קדושת בית כנסת בעידן הערמת ה’שטיבעלאך’ החסידיים – תזכורת מבעל חיי אדם

חיי אדם כלל י”ז ו’ ו’-ח’:

קדושת בהכ”נ ובהמ”ד גדולה מאד, ומוזהרים עליהם לירא ממי ששוכן בהם, כדכתיב ומקדשי תיראו. ולא בית המקדש בלבד, אלא כל מקום המקודש. ובהמ”ד נקרא מקדש מעט, כדכתיב, ואהי להם למקדש מעט, אלו בתי כנסיות ובתי מדרשות. וכתבו הפוסקים דמצוה זו לירא מן המקדש נוהג בבהכ”נ ובהמ”ד מדאורייתא (עיין ספר יראים סי’ שצ”ד). ולכן אסור לדבר בהם דברים בטלים, ואין מחשבין בהם חשבונות אלא של מצוה, כגון קופה של צדקה וכדומה, ומכל שכן שאסור שם בשחוק וקלות ראש. ועליהם נאמר, מי בקש זאת מידכם רמוס חצרי, ומראה בעצמו שאין לו חלק באלהי ישראל. ובזוהר מפליג מאוד בעונשם, רחמנא ליצלן. וז”ש בזוהר, כאילו אין לו אלוה.

נוהגים בהם כבוד לכבדן ולרבצן, ומדליקין בהם נרות לכבוד (סי’ קנ”א).

אפילו אם נחרבו, עדיין בקדושתן, שנאמר והשימותי את מקדשיכם, ולא כתיב בהיפך ואת מקדשיכם אשימם, להראות אף כשהן שוממין, מ”מ הם בקדושתן. ולכן צריך לנהוג בהם כבוד חוץ מכיבוד וריבוץ. ואם עלו בהם עשבים, תולשים אותן ומניחים במקומן, כדי שיראו העם ותעיר רוחם וישתדלו לבנותו. ואם בנאוהו במקום אחר ואין צריכין עוד למקום זה, כל זמן שלא מכרוהו כדין, יעשו גדר סביביו, שלא יבואו לזלזל שם (שם).