתחת לשטיח. התפקיד שלהם הוא להציף ולתקן את העוולות, אבל הם רוצים להשתיק את הביקורת. לא האמנתי שעוולות כאלה עוברות את המערכת בכזאת קלות”.

הדיון בערעור של בן אוליאל בבית המשפט העליון התקיים בחודש אדר. השופטים אלרון, עמית ושוחט ישבו בהרכב. השופט ניל הנדל, הידוע כמי שהופך פסקי דין כאשר יש פגיעה חמורה בזכויות אדם, היה אמור להיות בהרכב, אך הוחלף. אוריין סבורה שהחלפתו לא הייתה מקרית. “שלושת השופטים היו בדעה אחת. הם לא נכנסו לחקר האמת אלא ניסו להכשיר את השרץ, את ההודאה שנגבתה בעינויים, על ידי פלפולים משפטיים”, היא אומרת. את בן אוליאל ייצגו עורכי הדין אביגדור פלדמן ויהושע רזניק. “הסנגוריה הציבורית ביקשה להצטרף לדיון כידיד בית המשפט, וגם הוועד נגד עינויים, ולא נתנו להם. גם פרופסורים שכתבו מחקרים על הדרכים שבהן משתילים לאדם סיפור בחקירה כדי שיעיד מה שרוצים החוקרים לא הורשו להשתתף בדיון. אפילו אותנו הוציאו בסוף. הם מבינים שהמשפט הזה בעייתי והם רוצים להרחיק אותו מעיני הציבור”.

האופק עבור אוריין, בעלה ובתה לא מבטיח כרגע סוף אופטימי מדי, אבל שלושתם אינם מוותרים על האמונה שמחזיקה אותם גם לנוכח מאבק שנראה בלתי אפשרי. “הקב”ה לא חייב לי כלום”, היא אומרת. “הוא נתן לי ילדה, בעל, בריאות – זה לא מובן מאליו. אני מתפללת ומתחננת לה’ שיהפוך את המצב הזה לטובה. אני משתדלת שלא לבוא בטענות ולזכור שיש אנשים שסובלים יותר, לא עלינו. כשאתה עובר משבר, זה גורם לך לגלות רגישות כלפי אחרים, אתה נהיה אדם אחר. אני רואה גם טוב שצומח מזה, וגם עמירם משתדל לשמוח בכלא, לרקוד ולהודות לה’, יחד עם התפילות והתקוות שבקרוב נצא מאפלה לאור גדול”.

משב”ס נמסר: “שב”ס מאפשר פולחן ואורח חיים דתי לכל אסיר במתקניו בהתאם להוראות הדין ולפקודות הרלוונטיות. האסיר קיבל לבקשתו קיטל לטובת התפילות בחגים, ובתא שלו יש שופר המשמש אותו בחודש אלול ובחגי תשרי. נציין כי טענותיו של האסיר השוהה באגף השמור נבחנו ונדחו לא פעם על ידי הערכאות המשפטיות השונות”.

מאתר ערוץ שבע, כאן.