The Problem of Politicians With Little Skin-in-the-Game

“Most people don’t care what happens so long as it doesn’t happen to them.”

classic story brings this out:

Rabbi Shalom Schwadron of Jerusalem tells of a “maaseh” that he was a part of. The story brings out how different one’s reaction is when he relates to someone’s suffering as contrasted with when he doesn’t.

A neighborhood boy was playing in front of the rabbi’s home. The child fell and received a bad cut. The little boy started screaming. Rabbi Schwadron ran out, put a towel around cut and carried the boy towards the home of a doctor who lived nearby.

An elderly lady saw him excitedly running carrying the child, and said “Don’t worry, G-d will help.” She thought it was one of Rabbi Schwadron’s children. When he got closer, she recognized that the screaming boy was none other than her own grandson. When she saw who the child was, she stopped saying a dispassionate, “Don’t worry,” and started frantically screaming, “My Mayer, My Mayer.” Several neighbors tried strenuously to calm her down.

Rabbi Schwadron noted that when it was someone else’s child one can dispassionately go through the motions and say, “Don’t worry, G-d will help.” Let it be G-d’s worry. When it’s one’s own child one screams frantically.

In the same spirit, check out the wry article we once wrote on Emuna\Bitachon over here.

כללים יפים למי שנכנס לגוב האריות של התקשורת

ציטוט נבחר מדברי הרב נויגרשל:

כלב היה נציג המיעוט. הוא ויהושע כנגד כל השאר. רוב העם נטה לצד השני. מה עשה? הפתיע אותם על ידי שהתחיל לומר דברים שנשמעו להם אחרת ממה שציפו ממנו, הוא יצר רושם שהוא בא לעודד את גישתם וכך היטו אוזן לשמוע את דבריו.

הסברה של מיעוט צריכה להיות יצירתית. אי אפשר לבוא עם הסברים בנאליים ומוכרים וממילא צפויים מראש. הצד השני מוכן לכך והשומעים ממילא מכירים ויודעים ומגנים את מה שאנחנו עומדים לומר להם כשהדברים הם הדברים הידועים מראש. צריך להפתיעם בצורה יצירתית (ואין הכוונה לכל מיני “גימיקים” שהיו חביבים על מסבירים חרדיים בעבר והשיגו בדרך כלל את התוצאה ההפוכה, כי בדרך כלל התגובה היא שמדובר בצורה ילדותית).

לא אחת שומעים כיצד הנציגים שלנו מותקפים על ידי מראיינים מוכשרים והם מגיבים ואומרים בדיוק את מה שציפו מהם לומר, הן המראיינים והן המאזינים. ובכך נידונו מראש לכישלון, שהרי לתגובה זו התכוננו וכמו כן התכוננות כיצד להמשיך משם.

בעבר כשכותב שורות אלה הופיע רבות בכלי התקשורת (בשליחות מו”ר מרן הגרי”ש אלישיב זצוק”ל), השתדל תמיד להפתיע. לפני כל תכנית שולחים למרואיינים תחקירנים שתפקידם להוציא מהמרואיינים העתידים לעלות לשידור את מה שהם מתכוננים לומר. תחקירנים אלה מאומנים להוציא מהמרואיינים הכל מראש. והמנחה יודע בדיוק מה כל אחד ממרואייניו עתיד לומר. אני תמיד הייתי אומר לתחקירן מה שרצה לשמוע ובתוכנית הייתי אומר דברים אחרים לגמרי. היה מעניין לראות את המבוכה על פניו של המראיין… הן לכך הוא לא התכונן… ואמנם נמנעו מלהזמין ככל שיכלו, אך לפחות באותה תכנית הדברים נשמעו ללא הפרעה.

המשך לכתבה המלאה באתר בימה כאן…

בדיחה ששמעתי

בקרית ספר יש מקשים:

למה אמרו חז”ל “כל הכועס כאילו עובד עבודה זרה”?

מספיק לומר רק “כאילו עובד”, ותו לא.

וצ”ע.